פתיחת התפריט הראשי

האימפריה הרומית הקדושה בשיא ימי הביניים

עיט, סמל האימפריה הרומית הקדושה הנושא חלק ממדינות האימפריה המרכיבות אותה (מבוסס על איור ראשוני של David de Negker)

ההיסטוריה של האימפריה הרומית הקדושה נחלקת לארבע תקופות, השנייה שבהן היא תקופת שיא ימי הביניים.

לקראת סוף ימי הביניים המוקדמיםעריכה

השושלת הקרולינגית בפרנקיה המזרחית הסתיימה בעת מותו של לודוויג הילד בשנת 911, במקומו נבחר לשלטון קונרד הראשון, מלך גרמניה בתמיכת האטו הראשון, ארכיבישוף מיינץ.

קונארד נבחר, לפי החיבור קורות שוואביה, על ידי: "פרנקים, סקסונים, שוואבים ובווארים" – דבר שהוביל מאוחר יותר לטקס הכתרה, כשהמלך נבחר על ידי העם. קונארד הראשון, בעת הכתרתו, עבר משיחה בשמן. משיחה זאת נעשתה בצורה מסורתית כפי שנעשה לדוד המלך. מלכותו של קונארד לא הצליחה להתבסס כיאות כשהוא הובס לבסוף על ידי המדיארים שאיימו על הממלכה ממזרח. סופר, שטבע את שמו בהיסטוריה כמחברו של המקור ההיסטורי "הכרוניקה של טריר" תיאר זאת כך:[1]

"בשנת 916 של ההתגלמות, מבלי התנגדות, המדיארים הרסו את פרנקוניה ותורינגיה. בשנת 913, הם בזזו את השדות של השוואבים. בשנת 915, הם בזזו את כל שוואביה עם אש וחרב והטרידו את תורינגיה וסקסוניה. בשנת 917, המדיארים עברו דרך שוואביה ומשם כדרך אלזס כשהם עומדים בפתח הגבולות של לותרינגיה."

The Flight and the Fall of the Eagle, John R. Sommerfeldt, Hamilton Books, 2017, page 8

האימפריה תחת שלטונו של אוטו הגדולעריכה

  ערך מורחב – אוטו הגדול

כמלךעריכה

 
פסל של אוטו הגדול בכיכר השוק הישן של מגדבורג

אוטו הראשון נבחר למלך על ידי בוחרים פרנקים וסקסוניים לאחר מותו של היינריך הראשון, מלך גרמניה (נפטר בשנת 936 לספירה). הכתרתו התקיימה בארמון המלכותי באקס לה שפל. ארכיבישוף מינץ, הילדיברט אמר:[2]

"אני מביא בפניכם את האדון אוטו הנבחר בידי אלוהים, שיועד על ידי היינריך, עכשיו נעשה למלך על ידי כל הנסיכים. אם הבחירה מרצה אותך, אשר נא על ידי הצבת ידך אל על אל גן העדן"

המקור באנגלית
"I bring before you Lord Otto elected by God, formerly designated by Henry, now made king by all the princes. If this election pleases you, signify by raising your right hand to heaven"
The Coronation of Otto I (מתוך: The Rise of the First Reich, Germany in the Tenth Century), Widukind of Corvey
 
מכתב מאת אוטו הגדול המתאר את הקמת ארבישופות מגדבורג
 
אוטו הגדול בויטראז' בקתדרלת שטרסבורג

בהכתרה הוכרז כי כם לותרניגיה היא תחת שלטונו של אוטו.[2][3]

כקיסרעריכה

ב-2 בפברואר 962, הוכתר אוטו הראשון לקיסר בתחומי העיר רומא על ידי האפיפיור יוחנן השביעי.[4] אחד עשר יום מאוחר יותר נולדה תוכניתם המשותפת Privilegium Ottonianum. אוטו הביא לפריחה תרבותית בכל האימפריה, שלימים תזכה בשם "הרנסאנס האוטונאי" (Ottonian renaissance). באימפריה בתקופתו שרר שלום והיה שגשוג ושפע רב. האימפריה הפכה למעצמת-על ונתפסה כממשיכה של האימפריה הפרנקית ושל שלטון קרל הגדול ונחשבה לאחת האימפריות הגדולות ששלטו באדמת אירופה אי פעם. בנוסף, ייתכן (למרות חילוקי הדעות המרובים בין ההיסטוריונים של התקופה) שלאוטו הראשון, כקיסר האימפריה הרומית הקדושה הייתה את היכולת להשפיע ואף להדיח את האפיפיור מתפקידו.[5][6] לאחר הכתרתו כקיסר עלה אוטו לצפון איטליה ובאותו זמן החל לפעול כנגדו האפיפיור, יוחנן השנים עשר, שקודם נשבע לו אמונים, תוך שהוא חובר אל ברנגאר ולבנו אדאלברט (Adalbert) כדי שאלו יעזרו לו במאבק כנגדו. אוטו חזר אל רומא מאוחר יותר עם צבא גדול והידיעות על כך הגיעו עד למרכז רומא. מאוחר יותר הגיע לפני אוטו בישוף קרמונה-ליודפראנד (Liudprand), אל אוטו והביא בפניו עדים שהעידו על כך שהאפיפיור הסמיך לדיאקון באורווה אדם חוטא הנוהג לשתות לשוכרה לעיתים קרובות. העדים אמרו שהם מפחדים שחטאיו של הדיאקון יגרמו לכך שהאל יפגע בהם. העדים שהעידו בפניו דיברו בלטינית ואוטו שלא ידע את השפה ביקש את עזרתו של ליודפראנד בתרגום דבריהם. אוטו כתב לאפיפיור מכתב בו פרט את האשמות כנגדו ובקש ממנו ולהגיב עליהן ולטהר את שמו. תגובתו של האפיפיור הייתה:[7]

לטינית: "Johannes episcopus, servus servorum Dei, omnibus episcopis. Nos audivimus dicere quia vos vultis alium papam facere: si hoc facitis, da deum omipotentem excommunico vos, ut non habeatis licentiam missan celebrare aut nullum ordinare" עברית: "יוחנן הבישוף, משרת המשרתים של ה', לכל הבישופים. אנחנו שמענו שאתה מבקש להציב אפיפיור אחר: אם תעשה את זה, באלוהים אדירים אני אחרים אותך, כך שאתה לא תהיה בעל הסמכות להופיע במיסה או למנות אחת חדשה"

James Bryce, The Holy roman Empire, Chronicon Books, page 132-133

דבריו של האפיפיור הובילו בסופו של דבר להדחתו ולמינויו של אפיפיור חדש שכונה בשם לאו (השמיני[8]).[9]

אוטו עצמו ביסס את האימפריה מחדש כשהוכתר לקיסר ובכך חידש את מוסד הקיסרות האימפריאלי. הוא קיבל תואר זה, כמו קרל הגדול, כאות תודה מהכנסייה. במקרה של אוטו הוא גירש כוחות שהיו כנגד הכנסייה ברומא והכניס אותה למקום מושבה הרומאי מחדש. הייחוד הנוסף להכתרתו של אוטו כקיסר הייתה למעשה העבודה כי הייתה זאת הפעם הראשונה כי היה שימוש בשם "האימפריה הרומית הקדושה" שתהפך במהלך המאה ה-12 ל-"האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית" (יש לשים לב כי זאת הפעם הראשונה הידועה כי מונח ושם זה מופיעים אך יש אי הסכמה בנוגע לתיארוך המדויק של התבססות השם המקורי כשם רשמי לכלל האימפריה).[10]

מקור משפחתו של אוטו הגדול, כלומר השושלת האוטונואית היה ממוצא סקסוני כשהוא עצמו היה תחילה דוכס על שטחי העם הסקסוני.[6] הוא צבר כוח הולך וגדל גם על ידי ניצחונות על קבוצות סלאביות והונגריות.[11] ניצחון חשוב העומד לצידו של אוטו עד ימנו הוא ניצחונו בקרב לכפלד (Battle of Lechfeld) של שנת 955 לספירה. הוא גם היה לבנאי חשוב של מצודות צבאיות אותה התקופה על מנת לחזק את השליטה והכוח הצבאי האימפריאלי. אוטו עצמו היה פעיל מאוד בפעולות למען הענקת הנצרות לבני העמים הסלאביים. הוא אף הקים מושבים כנסיתיים במזרח האימפריה בהם ארכיבישופות מגדבורג.[12] בעת פלישתו מזרחה, אל כיוון נהר האלבה ומעברו הוא התחיל אף להוות איום פוליטי רציני על נסיך בני הפולאני, מיישקו הראשון.[13] אוטו הגדול התקבל בברכה על ידי הכנסייה הקתולית עקב סלידתם מגורמים חיצוניים אחרים שאותם בא להחליף והוא הוכתר לקיסר בידי האפיפיור המכהן באותה התקופה, כשמיד אחרי מינויו הוא מדיח אותו ומציב אדם אחר ללא רקע דתי בתפקיד אך בעל מעלות ועקרונות התואמים את של אוטו. מכאן נראה כי אוטו הקים אימפריה חדשה, אך למעשה אמירה זאת אינה נכונה לחלוטין מפני שהאימפריה האוטונואית הייתה תואמת באופן מפליא לזאת של קרל הגדול ולמעשה "העתיקה" אותה לתקופתו של אוטו כהמשך ישיר לשושלת הקרולינגית. חוץ מחוקי המנהל הזהים, השיטה הפאודלית והחינוך לקחה האימפריה החדשה השראה גם בסגנון הבנייה והאמנות. מכל מקום, מעשים אלו מחזקים את הטענות כי האימפריה החדשה היא המשך ישיר לאימפריה של קרל אך עם הפוגה מסוימת במרכז ההיסטוריה שלה. מנגד מופיעה העובדה כי שטחים נרחבים ביותר מהאימפריה דוגמת צרפת לא היו כלולים בה, ולכן אין חפיפה מלאה בשטחה ׁ(האימפריה החדשה התפרשה על גרמניה ואיטליה של ימינו אך לא על צרפת). אל כל אלו הוסיף לצרף אוטו שתי ערים מרכזיות לאימפריה והן רומא ואקס לה שפל.[11] הישג חשוב היה של אוטו הגדול היה איחוד איטליה עם הממלכה תחתיו (שנת 951) ובמיוחד את אזור ורונה אשר התקיף פעמים רבות את האומה הבווארית. בנוסף לכך אוטו היה הראשון מבין קיסרי האימפריה הרומית הקדושה שפעל רבות כדי להדיח את האפיפיור יוחנן השנים עשר ב-4 בדצמבר 963. לקראת סוף שלטונו של אוטו בתחום המדיני ניסה (וך גם ממשיכו אוטו השני) לטעון לבעלות על שטחיה של דרום איטליה של ימנו כדי להדוף את הפלישות הערביות מאזור האי סיציליה.[14]

האימפריה האוטונואית נמצאה כבר אז בתחרות עם האימפריה הביזנטית, אך גם הייתה בעלת זיקה וקשר היסטורי אליה כממשיכתה של האימפריה הרומית המערבית.[15] הוא שלט כשבתקופת שלטונו התחלפו שלושה אפיפיורים רשמיים (לא כולל אנטי-אפיפיורים) והם: לאו השמיני, יוחנן השלושה עשר ובנדיקטוס השישי.[8] עם זאת הוא היה בקרבה עם הכנסייה שהטיבה איתה בכך שנתן להם קרקעות רבות בפעמים רבות.[10] הוא התערב ביחסים הפוליטיים במפה האירופית פעמים רבות, כך למשל אפשר לראות זאת בכך שביצע התערבות במדינות שכנות בהם בורגנדיה ודוכסות פרנקוניה שבאזור צרפת של היום.[16]

בזמן תקופתו של אוטו הגדול הייתה פריחה תרבותית פעם נוספת לאחר מותו של קרל הגדול כאשר באופן ניכר פנו גם אל כותבים פגאניים מן העבר שהיו לחלק מן המורשת הקלאסית של המערב.[17]

 
אוטו השני

אוטו השניעריכה

  ערך מורחב – אוטו השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

אוטו השני היה בנו של אוטו הראשון וקיסר האימפריה הרומית הקדושה במשך כעשר שנים (973–983) ונקרא לעיתים גם בכינוי "האדום".[18][19] הוא היה לבנם של אוטו הגדול ואדלייד, אשתו.[19] למעשה שלט אוטו השני ביחד עם אוטו הראשון (שהיה לאביו) עוד כשהיה צעיר במיוחד (משנת 961 אז נבחר למלך האימפריה בוורמס והומלך באאכן[19]) ומשנת 967 הוא נהפך לקיסר משנה לצידו.[18] בעת הכתרתו לקיסר בשנת 967 בחג המולד של אותה השנה הוא הוכתר על ידי יוחנן השלושה-עשר ברומא.[3] כשהיה בן 18 וכשהיה אמור לעלות למלוכה הוא נתקל בהתנגדות מצד חלק אחר ממשפחתו ממוצא בווארי שטען גם הוא לבעלות על הכתר אך לבסוף הצליח לתפוס את השלטון ונישל חלק זה מסדר הירושה לכתר האימפריאלי.[18] בתהליך עלייתו של אוטו השני לשלטון ייתכן כי קדמה אותו רבות אימו אדלייד בדרכו עד להכתרתו כמלך.[20] הוא טיפל בנוסף אף במרידות באזור לורן של היום.[21] מרידות אלו היוו חלק חשוב מפעולותיו כמונרך כנגד היינריך השני, דוכס בוואריה. הוא הוביל את המרד כנגד אוטו שהצליח להביס אותו אך המרידות גרמו למרידות אחרות נוספות לעלות גם באזור פולין ואף בוהמיה. לאחר שגמר את עיסוקיו במרד היה עליו לעשות ארגון מחדש של בוואריה כשהוא מחלק אותה בין ממונים שונים: על הדוכסות הבווארית (המצומצמת) עם שוואביה עברה לידיו של אוטו (אחר) שהיה לבנו של ליאודולף, דוכס שוואביה, כאשר החלק הדרומי של בוואריה נהיה לדוכסות קרינתיה, חלק מהמזרח עבר לידיו של ליאופולד מברדנבורג. הבעלות הפיאודלית של ליאופולד למעשה הייתה הניצנים הראשונים שגרמו למשפחת אצולה אחרת לצבור כוח בדרום והיא בית באבנברג. כך גם היו לו בעיות מרובות יחסית במערב האימפריה שקרו בדיעבד עקב מעשיו של אוטו הגדול שהתערב באזור לורן של היום במאבק לכתר בין שני יריבים שנגמר כך שבתקופתו של אוטו השני המאבק התבטא גם בהתקפה על אאכן עצמה (אוטו ניצל אז אך בחזקת נס והותקף על ידי לותר, מלך צרפת שהיה למלך פרנקיה המערבית). הוא המשיך בהתמודדות עם זאת והגיע אף לפריז בצרפת של היום אך חזר לתוככי האימפריה עקב זרימת ידיעות בנוגע למחסור באספקה באימפריה.[22]נקודה חשובה בחיוו של אוטו חוץ ממאבקיו להדיפת הכוחות המוסלמיים מסיציליה אל דרום איטליה שאותה התחיל אביו, אוטו הראשון, הוא הסיפוח החשוב של פולין ובוהמיה לתחומי האימפריה. המהלכים החשובים שלו בסיפוח שטחים באיטליה (שאותם התחיל אביו) זכורים לצד שמו עד היום. עם זאת בהדיפת הכוחות המוסלמיים הוא נחל תבוסה קשה ולא צלח במשימתו להקטנת כוחם באזור והחלשתם בדרום איטליה. מאוחר יותר הוא נחל תבוסה נוספת בהתמודדות עם המרד הסלאבי של שנת 983 (המרד הסלאבי הגדול) כשהוא מפסיד שטחים מרובים ממזרח לנהר האלבה.[18] המרד הסלאבי הגדול היה הפסדו המשמעותי ביותר של אוטו השני והיווה בעיה מדינית קשה כשבעת התפשטותו שטחי המזרח נאכלים על ידי כוחות האויב מהר. שטחים אלו הגיעו רחוק עד להמבורג שבמרכזה הצפוני של האימפריה כאשר היא עצמה נשדדה ונבזזה.[20] אוטו הצליח בדיכוי המרד בסופו של דבר ואף הרס את המצודות והמעוזים הסקסוניים אשר עד אז עדיין עמדו על תילם. המרד היה כה הרסני עד כדי שרוב המעוזים האימפראיליים מזרחית וצפונית-מזרחית למגדבורג נהרסו. בזמן שלאחר המרד התעצמו התגליות החדשות של מכרות באדמות הסקסוניות שכבר היו עוד הרבה קודם לכן בבעלות האימפריה. אומנם המשלחות לאזורים אלו למציאת משאבי הטבע התחילה עוד בתקופת אוטו הגדול אך פיתוחם והמשך הענקת תשומת הלב אליהם המשיכה עוד בתקופתו של אוטו השני ואף של אוטו השלישי.[23] מכל מקום נכנסה האימפריה למצב בעייתי במיוחד לאחר מותו בגילו הצעיר עקב כך שנהרג בדרום איטליה במסע צבאי (בעודנו בן 28) – מצב איתו יהיה צריך להתמודד בנו אוטו השלישי (שהיה באותו הזמן בן שלוש שנים בלבד). במסע זה נלחם אוטו השני נגד שטחים שהיו תחת שליטת האימפריה הביזנטית ואף איחד את המדינות הלומברדיות שבדרום איטליה תחת שלטון אחד והוא שלטונו שלו ובכך ביסס חיזוק מרבי לכוח האימפריאלי בדרום איטליה.[18] במסע צבאי זה אף לחם כנגד כוחות מוסלמיים לאחר בדרום חצי האי האיטלקי אחרי שנכבש בחלקו על ידם. מסע צבאי זה היה בעל חשיבות ייחודית גם בכך שהיה לכיבוש הנשא רקע דתי והחל למעשה את המאבק הרשמי הראשון של האימפריה הרומית הקדושה כנגד כוחות האסלאם. נוסף על כך הכיבושים בדרום איטליה היו לכיבושים הראשונים שנעשו אי פעם על ידי קיסר אימפריאלי בדרום איטליה ובכך למעשה פתח צוהר לשרשרת ארוכה ומסועפת של אירועים צבאיים כנגד שליטים באזורים אלו.[24]

אוטו השלישיעריכה

 
אוטו השלישי

אוטו השלישי, (שנודע בכינוי[25]Mirabilia mundi) היה לאחד מחשובי קיסרי האימפריה הרומית הקדושה בימי הביניים. אוטו השלישי היה לריבון האימפריה לתקופה קצרה יחסית כקיסר (כשש שנים – בין 996–1002) והוכתר בתור בנו הביולוגי של אוטו השני כמלך כשהיה בן שלוש שנים בלבד בעוד שלקיסר בשנת 996 (25 בדצמבר שנת 980[25]).[18][26] הוא הוכתר מיד לאחר מותו של אביו, אוטו השני, בידי ארכיבישוף מיינץ ורוונה.[25] בהתחשב בעובדה כי בזמן שאביו נפטר הוא היה בגיל צעיר מידי מכדי למלוך נאלץ השלטון למצוא מחליף זמני לאוטו הצעיר. היינריך השני, דוכס בוואריה ניסה להתמודד על התפקיד ולנצל את גילו הצעיר של אוטו כדי לתפוס את השלטון.[18][27] הוא חבר על ארכיבישוף קלן וביחד הם פעלו על מנת להביא לכדי מצב שאוטו הקטן ימצא בידיהם. בסופו של דבר הוא אף הפך למלך למרות התנגדות מצד אצולה סקסונית שניסתה, ככל שיכלה, למנוע את מהלכיו (הוכתר במהלך חג הפסחא בקוולינבורג-שנת 984). עם כל זאת, שלטונו לא ממש הצליח להחזיק מעמד כשארכיבישוף מיינץ ביחד עם קונארד מאלמניה חוברים כנגדו ומצליחים להדיח אותו מהתפקיד ולהחזיר את אוטו הצעיר לבעלותם.[25] בסופו של דבר נקבע כי אימו של אוטו Theophanu (שהייתה ממוצא יווני[28]) תעלה לשלטון. בסופו של דבר בעת מותה החליפה אותה אדלייד מאיטליה (עד[26]994).[18][27] אוטו קיבל חינוך מהמעלה הראשונה במשך נעוריו וילדותו-תחילה כשהיה צעיר יותר היה החינוך מפי ברנארד, בישוף הילדסהיים, שהקנה לו חלק נרחב מהחינוך בחייו והמשיך על ידי האדם שהעתיד להיקרא סילבסטר השני ולהיות אפיפיור והוא Gerbert d'Aurillac.[25] שנת 996, שנת הכתרתו כקיסר, מסתמנת כשנה בעלת חשיבות רבה בחייו כשהוא עובר דרך האלפים עד לאיטליה, מוכתר מלך לומברדיה בפאביה ואף מצליח לדכא מרידה של האצולה הרומאית כנגד האפיפיור שלא האריך ימים ומת עוד לפני הגעתו של אוטו אל תחומי העיר רומא. המרד עצמו הונהג בידי Crescentius II ומקום מושבו של האפיפיור המנוח הוחלף בידי אחד אחר ממוצא גרמני שהיה לבן דודו ברונו מקארינתיה (Bruno of Carinthia). בסופו של יום ברונו הוכתר כאפיפיור וזכה לשם גרגוריוס החמישי. כבן דודו הכתיר אותו לקיסר כל זאת ביום ה-21 במאי 996. Crescentius לא הסתפק בכך והמשיך והכתיר כאפיפיור מאוחר יותר את יוחנן השישה עשר דבר שהוביל להוצאתו להורג בעת חזרתו השנייה של אוטו לאיטליה כל זאת בשנת 998 בחודש פברואר. במקביל להוצאה להורג פעל אוטו להחזרת בן דודו גרגוריוס החמישי לתפוס את מקום הכס הקדוש ברומא-דבר שהתבצע מאוחר יותר והוא בהחלט חזר לתפקיד. אוטו חי בעת מותו של גרגוריוס החמישי והחליף אותו מאוחר יותר בסילבסטר השני כאפיפיור. בשנת 1000 ייסד את ארכיבישופות פולין.[26] אל ארכיבישופות זאת המשיך לייסד את ארכיבישופות הונגריה בשנת 1001.[20] תחילה לא היה ידוע מה יעלה בגורלן של הארכיבישופויות אותן הקים אך הסתבר לבסוף כי הן הוכרו בעקיפין על ידי הכנסייה הקתולית כאשר התייחסו אליהן במכתבים מכתב ידו של האפיפיור גרגוריוס השביעי בעצמו. כך בעקיפין הן גם הוכרו על ידי השליחים ששלח גרגריוס ואף גם יורשיו העתידיים בתפקיד-כל זאת לאותו הזמן עוד לא הספיק כי ארצות אלו בהחלט יתבססו כארצות נוצריות-קתוליות גם לעתיד אך עקב גורמים נוספים שבאו מאוחר יותר הן תהליך הטמעתן אכן הושלם.[20]

