האפיפיורית יוהנה

האפיפיורית יוהנה
לידה	מיינץ, האימפריה הפרנקית
פטירה	רומא, מדינת האפיפיור

ערך זה עוסק בדמות מן המסורת של הנצרות בימי הביניים. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו האפיפיורית יוהנה (פירושונים).

האפיפיורית יוהנה (בלטינית: Ioanna Papissa) היא דמות מן המאה ה-9. מסופר עליה כי התחזתה לגבר, התקדמה בשלבי הכמורה ולבסוף זכתה לכהן כאפיפיור בשנים 853–855.

אמיתות הסיפור אינה ברורה. יש הטוענים כי השם יוהנה אינו מופיע ברשימת האפיפיורים, ומדובר בסיפור בדיוני סאטירי שנועד להלעיג את מוסד האפיפיורות. אחרים סבורים שהסיפור הוא אמיתי, ומסבירים את היעדרה מרשימות האפיפיורים בכך שהכנסייה הקתולית הכריזה עליה מלחמה, ומחקה את זכרה מהרשומות. ארכאולוג אוסטרלי בשם מייקל האביכט טוען שמטבעות עתיקים מהתקופה המיוחסת לכהונתה של יוהנה, כוללים את הכיתוב "האפיפיור יוחנן" ומחזקים את אמיתות הסיפור^[1].

הסיפור עריכה

על פי הספר "סדר הדורות" משנת 1747^[2], יוהנה נולדה במיינץ שעל גדות הריין בשנת 814 בשם אגניזה, וברחה לאנגליה בלוויית נער נוסף. מאנגליה הגיעה לרומא ומשם הפליגה לאתונה, שם החלה להתפרסם כאדם משכיל ובעל ידע רב, בייחוד בתחומי המדעים. לאחר זמן, הגיעה לרומא, והמשיכה להתקדם במדרג הכנסייתי עד לתפקיד רם הדרג של חשמן. בשנת 853, במות האפיפיור לאו הרביעי, הצליחה - עדיין בזהות גברית - להיבחר פה אחד על ידי מוסדות הכנסייה לאפיפיור בשם יואניס (יוחנן) השמיני. במשך שנתיים היא שימשה בתפקידה כראש הכנסייה, עד שבמהלך כהונתה הרתה; בשעת תהלוכה מכנסיית פטרוס הקדוש לקתדרלה האפיפיורית, עצרה באמצע הדרך וכרעה ללדת, אך מתה במהלך הלידה ונקברה במקום.

גרסאות פחות מקובלות מתארות את סופה של האפיפיורית באופן שונה. לפי אחת מהן, כשאנשי רומא התוודעו לזהותה האמיתית של יוהנה, הם קשרו אותה לסוס, אותו הדהירו ברחבי רומא בעודם רוגמים אותה באבנים^[^{דרוש מקור]}. גרסה אחרת מספרת שלאחר הלידה נשלחה יוהנה למנזר מרוחק, בכוונה שתתפלל ותנסה לכפר על חטאיה, בעוד בנה גדל והוסמך לבישוף של אוסטיה בבגרותו^[^{דרוש מקור]}.

ב-1601 הכריז האפיפיור קלמנס השמיני כי האגדה אודות האפיפיורית יוהנה אינה נכונה, ופקד לנתץ את פסלה שבקתדרלת סיינה^[^{דרוש מקור]}.

אמינות עריכה

סיפורה של האפיפיורית יוהנה מוכר בעיקר מכתביו של ההיסטוריון בן המאה ה-13 מרטין פון טראפאו (Martin Von Trappau), בהם מופיעה הגרסה הנפוצה אודות יוהנה^[^{דרוש מקור]}. עם זאת, גרסאות אחרות של הסיפור קדמו לזו, כשהגרסה המצוטטת ביותר מקורה ב"ספר האפיפיורים" (לטינית: Liber Pontificalis), מאת הספרן האפיפיורי אנסטסיוס (Anastasius), שהלך לעולמו ב-886), כך שהיה לכאורה בן דורה של האפיפיורית יוהנה. אולם, רק בעותק אחד של הספר המצוי בוותיקן מוזכרת האפיפיורית, כאשר הפסקה המתארת אותה מופיעה בתחתית הדף - מחוץ לכל רצף וסדר, ובכתב יד שונה מזה שבשאר הספר. הדבר מעיד כביכול על תוספת מאוחרת, לאחר ימיו של פון טראפאו, ובמילים אחרות - "עדות" זו לקיומה של האפיפיורית היא ספק זיוף, ונוספה הרבה אחרי זמנה של יוהנה.

טענה נפוצה לקיומה של אפיפיורית מבוססת על טקסי הכתרת האפיפיור. בבזיליקת יוחנן הקדוש בלטראנו היו שני כיסאות עשויים בהט בעלי חור בתחתיתם, וכיסא דומה עשוי משיש, אשר ידוע שהאפיפיור היה יושב עליהם כחלק מטקס ההכתרה בתקופות מוקדמות. על פי הטענה, כיסאות אלה נועדו לוודא את מין האפיפיור, כך שתימנע מבוכה נוספת, כפי שקרה כשיוהנה נבחרה לאפיפיור; נטען שהמועמד לאפיפיורות נדרש לחשוף חלק גופו התחתון בישיבתו במושב זה, כשקבוצת קרדינלים מהגוף הבוחר בודקת אותו. משנסתבר שהאפיפיור הוא אכן גבר, הכריזו הקרדינלים "Testiculos habet et bene pendentes" - "יש לו אשכים, והם מתנדנדים כראוי". אחד ממושבי הבהט מצוי בימינו במוזיאון הוותיקן, והשני מוצג במוזיאון הלובר, לאחר שנלקח מהוותיקן על ידי נפוליאון בונפרטה. אולם, ההסברים על מטרתם וקישורים לסיפור האפיפיורית יוהנה מוטלים בספק. מושבים אלה מתועדים מתקופה קדומה לזו בה חיה לכאורה האפיפיורית יוהנה - ולכן אין קשר ביניהם לבין הצורך לאמת את מינו של האפיפיור. השימוש בהם בטקסי ההכתרה מוסבר כתזכורת להיותו של האפיפיור בן תמותה^[3]. קיימת עדות לכאורה על השימוש במושב כדי לבדוק את מינו של האפיפיור אינוקנטיוס העשירי, אך בזמן הכתרתו (שנת 1644) הכיסאות כבר לא היו בשימוש^[4].

היסטוריונים בני זמננו מסכימים שאין בנמצא מקור אמין המתאר את האפיפיורית מלפני המאה ה-13, ולא מתקבל על הדעת שסיפור כסיפורה של יוהנה ייעלם, מבלי שיותיר עדויות ממשיות אחריו. מעבר לכך, קיים תיעוד אמין למדי ונרחב של תולדות האפיפיורות במחצית המאה התשיעית; התיעוד לא מזכיר את דבר קיומה של יוהנה, ולכן המסקנה היא שיוהנה לא הייתה ולא נבראה.

בתרבות עריכה

ב-1972 נעשה סרט אודות יוהנה, בכיכובם של מקסימיליאן של וליב אולמן. בשנת 2009 נעשה עיבוד קולנועי נוסף לסיפור, בכיכובם של יוהנה ווקלק וג'ון גודמן.

לקריאה נוספת עריכה

Craig M. Rustici: The afterlife of Pope Joan : deploying the Popess legend in early modern England, University of Michigan Press, c2006 (הספר בקטלוג ULI)