כמנהיג ראה עצמו אוטו בחסד האל אף כמנהיג העולם הנוצרי כולו.[26] כשהוא מאמץ את רומא כמרכז האימפריה (בפועל מעין כבירה) הוא למעשה אימץ גם תארים כגון "משרת השליחים", "משרתו הראשון של ישוע" ואף "קיסר העולם". הוא אימץ אורח חיים רומאי לארמונו ולחצר מלכתו המתאפיינת אף בחידוש תלבושות מרומא ויוון העתיקות בנוסף לאלו עם מראה גרמני עתיק.[26] בכל מקרה חלק מחצר ארמונו היו גם אנשי דת וכמורה (ובהם גם בישופים). הוא אף ידע לטינית באופן מרשים במיוחד, כל זאת כחלק מהחייאת המורשת של קרל הגדול בחצר המלוכה.[27] עם כל זאת הפיכתו את רומא למרכז האימפריה לא מנע את יחס תושבי האזור אליו כשהם מורדים בו בשנת 1001 מהעיר טיבולי. טיבולי הוקפה, והייתה לעיר נצורה על ידי אוטו אך חס עליה ולא השמידה. ידיעות על כך הגיעו לרומא הקרובה וגרמו למרד שם על כך שאוטו לא השמיד את טיבולי והחריב אותה (הייתה בין שתי ערים אלו יריבות מרה אותם הימים). המרד פגע מאוד בשלטונו של אוטו ואילץ אותו לבקש עזרה מהאדם שעתיד להיות היינריך הקדוש. היינריך נעתר לבקשה, כשאז היה לדוכס בוואריה, ושלח כוחות צבאיים אלו רומא לעזרתו של אוטו. עם זאת הכוחות הגיעו מאוחר מידי אחרי שמת אוטו. היינריך יבוא להחליפו בעתיד לבוא כקיסר וכמלך כל זאת כבן דודו גם הוא.[26]

כמעריץ דגול של קרל הגדול הוא ערך מסע מלכותי אל אקס לה שפל, בירתו האגדית של קרל כאשר הוא אף מעז לפחות את קברו המיתולוגי של קרל הגדול. לפי עדויות שנשמרו מאותה התקופה ברגע הפתיחה לא נראה קרל הגדול בתנוחת שכיבה כנהוג למנוחים אלא דווקא בתנוחת ישיבה כל זאת כשהוא נראה עדיין כיושב על כיסא מלכותו. כך תוארו הדברים:[29]

הוא (קרל) לא נמצא שוכב, אלא יושב אל כס המלכות כפי שהוא היה כשחי. הוא היה מוכתר עם נזר מוזהב כשהוא מחזיק שרביט בידו. אף אחד מהנוכחים השחית; [כך שאוטו] בנה מחדש את הקבר ועזב אותו"

John R. Sommerfeldt, The Flight and Fall of the Eagle-A History of Medieval Germany 800-1648, Hamilton Books, 2017, page 32

אוטו פעל רבות על מנת להפריד אף יותר את הכנסייה מהאצולה הגבוהה. אז עדיין הייתה קיימת השפעה של החברה הגבוהה על אנשי הכמורה והדת ואטו פעל על מנת לשנות זאת. כך לעיתים הוא אף נתן לבישופים ולראשי מנזרים סמכויות כוח גדולות יותר כשהוא למעשה מעניק להם טריטוריות גדולות לשלטונם. בעולם ההשכלתי של התקופה הקים אוטו ספרייה גדולה ורחבה כשבחצר ארמונו חיים אויתו הוגי דעות חשובים. חוץ מהעובדה כי הבישופים של התקופה זכו לחינוך גבוה בבתי ספר ייחודיים או אף בחצר המלכות, האנשים שהקיפו את אותו היו לידועים ובהם ניתן למנות את לאו מוורסלי (אנ'). הוא גם היה היוזם והמבצע של ה-Donation of Constantine, מסמך שלמעשה ביסס את הטענה כי הבעלות על מערב האימפריה הרומית (העתיקה) למעשה עבר הוא לתחת חסותו של האפיפיור על ידי הקיסר קונסטנטינוס כאשר אצלו נשארים החלקים המזרחיים שלה (מה שעתיד לאותה התקופה להיות האימפריה הביזנטית).[30]

האימפריה תחת היינריך הקדושעריכה

  ערך מורחב – היינריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
 
היינריך השני

היינריך השני (שזה לתואר "הקדוש") היה ליורשו לכתר הקיסרי והמלוכני של אוטו השלישי.[31] הוא נודע בימיו ביכולתו לאחד בין ניהולה של המדינה האימפריאלית לבין יחסי החוץ הקתוליים ואף נקשרו סביבו, כמאה שנה לאחר מותו, מיתוסים המהללים אותו כשהכנסייה רואה בו אף כדמות קודש במידה מסוימת. היינריך היה למלך חשוב אך תחילת דרכו לוותה באי-ידיעה על העתיד לבוא תוך כדי קיומו של אינטררגנום באימפריה. הוא היה אמור לרשת את המלכות מצד אחד, אך מצד אחר גורמים מנוגדים אליו הכלו וצברו עוד כוח במיוחד כשהם תפשו את מקומו של אוטו השלישי מיד לאחר מותו (ואף בזמן הלוויתו). האדם שהסית את מסלול הירושה בחזרה אל היינריך היה וויליגיס (Willigis) – ארכיבשוף מיינץ של אותה התקופה שהכיר בו כיורש העתידי. השאלה בדבר מינויו של היינריך עלתה על הפרק אומנם בתחילה אך נפתרה לאחר שנה כאשר נראה כי מוסכם למדי מצד כל הצדדים כי הוא הריבון היחיד.[32] בנוסף לכל אלו הוא השיג בתחילה הישגים חשובים לטובתו כנגד הדוכסות הפולנית[32]), אך בהמשך הובס על ידי בולסלאב הגדול, דוכס פולין, כחלק משרשרת המלחמות הגרמניות-פולניות, שהסתיימו בהמשך בשלום באוצן. בהסכם זה הוא ויתר על שטחים נרחבים, ובהם טריטוריות ממזרח לנהר האלבה, וכן את כל מוראביה.[31] בין ההתחלה המוצלחת שלו כנגד הדוכסות הפולנית להמשך שהתדרדר קשות הוא הספיק אף לעשות מסע צבאי לאיטליה שם הוכתר כמלך בתחומי העיר פאביה בשנת 1004 (על ידי ארכיבישוף מילאנו[33]) ואף הכניע קודם לכן תחת ידו את ארדואינו מאיבראה-אחד מניצחונות החשובים. שנת 1013 נחשבה לשנה לחזקתו של היינריך כאשר עבר מצפון האלפים כל הדרך עד לרומא-שם הוכתר על ידי האפיפיור (בנדיקטוס השמיני) לקיסר האימפריה הרומית הקדושה (בבזיליקת פטרוס הקדוש הישנה). קשריו עם הכנסייה הקתולית רק הלך והטיב לאחר שהאפיפיור הגיע עד לתחומי גרמניה במיוחד כדי לבקש את עזרתו לעצירת הנסיכויות הלומברדיות בנוסף לאיום על מדינת האפיפיור מדרום איטליה. הקמת בישופות במברג הייתה הישג חשוב נוסף שהיינריך השיג בזמן שנות מלוכתו ואולי אף גדול מכל הישגיו כקיסר ומלך-עיר שהפכה למוקד של פריחה תרבותית יוצאת דופן, במיוחד כשהיא מכילה קתדרלה גדולת ממדים במרכזה והיא קתדרלת במברג.[34]

תואר הקדושה שהגיע להיינריך ליווה אותו עקב איכיותיו על פי הדת הנוצרית. כפי שהיא מטיפה לטוב כך עשה היינריך והיה למלך שנודע בטוב מעשיו במהלך ההיסטוריה ובחזיונות אשר חווה. מעשים אלו נגררו עקב חלום שראה בזמן שנתו, שלפיו טען היינריך כי ראה את וולפגנג הקדוש מורה לו לקרוא את הכתוב על הקיר: "אחרי שש". היינריך לא ידע במה מדובר והניח כי עומד הוא למות בעוד שישה ימים. כשחלפו שישה ימים אלו וכשהוא ראה שהוא עדיין בחיים הניח כי התכוון וולפגנג לשש שנים. במשך זמן המוגבל חיו לפי מה שהאמין הוא הטיב את מעשיו כשהשלטון האימפריאלי תחתיו נותן נדבות מרובות. בסופו של דבר בבוא התאריך הנקוב ראה היינריך כי גם הפעם כנראה לא הייתה כוונת וולפגנג הקדוש לתאריך מותו אלא לתאריך הכתרתו כמלך הגרמני-היום הראשון של שנת הכתרתו והיא שנת 1002 (בסיום השנה שישית במספר שלאחר החלום).[35]

סיפור נוסף אודות קדושתו שנראה אולי אף משמעותי יותר מן הראשון הוא חיזיון שקרה לו מעט זמן אחרי הכתרתו לתואר הקיסרי הנשגב. הוא היה בעת מיסה כאשר ראה את ישוע בצעירותו העורך בעצמו אותה-כל זאת בכנסייה בה שהה. החלל של הכנסייה היה מוצץ כל כולו בקדושים מרובים בנוסף אל וינסט הקדוש המלווה בלורנס הקדוש. וינסט הקדוש תפס את משרת הדיאוקנוס ואת וינסט כתת-דיאוקנוס המלווים את ישוע בזמן עריכת המיסה. מלאך החל להתקרב אל היינריך כשהוא נושא עמו ספר קדושה (והוא לא פחות מספר השליחים שנשלח אליו ממריה עצמה[36]). המלאך עצמו נגע בירכו של היינריך. כשהוא עושה מעשה זה הוא נשא דברים אלו שמאות הרגע גרמו להיינריך לצלוע עד סוף ימי חייו:[35]

"קבל את סימן אהבת האלוהים הזה לאות צניעותיך וצדקיך"

אות זאת, שהתבטאה כצליעה, הנתפשת בדרך כלל כחולשה אצל בני אדם לא הייתה חדשה לאותו הזמן-היא מקבילה לזאת של יעקוב שקרתה לו כאשר גמר את משמרת הלילה שלו וכשהוא נאבק עם המלאך, ומכאן ייתכן כי היא הכוונה בסיפור היא לא בהכרח להסביר את הצליעה לפיו מאותו האירוע כדבר שלילי אלא דווקא כדבר טוב ויחיובי שקרא גם ליעקב שהיה לאחד מגדולי הדמויות בנצרות.[36]

נוסף על כן הוא היה צריך להתמודד גם עם מרידות בעיקר באזור המגף האיטלקי כך לשמל בסביבות העיר פאביה כשהעיר עצמה נפגעה בסדר גדול רחב ביותר עד אפר כתוצאה מהקרבות בין הצבא האימפריאלי לכוחות המורדים. כך גם המקום הסימבולי ביותר בפאביה, הארמון שהיה למקום ההכתרה של המלך הלומברדי עוד מתקופת תיאודיריך הגדול נשרף עד ליסוד על ידי חיילי האימפריה שקודם לכן השתמשו בו בתור מחסה זמני (בנייתו חודשה לאחר 1024 אחרי שהוזרמו הידיעות כי היינריך הקדוש כבר מת).[37]

נפטר בטירת גרונה (Grona) ב-13 ביולי 1024ללא אף יורש לכתר ובכך עברה האימפריה תקופה חדשה עד של מציאת שושלת מלוכה חדשה.[37]

קונראד השניעריכה

 
קונראד השני

קונראד השני נבחר למלכותו כמלך האימפריה הרומית הקדושה כשהיה ראשית כל בתחרות על כיסא זה מול אדם אחר שהיה לבן-דודו ונקרא גם בשם קונראד. אחד מהם היה לבוגר יותר ונתפש הוא באותה התקופה כבעל יחסי חוץ טובים וכדמות ראויה לתפוס כיסא מלכות זה. עם זאת לצעיר היה שם כנכון לרפורמות בהן יתמוך ואף החזיק בנכסים בפרנקוניה. משיקול נוסף שהגיע לתמונה הוחלט לבסוף לבחור למלך את הבוגר יותר וכך באמת נהיה-הוא האדם אשר יוודע בהיסטוריה כקונראד השני. כך גם בכלל עוררה חרדה רבה השאלה בדבר מחליפו של היינריך על פי ויפו (Wipo) שהיה להיסטוריון חשוב מאותה התקופה. לשם כך נתאספה אספה בין מיינץ לוורמס בה דנו בנושא. באספה היו הנסיכים החילוניים והדתיים כאחד. והיא התקיימה במקום בשם קאמבה (Kamba). בסופו של דבר, האדם שהכריע בדבר הבחירה היה הארכיבישוף אריבו של מיינץ שצידד בעדו של הבוגר יותר לכתר. בתחילת דרכו הוא ערך מסעות באימפריה כשהוא מתחיל באאכן, אחר כך עובר ל-Liége קונראד ואף את נימווגן (Nimwegen). סביר להניח כי רוב האוכלוסייה בערים בהן ביקר תמכה באופן יחסי בו אך עם זאת היה ללא אהוד במיוחד בקרב האוכלוסייה הכנסייתית-בישופית קודם לכן.[37] קונראד השני נכנס לתפקיד בסכמה רחבה במיוחד של כל המנהיגים הגרמניים הראשיים-גם בעידודו של ארכיבישוף מיינץ וגם בעידודו של ארכיבישוף קלן שהיו לשניים חשובים במיוחד באימפריה. קונראד קיבל את כתרו במיינץ (ולא באאכן על פי הנהוג מפני שהאאכן הייתה חת חסותו של הארכיבישוף היריב-ארכיבישוף קלן). ההכתרה התרחשה תחת חסותו של אריבו. אשתו גיסאלה משוואביה (Gisela of Swabia) לעומת זאת קבלה את הכתר בקלן מאת ארכיבישוף קלן עקב כך שאריבו ראה בנישואיה עם קונראד כלא לגיטימיים. בכל מקרה כך למעשה הצליח קונראד לקבל תמיכה גם מארכיבישוף מיינץ וגם מארכיבישוף קלן כאחד.[38]

פעולתו הראשונה של קונראד הייתה להתמודד עם מרידות בלוריין שהתרחשו עקב סירובם של דוכסים במקום לקבל את שלטונו. הם זכו לעידוד מצידם של המלך רוברט השני של צרפת-עזרה חלשה יחסית שלא ממש הועילה להם יותר מידי. מרד זה דוכא במהירות וביעילות וכך גם מרד נוסף שהתרחש בהובלתו של ארנסט משוואביה, בנו החורג. מצד שני תחילת שלטונו התאפיין בבעיות רבות שבתרחשו באזור לומברדיה נוסף על כך. שם מרידות היו בגדר בעיה אמיתית וחזקה בקשר לשלטונו של קונראד והוא למעשה ניצל בעזרת בישופות לומברדיה שהייתה לצידו. על ידי רוברט השני אותה התקופה נשלח ויליאם, דוכס אקיטן נוסף להיותו רוזן Poitou שהיה ללוחם מהמעלה הראשונה, אל עבר איטליה. כאשר הוא חצה את האלפים והגיע ללומברדיה לצורך המרד ולעזרתם של האצולה הלמוברדית אשר הובילה אותו. זוהי הייתה התערבות הראשונה בהם לומברדים קראו לצרפתים לצורך עזרה שכזאת בהיסטוריה. עם זאת ווליאם היה די חלש בעוצמת כוחותיו ולכן התאחד עם המורדים בלוריין ואף עודד את עלייתה של קבוצה כנגד המלך בתחומי ממלכת ארל שהייתה אז חלק מהאימפריה. הכוחות הישופיים החזקים יחסית הונהגו אותה התקופה על ידי אריברט ממילאנו (Aribert of Milan) והיו לבעלי השפעה תדמיתית גדולה במיוחד על ויליאם. בסופו של דבר חזר ויליאם לביתו ללא כל הצלחה כלשהי.[39]

קונראד גם נודע בכך שביצע פעולות מתוך מטרה להגדלת כמות האבירים באימפריה. דבר זה מתבטא גם בצו שהוציא שמותיר ירושה פיאודלית של אדמות אבירים. הוא יצא לראשונה בשנת 1037 למען האבירות האיטלקית למען תהיה היא למען האינטרסים האימפריאליים ומשם עבר הצו גם לגרמניה. הוא נודע גם בכך שצירף אל תחומי האימפריה את בורגנדיה (נודעה באותה התקופה כ"מלכות ארל") ופרובאנס-דבר שהמשיך להגדיל את כוחה של האימפריה.[40]

 
היינריך השלישי

האימפריה תחת היינריך השלישיעריכה

  ערך מורחב – היינריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

היינריך השלישי (נולד בשנת 1017) היה קיסר חשוב.[41] הוא קיבל את השלטון על בוואריה בשנת 1026 ואת התארים דוכס אלמניה ופרנקוניה ואף מלך ארל בשנת 1038. היינריך נישא לגונהילדה, בתו של קנוט הגדול ולאחר פטירתה בשנת 1039 הוא נישא לאגנס, בצו של מלך אקיטן, ויליאם החמישי.[42] היינריך השלישי ביצע רפורמות באימפריה בזמן שלטונו. הוא דאג להקטין את כוח הכנסייה הקתולית ולהכפיף אותה תחתיו. הוא הדיח אפיפיור מכהן שלוש פעמים, והציב לתפקיד קרדינלים ממוצא גרמני[43]|שם=הערה מספר 20170315051456:3}} ידוע כי היינריך השלישי הניח את אבן הפינה לטירת נירנברג של ימנו בסביבות שנת 1040.[44] בשנת 1044 ניצבו שלושה אפיפיורים שונים על תפקיד הכס הקדוש. היינריך החליט להדיח את שלושתם בדצמבר 1046 והציב במקום שלושתם את בישוף במברג, סווידגר (Swidger) שהפך לאפיפיור קלמנס השני.[45][42] הוא אף הפך את פופו (Poppo), בישוף בריקסן (Brixen) לאפיפיור שנטל לבסוף את השם דמסוס השני.[42] בשלב מאוחר יותר החליט להציב את ליאו התשיעי ולבסוף את ויקטור השני – כולם אפיפיורי הכנסייה הקתולית כל אחד בתורם.[46][45] הוא התערב רבות גם במינוי אנשי דת קתוליים בנוסף לארגון חדש של מנזרי התקופה. פעולות אלו היו כחלק מרפורמה רחבה שקידם אז היינריך. להיינריך היה כוח שלטוני חזק יחסית בכך שהצליח לבסס את שלטונו היטב כשהוא מחליש באופן ניכר את כוחותיהם של בני האצולה הגבוהה דאז. בנוסף לכל אלו נראה כי ההשפעה הכלל-אזורית שלו באירופה הייתה חזקה יחסית כשהוא אף מכיר בדוכסים חדשים ממוצא נורמני באזור פוליה של היום כל זאת בשנת 1046.[47]

היינריך השלישי מינה את הבישוף ברונו מטול (Bruno of Toul) לאפיפיור ובכך אפשר לראות נוסף לכל אף את התערבותו בענייני הכנסייה הקתולית אותם הימים.[17]

מסעי מלחמהעריכה

היינריך היה לכובש גדול. הוא ערך כיבושים בבוהמיה בתחילת שנותיו, דבר שהעניק לו עוצמה באזור תוך כדי שהוא גובה מתושבי האזור הצ'כים כ-1,500 מארקים כל זאת בשנת 1041. במהלך שנות חייו הוא פעל להשלטת שלטונו בבורגנדיה יחסית עם התנגדות חלשה (כל זאת בשנים:1042, 1048 ו-1052). הוא אף ביצע גם מסעי מלחמה כנגד ההונגרים עד שנת 1044 כשהוא מדיח את מלכם-פטר, מלך הונגריה.[48]

לאחר מותועריכה

האימפריה של היינריך נקלע לבעיה כאשר כעבור זמן כה קצר מאז שהפך למת כבר פרץ מרד בהנהגתם של האצולה הסקסונית. למנהיג המרד אשר נקרא בשם אוטו לא היו צפויים ימים עוד רבים להנהגה תחתיו אחרי שהובס ביוני של שנת 1057על ידי האדם שהיה לרוזן בראנשוויג והוא ברונו (Bruno).[49]

 
היינריך הרביעי מחכה לבואו של האפיפיור בטירת קנוסה

היינריך הרביעיעריכה

  ערך מורחב – היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

היינריך הרביעי היה לקיסר חשוב בתולדות האימפריה הרומית קדושה שנודע בעיקר בשל סכסוכו עם מוסד האפיפיורות שנגמר במסעו אל הטירה בקנוסה והשפלתו שם בפני האפיפיור. כשאביו הנרי השלישי מת בשנת 1056 (בארמון בודפלד באזור הרי הארץ (Bodfeld in the Harz)[50]) רחשו קולת בגרמניה של היום להכתיר אותו כמלך הגרמני אך לא היה יכול לעשות זאת עקב גילו הצעיר (הוא היה אז רק בן שש שנים בלבד[50]).[51][52] קודם לכן הוא יועד כמלך עוד בשנת 1053 כשהוא התחתן עם ילדה בשם ברטה שהייתה לביתו של רוזן טורינו כל זאת בשנת 1055.[50] הוא היה כמלך כבר מגיל צעיר אך מלך תחתי אימו Agnes שהייתה למנהלת האימפריה בפועל עד שיגיע לגיל בגרות.[50] לשם כך היה צורך במינוי עוצר להיינריך ולתפקיד זה התמודד הארכיבישוף אנו מקלן ( Anno of Cologne) לצד מתחרים נוספים אך לבסוף נבחרה אימו. נאמר לו בנוסף לכל זאת בעת מות אביו היינריך השלישי כי צריך הוא להבטיח על שלומו ויציבות שלטונו של Victor II בתור האפיפיור היושב ברומא.[50] נוסף אל כל אלו היינריך הרביעי חווה ילדות קשה יחסית קשה שהתלוותה אף בלימוד לא משובח כלל אליו הוא זכה.[53] בכל מקרה הצטרכה הכנסייה הקתולית להתערב שנית במינוי הקיסרי, פעם נוספת אחרי 1046 כשהיא מחמירה בצעדיה ופוגעת ביוקרת שם השלטון האימפריאלי בעיקר בענייני הכמורה תומכת הרפורמות של אותם הימים באימפריה עקב כך שהיא צריכה להתערב בעניינים הפנימיים שלה.[52] אירוע חשוב שחל בימיו של היינריך הרביעי היה המרד הסקסוני הגדול (המלחמה הסקסונית) שהוא עצמו הוביל במידת מה לפריצתו.[54] האירוע עצמו פרץ בין 1069–1070 לספירה ונוסף אל אחד קשה ואכזר ממנו במעלותיו שפרץ בקרב האצולה בסקסוניה המזרחית ובתורינגיה בין 1073–1075. בשנים האלה הייתה אי שביעות רצון מובהקת משושלת המלוכה הסליאנית שאליה השתייך היינריך הרביעי גם לפני תפיסתו את השלטון אך התגברה רבות בזמן זה. הרקע למאבק זה כנגדו היה למעשה רצונם של הנסיכים באזור זה להבטיח כי אין אחד היוצא נגדם או שעלול לסכן את כיסאותיהם במידנותיהם עליהן הם שולטים. כך למשל בשנת 1045 היה ניסיון התנקשות בקודמו של היינריך הרביעי והוא היינריך השלישי שנראה לבסוף כלא מוצלח של הרוזן טייטמאר בילונג (Thietmar Billung). בכל מקרה המעשים שעשה אביו עוררו חשד בקרב הנסיכים הבוחרים במשך זמן רב. הם האימנו כי זה הזמן הנכון לעשות זאת כי צפו שהיינריך הרביעי ילך בעקבות אביו וכי הם עדיין יכולים לצאת כנגדו בקלות יחסית אם יצאו כנגדו בשלב מאוחר יותר בזמן מלכותו.[55] היינריך נפגש בשנת 1073 עם קבוצת בני אצולה תורינגיים וסקסונים מהמזרח ודן איתם בגוסלאר כאשר הם דורשים ממנו לעשות כפי רצונותיהם. נסיכים אלה אינם היו לבד אלא הצטרפו אליהם אנשים נוספים ובהם אף מספר רב של בישופים מהאזור וצבא שעמד מאוחרי גבם. דרישותיהם היו בין היתר להחריב את הטירות של היינריך הרביעי באזור בנוסף להחזרת שטחים שהוחרמו בעבר מאותם נסיכים נוסף למעבר של המלך לאזור סקסוניה ולהפחית את שימושו והתערבותו בפוליטיקה יומיומית שם ועל כל אלו אף להחליף את יועציו שהשתייכו דאז למעמד הנמוך מלידה.[56] בנוסף לכך בשנת 1075 כשהיה אמור להיבחר ארכיבישוף חדש למילאנו נוצרה התקררות ביחסים בין הנרי הרביעי לאפיפיור גרגוריוס השביעי עקב כך כאשר גרגוריוס מסרב באופן החלטי לקיסר ולמלך הגרמני להיות ממונה על מינוי הכמורה הבכירה באימפריה. עניין זה הדאיג את הاיינריך שהיה צריך לדוודא כי הכמורה הגרמנית והאיטלקית שתחתיו צמודה לשלטון המלך.[54] בנוסף הטיל האפיפיור אף חרם על היינריך הרביעי והוא שלח בתמורה משלחת של בישופים שמטרתה הייתה להדיח את האפיפיור המכהן. המשלחת לא הצליחה להגיע בסופו של דבר אל רומא עקב היותה של מתילדה מקנוסה בצד האפיפיור ולא אפשרה את מעברה של המשלחת אל רומא. בשנה זאת החלו התהליכים האפיפיורים להדחתו של היינריך בנוסף. היינריך אירגן משלחת בשנת 1077 וחצה (באופן ייחודי לקיסר) את האלפים עד הגעתו לקנוסה (ששם באותו הזמן נמצא האפיפיור). בינתיים הציבו בחודש מרץ אנטי-מלך להיינריך והוא רודולף מריינפלדן (Rudolf of Rheinfelden) אך האפיפיור שקיווה כי היינריך יחזור בו ברצונו למנות את הכמורה הבכירה בעצמו מתנגד להמלך זה ולא מכיר בו כמלך החדש במקומו של היינריך. רודולף התייצב מול היינריך כשחזר לגרמניה והשני הפעיל מערכת פעולות נגדו. בכל מקרה רודולף לא הרבה לחיות ומת בשנת 1080 (אוקטובר אותה שנה[57])-אז קם לו יורש פוטנציאלי והוא הרמן מסאלם (אך שפרש מהניסיון למלוכה במהלך הזמן). במקביל שני בניו החליטו למרוד בו עקב כך שלכל אחד מהם הובטחה הירושה העתידית לבוא. נוסף לכל צרות אלו הוא היה צריך להתמודד כנגד האפיפיוריים ברומא בשאלת מינוי הבישופים.[54] היינריך בתורו כבש את רומא וסילק את גרגוריוס השביעי מכס האפיפיורות. הוא העלה לשלטון האפיפיורות בין היתר את קלמנס השלישי (גיברט מרוונה (Guibert of Ravenna בשמו המקורי). הוא עצמו אף הוכתר כקיסר על ידי אפיפיור שהציב הוא עצמו בשלטון.[57] היינריך הציב אפיפיורים משלו ברומא – מה שלא ממש הצליח לבסס שם שלטון יציב.[54] מחלוקת זאת יצרה לעיתים אף ריבוי בישופים למושב אחד – דבר שיצר אי סדר מנהלתי באימפריה ושהוביל את חלק נרחב מערי האימפריה ומחוזותיה לצבור כוח הולך וגדול ומעין אוטונומיה הולכת וגוברת בתוככי האימפריה.[58] כך הגיע אל הנסיכים שבתוככי האימפריה כוח גם מבחינה חילונית יותר ויומיומית אך גם מבחינה כנסייתית-מכל דבר עצמאותם גדלה.[59]

ידוע כי היינריך קרא לאספה של כל בישופות המערבית לנהר הריין, איטליה וגרמניה בברסנונה שהייתה שייכת אז למדינה הבווארית שבתוככי האימפריה כבמה להבעת דעתה המרה והחריפה על המצב מצד הכנסייה הקתולית.[60]

במשך שנות שלטונו ואף בשנות שלטונו של היינריך החמישי טירת נירנברג הייתה לרכוש חשוב ונכבד ביותר של המשפחה המלוכנית נוסף לכל.[61]

 
שרידיה של טירת קנוסה-כיום באיטליה

מאבק האינווסטיטורהעריכה

  ערך מורחב – מאבק האינווסטיטורה

מאבק האינווסטיטורה (מילולית: מסירת המשרה), הייתה פרשיה ומאבק מתמשך בין הכנסייה הקתולית, בראשות הכס הקדוש לבין האימפריה הרומית הקדושה, שבראשותה הקיסר בעל התוארת "אגוסטוס" שהוא גם המלך הגרמני. המאבק הגיע לשיאו בזמן מלכותו של הקיסר היינריך הרביעי בין גרגוריוס השביעי. הפרשיה דיברה על הקרע בין שני רצונות מנוגדים, כלומר של הכנסייה והקיסרות למנות בישופים משלה לכל חבל ארץ/דוכסות/רוזנות וכדומה באימפריה הרומית הקדושה. כל מדינה הייתה בחורת על פי התקנות בישוף משלה על רצון העם וחבר אנשי הדת אך בפועל הייתה הבחירה מבוצעת על ידי הקיסר, שמינה בישופים מטעמו שהיו במקביל גם בעלי אדמות (וסאלים). הכנסייה הקתולית הייתה עם רגשות פגועים מהמהלך מפני שגורם חיצוני וחילוני שאמור להיות תחתיה הוא זה שבוחר את חלק גדול מנציגיה בעולם המערבי. היינריך קיבל דרישה מגרגוריוס השביעי לרכז את כוח המינוי אך ורק לכנסייה והוא סירב קשות. הבישופים הקיימים בשטח ששמעו זאת בנוסף לכל החריפו את המאבק והצטרפו לצידוד בקיסר. הם התכנסו בזמן מוגדר והחילטו להרחיק לכת ואף להחרים את האפיפיור. מנגד עמדו הנסיכים הבוחרים, שליטי המדינות המרכיבות את האימפריה לצד גרגוריוס. הוא מצידו החרים את הייניריך הרביעי, ובצעד מכונן שהוא מצדד בחסד האל הוא קרא להפרת שבועת האמונים של הנסיכים הבוחרים לקיסר. הנסיכים החליטו להתקומם, וכך באמת היה. להנייריך לא נותרה ברירה והוא נאלץ להביע חנינה אכלפי האפיפיור. בכך הגיע בשיירה אל איטליה דרך האלפים עד למקום בו השתכן האפיפיור באותו הזמן הספציפי בטוסקנה – טירת קנוסה. היינריך חיכה במשך כשלושה ימים בבגדי מאסר בפתח הטירה בתקווה כי שעריה יפתחו. בסופו של דבר הם נפתחו וסלח הקיסשיג ניצחון מוחץ וחיזוק משמעותי במיוחד לכוחו באירופה.[62]עם זאת המאבק לא תם והחרם חזר אחרי כשלוש שנים. היינריך הרביעי לא גמר בזאת והצליח לכבוש את רומא בשנת 1084. מעט זמן לאחר מכן הנורמנים מסציליה הביסו אותו עקב תמיכתם בכס, והיינריך נסוג אחורה. פתרון מסוים התרחש רק עשרות שנים אחר כך, ונודע בשם קונקורדט וורמס. הוא נודע בויתור הקיסרי על מינוי הבישופים. בכל מקרה לא נשללה חירותו לחלוטין, והוא עדיין היה יכול להיות נוכח ולנסות להטות ולשפיע על דעת החברים בדיונים.[63]

 
היינריך החמישי מבקר את אביו בתקופה בה נמצא בכלא

היינריך החמישיעריכה

  ערך מורחב – היינריך החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

היינריך החמישי הוכתר על ידי המוסד האפיפיורי הלא-גרמני ונודע בעיקר בשל השתתפותו בהסכמים המכונים בשם קונקורדט וורמס. הוא הנהיג מסע בשנת 1108 אל הונגריה ופולין אך כשל בו.[58]

מסעו של היינריך החמישי אל הכתרתו ברומא החל בינואר של שנת 110 ונגמר בתחילת שנת 1111, היינריך לא עשה זאת באישור מראש של האפיפיור אלא באופן עצמאי וחד-צדדי. הוא הגיע לרומא בסופו של דבר ובעת שדרך על אדמת העיר נאלץ האפיפיור להכתירו בלי אף ברירה לקיסר, גם אם רצה או לא רצה, כל זאת עקב שמו האכזרי שהקנה לו בעת החרבת האזורים באיטליה. כך שבשנים עשר בפברואר שנת 1111 התקיים מפגש חגיגי בין שני המנהיגים-האחד מייצג את הקיסרות והאחד את האפיפיורות. היינריך, שאז עדיין היה למלך בלבד פגש את האפיפיור פסקל השני, אך השני אשר לא סמך על המלך מגרמניה ולא הכתיר אותו לקיסר-דבר שגרם ללקיחה בשבי שלו ושל הקרדינלים שהיו לצידו אותה העת. בעת עברו חודשיים למאבק זה נראה כי פסקל נכנע ומכתיר לבסוף אותו כקיסר בביזליקת פטרוס הקדוש ברומא ב-12 באפריל 1111.[64]

 
לותאר השני (הידוע גם כלותאר השלישי פעמים רבות)

הקונקורדט של וורמסעריכה

קונקורדט וורמס היו לאוסף מסמכים אשר סיימו לפחות מבחינה רשמית את מאבק האינווסטיטורה. הם התבססו על אוסף אחר שפתר מאבק אינווסטיטורה אחר באנגליה בין 1103–1107. נציג הצד הרוחני היה קליקסטוס השני, האפיפיור של אותה העת והיינריך החמישי, שייצג את הצד האימפריאלי בסכסוך. ההסכם פירט כי הבוחר של הבישופים יהיה האפיפיור והוא יבחר על פי התהליך המקובל לבישופות הקתולית אך הקיסר עצמו יוכל להששתף בעת בחירת בישוף, להביע דעתו ואף להתנגד אליה בפומבי בתוככי האספה. נוסף לכך על הקיסר הייתה נתונה הזכות לדרוש שבועת כבוד מהבישוף וראש המנזר המכהן בשטחי האימפריה לפני הכתרתו לתפקיד. בכל מקרה הרווח האימפריאלי היה שולי יחסית בסופו של דבר מפני שבמהלך השנים היה שינוי דרמטי במבנה האימפריאלי שהתבטא בכך שבישופים בעצמם נהפכו לנסיכים ושלטו באדמות משלהם באימפריה ומפני שהקסיר אינו יכול להדיח יותר בישופים שבמקרה הזה הם גם נסיכים ואדוני קרקעות הוא למעשה לא יכול לשלוט בבעלי התפקידים כלל במדינות אחרות באימפריה שלא נמצאות תחת שלטתו הישירה ובעלותה של משפחתו.[65]

לותאר השניעריכה

לותאר השני היה צריך להתמודד עם יריבים רבים במהלך חייו שנבעה בחלקה מקואליציה שהוקמה בין נסיכים ממדרג נמוך יחסית לבין האפיפיורות. היא הוקמה על רקע בנייה מחודשת של השאלה על הירושה של הכתר המלוכני של האימפריה. הם רצו בכך שמעתה והלאה יתאפשר להם, בתור נסיכים ובתור אפיפיורות להשפיע יותר על המלך הנבחר לתפקיד כך שבסופו של דבר תתבטל ההעברה של הכתר בירושה אלא דווקא לא בדרך זאת אלא בדרך בה הנסיכים עצמם והאפיפיורות יוכלו יותר להשפיע. כלומר בכך הם מקנים לעצמם אף יותר כוח על תהליך הבחירה של המלך החדש. כך הוא גם היה צריך להחליף קודמים בתפקיד שזכו בתואר כדרך ירושה לפניו. כך גם הייתה מניעה של הצטברות כוח בידי בית המלוכה ופילוגו לידיים רבות יותר – גם של הנסיכים וגם של האפיפיורות.[66]

בחירתו של לותאר לתפקיד נבעה למעשה מרצון להימנע מדרכו של היינריך החמישי. מועמד אחר לתפקיד במקומו של לותאר היה פרידריך משוואביה אך סביר להניח עקב היות תומך ידוע של היינריך החמישי וכוחו הרב באימפריה הרומית הקדושה של אותם הימים. סביר להניח כי עקב סיבות אלו היה ממשיך פרידריך בדרכו של היינריך-דבר שרצו להימנע ממנו רוב בני האצולה של אותם הימים. לותאר נבחר לתפקיד גם עקב גילו המבוגר יחסית ועקב היותו נטול יורשים גברים. נוסף לכל אלו הם הניחו גם כי לותאר יהיה נאמן אליהם עקב היותם תומכים בו שהובילו אותו בסופו של דבר לבחירתו לתפקיד.[67] במהלך סוף שנות העשרים של המאה ה-12 (כלומר 1120 והילך) היה קונראד השלישי לאנטי-מלך של לותאר כאשר שניהם רואים בעצמם במקביל כיורשים הלגיטימיים לכתרו של היינריך החמישי.[68]

האימפריה תחת קונראד השלישיעריכה

האימפריה תחת פרידריך ברברוסהעריכה

  ערך מורחב – פרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
 
מכתב מתקופתו של ברברוסה עם בולה לסגירה

פרידריך הראשון, שנודע בכינוי "ברברוסה" (אדום הזקן[69]) הוכתר למלך של כל גרמניה ב-4 במרץ 1152 והיה לקיסר האימפריה הרומית הקדושה מבלי שהוכתר כקיסר על ידי האפיפיור (והוכתר בתחומי העיר אאכן). פרידריך עצמו נחשב למעין "סלע מאחד" בין שתי המשפחות הדומיננטיות ביותר באימפריה אז – בית ולף (Welf) ובית הוהנשטאופן ( Hohenstaufen) כבר משחר ילדותו, עקב כך שהיה הבן לשתי משפחות יריבות זו לזו.[70] את הקרע פתר בכך שנתן להיינריך הארי מבית ולף (שייצג את הבית) שליטה על דוכסות סקסוניה ודוכסות בוואריה. במהלך תקופת שלטונו היה ביחסים חשובים עם אדריאנוס הרביעי, האפיפיור של מדינת הוותיקן, ותוך כדי שיתוף פעולה איתו סילק את ארנולד מברסיה משלטונו ברומא (והכותר לקיסר האימפריה אז עקב זאת). פרידריך הסתכסך פעמים רבות עם הוותיקן במשך שנות שלטונו עקב עיקרון שהיה טמוע בו והוא שהוא איננו כפוף לאפיפיור באף מובן. מפעולותיו הראשונות של פרידריך היו להנמיך מאת השפעתו של הכס הקדוש באימפריה, כדי לאפשר מרחב תנועה גדול יותר לקיסר (כלומר הוא עצמו). פעולות אלו בוצעו על ידי הפרת החוזה שהיה קיים באותה התקופה בין האימפריה הביזנטית לאימפריה הרומית הקדושה כנגד המלך הנורמני של סיציליה ויצר אמנה חדשה כנגד בשם "אמנת קונסטנץ" ( Treaty of Constance). אמנה זאת, חייבה את האפיפיור לקיים קשר מאולץ עם האימפריה שעל כל פרטיו מפרט הימנעות מיצירת שלום עם הממלכה הנורמנית היושבת בסיציליה או עם הקומונה שישבה ברומא באותה התקופה ושהובלה על ידי ארנולד מברסיה (אויביו המושבעים של האפיפיור אאוגניוס השלישי באותה התקופה). שני אויבים אלו איימו על האפיפיורות היושבת באיטליה מהדרום ומאזור רומא ובכך סיכנו את קיומה ולכן בחר אנגוס השלישי אכן לכרות את האמנה עם פרידריך הראשון. אל כל אלו הבטיח פרידריך לשמור על כבודו הרם של האפיפיור הקרוי בשם honor papatus ולא לתת אף לא שטח אחד לאימפריה הביזנטית. פרידריך רצה להעלות את כוחו והובטח לו כי יקבל את התואר הקיסרי השמור ושמעמדה האימפריאלי של המונרכיה לא יפול.[71][72] במכתב הבא שהעביר פרידריך לאפיפיור כהודעה על בחירתו כמלך ציין פרידריך את התחייבותו אל הכנסייה הקתולית במהלך כהונתו העתידה לבוא:

"אל הנאהב ביותר אבא המשיח, אנגוס, האפיפיור של הכנסייה הרומית הקדושה, פרידריך, בחסד האל מלך הרומאים ואוגוסטוס שולח האהבה של בן ויראת כבוד. עקב התלבושת של הקיסר הרומאי, אני שלחתי שליחים להודיע לך על בחירתי ועל מצב הכנסייה והממלכה"

John R. Sommerfeldt, The Flight and Fall of the Eagle-A History of Medieval Germany 800-1648, Hamilton Books, 2017, עמוד 98
 
מכתב רשמי מתקופתו של ברברוסה במגילה עם בולה לסגירה

המכתב היה שונה ממכתבים אותם קיבל האפיפיור מקודמיו של ברברוסה. המכתב עצמו הועבר לאפיפיור על ידי ויבאלד, ראש מנזר סטאבלו (Wibald, Abbot of Stablo). ויבאלד עצמו אמר על פרידריך:

"מלא רוח, זריז בהחלטה, מצליח במלחמה, לא ניתן לעצירה על ידי מכשולים, מלא תשוקה לתהילה, לא מסוגל לסבול צדק, מסביר פנים, ליברלי ורטוריקן מנוסה"

המקור באנגלית
"Full of Spirit, prompt in decision, successful in war, undeterred by obstacles, keen for glory, unable to bear justice, affable, liberal, and brilliant talker"
Marcel Pacaut, Fredrick Barbarossa, Collins Clear-Type Press, 1967, עמוד 57

הצעד השני שעשה ברברוסה היה להתערב בתוככי המגף האיטלקי ולעזור לכנסייה הקתולית כנגד קומונות שהיו כנגדה. קודם לכן, הקודם בתפקיד והוא קונראד השלישי אישרר עזרה לאפיפיורות כנגדן אך מת זמן קצר לאחר מכן. עתה נשארה המלאכה להיות מושלמת בידי ברברוסה. הוא עצמו הסכים לעזרה כאשר אף האפיפיור אותה התקופה והוא אנגוס השלישי מעודד ומקדם את השאפתנות הטמונה במלך החדש. פרידריך לא רצה מידי שלהביא את צבאו לאיטליה ולטפל בעיניים שם לפני שגמר לטפל בעניינים הפנימיים של תוככי האימפריה. הוא החליט להעביר את האחריות על הטיפול בכך מידיו לנסיכים אחרים באימפריה לאחר לחצים שהפעיל ארכיבישוף קלן של אותה התקופה עליו. הם בתורם החליטו כי עדיף לחכות ביציאה למסע ולכן בזמן הנותר עד אליו המשיך פרידריך בתיווכחים שלתקוותו יובילו להכתרתו כקיסר כמה שיותר מוקדם. הוא גם הקדים והתערב בענייני חוץ אחרים של האימפריה ובהם גם בדנמרק עקב בקשה של האצולה הדנית של אותם הימים והמשיך לטפל גם בבורגנדיה שהייתה למעשה אחד משלושת כתרי המלכות של פרידריך בתור מונרך (ומכאן שהייתה גם תחת השפעתו עליה כריבון).[73]

 
טירת נירנברג-אותה הרחיב רבות ברברוסה

תחת ברברוסה שבה ועלתה תפיסת ה"רומאיות" של האימפריה, שהייתה, ככל הנראה, ניסיון להצדיק את עוצמתו הנפרדת של הקיסר ביחס למוסד האפיפיורות, שהלך והתחזק בשנים אלה. מערכת החוקים שאימץ ברברוסה כללה מרכיבים רבים, ששורשיהם היו בחוק הרומי המסורתי. ביניהם ניתן למנות טביעת מטבעות, סלילת דרכים, גביית מיסים וקנסות וכן מינוי פקידים. אותה מערכת חוקים הייתה קשורה קשר הדוק למשפט הפיאודלי, במה שאפשר לברברוסה לקיים לעיתים שלטון ריכוזי למדי, תוך שהוא כובל את הדוכסים העקשנים לחוקי האימפריה כולה. למעשה ההשפעה של האימפריה הייתה כל כך גדולה בתקופתו שהם היו חזקים מכל מוסד אחר באירופה, ומהחזקים בעולם. ג'ון מסליסבורי ( John Of Salisbury) אף אמר:

מיהו שגרם לגרמנים לשפוט בשביל כל האומות?

ג'ון מסליסבורי
 
קרב לניאנו-הפך לגאווה ומורשת קרב איטלקית במשך השנים

צעד חשוב נוסף שעשה ברברוסה היה כינון שלום פנימי בתוך האימפריה, ה-Landfrieden. היה זה בבחינת ניסיון לסיים את הסכסוכים הפנימיים ואת נקמות הדם בין הדוכסים המקומיים השונים, אך גם אמצעי להכפפת נתיני הקיסר למערכת משפטית אחת, הכוללת דין פלילי ציבורי – מעין גלגול קדם-מודרני של רעיון "שלטון החוק", שבשלב זה לא היה נורמטיבי.

בשנת 1158 יצא פרידריך שנית אל איטליה (עם כ-15,000 אבירים) כשהוא כובש את מילאנו ומייסד את הדיאט של רונקאגליה, שמנסה לטווח בין מדינות צפון איטליה לבין ברברוסה, ולקבוע את סמכויות הקיסר במקומות אלו.[74] כל זאת התרחש לאחר קרב בעל שם זהה, והוא קרב רונקאליה.[75] ברברוסה ניסה בעקשות לבסס את שלטונו באזורים אלו, תוך כדי צירופן לאימפריה בתור מדינות שוות ומבוססות מבחינה משפטית וצבאית כמו כל שאר חלקי האימפריה. הליך זה גרם לסלידת מדינות צפון איטליה מתוכניתו של פרידריך בטענה כי הליך זה יוצא כנגד זכויותיהן לחופש ולחירות. כספים ומיסים רבים הוטלו על מדינות אלו, אף על פי שחלקן עקב תמורה ישירה והיא בין היתר פטור משירות צבאי של חלק ניכר מהאוכלוסייה. כמות המיסים הרחבה שהוטלה על אזורים אלו נבעה מהצורך בהגדלת כמות הבסיסים הצבאיים באזור.[74]הוא הצליח לסכל בנוסף את פעולותיו של האפיפיור אלכסנדר השלישי כנגדו ופירק את הברית שנוצרה כנגדו שכללה את אנגליה, ספרד, צרפת והונגריה. אלכסנדר השלישי היה כנגד פרידריך מאז שתמך בויקטור הרביעי כאפיפיור במקומו (כלומר באותה התקופה, היו שני אפיפיורים במקביל כשאחד היה מוכר על ידי גוש אחד והשני על ידי הגוש האחר. את ויקטור הרביעי החליף לבסוף פסקל השלישי (שנהיה לאנטי-אפיפיור) שבזמן שלטונו נכרתה ברית אסטרטגית חשובה בין האימפריה הרומית הקדושה לבין אנגליה. כשפרידריך החריב את מילאנו בשנת 1162 הוא טען כי מעשה זה היה כפיצוי על פעולות אנשי העיר כשהם תקפו את הערים קומו (Como) ולודי (Lodi). כאן לא נגמרו צעדיו של ברברוסה. לפני כן החריב גם את העיר קרמה (Crema) שהייתה בידידות חזקה ובעלת ברית של מילאנו באותם הימים. מאוחר יותר, עקב מעשיו בקרמה ומילאנו הוקמה ברית חדשה כנגדו והיא זכתה לשם הליגה הלומברדית שגובתה על ידי האפיפיור.[76] הברית עבדה על כמה פרויקטים בהם בנייתה של בירה חדשה הקרויה אלסנדריה (נגזרת משמו של האפיפיור דאז אלכסנדר השלישי) וחידושה ושיפוצה של מילאנו ההורסה. פסקל השלישי היה היריב של אלכסנדר השלישי שבינתיים עבד על בניית הליגה הלומברדית.[77]בעיצומה הליגה הלומברדית כללה בין היתר את מילאנו, ונציה, פדובה, ברסיה ומנטובה. לפרידריך לא ממש הייתה דרך להתמודד עם כמות האויבים הגדולה כל כך כל זאת שבצאו מתחוללת מגפה הפוגעת בחיילי האימפריה. רק לאחר מספר שנים, הוא חזר לאיטליה להילחם בברית זו. ראשית התמודד פרידריך ברברוסה עם האויבים בליגה הלומברדית בהצלחה בשנת 1174.[78] עם זאת בשנת 1176 חלה נקודת מפנה בקרב לניאנו (Legnano) כאשר נחל פרידריך תבוסה שהובילה בסופו של דבר לחתימה על חוזה ונציה (1177) המייצב את היחסים בין הכנסייה הקתולית לברברוסה.[74] קרב לניאנו היה אבן דרך חשובה ללאומיות האיטלקית העתידה לבוא בעת החדשה כשהוא נפתש בדפי ההיסטוריה כקרב שלא היה אמור להסתיים כך כלל – כוחותיו של פרידריך היו מיומנים ונחשבו לטובים במיוחד ואויבם בקרב היו למיומנים פחות מהם והיו לא מקצועיים בלחימה.[77] נכון יהיה לציין את חוזה קונסטנץ (1183) שנתן זכויות מוגברות למדינות הלומברדיות בהן ניהול ענייני הפנים שלהם וניהול המדינותיהם באופן עצמאי.[76] סך הכל בחישוב כולל פרידריך ערך ארבעה מסעות בין 1158–1178 להשתקת האזור הלומברדי. הוא צלח פעמים רבות הצלחות אסטרטגיות חשובות באזור אך במבט כולל היו אלו הצלחות ספציפיות שלא ממש הקנו לו שליטה חזקה באזור זה במשך כל תקופת כהונתו.[74]

החוזים שנחתמו עם הלומברדים והשלום ששרר לא פתרו את המחלוקת בין האימפריה לכנסייה הקתולית בשאלת בעלות על שטחים מסוימים באיטליה (דוגמת טוסקנה, רומאגנה (Romagna) ספולטו (Spoleto) ואנוקה (Ancona). בשנת 1184 ברברוסה ביקש מהאפיפיור להכתיר את בנו אך בקשה זאת נדחתה בעיקר בגלל המתיחות בסוגיית השטחים.[79]

צעד חשוב שלו ודיפלומטי היה חיתון בנו, היינריך השישי עם Constanza d'Hauteville, בתו של מלך סיצילה[77] דבר שהוביל לשלום עם ממלכה זאת. בנוסף לכך אחרי מותו של מלך סיציליה (בפתאומיות) רכשה האימפריה אף את שטח סיציליה ודרום איטליה (בנוסף אזור נאפולי).[80]

 
מקדש שלושת האמגושים המכיל את שרידיהם של שלושת החכמים מהמזרח – פרידריך ברברוסה הביא שרידים אלו במיוחד ממילאנו לקלן-הגורם שהביא (מאוחר יותר) לבנייתה של קתדרלת קלן החדשה.

העובדה שלאחר מאבק האינווסטיטורה הפכה הכנסייה למוסד עצמאי מבחינה פוליטית, שלא נאות עוד לשמש כמנגנון לשימור עוצמתם של קיסרי האימפריה, נתפסה בעיני הקיסרים לבית הוהנשטאופן כבעיה חמורה. על מנת לפתור בעיה זו, בחרו הקיסרים להחכיר יותר ויותר אדמות למיניסטריאליה, חיילים משועבדים לשעבר, שנחשבו לאמינים ונאמנים יותר מאשר הדוכסים המקומיים. מעמד זה, ששימש בתחילה לצורכי מלחמה, יהווה את הבסיס למסדרי האבירים העתידיים, מהאלמנטים המרכזיים שבשימור העוצמה הקיסרית.

פרידריך הראשון (ברברוסה) היה ממעריציו הגדולים ביותר של קרל הגדול. הוא היה בעל שאיפות לחדש את האופי הפרנקי של האימפריה, בחזון תחת שמי האימפריה הפרנקית לשעבר. הוא היה מאנשי המפתח בהיסטוריה שדאגו להמשיך את הילולת הקיסר הראשון, עד לכדי דרגת קודש.[81] במתחמים פולחן מסוימים נחגו אף בתקופתו מעין חגים לכבודו. בנוסף לכך ה-29 בדצמבר בנוסף ליום מותו, ה-28 בינואר נהפכו לימים ייחודיים שהתבטאו בדוגמאות שצויינו לעיל כדרך להבעת הפולחן, הכבוד והקדושה לקרל הגדול.[82] כך גם עשה לקיסרים בני וניני אוטו הגדול (השושלת האוטונואית) וראה בהם כממשיכים הישירים לכתר של הקיסר הרומאי, ובו עצמו, כממשיך של שושלת זאת ומכאן ישנו קשר ישיר בינו לבין קיסרי רומא והשושלת האוטונואית כאחד.[69] לתדמיתו שלו נקשר שם של עוצמה חסרת תקדים בדפי ההיסטוריה בנוסף לאכזריות לעיתים בעת הקרבות – כך למשל בעת המצור על העיר קרמה לקח פרידריך בני ערובה והציב אותם בחזית. הצבה זאת הייתה קשה ביותר לאנשי העיר שהיו צריכים להילחם מצד אחד בתוקפים אך מצד שני ידעו כי הם יפגעו בבני הערובה בעת שהם יורים חצים אל עבר צבאו של פרידריך.[76] בתקופתו ממלכת בוהמיה הצטרפה סופית לאיחוד האימפריאלי בשנת 1158 תוך כדי קבלת אוטונומיה משלה באימפריה.[83]

בעניין היחסים של ברברוסה עם אויבו משכבר הימים, היינריך האריה, הם הגיעו לקרסיה כאשר רצה ברברוסה להוציא אותו ולנשל אותו לחלוטין מהאדמות עליהן שלט באימפריה כדרך השיטה הפיאודלית בנימוק מכך שלא הגיע היינריך והתייצב במערכת המשפטית שהייתה גם היא בית הדין הפיאודלי למעשה של הקיסרות. זה היה למעשה צעד ראשון בארגון מחודש של האימפריה ובענייני הפנים שלה שעליו עבד ברברוסה ושהצליח לגייס תמיכה מרובה יחסית אך עם זאת לא חזקה מידי עם אדונים פיאודליים אחרים באימפריה שצידדו בו במהלך בתקווה כי אכן יקבלו תמורה לכך מהאדון המושל-הקיסר. זה התבטא ביצירת מעמד פיאודלי חדש בשם "נסיך קיסרי". כל נסיך קיסרי היה מחויב להחזיק לפחות בשתי מדינות-רוזנויות באימפריה אם בעקיפין ואם באופן ישיר כשהם בעלי מעמד ייחודי באימפריה. בסופו של דבר ההשתנות אשר נעשתה בתקופתו של ברברוסה למבנה הפנים של האימפריה הובילה אף להיווצרות של מדינות מודרניות-חדשות שיקומו בעתיד והיחלשות השליטה של ביתו על מוסדות ציבוריים בעקיפין.[84] חשוב להבין כי המצב הפוליטי באימפריה הרומית הקדושה של אותם הימים היה מאוד שונה מזה של שכנותיה למשל כמו צרפת של אותם הימים-לאצולה היה כוח פוטנציאלי גדול הרבה יותר (סך הכל לקבוצה של כ-300 משפחות) והייתה להם אוטונומיה גדולה הרבה יותר גם כן בתחומים כמו ניהול מערכות המשפט ועיניי המדינה באופן נפרד משלטון הקיסר באופן שהיה שונה מאוד ממדינות אחרות באותה התקופה-מצב זה התחזק או נחלש בתקופות מסוימות אך היה מטבעה של האימפריה. קבוצה זאת של משפחות הייתה ידועה בתור "מעמד הנסיכות הישן" בעוד שלקראת סוף תקופתו של ברברוסה נוצר מעמד חדש והוא "מעמד הנסיכות החדש"-מעמד שאופיין בקשר ישיר והדוק יותר עם הקיסר מבחינה פיאודלית. מעמד הנסיכות הישן הייתה אף ניתנת בעת לידה בעוד ששמעמד הנסיכות החדש היה קפוף לנוהל הפיאודלי המקובל ומכאן היה יכול להיות בעל תמורות ושינויים בשיוכים שלא על פי לידה.[85]

הייתה לפרידריך ברברוסה איבה כלפי הקיסרות הביזנטית שראתה בעצמה גם כהמשך ישיר לאימפריה הרומית. איבה זו התבססה לראשונה בעת השתתפותו של פרידריך והיווצרות שמו כמנהיג בימי מסע הצלב השני. אף לפני הכתרתו כקיסר נשלחו מכתבים לקונסטנטינופול שהאדירו את שמו בתואר קיסרי אך עם זאת המציג אותו כקיסר הרומאי היחיד וששולל בעקיפין את התואר מהקיסרות הביזנטית, דבר שקרה בעוד שהוא אפילו עדיין לא הוכתר כקיסר אלא רק כמלך הרומאים בלבד. בשנת 1157 אף נכנס ברברוסה למריבה עם האפיפיור אדריאנוס הרביעי שהובילה את ברברוסה מיד אחר כך למריבה עם האפיפיור כשהוא למעשה מתייחס לאימפריה במונח sacratissimum imperium, מילולית: "האימפריה הקדושה ביותר". מכאן נתבע שמה של האימפריה הרומית הקדושה לכל אורך השנים. ההליך להצגתו של קרל הגדול כמחייה האימפריה הרומית הקדושה אשר גברו יותר מאי פעם מהתקופות שלאחר מותו של קרל הגיעו לשיא בזמן שלטונו. המהלכים הללו שעשה ברברוסה למעשה העמידו את האימפריה הרומית הקדושה ביריבות מצד אחד עם האימפריה הביזנטית ומצד שני עם הכנסייה הקתולית.[86]

בתקופתו של ברברוסה החלה התיישבות מסיבית של גרמנים אתניים במזרח האימפריה. התושבים המקומיים (והסלאבים) נהרגו או הוגלו מן האזור ותושבים ממוצא גרמני באו אליו כדי להתיישב. הם באו בהתחשב בכמות המיסים הנמוכה שהיה צריך לשלם באזורים אלה. ההגירה הגרמנית גובתה על ידי האצולה של האימפריה כאשר הם מתחילים לבסס עוד ועוד כוח גם בשטחי המזרח.[87] כך גם קמו ערים גדולות וחשובות בזמן שלטון הקיסרים ההונשטאופנים, דוגמת ליבק, ברלין וגנדסק. אף שליטים מקומיים עודדו לעיתים את ההתיישבות, כמו למשל בתקופה מאוחרת מזו של ברברוסה, בזמן שלונו של אוטוקאר השני מבוהמיה, עודדה העלייה.[88]

האימפריה תחת היינריך השישיעריכה

  ערך מורחב – היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
 
היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

היינריך השישי, בן ברברוסה וביאטריקס מבורגנדיה, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, נודע כמבסס הראשון של הכוח האמפריאלי באי הסיצילי.[89] הוא הוכתר למלך בתחומי העיר אאכן כל זאת כשהיה בן שלוש שנים בלבד (15 באוגוסט 1169).[90][91] הוא עשה מהלך זה לאחר שהיתחתן עם קונסטנץ הראשונה (במילאנו ב-27 בינואר 1186)-דבר שהפך אותו בסופו של דבר למלך סיציליה (קונסטנץ הייתה היורשת העתידית, כל זאת לאחר מות גוליילמו השני, מלך סיציליה-שנת 1194).[89][91]ממלכת הנורמנים אמנם לא הייתה מצומצמת אך ורק לסיציליה, אלא שלטה גם באזורים בדרום איטליה דוגמת נאפולי.[92] הוא נטל את התואר "קיסר" (Caesar) מאביו מפני שאורנבוס השלישי סלד מהרעיון כי היינריך יהיה לקיסר-משנה לצד ברברוסה, אביו (על אף שהוכתר אחר כך לקיסר על ידי האפיפיור היורש והוא סלסטינוס השלישי ברומא בשנת 1191).[90] החתונה עם קונסטנץ הובילה את היינריך בסופו של דבר לההיפך למלך איטליה. הוא ביצע שלום חשוב באותה התקופה עם היינריך הארי ונודע גם בכך בנוסף לכל.[89]

באותה העת תושבי סיציליה סלדו מהרעיון שמלך זר-גרמני ימלוך עליהם ומינו אדם אחר, בן מחוץ לנישואים של רוג'רו השני. בסופו של דבר יצא הנרי למסע כיבושים לאיטליה, אך כמו בפעמים רבות, הנרי הארי היה היחידי שוב, כפי שעשה גם לאביו, שלא שלח את צבאו למלחמה ובכך נמנע כיבוש סיציליה ודרום איטליה בידי השישי. תפנית מרגשת וחשובה בחיוו של היינריך השישי הייתה כאשר מלך אנגליה הכלוא, ריצ'רד הראשון (אשר נכלא על ידי דוכס אוסטריה, לאופולד החמישי) הסכים להפוך את אנגליה לאחוזה פיאודלית של היינריך השישי ולשלם סך הכל 150,000 כיכרות כסף – 100,000 ככופר בנוסף ל-50,000 נוספים כדי להימנע מעזרה בכיבוש מאולץ של סיציליה כעזרה לצבא האימפריאלי.[89] מהלך זה קרה עקב כך שכנגד היינריך קמה ברית צבאית בהנהגת נסיכים גרמנים מסוימים, האפיפיור סלסטינוס השלישי, טאנקרד (Tancred) מסיציליה וריצ'רד הראשון. להיינריך היה הרבה מאוד מזל כשריצ'רד הראשון נכלא בשבי.[90] בדצמבר 1194 הוכתר בפלרמו למלך סיציליה, כשצבאו כמעט ולא ספג התנגדות מגורמים חיצוניים, וזכה לחשיבות גדולה כמספח של סיציליה לממלכתו (עם זאת השלטון האימפריאלי בסיציליה ודרום איטליה לא היה יציב במיוחד לאחר מותו).[89]

היינריך השישי ייסד מלכתחילה ברית עם היינריך האריה כדי לכונן מצב של שלום בתוככי האימפריה. דבר זה הוא הגורם לכך שהיינריך העצים את כוחו באיטליה כשחצה את האלפים דרומה לאחר כינון השלום באימפריה (כל זאת כנגד רצון האפיפיור) הוא הוכתר עקב מסע זה גם לקיסר ב-15 באפריל 1191 ברומא עצמה. בסיציליה אותה התקופה שלט טנקרד, מלך סיציליה שהיה לבנו הלא-חוקי של רוג'רו השני. הוא עמד בראש קבוצת מדינות כנגד היינריך השישי ומנע מהיינריך להיכנס לסיציליה על אף שהתכוון לכך.[91] הם מנעו ממנו אותה העת לכבוש גם את נאפולי עקב כך שצבאו לא היה חזק מספיק כדי לעשות כך. היינריך שהה בין 1191–1194 בתוככי האימפריה באזור גרמניה של היום ונשאר שם. אותה העת גם הייתה נפוצה שמועה כי נרצח הקיסר ודבר זה גרם למרד נסיכים שכלל את בוהמיה,

 
דיוקן המציג גרסה מאוחרת לדמותו של אוטו הרביעי

שליטים באזור חבל הריין ואוהדים-תומכים של משפחת וולפס באזור צפון גרמניה של היום. דבר זה סוכל במזל כי ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה נפל בשבי.[91]

בנו הצעיר במיוחד של היינריך הרביעי, פרידריך השני, נבחר כיורש המתוכנן לתואר המלך הגרמני ב-1196. עם זאת כשנפטר היינריך השישי פרידריך היה אז מאוד צעיר ולא היה יכול לרשת את כס המלוכה. בכל מקרה אויבי בית הוהנשטאופן החליטו כי יהיה הנכון ביותר אוטו הרביעי לעלות למלוכה במקום פרידריך. גם כך בית הוהנשטאופן עצמו החליט כי יהיה לנכון לבחור את פיליפ משוואביה (דודו של היינריך) במקומו של פרידריך. בעת זאת עלה למוחו של האפיפיור אינוקנטיוס השלישי רעיון והוא להתערב בענייניה הפנימיים של האימפריה כשהוא מגבה את אוטו הרביעי מתוך אמונה כי הוא יהיה נכון יותר אינטרסים של הכנסייה מאשר פיליפ ואת השני החליט להחרים. האפיפיור רצה להיות פטרונו של פרידריך השני והצעיר ובגלל זה ביטל את התמיכה היתרה שלו במתנגדים לבית הוהנשטאופן ולא התנגד כבר לבית זה אשר שלט בסיציליה. בסופו של דבר לא נותרה ממש ברירה והוא נאלץ להכתיר את אוטו הרביעי בתור קיסר כשעוד לפני זה בשנת 1208 נרצח פיליפ בעת סכסוך פרטי.[93]

אף באומנות הופיעה קישרו הישיר וזכותו המלוכנית של היינריך השישי על שליטה בסיציליה, כך למשל בשיר שנכתב על ידי פטרוס מאבולי (Petrus de Ebulo) המתאר זכות זאת בדיוק (כך גם מתאר השיר את זכות השלטון כנובעת מזכותו של אביו לשלוט במקום והוא פרידריך ברברוסה).[24]

האימפריה תחת אוטו הרביעיעריכה

  ערך מורחב – אוטו הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

אוטו הרביעי, הידוע בכינויו "אוטו מבראונשווייג", היה קיסר האימפריה הרומית הקדושה ומחליפו תפקיד של היינריך החמישי (שהיה בתורו יורשו של ברברוסה). הוא היה נציג בית ולף (Welf) – אחד מביתיו של ברברוסה שבתקופתו רחש שקט ומאוחר יותר חזרה הסערה על זכויות המלוכה בינו לבין בית הוהנשטאופן. אוטו עלה לבית המלוכה מתוך שיא נוסף בקרע בין שתי המשפחות שהתבטא בכך שמצד אחד אדולף מקלן (ארכיבישוף רם מעלה) תומך בו עצמו ומצד שני פיליפ משוואביה מועלה להצעה במקומו על התפקיד הנעלה של הקיסר על ידי מועצת הנסיכים הבוחרים. אוטו עצמו גובה בהמשך דרכו על ידי גורמים נוספים כשהחשוב ביניהם היה אינוקנטיוס השלישי (כשימלא תפקיד מפתח בחיוו של פרידריך השני מאוחר יותר). אינוקנטיוס ביצע פעולה זאת בתמורה להכרה שקיבל מאוטו הרביעי בחזרה בשטחי מרכז איטליה תחת ריבונות הכס הקדוש אך הארכיבישוף אדולף מקלן לעומת זאת נסוג מתמיכתו באוטו באותה התקופה עד שאינוקנטיוס חזר מתמיכתו גם הוא ואוטו נשאר לבדו. ביאטריקס המבוגרת נישאה לאוטו אחרי שהוא מוכתר לבסוף למלך בשנת 1208 ומקבל את הלגיטימציה למלוכה (כל זאת קרה במפתיע עקב ההתנקשות שנעשתה בפיליפ משוואביה באותה העת). ייתכן כי זכר אוטו בין היתר את נטישתו בידי אינוקנטיוס השלישי, מה שאז נראה שהוביל בין היתר לאי בחירתו והכרתו כמלך וכקיסר האימפריה, והשליך זאת גם על היחסים העתידיים בין שני המנהיגים. מה שבטוח הוא שיחסו כלפי הכנסייה לא היטיב והוא לא הסכים להעביר שטחים נכבדים לבעלותה באיטליה (אך כן העביר את סיציליה לטובת פרידריך השני (שהיה באותה עת צעיר ביותר) מטעמים דיפלומטיים בלבד). לעומת הכל בחר אינוקנטיוס השלישי בו כקיסר האימפריה, והכרתו נעשתה ב-4 באוקטובר 1209. אוטו לא היה שלם עם ההעברה של סיצילה לפרידריך מבית הוהנשטאופן, והחליט לבצע פלישה קרקעית לטוסקנה ולכבוש את ממלכת סיציליה מידיו של פרידריך הצעיר ובהמשך אף את דרום איטליה. במהלך זמן זה הלכו וגברו הצדדים הרודפים את מלוכתו ולהחליפו בפרידריך השני במקומו (שממלכת צרפת מעודדת את מהלכיו של פרידריך). הוא נשאר בודד ובעל ברית אך ורק עם דודו ג'ון (שנודע בשם לאקלנד ושחתם בסופו של דבר על הגמנה כרטה) מלך אנגליה. בקרב משותף של הכוחות האימפריאליים הקדושים והאנגלים הובסו ג'ון ואוטו על ידי ממלכת צרפת בקרב בווינס ( Bouvines). לבסוף הודח אוטו משלטונו והוחלף בידי פרידריך השני שהתבגר ועלה לשלטון על כל האימפריה תחילה כמלך הגרמני ומאוחר יותר גם כקיסר האימפריה הרומית הקדושה.[94][95] אוטו הרביעי מת בשנת 1218 כאשר שנתיים לאחר מכן פרידריך השני ירש את הכתר האימפריאלי.[96]

האימפריה תחת פרידריך השניעריכה

 
פסל עצמי של פרידריך השני
  ערך מורחב – פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
 
פרידריך השני (ציור תקרה) – כנסיית אוגוסטה ויקטוריה (ירושלים)

הקיסר האחרון לבית הוהנשטאופן, פרידריך השני (הידוע גם בכינויו "פלא העולם"-[97]stupor mundi Fridericus[98]), נולד ב-26 בדצמבר 1194 להיינריך השישי ולקיסרית קונסטנץ[99]. נבואות שנחזו לקראת היוולדו של הבן חזו כי הילוד יהיה לבעל ערך עליון. כך למשל גודפריי מויטרבו חזה כי הילוד עתיד להיות מלך העולם, מאחד בין המזרח למערב-דבר שהביע בעת נאום לפני הולדת הבן. כך גם עשה פיטר מאבולי (Peter of Eboli) כשתיאר את הבן בחזקת נס לאחר שנולד, יום אחד אחרי חג חג המולד[100].

כילד, מלך בסיציליה, בזמן שבשטחי גרמניה, פיליפ משוואביה (נכדו של ברברוסה) ואוטו הרביעי (בנו של היינריך הארי) התחרו עמו על תואר מלך הגרמנים. תחילה קיבל את סמכות השלטון אוטו ובגיבוי תביעת ריבונות על חלק משטחי הכנסייה הקתולית (במיוחד באיטליה). כתגובה האפיפיור אינוקנטיוס בחר את פרידריך במיינץ למלכות הגרמנית. במקביל פיליפ השני, מלך צרפת, שהיה בקשרים טובים עם פרידריך עזר לו בכך שהביס בשנת 1214 את אוטו הרביעי. פרידריך הכותר כמלך הגרמני (באאכן) בשנת 1215 ולקיסר בשנת 1220, כשהוא מוחרם גם הוא על ידי האפיפיור לאחר שתבע בעלות על רומא.[101][102] פרידריך השני הוכתר לקיסר ב-22 בנובמבר 1220 בתוך תחומי העיר רומא. פרידריך הוכתר ובעת טקס הכתרתו הביע הבטחה לדאוג לצמצום הכפירה והמינות.[96] הוא כתב על כך:

"אין דבר יותר יאה ומעורר כבוד לאימפריה, ויותר ראוי לשבח לנסיך הרומאי, מאשר לדאוג, שהטיהור של כמה שגיאות וההסרה של כמה חוקים מרושעים, שהכנסייה של האלוהים תפרח בשלום המלא ותצהל בביטחון החירות"

המקור באנגלית
"There is nothing more befitting and honorable for the empire, and more praiseworthy for the Roman prince, than to see to it that, after the expurgation of some errors and the removal of some iniquitous laws, the church of God may flourish in full peace and rejoice in the security of freedom"
Prince Hubertus zu Loewenstein, The Germans in History, Columbia University Press, 1945, page 119

פרידריך השני הבטיח לאניקנטיוס השלישי בנוסף לכל כי סיציליה תעבור לשלטון בנו הנרי (ותפרוש מהאימפריה) והפר את הבטחתו לאחר מכן כששלט בה בעצמו וכשהנרי ניהל (תחת הוראותיו של פרידריך) את החלקים במרכז אירופה. פרידריך עצמו דחה פעמים רבות את דרישתו מגורמים חיצוניים ובמיוחד מהכנסייה הקתולית והכס הקדוש לצאת למסע צלב נוסף. אחרי פעמים מרובות שדחה זאת, ובפעם אחת יצא אליו עד שחש ברע וביטל זאת ברגע האחרון, ב-1228 יצא למסע דיפלומטי-מדיני (ולא כיבושי) לארץ ישראל, כשהוא מבצע הסכמים חשובים בביקורו ביפו שחתם עם אל-מלכ אל-כאמל (הסכם יפו – פברואר 1229 בעת מסע הצלב), ומשיג לידיו את ערי הקודש – בהם נצרת, בית לחם וירושלים (ללא מסגד אל-אקצא) ומצרף אותן לאימפריה. את בעלותו על ממלכת ירושלים ניסח כלגיטימית עקב נישואיו עם איזבלה (יולנדה) של דה בריין. כך שאת הכיבוש עשה פרידריך מתוך קשר שנתפס בידי רבים אז כלגיטימי ולא מתוך כיבושים צבאיים כלל. לפרידריך היו תוכניות מרובות לממלכה תחת שליטתו אך רבות מהן לא מומשו בסופו של דבר.[101][102]

למרות זאת, פרידריך השני הוא שגרם בסופו של דבר לצעדים שהובילו להתפרקותה של האימפריה. ראשית, עיקר עניינו היה בכינונה של מדינה מודרנית במיוחד בסיציליה, הכוללת מערכות שירותים ציבוריים, בנקאות ומשפט. בנוסף, פרידריך העניק לדוכסים הגרמנים זכויות-יתר וסמכויות חסרות תקדים בהיקפן ובמהותן, שלא תשללנה מהם על ידי קיסרים אחרים. בוועידה הנסיכית-כנסייתית שנערכה ב-1220, פרידריך העניק לנסיכים-הגמונים סמכות עצמאית לקבוע מכסים, לטבוע מטבעות, לעצב מערכות משפט ואף לבצר את הטריטוריות שלהם באופן עצמאי. בשנת 1232 הוענקו הזכויות הללו גם לנסיכים החילוניים (שכונו לראשונה domini terrae, אדוני אדמתם; שינוי מובהק בטרמינולוגיה הפוליטית), כתוצאה ממרד שהובילו בראשותו של הנסיך היינריך, בנו של פרידריך השני. באמצעות מתן הפריבילגיות הללו, ביקש פרדריך להשקיט את הטריטוריות שמצפון להרי האלפים ואת שליטיהן, על מנת שיוכל להתרכז באדמותיו בדרום איטליה ובסיציליה.

פרידריך ניסה להשלים את מלאכתו של ברברוסה כשהוא דורש הכרה על צפון איטליה כשייכות לאימפריה ולשם כך ערך אספה בעיר קרמונה בשנת 1226. באספה זאת נקבע כי לפרידריך תהיה בעלות על שטחים אלו והוא יהיה הריבון הישיר שלהם. גם הפעם הזאת הדרישות של הקיסר עוררו איחוד מדינות בצפון איטליה שהוביל ליצירת הליגה הלומברדית השנייה. פרידריך נכנס לדפי ההיסטוריה כשהוא עולה על מעשיו של ברברוסה ומצליח להביס את חברי הליגה הלומברדית כל זאת בקרב שיזכר בהיסטוריה כקרב קורטנובה (Cortenuova).[103] קודם לכן הצטרפה ורונה אליו כשהיא פורדת מהליגה הלומברדית (14 באפריל 1232), מאוחר יותר הוא הכניע את Vicenza ב-1236, לאחר מכן את Padua ו-Treviso כשבשנה זו אף Mantua פורשת מהליגה הלומברדית שכנגד פרידריך עד שלבסוף מילאנו הובסה בקורטנובה. ב-1238 נכנעה לודי (Lodi) ואף הובסה Piedmont.[104] הוא הצליח גם מבחינה צבאית באיטליה בין השנים 1240 ל-1241 כשהוא מצליח לקחת חלקים טריטוריאליים שהיו נתונים תחת הכס הקדוש ואף הצליח לדכא מרד בדרום איטליה כל זאת בשנת 1246. עם זאת היו לו גם כמה מפלות – האחת אחרי מצור ממושך על ברסיה ופארמה שהתרחש בשנת 1248.[103]

הוא הקפיד על תדמיתו בציבור בנוסף לכל, כשהוא מדגיש ומציג את עצמו כמעין גואל וכמלך אגדי חדש לארץ הקדש במיוחד כשהוא משווה את עצמו לדוד המלך ומצד שני משווה את עצמו כמשיח כמו ישו. ממבט על פרידריך השני נחשב פעמים רבות כמבשר הראשון של הרנסאנס לאירופה. הוא היה הקיסר הראשון להמרות את המסורת כי קיסרי האימפריה הקדושה הגדולים ינסו להידמות לקרל הגדול, הוא דווקא ניסה להידמות ליוליוס קיסר.[105] הוא היה בעל רוח ללימודי השכלה קלאסית, ועסק בפילוסופיה ודיפלומטיה רבות. הוא היה לבנאי גדול בנוסף להיותו בלשן ואף מדען.[97] פרידריך הוא היה אדם ליברלי יחסית וקיבל תרבויות שונות, כגון האיטלקית אליה נחשף פעמים אינספור.[105] ביניהן הייתה גם התרבות המוסלמית – דבר שהרשים למדי את הסולטן אל-מלכ אל-כאמל. אל-מלכ אל-כאמל ראה את העזרה וניתנת החסות של פרידריך לפליטים מוסלמים שמצאו את דרכם אל לוסרה (Lucera). חלק מאותם פליטים למעשה גורשו מהאי הסיצילי של ימנו בידי היינריך השישי שכבש את האי בשנת 1194. בסופו של דבר לאחר קבלת הפליטים משנת 1223 עלתה אוכלוסייתה של לוסרה לכ-60,000 תושבים (שבסופו של דבר נאלצו להמיר את דתם לנצרות בשנת 1300).[106] לצעד זה הייתה חשיבות מרובה – במיוחד עקב כך שכשלושת אלפים מתושבי האזור נהפכו ללוחמים מיומנים מהרמות הגבוהות ביותר כשחלקם משמשים אף במסע הצלב אל עבר ירושלים את פרידריך בתור לוחמים. הוא עצמו התייחס אל חוקי האסלאם כשאחרי הסכם יפו הוא שולט לא מעבר לזמן המקסימלי הניתן להעברת רכוש על פי חוקים אלו – בדיוק 10 שנים, חמישה חודשים וארבעים יום. הוא גם נתן הגנה וביטחון ליהדות האימפריה הרומית הקדושה בשנת 1235-כל זאת כשהוא מקבל מהם מיסים כתמורה כלכלית.[107] פרידריך כתב ספר על בזיירות-דבר שאף המשיך להגדיל את הילולת שמו כאיש אשכולות.[97]

 
קתדרלת קלן-אבן הפינה וראשית הבנייה של קתדרלה גותית מרשימה זאת היינו בעת שלטונו של פרידריך השני, שנת 1248 (פרדיריך עצמו חי וכיהן כקיסר עד 1250)

בנוסף להיותו של פרידריך קיסר האימפריה הרומית הקדושה והמלך הגרמני הוא היה גם מלך ממלכת ירושלים – מדינה צלבנית שהתקיימה במשך עשרות שנים על תחומי ארץ הקודש. לתואר מלך כל ממלכת ירושלים הוא הוכתר ב-17 במרץ שנת 1229 במקום שאין סימבולי יותר ממנו להכתרה והוא כנסיית הקבר הקדוש בירושלים. ביקור זה בירושלים למעשה היה ייחודי ביותר מפני שהוא הדוגמה היחידה בהיסטוריה בה קיסר האימפריה הרומית הקדושה מבקר בתחומי העיר שבה משכן קברו הפתוח של ישוע.[106]בטקס ההכתרה שלו הוא אף הפיק מניפסט שלם המדגיש את נכונותו למלוכה ואת הקשרו לדוד המלך ומלכותו על ירושלים, בדיוק כפי שזה עושה עשתה פרידריך.[108] הוא נישא לאיזבלה השנייה מבריאן והיא בתורה נעשתה אשתו השנייה במהלך חייו. הוא גם היה צריך להתמודד עם אי שביעות רצון האפיפיור שהטיל עליו אף חרם. את החרם שהטיל האפיפיור קודם לכן על פרידריך הוחלט להסירו בחוזה סן ג'רמאנו (San Germano) של 23 ביולי 1230. האפיפיור לא היה מרוצה מזאת כלל אך עם זאת היה יכול למצוא נחמה בכך שסיציליה תקבל הכרה מפרידריך כי היא תחת ריבונות האפיפיור ולא תחת ריבונותיה כמדינת חסות.[93]

נוסף על כך כשחזר פרידריך מארץ הקודש אל איטליה היה בפתיחה של קתדרלת ביטונטו (Bitonto Cathedral) שם נערך טקס ניצחון לכבודו שהובל על ידי ניקולאס מבארי (Nicholas of Bari) בו שושלת פרידריך משוות לשושלת בית דויד, ברברוסה משווה לאב המייסד של השושלת בדמות ישי ופרידריך עצמו נוטל עליו חלק משלו בו הוא מופיע עם יהודה. כך גם הוא הביא עוד כבוד רב לביתו, משפחת ההונשטאופן, שנראתה אף על ידי גודפריי מויטרבו (Godfrey of Viterbo) כגדולה וכחשובה מבין כל שושלות העולם העתיקה, האחת המיועדת אף, לא פחות מלשלוט עד סוף העולם (גודפליי עצמו היה מלומד חשוב בן התקופה שעבד בבמברג).[108]

פרידריך היה צריך להתמודד באיטליה עם הליגה הלומברדית שאוחדה שנית בשנת 1232 – דבר משמעותי זה החריף את יחסיו עם האפיפיור היושב ברומא כשהוא מסרב וסולד מלתת תמיכה לפרידריך במאבק. פרידריך עצמו טיפל אותה התקופה במרד שהוביל בסופו של דבר למלחמה ממושכת שעיכבה אותו כשהוא אומנם מנצח באופן יחסי בה אך עדיין לא ממש מצליח ריבונות מלאה באזור.[107]

פרידריך נוסף אל כל תפקידיו היה גם למדען בנוסף להיותו משורר, פוליטיקאי, לוחם ומחוקק. הדמות שלו נהפכה לאגדתית במהלך ההיסטוריה והוא היה לזכור כקיסר עוצמתי במיוחד כשהבאים בתורו רואים אותו ביראת כבוד. פרידריך הוחרם ארבע פעמים במהלך חיוו על ידי האפיפיור-מספר חסר תקדים למונרך שאף הצליח להגיע לעוצמה חזקה כשלו למרות החרם האפיפיורי שהיה למשמעותי ביותר באירופה של אותה התקופה. החרם הראשון הוטל עליו בעת שלא יצא למסע צלב חדש, כל זאת כשדחה אותו שוב ושוב. החרם השני הוטל עליו בעת שיצא אל מסע הצלב והשלישי כשחזר ממסע הצלב.[98]

קשרו החזק עם האי הסיצילי נראה עד היום והתבטא גם אז בזמן שנות שלטונו כשהוא מתייחס אל סיציליה בתור יחידה מדינית נפרדת משאר האימפריה.[109] עם כל האיבה שהשיג מהאפיפיורות ברומא הוא עדיין ייחס אותה לבירת האימפריה אותה התקופה. נוסף לכך הוא הקים מיזמי בנייה שהידועים שבהם היא טירת קסטל דל מונטה באיטליה של היום. פירדריך עצמו בילה את רוב זמנו כמונרך למעשה לא בגרמניה או במידנות הצפוניות לאלפים כדוגמתה של ימנו אלא דווקא במגף האיטלקי. הוא היה היוזם לעיטורה של קתדרלת פוגיה (Foggia) הישנה.[110]

פרידריך חיכה לקראת סוף ימי שלטונו ליום בו גרגוריוס הרביעי יוחלף ואכן זה קרה לבסוף. כך גם בזמנים אלו לא נראה בשטח כי היה אדם אחר שאפילו יוכל לצמוח מתוך הכנסייה הקתולית ולהיות כה חזק עד שיחליף את פרידריך. עם זאת הוא לא היה אהוד כל כך ברומא ובמספר אזורים אחרים באיטליה.[111] בתקופה שלאחר מותו של גרגוריוס פרידריך היה צריך להתמודד עם פלישות מידי הטטרים ששכנו אותה העת במזרח. למרות זאת פרידריך עצמו עוד רצה להישאר במקום מושבו בנוכחי באיטליה, סביר להניח כי עדיין לא גמר את עיסוקיו עם בחירת האפיפיור שעתיד לשבת ברומא ובאופן כללי עם הסיכיסוך ארוך השנים שלו עם הכנסייה. כך גם באותו הזמן שכנו אך ורק שישה קרדינלים ברומא, חבר מצומצם יחסית שבמקור כלל עשרה אך אותה התקופה היו ברומא רק שישה מהם) והם היו צריכים לבחור באיפיפור. כאן אפשר לראות בבירור את התערבותו של פרידריך בנידון כשהוא למעשה משחרר שני קרדינלים אחרים שהיו עד אז כלואים ושמותיהם היו ג'יימס ו-Otho. בסופו של דבר הבחירה עברה לכומר בכיר בשם גודפריי (Godfrey) שהיה למקורב ולנאהב על פרידריך. הוא בתורו בחר את סלסטינוס הרביעי לתפקיד אך האפיפיור החדש לא האריך ימים ומת שבועיים לאחר בחירתו. הקרדינלים לא קיבלו תנאים טובים כלל בעת תהליך הבחירה ולמעשה גרו באזורים ללא תנאי מחיה טובים כמעט כלל ואף אכלו מעט מזון. מהלך זה גרם בסופו של דבר העברת הבחירה לגודפריי. בכל מקרה הם כל כך סלדו מהרעיון שלאחר שבועיים הם אמורים לסבול את אותם התנאים שוב כך שהם ברחו מרומא ל-Anagni שם הם מצאו מקלט רק כדי שלא יצטרכו לסבול שנית.[111]

בסוף ימי חייו הגיע השיא בקרע בין האפיפיור לבין פרידריך. פרידריך עצמו כל כך הכעיס את היושבים בוותיקן עד שכאשר נבחר אינוקנטיוס הרביעי הוא יצא עם משלחת מחוץ לתחומי העיר רומא כל הדרך למשכנו של פרידריך (וצבאו) כאשר הוא מתכוון לבצע ואף קורא להקמה של וועדה שתשפוט את פרידריך על מעשיו. מפגן עצום לכוחו של הקיסר האימפריה הרומית הקדושה של אותה התקופה בכלל ובפרט לכוחו של פרידריך ואומץ רוחו לעמוד כמול האפיפיור במעשים דרמטיים היה לכידתם של כ-100 בישופים שהיו בדרכם לשיפוט הקיסר. בישופים אלו של הכנסייה הקתולית הוחזקו כשבויים בזמן שהאפיפיור עצמו בורח לליון בצרפת של ימנו בה הוא מקיים את האספה. אז הקרע היה כה עמוק בין הכנסייה לפרידריך כאשר אינוקנטיוס הרביעי לא רק מדיח את פרידריך השני מתפקידו אלא אף קורא לקמת מסע צלב כנגדו--הפעם הראשונה בהיסטוריה שהטפות למסע צלב מתקיימות על מונרך נוצרי. האספה זכתה לשם המועצה הראשונה של ליון (ושהתקיימה בשנת[112]1245).[113] פרידריך האמין כי במעשיו שלו הוא מחל מעין מרד גדול יותר כנגד מוסד האפיפיורות אך לא האמין כי יסתיים בזמן תקופתו שלו.[112] על כך הוא כתב:

"איתנו, זה יתחיל, אך זה עלול להחזיק בוודאות כי זה יגמר עם מלכים ונסיכים אחרים"

המקור באנגלית
"With us, it would begin, but it may hold for certain that it would end with other kings and princes"
George Clarke Selley, The Renaissance: It's Nature and Origins, The University of Wisconsin Press

ידוע לחוקרים על ביקור של פרידריך השני באחד מהמבצרים החשובים בארץ ישראל בתקופה הצלבנית, שהיה לבסיס צבאי וביצור ששימש אף את דרגתם של אבירי המסדר הטבטוני והטמפלרי והוא מבצר עתלית (טירת פלרין, Castle Pelerin). פרידריך ביקר בו בשנת 1229 כאשר הוא מצדד בשיוכו לאבירי המסדר הטבטוני-דבר שגרר עוינות רבה מקרב אבירי המסדר הטמפלרי.[114]

מבנה חשוב שהחל להיבנות בזמן שנות שלטונו של פרידריך היא כנסיית זבאלדוס הקדוש בנירנברג. המבנה עצמו החל להיבנות בשנת 1237 (כאשר רק בתקופה מאוחרת יותר, במאה ה-14 נוספו המגדלים הגבוהים בסגנון הגותיקה המאוחרת).[115]

האינטררגנום הגדולעריכה

לאחר מותו של פרידריך השני (כמה ימים אחרי יום הולדתו ה-[116]56) בשנת 1250 לא הצליחה אף אחת מהשושלות המתחרות לתפוס את הכתר, ולכן נאלצו הנסיכים הראשיים של האימפריה לבחור מספר מלכים מבתים שונים. התקופה שבין 1250, שנת מותו של פרידריך ועד שנת 1273, מכונה האינטררגנום הגדול.[117]

הקשיים בבחירת המלך הביאו בסופו של דבר להופעת אספת הנסיכים הבוחרים (Kurfürstenkollegium), גוף פוליטי קבוע המונה שבעה נסיכים-בוחרים, אשר נוסד באופן רשמי בשנת 1356 אך אשר התקיים באופן בלתי-רשמי משנת 1256. יריבות מרה עלתה על סדר היום כאשר מתערבים שני גורמים חיצוניים שונים במשחק, האחד איל-הון מיוחס למשפחת המלוכה מאנגליה והאחד מלך קסטיליה. הראשון היה לריצ'רד מקורנוול והשני היה לאלפונסו העשירי. שניהם ביחד שילמו סכומים עצומים מכדי לתפוס את השלטון אך בעיה שניצבה לשניהם הייתה השתת הריבונות שלהם דרך צבא ונשק שלא היו בידם.[118] יהיה נכון לציין כי שניהם נבחרו לתפקיד מלך גרמניה באותו הזמן והכל בשנת 1257. שניהם היו מעורבים במידת מה שענייני האימפריה אבל הראשון ביקר בה ארבע פעמים בעוד שהשני לא עשה זאת כלל מעולם.[117] הבחירות עצמן של השליט החדש נמרחו על פני שמונה עשרה שנה, כשהן מלוות בשחיתות מרובה ושוחד. בסופו של דבר נוסף גורם חיצוני חדש שראה את המתרחש באימפריה מבחוץ-את הערים שכבר התייאשו מהשלטון שלא ממש היה נוכח עקב היעדרו של שליט אחד ויחיד ושכבר החלו ליצור בריתות ביניהן כדי לא להיות מאוימות על ידי גורמים חיצוניים, החליט להתערב. האפיפיור הנידון היה לגרגוריוס העשירי שמינה בשנת 1273 אדם חדש למועמדות השלטון – רודולף הראשון. רודולף לא היה בעל רצון להשתת שלטונו או השפעתו באופן אוניברסלי ובסך הכל הסתפק במעמדו כמלך. בזמן האינטררגנום הגדול המדינות שהרכיבו את האימפריה ניהלו את חייהן בעצמן והתקיימו תוך כדי ממשל משלהן שהסתבר להיות יעיל באופן יחסי-כלומר אומנם השלטון המרכזי הניעדר לא הוביל את האימפריה למחוזות אוניברסליים ולשלטון בין-מדינתי חזק כמו זה שניהל פרידריך אך ברמה המקומית אכן חוסר השלטון גרם לפיתוחן של מדינות האימפריה שעדיין היו תחת איחוד רופף בין כולן.[118] באופן מפתיע האינטררגנום הגדול גרם לפריחה ספרותית באימפריה-תקופה שבה יצירות שיחשיבו בעתיד הרחוק מהיצירות הגדולות של גרמניה בתולדותיה נכתבו בעת זאת.[119]

השליטה הישירה באדמות הקיסריות לא שירתה עוד, אם כן, את צורכיהם של הקיסר או של הדוכסים. תחת זאת, מלכי האימפריה וקיסריה (החל מהמלך רודולף הראשון, מלך גרמניה) נשענו באופן הולך וגובר על האדמות שבשליטת משפחותיהם כאמצעי לביסוס כוחם. בניגוד לאדמות הקיסריות, שהיו מפוזרות ברחבי האימפריה ולכן קשות לניהול, השטחים המשפחתיים היו קומפקטיים יותר וקל היה לשלוט בהן. בשנת 1282, אם כן, המלך רודולף הראשון החכיר את אדמות אוסטריה והשטיירמארק שבבעלותו – לבניו.

ב-1312, שנת הכתרתו של הקיסר היינריך השביעי, נכנסה שושלת לוקסמבורג לתמונה. היינריך היה המלך הראשון מאז פרידריך השני (שמת, כאמור, 62 שנים לפני כן) אשר הוכתר כקיסר האימפריה הרומית הקדושה. כל הקיסרים והמלכים ששלטו אחריו נשענו על אחוזות משפחותיהם (Hausmacht): הקיסר לודוויג הרביעי לבית ויטלסבאך (מלך 1314, קיסר 1328–1347) התבסס על נחלות משפחתו בבוואריה; קרל הרביעי לבית לוקסמבורג, נכדו של היינריך השביעי, שאב את עיקר עוצמתו מאדמותיו שבבוהמיה. בין המאות ה-13 וה-15 חל השינוי בטריטוריות המרכיבות את האימפריה, שהלכו וקיבלו מאפיינים של מדינות קדם-מודרניות. התהליך לא היה אחיד: השטחים המתקדמים ביותר היו אלה החופפים לקהילות הגרמאניות העתיקות, בוואריה לדוגמה.

 
אירוע ההכתרה של היינריך השביעי של בית לוקסמבורג

האימפריה תחת היינריך השביעיעריכה

  ערך מורחב – היינריך השביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

היינריך השביעי, שהיה ידוע בדיפולמטיות הטובה בה נהג, שלט אך ורק כחמש שנים כשליט האימפריה (בין 1308–1313). עם זאת היה היינריך השביעי עסוק רבות באזור איטליה של היום בה הוא זכה למפולות מרובות. אומנם הוא לא הוחלף לאחר שלטונו בקיסר ממשפחתו אך השתייך למשפחה בעלת תהילה ארוכה שבמהלך ההיסטוריה תחזיר יותר מפעם אחת בתואר הקיסרי המדובר. היינריך גילה כי בצפון איטליה, במיוחד מאזור טוסקנה הוא נחשב כעוין ופעל במהלכים כדי לנסות להתמודד עם בעיה זאת. הוא גילה עוינות ממדינות נוספות דוגמת ממלכת נאפולי גם מהאפיפיור קלמנס החמישי (באותה העת. לשם כך פעל בכיבושים צבאיים כדי לפתור בעיה זאת. הוא פנה לאיטליה והטיל מצור אף על פירנצה שלא צלח בסופו של דבר. הוא אכן המשיך במהלכיו וניסה אף לתקוך את ממלכת נאפולי אך נפטר ממלריה קודם לכן. פעולות אלו, שנשמכו כבר כמעין "מסורת קיסרית" של קיסרי האימפריה בתקופות הללו לכיבוש שטחים אלה באיטליה נפסקו אחרי תקופת שלטונו. לא היה עוד קיסר שפעל בחריפות ובריכוז כל כך מסיבי כלפי אזור זה, והקיסרים הבאים בתור העדיפו להסתמך על כיבושים במקומות אחרים ולהנמיך ממרכזיותה של איטליה בכיבושי האימפריה. הוא מוכר ומוזכר פעמים רבות כקיסר שניסה להחיות את איטליה בעזרת שלטתו עליה על ידי דנטה אליגיירי. דנטה אליגיירי הזכיר אותו בנוסף לכל, עקב הערכתו הרבה אל היינריך, כ"מלך הנשגב" או alto Arrigo באיטלקית.[120] ההתנגדות שזכה לה היינריך במהלך מסעותיו לאיטליה נחשבת ליחידות בהשוואה למסעות אחרים שערכו קיסרים באזור הזמן שלו כמו קרל הרביעי ולואי הרביעי שזכו להרבה פחות ממנה וגם לתמיכה הרבה יותר פחותה מצד האפיפיורות.[121]

היינריך היה מעורב גם כן ביחסי החוץ כאשר הופיע פעמים רבות בטקסי הכתרה חשובים במיוחד. דוגמה לכך היא שלפני הכתרתו של היינריך היה נוכח בטקס הכתרתו של קלמנס החמישי ב-14 בנובמבר 1305 לפני שקיבל את הכתר הקיסרי.[122] דוגמה נוספת תהיה היותו בטקס ההכתרה של אדוארד השני גם כן עוד לפני הפיכתו לקיסר, כאשר ההכתרה של אדוארד התקיימה ביום ה-25 בחודש פברואר.[123]

מלחמת האזרחים של 1314–1325עריכה

לקראת מותו של היינריך הייתה באימפריה הרומית הקדושה מחלוקת בנושא בחירת המונרך היורש להיינריך השביעי. רוב הנסיכים הבוחרים צידדו בפרידריך השלישי מבית הבסבורג והמיעוט צידד בלודוויג הרביעי, דוכס בוואריה מבית ויטסלבאך. שני המועמדים נבחרו ושניהם הוכתרו כמלכים בשנת 1314. דבר זה הוביל לפרוץ מלחמת אזרחים באימפריה שהוכרעה בקרב מוהלדורף (Mühldorf) של שנת 1322 בו ניצח לודוויג הבווארי ופרידריך השלישי נכלא.[124]

האימפריה תחת לודוויג הרביעיעריכה

לודוויג הרביעי, הידוע בכינויו "הבווארי" היה למלך וקיסר האימפריה הרומית הקדושה הראשון מבית ויטלסבאך. תקופת שלטונו היוותה את הצעד האחרון שבין המאבק הקיסרי המתון מבחינה דתית אל האדוק יותר – כלומר אל הכנסייה הקתולית בעניין הענקת יכולת בחירת הקיסר שלפני החוקה המכוננת. לודוויג תפס את השלטון תחילה בחרם מצד האפיפיור (יוחנן העשרים ושניים[124]) ובתגובה לזאת הגיע לאיטליה ותפס את כתר הברזל של הממלכות הלומברדיות ואת כתר הקיסר בתוככי רומא. האפיפיור לא ישב ברומא עצמה, אלא באביניון שבדרום צרפת, וניהל משם את ענייני הכנסייה. הוא הוכתר על ידי איש אצולה רומאי כסמל להפרדת המינוי הקיסרי מהאפיפיור וחילון התהליך. אנשים רבים ברחבי העולם הנוצרי תמכו בו במהלכו זה ובהם אנשי דת ורוח חשובים גם הם (כולל ויליאם איש אוקאם ומרסיליוס מפדובה).[125][126] בעת כיבוש רומא הוא מינה לתפקיד האנטי-אפיפיור את ניקולאס החמישי, שהיה ליריבו של יוחנן השערים ושניים באביניון. הכתרתו לקיסר התבצעה בידי ניקולאס בשנת 1328. לאחר מכן אף הוחרם ניקולאס בשנת 1329 עד שויתר על תואר האפיפיורות בשנת 1330.

 
פסל של קרל הרביעי, הקיסר הבוהמי הראשון של האימפריה הרומית הקדושה – אוניברסיטת קרל בפראג

האימפריה תחת קרל הרביעיעריכה

  ערך מורחב – קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

קרל הרביעי היה המלך והקיסר הבוהמי הראשון של האימפריה הרומית הקדושה ובין השנים 1346–1378 ביסס את מעמדה של האימפריה על ידי מהלכים דיפלומטיים חשובים כנראה יותר מכל קיסר אחר של האומה. על פי האוטוביוגרפיה שלו הוא נולד בפראג בשם ונצלאוס (כפי שהיה נהוג בשושלת פרמיסל ששלטה באזור בוהמיה קודם לכן[127]) ב-14 במאי 1316 ובסביבות חמש בבוקר.[128] קרל עצמו בילה את נעוריו בפריז, לוקסמבורג וצפון איטליה לפני חזרתו אל בוהמיה.[129] קרל בילה בצרפת סערך מגיל 7 עד לתקופה מאוחרת יותר בנעוריו כאשר חזר אל האימפריה. אביו שלח אותו אל שארל, רוזן ולואה ואנז'ו אותה התקופה, והוא זה שהעניק לו את השם שארל (קרל בגרמנית), ואף לא היסס וחיתן אותו עם בתו מרגרט שנודעה בציבור גם כבלאנש מולואה. בסופו של דבר שארל מולואה מת עוד כשאשתו הייתה בהריון לבת (Blanche Capet אשר נולדה באחד באפריל 1328) ופיליפ בנו, הראשון לכתר תפס את מקומו מפני שלא יכלה אותה העת הבת למלא את מקומו בתפקיד של אביה. ידוע על אדם שחיבב עד מאוד אותה התקופה את קרל והוא פיטר רוג'ר (ידוע בעיקר בשמו האפיפיורי המאוחר יותר, קלמנס השישי, 1291-1352) שעזר להנחות אותו בקשר לכתבי הקודש. קרל אהב אותו עד מאוד (דבר שהמשיך בידידות ארוכת שנים) ואף אמר עליו באוטוביוגרפיה שלו:[128]

"היופי וצחות הלשון של ראש המנזר בדרשה שלו כל כך ספקה אותי עד כדי כך שאפילו רק לשמוע או לראות אותו, התחלתי לחשוב לעצמי, "מה יש באדם הזה שגורם לכל כך הרבה חן לשטוף אותי?"

המקור באנגלית
"The beauty and eloquence of the abbot's sermon pleased me so much that hearing and seeing him, I began to think to myself, "What is about this man that causes so much grace to flow over me?"
karoli iv imperatoris romanorum vita ab eo ipso conscripta (Autobiography of Emperor Charles IV)
 
קתדרלת ויטוס הקדוש-אחד מהמבנים החשובים ביותר שבנה קרל הרביעי במהלך חייו, פראג

ידוע כי פיטר רוג'ר אף תרם ועזר רבות לקרל להגיע לתפקידו כקסיר האימפריה הרומית הקדושה ובכך תרם לו רבות. קרל עצמו למד אף בסורבון בפריז-שם נחשף לחומרים תאולוגיים רבים של תומאס אקווינס ואף של אוגוסטינוס הקדוש-דבר שהשפיע מאוד על בניית האופי הרוחני שלו בתור אדם שידוע בהיסטוריה בחכמתו הרבה. בפריז נחשף קרל לשרידי הקדושים של ישוע המרובים באזור, כמו למשל כתר הקוצים בקפלת סנט שאפל בפריז. שירידים אלו השפיעו על החוויה ועיצוב התדמית האישית שלו גם כן. דבר נוסף הייתה ההשפעה של מלכי צרפת עליו ושל אורח חייהם שקסם לקרל אך באותו הזמן סלד מהיותם חילוניים למדי ופחות נוקשים באופיים הנוצרי. מכל מקום הוא היה אדם משכיל מדי כאשר האוטוביוגרפיה שלו מעידה על כך שהיה הוא יכול לקרוא ולכתוב במספר שפות ובהן-צ'כית, צרפתית, איטלקית, לטינית וגרמנית.[130]

קרל חזר מאוחר יותר לאימפריה ופגש את אביו (יוהאן, שהיה למלך בוהמיה) בלוקסמבורג כאשר באותו הזמן השולט באימפריה היה לודוויג הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, מאוחר יותר עתיד הוא להפוך למלך הרומאים כאשר מוצב נגדו אנטי-מלך והוא פרידריך השלישי שהיה לדוכס אוסטריה משנת 1308 ואנטי-מלך מ-1314.[131]

קרל היה היורש המיועד ומחליפו של אביו, וכך הוצג גם בציבור הקהל הרחב. באותה התקופה עלתה דרגתה של בוהמיה למעין אוטונומיה בפני עצמה. השינוי קרה עקב כך שקלמנס השישי, שהכיר את קרל עוד מילדותו בפריז ושהיה ביחסים טובים איתו העלה את מעמדה של העיר פראג לארכיבישופות. מעמדו של קרל עלה לדרגת מלך בוהמיה עקב מות אביו (יוהאן, מלך בוהמיה) בקרב קרסי נגד ממלכת אנגליה כחלק ממלחמת מאה השנים. לודוויג הרביעי לא היה נתמך במיוחד על ידי האפיפיור כאמור, עליו הוטל חרם מצידו וגם לא מצד חבר הנסיכים הבוחרים שמינו במקומו את קרל, עוד לפני ירושתו של בוהמיה מאביו להחליף אותו בתפקידו. לא כל נפות האימפריה הכירו תחילה בקרל כמלך, חלקן העלו לו אנטי-מלכים, אך למרות זאת עקב הזמן ובמיוחד עקב חברותו עם מנהיגי דרום גרמניה ובמהרה גם עם צפונה גרם לכל נפות האימפריה להכיר בו כמלך הגרמנים היחידי. בצד האיטלקי דאג קרל להשתיק את מדינות איטליה כדי שיקבלו אותו בתור מלכם על ידי הבאת כוח צבאי גדול לשם. מהלכו של קרל הידוע כבולת הזהב של 1356, התפרסם עד מאוד בעידן המודרני עקב הסדרתו של עיקרון בחירת שליט האימפריה על ידי שבעה נסיכים בוחרים – בפעם הראשונה באופן מוסדר, כל זאת כמעין חוקה.[129][132] בולת הזהב עצמה שכללה דיון שלם מאחוריה לא הכילה את כל המדינות החזקות באימפריה במכוון (ובהן אוסטריה ובוואריה) – במקום כך היא הכילה מדינות נוספות שהיו בעלי ברית חשובות של קרל. עם אוסטריה בתורה נכרת ברית כדי לא לעורר אותה מידי נגד קרל – דבר שקידם את בית הבסבורג בסופו של דבר לתפוס את הכתר האימפריאלי במקום בית לוקסמבורג של קרל עצמו.[133]

מוקד האימפריה של קרל היה לפראג, אותה פיתח במיוחד והקים בה מגדולי הפלאים שלה ובהם קתדרלת ויטוס הקדוש (שתוכננה על ידי מתיו ד'אראס ושאותו הביא במיוחד לפראג לשם כך). מיזם בנייה גדול נוסף שלו הוא מצודת קרלשטיין (צ'כית: Karlštejn castle, גרמנית: Burg Karlstein). פארה של פראג צמח רבות באותה העת והיא נחשבה לאחת המערים המפותחות באירופה כולה. אוניברסיטת קארל בפראג הוקמה על ידו גם היא (האוניברסיטה הראשונה במרכז אירופה) ובנוסף לכל אלו נוסד גם אחד הסמלים החשובים של פראג – גשר קארל. כיכר גדולה וחשובה בפראג העומדת על כ-41,000 מטר רבוע היא כיכר ואצלב. כך גם הוא בנה את טירת קרלשטיין בין השנים 1348–1365 העומדת עד היום במרחק של כ-30 קילומטר מפראג עצמה. בנוסף לזאת ישנה הקבלה מסוימת בינו לבין פרידריך השני – שניהם מראשוני מבשרי הרנסאנס, ומראשוני המלכים המקדמים את לימוד התרבות הקלאסית במיוחד בחצר המלכות שלהם. הוא עצמו דיבר כחמש שפות שונות כהשפה הצ'כית בזמן שלטונו עלתה למעמד של שפה רשמית לצד גרמנית ולטינית.[129][134][135] ראש הכתר של המדינה הבוהמית וזה עתה של האימפריה כולה מונח הוא בפראג. נראה כי דימויים רבים עלו בעת בנייתה מדימוי לרומא ועד לקונסטנטינופול ולירושלים. הוא גם בכך ניסה להידמות לשליטים גדולים וקודמים מן העבר כמו קרל הגדול וקונסטנטינוס ואף ונצלאוס הקדוש – דבר זה נראה מתבטא בתפארת הביניינים שבבנה בפארג בנוסף ליצירות אמנות אחרות המתאימות לרוח זו. בתקופה של קרל וגם לפניו הייתה קיימת גישה אמנותית שהרבתה הצגת דמותו של המונרך בציבור הרחב, אם בפסל ואם בכל דרך אחרת המציגה את דמותו. מסיבה זאת עוד לפניו הוצבו פסלים בערים מרכזיות ובהם מגדבורג ובמברג. כך גם הם הוצגו בויטראז'ים מהתקופה. כך גם המוסד האימפריאלי בסמליו כגון הנשר הופיע במטבעות מהתקופה, ואף לעיתים דמויות נסיכים ואנשים חשובים אחרים בצורה ישירה פחות – בכל מקרה הסימבוליות מבחינה זאת בתקופתו פרחה.[136]

 
מפת התפשטות המוות השחור באירופה בשיאו – אפשר לראות כי באזורים ספציפיים באימפריה, דוגמת מגדבורג ומילאנו, הנזקים היו מזעריים יחסית.

מפעולותיו החשובות הייתה לאזן את כוחות שני בתי האצולה החזקים דאז – בית הבסבורג ובית ויטלסבאך. בית ויטלסבאך בתורו העלה אנטי-מלך לקרל והוא הרוזן גינתר פון שווארצנבורג אך נכשל במהלך זה ובית הבסבורג לא ניסה בתורו לתפוס את הכתר עקב אירועים משפחתיים וכמה מקרי מוות בתוך תחומי המשפחה באותה התקופה.[133]

בנוסף לכך קרל חיזק את הבעלות והפריבילגיה של ביתו, בית לוקסמבורג על ממלכת בוהמיה ועל נכונותה לבעלות עליה. הוא גם הוסיף ולפלג את פראג למחוז מנהלתי נפרד כארכיבישופות בנוסף לשינוי של התואר המלוכני של האימפריה לתואר "מלך הרומאים".[133] מבחינה צבאית קרל הרביעי ביצע מהלכים חשובים באיטליה בין השנים 1368–1369 לספירה הנוצרית. נכון להסב תשומת לב לכוח ההולך וגודל של הממלכה הצרפתית בגאליה ומדינת הכס הקדוש באותם הימים שהלכו והיוו כוחות יותר ויותר גדולים במפה הפוליטית. על אף התמיכה והעידוד שקיבל מהאפיפיורות באביניון קרל נחשב לשליט פחות מועדף באופן כללי מאשר שליטים אחרים שבני אותה התקופה היו כנראה רואים בהם כחלופות מתאימות יותר לשלטון עקב היותן מקומיות מתוך שטח איטליה כמו הכס הקדוש או ממלכת נאפולי של המלכים מבית אנז'ו בצרפת של היום. עם זאת מצא קרל באיטליה כמקור פרנסה חשוב במיוחד כש-21% מכלל רווחי כל שנה בממוצע של האימפריה היו במקורם מאיטליה (כ-34,000 פלורינים בממוצע) כל זאת רק כדי שבסופו של דבר הם יקבלו הכרה ממנו ומהשלטון האימפריאלי כלגיטימיים להעברה של שלטונם במחוזותיהם בירושה מאב לבן. לצורך דוגמה לכמות הכספים העצומה שהיו מוכנים לשלם אדונים אלו למען הכרה זאת אפשר לראות את שליטי העיר פירנצה ששילמו כ-100,000 פלורינים ב-1335 חוץ ממיסים שהיא הייתה צריכה להעביר לשלטון האימפריה עד שנת 1378. כך גם עשו שליטי מילאנו (כ-150,000 פלורינים במספר הועברו) בנוסף לעלות ולמימון טקס ההכתרה שלהם שעלו כ-50,000 נוספים.[121] עסקה זאת שעשה במילאנו הייתה חשובה מפני שביססה את היחסים הטובים והשלום היחסי ששרר בינו לבין בית ויסקונטי ששלט במילאנו (מילאנו הייתה עיר חשובה לאימפריה אותה התקופה שכיבושה אומר כניסה קלה יחסית לכל צפון איטליה). שחקן חשוב בחייו של קרל הרביעי היה ונצל, מלך גרמניה, בנו של קרל, שהמשיך כדרך אביו את היחסים הטובים עם בית ויסקונטי כשהוא נותן להם מעמד של דוכסות בשנת 1395 כל זאת בתמורה להגנה צבאית מפני ניסיון פלישתו של רופרכט לכל שטח צפון איטליה. בכל מקרה בתקופתו של קרל לאימפריה היה כוח עצום ממדים – אם עלה בדעתו של הקיסר לדוגמה להטיל חרם על עיר-מדינה מסוימת היא יכלה להיכנס לאיום ממשי עקב כך שפלישתם של גורמים זרים פחות תעורר מהומות ותהיה ליותר לגיטימית יחסית אם לא היה מתערב במקום הקיסר – ומכאן מכל מקום כוחה של האימפריה במגף האיטלקי דאז היה גדול במיוחד. היה חשוב לערי האימפריה בנוסף שנתיבי המסחר שלהם בחלק הצפוני לאלפים יהיו ללא חשש צבאי עליהם בנוסף. קרל מנגד גם העניק רבות לעמם האיטלקי חוץ מהגנה כך למשל כשבעת הכתרתו כקיסר בשנת 1355 הוא מכתיר עוד כ-1,500 לוחמים איטלקיים אחרים כאבירים. לקרל בתור קיסר גם הייתה חשיבות מכרעת בתור מעין "שופט-על" על סכסוכים פנימיים בין משפחות אצולה גבוהות ושלטון באזור. אפשר לראות זאת באופן אינטנסיבי כשהשלטון של העיר ג'נובה מחליט לוותר לחלוטין על אוטונומיה שבה הוא החזיק אותה התקופה באימפריה ולעבור לשלטון חד משמעי וישיר כמדינה "רגילה" באימפריה רק כדי להימנע מהעמקת סכסוכים פנימיים שקרו בתוכה.[137]

לאחר שחזר מן איטליה פנה קרל הרביעי אל נירנברג בה טבע מערכת חוקים מדינית שתיקרא לימים בולת הזהב של 1356. מערכת חוקים זו ביצעה כמה שינויים חשובים בתהליך הבחירה לקיסרות האימפריה הרומית הקדושה. קודם כל כמות הנסיכים הבוחרים הצטמצמה לשבעה נסיכים בוחרים ספציפיים בלבד.[138] למעשה שבעת המדינות הבוחרות את הקיסר נתפשות כיום על פי שתי קבוצות עיקריות כשהראשונה למעשה מכילה את המדינות בעלות ההנהגה חילונית יותר והן: דוכסות סקסוניה, ברדנבורג, רוזנות פפאלץ וממלכת בוהמיה. נוסף לאלו היו עוד שלוש מדינות בעלות הנהגה דתית יותר והן: ארכיבישופות טריר, ארכיבשופות קלן וארכבישופות מיינץ. עוד מ-1257 הן טענו כי זו היא זכותן לבחור את הקיסר אך מאז ועד לחתימה על בולת הזהב הייתה מחלוקת בנידון.[139] כי בולת הזהב לא נחתמה אך ורק בנירנברג אלא החלה בה והמשכה הקצר יותר מבחינת מספר הפרקים הנוספו לאוסף התקיימה במיינץ ב-25 בדצמבר 1356. באספה בנירנברג נחתמו 23 פרקים ובאסיפה המיינץ נחתמו 8. מכל מקום הבעיה שהובילה ליצירתה וללחתימתה של בולת הזהב הייתה השאלה מי הם בדיוק שבעת הנסיכים הבוחרים אשר אמורים לבחור את הקיסר-דבר אשר מדינות רבות רצו לקחת בו חלק. המחולקת נוצרה מאז משנת 1273.[140] בשנה זו נחתם האינטררגנום הגדול באופן רשמי ומכאן הסתיים כאשר נבחר רודולף מהבסבורג לתפקיד המונרכי, אך עם זאת הוויכוחים על הזכות לשלטון על האימפריה עוד לא נפתרו. ויכוחים אלו נמשכו עד חתימת בולת הזהב ב-1356 בימי קרל הרביעי אשר למעשה סיכמה כי מוסד הנסיכות הבוחרת לא יהיה משויך לבית מלוכה אחד אלא יהיה נתון בידי גוף הנסיכים הבוחרים שיבחרו בעצמם את היורש לכתר.[141]

עם זאת כדי למנוע מהנסיכים הבוחרים לעשות כרצונם ולשלוט מידי בכל מהלכיו של הקיסר נוצר גוף נוסף והוא הדיאט האימפריאלי. הדיאט (בגרמנית:רייכסטאג[142]) היה למעשה בעל תפקיד דומה לפרלמנט-כלומר לפני כל מהלך משמעותי אותו עושה הקיסר הוא מחויב להציג אותו קודם מול חברי הדיאט. חברי הדיאט בתורם כללו את שבעת הנסיכים הבוחרים בנוסף לנסיכים ואנשי כמורה אחרים בעלי דרגות נמוכות מאשר דרגת הנסיך הבוחר ונציגים של הערים החופשיות באימפריה כאשר הם מחולקים לשלוש קבוצות שונות, כלומר בתים שונים.[141]

חצר מלכותו של קרל בפראג הייתה פורחת במיוחד מבחינה תרבותית; כך למשל הוגי דעות ומלומדים כמו Arnošt of Pardubice שהיה לארכיבישוף פראג היה בחצרו, כך גם אלברטוס ראנשיס די אריקינו (Adalbertus Ranconis de Ericinio) לקח בה חלק פעיל. גם ג'ון ניומראקט (John of Neumarkt) היה בה והמשיך להעלות את שמה כחצר בעלת חוגים פילסופיים חשובים. החזרה בימיו של קרל לתרבות הקלאסית התבטאהגם כן באדריכלות של פראג עצמה ולא רק בחצר מלכותו, דבר שאפשר לראות במבנים כמו גשר קרל אשר הושפע מהגותו של ויטוביוס על האדריכלות הקלאסית.[143] ג'ון דונדי (John Dondi) שהיה לסופר ומדען היה לחשוב גם הוא בתחום המדעי בחצר ארמונו של קרל כאשר בשנת 1349 נהפך לפיזיקאי האישי של קרל הרביעי עצמו.[144]

יחסי החוץ של האימפריה הרומית הקדושה בתקופתו גם היו מפותחים כך שלמשל הייתה ידידות בין צרפת לבין האימפריה-דבר שהתבטא באחד מהאירועים הססגוניים בתרבות ימי הביניים שלקח מקום בשנת 1378 בחצר ארמונו של קרל החמישי, מלך צרפת של אותה התקופה. בחגיגה אבירים צרפתיים לבשו שריונות לצורך שיחזור כיבוש ירושלים של שנת 1099. דבר זה היה לאירוע חשוב ביחסי החוץ של קרל הרביעי בזמן מלכותו.[145]

בעת המוות השחורעריכה

בעת המגפה השחורה הידועה גם בשם המוות השחור" נפגעה האימפריה הרומית הקדושה קשות, והאזור שכנראה נפגע בה (ואולי בכל אירופה) באופן הכי קשה הוא המגף האיטלקי. אכן היו פגיעות גם באזורים אחרים באימפריה, כמו קלן שהייתה עיר גדולה יחסית לאותה התקופה (בטווח בין 50,000–100,000 איש) אך איטליה ספגה את הפגיעה הקשה ביותר. המבורג איבדה שני שלישים מסך האוכלוסייה הכולל שלה במהלך המגפה וכך גם ברמן השכנה. שיעור התמותה בווינה עמד על בין 500–600 איש מדי יום.[146]

 
וצלאב, מלך הרומאים

האימפריה הרומית הקדושה תחת וצלאבעריכה

וצלאב, בנם של אנה משוויידניץ וקרל הרביעי, היה למלך האימפריה הרומית הקדושה (אך עם זאת לא לקיסר) לקראת סוף ימי הביניים בין השנים (13781400).[147]עם זאת הוא המשיך להיות בעל כוח שלטוני כלשהו עד 1419.[148] הוא עצמו נולד בנירנברג בשנת 1361, והוכתר למלך באאכן ב-6 ביולי 1376, כשקרל הרביעי, אביו, עוד היה בחיים.[147] אביו מישכן מספר ערים אימפריאליות אותה התקופה בשוואביה לצורך אגירת כסף כדי להעניק אותו לנסיכים הבוחרים כדי שבתורם יבחרו בוצלאב בתור היורש המוסכם. מהלך זה גרם לאי שביעות רצון גדולה בשוואביה (כלומר בערים שהיו צריכות מעתה להיות ממושכנות) וזה גרם בסופו של דבר למרד באזור. המרד הונהג על ידי הנהלת אולם וכלל עוד כשלוש עשרה ערים אימפריאליות במספר. הערים למעשה אוגדו לליגה משותפת שמטרתה הראשונה הייתה למנוע כל התנגדות לרצונותיה באימפריה על ידי הנסיכים הבוחרים ולהדיח את וצלאב מתואר הירושה.[149]

וצלאב לא היה השליט היחידי על אדמות ירושת אביו, אך הוא כן היה השליט היחידי בממלכת בוהמיה ושלזיה. אמנם בנחלות אחרות הוא שלט עם אחרים, כגון מורביה אותה הוא חלק עם בן דודו יושט ממורביה ועם פרוקופ ממורביה (בן דוד נוסף שלו), נסיכות הבוחר מברנדנבורג שהייתה תחת שלטון אחיו זיגיסמונד (בנוסף גם להונגריה אותה השיג על ידי חתונה מלכותית), ודוכסות גרליץ שהייתה תחת שלטונו של אחיו יוהאן מגרליץ.[147][150] תחת שלטונו היה לבעל תפקיד בכיר מאוד באימפריה יאן מיינשטיין לצד תפקידו שקיבל מהאפיפיור עצמו והוא ארכיבישוף פראג (ניתן לו בזמן האפיפיור אורבנוס השישי). הוא הסתכסך איתו בשנת 1384 על ארכבישופות אחרת אותה רצה מאוד וצלאב ועליה רב עם יאן מיינשטיין. לשיפוט המריבה גויס אדם בשם יאן מנפומוק שהיה הכומר הכללי של פראג כולה. מסיבה לא ידועה הוא טבע בנהר הולטאבה, אך דבר זה לא מנע ממנופומוק לההיפך לגיבור לאומי בבוהמיה, בעוד שוצלאב היה לדמות אנטי לאומי של מעין ונהיה לאהוב הרבה פחות בציבור.[דרושה הבהרה][147]

וצלאב היה ידוע כמו אביו בחיבתו הגדולה לאמנות, ושנית, שלט על האימפריה פטרון אמנות כפי שהיה אביו. נוסף לכך הוא עודד את ההשכלה באימפריה והרחיב את אוניברסיטת קרל בפראג. הוא אף היה לצנוע בהופעתו כאשר הוא התסתובב בין בני העם הפשוט-חלק ממאפייני מלוכתו. עם זאת הוא נחשב כהפך למלכות אביו בכל הקשור לענייני ניהול הממלכה בהם נתפש בציבור כלא מוצלח במיוחד גם עקב היות אויביו מתארים אותו כקיסר שלילי והשוו אותו אף לנירון ברומא העתיקה. הוא היה חובב צייד מושבע והיה ידוע כמי שהתעסק בכך הרבה, אך עם זאת גם חובב אלכוהול וכמי שהיה נהג לשתות לעיתים קרובות. כינוי שדבק בו לעיתים היה "העצלן" על ידי מתנגדיו אך הוא לא ממש פעל כדי לשנותו בציבור. לעיתים אף עקב הירושה המצומצמת שלו של שטחי הממלכה לא תמיד היה יכול לפעול מידי כדי לשנות החלטות מדיניות שבסופו של דבר פגעו בשמו כמלך. החלטות אלו פעמים רבות קרו על ידי בני משפחתו האחרים שהחזיקו גם בשטחים טריטוריאליים בממלכה ושלא היו כפופים לו לגמרי ואשר פעלו לפעמים כדי להעצים את שביעות רצונם מאינטרסים אישיים שעקבם פעלו-דבר שלפעמים היה מנוגד לאינטרסים האימפריאליים באירופה.[150]

וצלאב פעל רבות על מנת לחזק את הכוח האימפריאלי במזרח בייחוד כנגד כוחם העולה של העות'מאנים שהצליחו לכבוש את קוסובו בשנת 1389 ואת ניקופוליס בשנת 1396. בשנת 1400 וצלאב הודח עקב אי-הצלחתו להגן על שטחים גרמניים כנגד צרפת נוסף על מזג רוחו ההפכפך שהוביל גם הוא להדחתו מתפקיד מלך הרומאים.[151]

בשנת 1396 מכר וצלאב לג'אן גאלצו ויסקונטי את התארים החשובים רוזן פאביה ודוכס מילאנו, והעביר לשליטתו כ-26 ערים לומברדיות שונות.[152]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • Peter H. Wilson, Heart of Europe – A History of The Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016

הערות שולייםעריכה

  1. ^ John R. Sommerfeldt, The Flight and the Fall of the Eagle, Hamilton Books, 2017, עמ' 7-8
  2. ^ 2.0 2.1 Widukind of Corvey, The Coronation of Otto I (מתוך: The Rise of the First Reich, Germany in the Tenth Century), John Wiley & Sons, Inc, 1969, עמ' 9-13
  3. ^ 3.0 3.1 Timothy Reuter, Germany in the Early Middle Ages c. 800-1056, Longman Group UK Limited, 1991, עמ' 148
  4. ^ David Gilmour, The Purusit of Italy, Frrar, Straus and Giroux, 2011, עמ' 56
  5. ^ "Otto I | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. בדיקה אחרונה ב-24 בנובמבר 2016. 
  6. ^ 6.0 6.1 פרופ' א. צ'ריקובר, היסטוריה כללית ימי הביניים, אמנות, 1966, עמ' 83
  7. ^ James Bryce, The Holy Roman Empire, Chronicon Books, עמ' 132-133
  8. ^ 8.0 8.1 James Bryce, The Holy Roman Empire, Chronicon Books, עמ' 22
  9. ^ James Bryce, The Holy Roman Empire, Chronicon Books, עמ' 133-134
  10. ^ 10.0 10.1 וו. פ. סמיונוב, היסטוריה כללית של ימי-הביניים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1956, עמ' 62
  11. ^ 11.0 11.1 רוברט לופז, לידתה של אירופה, דביר, 1990, עמ' 133-134
  12. ^ Franz H. Bäuml, Medieval Civilization in Germany 800-1273, Thames and Hudson, 1969, עמ' 46
  13. ^ Adam Zamoyski, Poland-A History, William Coliins, 2009, עמ' 3
  14. ^ Wilson, עמ' 707
  15. ^ שלמה נאמן, לידתה של ציוויליזציה, אלף שנות אירופה לאטינית, ספרית פועלים ואוניברסיטת תל אביב, 1975, עמ' 193-194
  16. ^ François L. Ganshof, The Middle Ages, A History of the International Relations, Harper & Row, 1971, עמ' 60
  17. ^ 17.0 17.1 Ernst Richard, History of German Civilization: A General Survey, The Macmillan Company, 1911, עמ' 138
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 18.3 18.4 18.5 18.6 18.7 Complete List of the Holy Roman Emperors, www.holyromanempireassociation.com
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 Wiliam Stubbs, 476-1250, Germany in the Early Middle Ages, Forgotten Books, 2015, עמ' 106
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 20.3 R.I.Moore, The First European Revolution, c. 970-1215, BlackWell Publishers Inc, 2000, עמ' 99
  21. ^ "Otto II | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2017. 
  22. ^ Josef Fleckenstein, Europe in the Middle Ages Selected Studies, Early Medieval Germany, תרגום: Bernard S. Smith, North Holland Publishing Company, 1978, עמ' 165
  23. ^ K.J. Leyser, medieval Germany and its Neighbours 900-1250, The Hambledon Press, 1982
  24. ^ 24.0 24.1 מנחם חפץ, השמוש במקרא בתעמולת השליטים ההוהנשטאופים, חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה", הוגש לסינט של אוניברסיטת בר אילן, עמ' 52
  25. ^ 25.0 25.1 25.2 25.3 25.4 William Stubbs, Germany in the Early Middle Ages, Forgotten Books, 2015, עמ' 112
  26. ^ 26.0 26.1 26.2 26.3 26.4 26.5 "Otto III | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2017. 
  27. ^ 27.0 27.1 27.2 John R. Sommerfeldt, The Flight and Fall of the Eagle, A History of Medieval Germany 800-1648, Hamilton Books, 2017, עמ' 31
  28. ^ James Bryce, the Holy Roman Empire, Chronicon Books, עמ' 140
  29. ^ John R. Sommerfeldt, The Flight and Fall of the Eagle, A History of Medieval Germany 800-1648, Hamilton Books, 2017, עמ' 32
  30. ^ John R. Sommerfeldt, The Flight and Fall of the Eagle-A History of Medieval Germany 800-1648, Hamilton books, 2017, עמ' 34-35
  31. ^ 31.0 31.1 Adam Zamoyski, Poland-A History, William Collins, 2009, עמ' 8
  32. ^ 32.0 32.1 "Henry II | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-17 במרץ 2017. 
  33. ^ CATHOLIC ENCYCLOPEDIA: St. Henry II, www.newadvent.org
  34. ^ "Henry II | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-17 במרץ 2017. 
  35. ^ 35.0 35.1 Editions Magnificat, Lives of the Saints, Saint Henry II, King of Germany and Emperor of the Holy Roman Empire, magnificat.ca (באנגלית)
  36. ^ 36.0 36.1 Saint Henry, Emperor and Benedictine Oblate | Vultus Christi, vultuschristi.org (בBritish English)
  37. ^ 37.0 37.1 37.2 Boyd H. Hill Jr, Medieval Monarchy in Action, the German Empire from Henry I to Henry IV, George Allen and Unwin LTD, 1972, עמ' 70-72
  38. ^ T.F. Tout, M.A, D.Litt, The Empire and the Papacy, 918-1273, לונדון: Rivingtons, תשיעית, 1921
  39. ^ T.F. Tout, M.A, D.Litt, The Empire and the Papacy, 918-1273, לונדון: Rivingtons, תשיעית, 1921, עמ' 52-53
  40. ^ ו. פ. סמיונוב, היסטוריה כללית של ימי-הביניים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1956, עמ' 63
  41. ^ William Stubbs, Germany in the Early Middle Ages, 476-1250, Forgotten Books, 2015, עמ' 154
  42. ^ 42.0 42.1 42.2 Wiliam Stubbs, Germany in the Early Middle Ages, 476-1250, Forgotten Books, 2015, עמ' 149
  43. ^ Wilson, עמ' 51
  44. ^ Ulrich Großmann, Birgit Friedel, Nuremberg Imperial Palace, Wartburg-Gesellschaft, 2006, עמ' 4-5
  45. ^ 45.0 45.1 Wilson, עמ' 51
  46. ^ ז'אק לה גוף, ימי הביניים בשיאם, דביר, 1993, עמ' 74-75
  47. ^ Henry III (Holy Roman Empire) facts, information, pictures | Encyclopedia.com articles about Henry III (Holy Roman Empire), www.encyclopedia.com (באנגלית)
  48. ^ William Stubbs, Germany in the Early Middle Ages, 476-1250, Forgotten Books, 2015, עמ' 158
  49. ^ Wiliam Stubbs, Germany in the Early Middle Ages , 476-1250, Forogtten Books, 2015, עמ' 162
  50. ^ 50.0 50.1 50.2 50.3 50.4 Horst Fuhrmann, Germany in the High Middle Ages, c. 1050-1200, Cambridge University press, 1986, עמ' 52
  51. ^ Wilson, עמ' 55
  52. ^ 52.0 52.1 Wilson, עמ'710
  53. ^ William Stubbs, Germany in the Earlt Middle Ages, 476-1250, Forgotten Books, 2015, עמ' 161
  54. ^ 54.0 54.1 54.2 54.3 Wilson, עמ' 711
  55. ^ I. S. Robinson, Henry IV of Germany 1056-1106, Cambridge University Press, 1999, עמ' 63
  56. ^ Karl Leyser, The Crisis of Medieval Germany, The British Academy, 1984, עמ' 409
  57. ^ 57.0 57.1 Avner Falk, A Psychoanalytic History of the Jews, Fairleigh Dickinson Univ Press, עמ' 400
  58. ^ 58.0 58.1 Wilson, עמ' 712
  59. ^ Andreas Dorpalen, German History in Marxist Perspective, The East German Approach, Wayne State University Press, 1985, עמ' 80
  60. ^ Otto of Freising, The Deeds of Fredrick Barbarossa, Columbia University Press, 1966, עמ' 28-29
  61. ^ Ulrich Großmann, Birgit Friedel, Nuremberg Imperial Palace, Wartburg-Gesellschaft, 2006, עמ' 5
  62. ^ פרופ' א. צ'ריקובר, היסטוריה כללית ימי הביניים, אמנות, 1966, עמ' 85
  63. ^ פרופ' א. צ'ריקובר, היסטוריה כללית ימי הביניים, אמנות, 1966, עמ' 86
  64. ^ William Stubbs, Germany in the Early Middle Ages, 476-1250, Forgotten Books, 2015, עמ' 176
  65. ^ Norman F. Cantor, The Civilization of The Middle Ages, Harper Collins Publishers, 1993, עמ' 273-274
  66. ^ Alfred Haverkamp, Medieval Germany 1056-1273, Oxford University Press, 1988, עמ' 135-136
  67. ^ John E. Rodes, Germany: A History, Holt, Rinehart and Wiston, 1964, פרק Zenith Of The Empire, 1125-1250, עמ' 38
  68. ^ Benjamin Arnold, 1050-1300, German Knighthood, Oxford University Press, 1985, עמ' 222
  69. ^ 69.0 69.1 David Gilmour, The Pursuit of Italy, Farrar, Straus and Giroux, 2011, עמ' 57
  70. ^ John R. Sommerfeldt, The Flight and Fall of the Eagle-A History of Medieval Germany 800-1648, Hamilton Books, 2017, פרק 12, עמ' 97
  71. ^ Frederick I (Holy Roman Empire) facts, information, pictures | Encyclopedia.com articles about Frederick I (Holy Roman Empire), www.encyclopedia.com
  72. ^ "Frederick I | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. בדיקה אחרונה ב-25 בנובמבר 2016. 
  73. ^ Marcel Pacaut, Fredrick Barbarossa, Collins Clear-Type Press, 1967, עמ' 57-59
  74. ^ 74.0 74.1 74.2 74.3 Wilson, עמ' 62
  75. ^ יהושע פראוורתולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, כרך שני, מסעי-הצלב והממלכה השנייה, מוסד ביאליק, 1971, עמ' 10
  76. ^ 76.0 76.1 76.2 David Gilmour, The Pursit of Italy, Farrar, Straus and Giroux, 2016, עמ' 58
  77. ^ 77.0 77.1 77.2 רוברט לופז, לידתה של אירופה, דביר, 1990, עמ' 250
  78. ^ Margaret L. King, The Renaissance in Europe, Laurence King Publishing, 2003, עמ' 26
  79. ^ G. Barraclough, The Origins of Modern Germany, Basil Blackwell, 1988, עמ' 193
  80. ^ Wilson, עמ' 64
  81. ^ ז'אק לה גוף, ימי הביניים בשיאם, דביר, 1993, עמ' 80
  82. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, כרך שני, מסעי-הצלס והממלכה השנייה, מוסד ביאליק, 1971, עמ' 11
  83. ^ Wilson, עמ' 714
  84. ^ פ.ל. גאנסהוף, פיאודליזם, זמורה, ביתן, 1985, עמ' 166-167
  85. ^ Theodor Mayer, Studies in Medieval History-Medieval Germany 911-1250, Basil Blackwell & Mott LTD, 1961, פרק The Historical Foundations of the German Constitution, עמ' 15-16
  86. ^ David Abulafia, Frederick II: A Medieval Emperor, Oxford University Press, 1988, עמ' 68
  87. ^ Edited by: Eric Solsten, Germany; A Country Study, Library of Congress, 1996, עמ' 12
  88. ^ World and Its Peoples, Marshall Cavendish, 2010, עמ' 316
  89. ^ 89.0 89.1 89.2 89.3 89.4 "Henry VI | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. בדיקה אחרונה ב-28 בנובמבר 2016. 
  90. ^ 90.0 90.1 90.2 John R. Sommerfeldt, The Flight and Fall of the Eagle-A History of Medieval Germany 800-1648, Hamilton Books, 2017, עמ' 119
  91. ^ 91.0 91.1 91.2 91.3 Edited by Jonathan W. Zophy, The Holy Roman Empire, A Dictionary Handbook, Greenwood Press, 1945, עמ' 210
  92. ^ James Bryce, The Holy Roman Empire, Chronicon Books, עמ' 186
  93. ^ 93.0 93.1 Wilson, עמ' 716-717
  94. ^ "Otto IV | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. בדיקה אחרונה ב-28 בנובמבר 2016. 
  95. ^ "John | king of England". Encyclopedia Britannica. בדיקה אחרונה ב-28 בנובמבר 2016. 
  96. ^ 96.0 96.1 Prince Hubertus zu Loewenstein, The Germans in History, Columbia University Press, 1945, עמ' 119
  97. ^ 97.0 97.1 97.2 David Gilmour, The Pursuit of Italy, Ffarrar, Straus and Giroux, 2011, עמ' 62
  98. ^ 98.0 98.1 James Bryce, The Holy Roman Empire, Chronicon Books, עמ' 189
  99. ^ Thomas Gurtis Van Cleve, The Emperor Fredrick II of Hohenstaufen, Oxford University Press, 1972, עמ' 13
  100. ^ Ernst Kantorowicz, Fredrick the Second, 1194-1250, Fredrick Ungar Publishing co., 1957, עמ' 3-4
  101. ^ 101.0 101.1 Frederick II (Holy Roman Empire) facts, information, pictures | Encyclopedia.com articles about Frederick II (Holy Roman Empire), www.encyclopedia.com
  102. ^ 102.0 102.1 "Frederick II | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. בדיקה אחרונה ב-28 בנובמבר 2016. 
  103. ^ 103.0 103.1 David Gilmour, the Pursuit of Italy, Farrar, Straus and Giroux, 2011, עמ' 63
  104. ^ Herbert Fisher, The Medieval Empire, Volume II, AMS Press, 1969, עמ' 250
  105. ^ 105.0 105.1 רוברט לופז, לידתה של אירופה, דביר, 1990, עמ' 342
  106. ^ 106.0 106.1 Wilson, עמ' 147
  107. ^ 107.0 107.1 Wilson, עמ' 719
  108. ^ 108.0 108.1 Benjamin Arnold, Medieval Germany, 500-1300-A Political Interpretation, European History in Perspective, 1997, עמ' 114
  109. ^ James Bryce, The Holy Roman Empire, Chronicon Books, עמ' 172
  110. ^ Benjamin Arnold, Medieval Germany, 500-1300-A Political Interpretation, European History in Perspective, 1997, עמ' 113
  111. ^ 111.0 111.1 David G. Einstein, Emperor Fredrick II, Philosophical Library, 1949, עמ' 360-363
  112. ^ 112.0 112.1 George Clarke Sellery, The Renaissance: it's Nature and Origins, The University of Wisconsin Press, 1950, עמ' 24
  113. ^ James Hitchcock, History of the Catholic Church: From the Apostolic Age to the Third Millennium, Ignatitus Press, 2012, עמ' 149
  114. ^ Walther Hubatsch, Studies in Medieval and Modern German History, Macmillan, 1985, פרק German Crusader Castles in the Near East, עמ' 3-4
  115. ^ Walter Grzesiek, Nuremberg, Experience Nuremberg, Elmar Hahn Verlag, עמ' 42
  116. ^ Death of Emperor Frederick II | History Today, www.historytoday.com
  117. ^ 117.0 117.1 Wilson, עמ' 67
  118. ^ 118.0 118.1 רוברט לופז, לידתה של אירופה, דביר, 1990, עמ' 345-346
  119. ^ Mary Platt Parmele, A Short History of Germany, Cosimo, 2006, עמ' 47
  120. ^ Henry VII, Holy Roman Emperor – Dictionary definition of Henry VII, Holy Roman Emperor | Encyclopedia.com: FREE online dictionary, www.encyclopedia.com
  121. ^ 121.0 121.1 Peter H. Wilson, Heart od Europe – A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 392
  122. ^ Seymour Phillips, Edward II, Yale University Press, 2010, עמ' 109
  123. ^ Seymour Phillips, Edward II, Yale University Press, 2010, עמ' 145,140
  124. ^ 124.0 124.1 George Childs Kohn, Dictionary of Wars, Routledge, 1999, עמ' 190
  125. ^ רוברט לופז, לידתה של אירופה, דביר, 1990, עמ' 422
  126. ^ "Louis IV | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-13 בפברואר 2017. 
  127. ^ Edited by: John M. Jeep, Medieval Germany, an Encyclopedia, Garland Publishing, 2001, עמ' 108
  128. ^ 128.0 128.1 Charles IV, karoli iv imperatoris romanorum vita ab eo ipso conscripta (Autobiography of Emperor Charles IV), Central European University Press, 2001, עמ' 23-29
  129. ^ 129.0 129.1 129.2 "Charles IV | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-13 בפברואר 2017. 
  130. ^ Jiri Fajt (ed.), Magister Theodoricus, Court Painter to Emperor Charles IV: The Pictorial Decoration of the Shrines at Karlštejn Castle, Prague: The National Gallery in Prague, Collection of Old Masters, 1998, עמ' 123-124
  131. ^ Charles IV, karoli iv imperatoris romanorum vita ab eo ipso conscripta (Autobiography of Emperor Charles IV), Central European University Press, 2001, עמ' 31
  132. ^ World Heritage Encyclopedia, World Heritage Encyclopedia, www.worldheritage.org (באנגלית)
  133. ^ 133.0 133.1 133.2 Wilson, עמ' 389–391
  134. ^ Charles IV (Karel IV.) – Czech king and Holy Roman Emperor, www.myczechrepublic.com
  135. ^ פרופסור פרידריך הר, ימי הביניים ותרבותם, אירופה 1100–1350, הדר, 1965, עמ' 385
  136. ^ Jason Philip Coy, Benjamin Marschke, David Warren Sabean, The Holy Roman Empire, Reconsidered, Berghahn Books, 2010, עמ' 78-79
  137. ^ Wilson, עמ' 393
  138. ^ Cecil Headlam, The story of Nuremberg, J. M. Dent & Co, 1908, עמ' 39
  139. ^ Hajo Holborn, A History of Modern Germany: The Reformation, Princeton University Press, 1959, עמ' 27
  140. ^ Edited by Micheal Rav, Germany, Britannica Educational Publishing, 2014, עמ' 155
  141. ^ 141.0 141.1 John Pike, Holy Roman Empire – 1273 – The Elective Empire, www.globalsecurity.org
  142. ^ "Diet | German government". Encyclopedia Britannica (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-19 ביוני 2017. 
  143. ^ Edited by: Alexander Lee, Pit Péporté, Harry Schnitker, Renaissance? Perceptions of Continuity and Discontinuity in Europe, c. 1300-c.1550, Koninklijke Brill NV, 2010, עמ' 258
  144. ^ Jordan McMullin, The Black Death, Greenhaven Press, Thomson/Gale, 2003, עמ' 89
  145. ^ William C. Jordan, The Middle Ages, Charles Scribner's Sons, 1996, עמ' 91
  146. ^ ברברה טוכמן, ראי רחוק, המאה הארבע-עשרה הרת הפורענויות, תרגום: כרמית גיא, דביר, 1995, עמ' 106-107
  147. ^ 147.0 147.1 147.2 147.3 F.R.H. Du Boulay, Germany in the Later Middle Ages, St. Martin's Press, 1983, עמ' 42-43
  148. ^ Leslie C. Tihany, A History of Middle Europe, Rutgers University Press, 1976, עמ' 56
  149. ^ S. Wise Bauer, The History of the Renaissance World, W.W Norton and Company, 2013, עמ' 611
  150. ^ 150.0 150.1 Frank Northen Magill, Alison Aves, Dictionary of World Biography: The Middle Ages, כרך 2, Routledge, 1998, עמ' 969
  151. ^ William Harvey Maehl, Germany in Western Civilization, The University of Alabama Press, 1979, עמ' 132
  152. ^ Victor Duruy, texts History of the Middle Ages, T.Y. Crowell, 1900, page 102