הארגז

**הארגז**
נתונים כלליים
סוג	חברה פרטית
תקופת הפעילות	1932–הווה (כ־92 שנים)
מיקום המטה	ישראל
מוצרים עיקריים	תחבורה, מתכת וזיווד, ריהוט עץ, מבנים יבילים ומערכות תצוגה ואחסנה
	www.haargaz.co.il

הארגז הוא מפעל רב-תחומי בישראל העוסק בייצור כלי תחבורה ציבורית - אוטובוסים, מערכות אחסון ומערכות קירור תעשייתיות, מבנים ניידים וריהוט.

היסטוריה עריכה

ארונית משרדית מתוצרת הארגז, 1941. צילום של זולטן קלוגר

הארגז נוסד ב-18 באוגוסט 1932 כקואופרטיב עובדים לייצור ארגזים לפירות הדר. הוא הוקם בסיוע חברת "יכין" שהייתה הלקוחה הראשונה של הארגז. בית החרושת הראשון של קואופרטיב הארגז נוסד ב-1 במאי 1933 בתל אביב, רחוב סלומון - פינת הגר"א. לאחר כשלושה חודשים של פיתוח והקמת בית החרושת הוכנסו למפעל מכונות חדישות והחלו בעבודה סדירה. במהלך שנת 1933 חיפשו מייסדי המפעל תעסוקה נוספת ויצרו קשר עם חברת "המומחה" שעבודתה העיקרית הייתה פיתוח וייצור מרכבים מעץ לאוטובוסים. ב-15 בספטמבר 1933 החלה הקמת מפעל נוסף ל"הארגז" בנווה שאנן בתל אביב. בעת הגשמים העזים בנובמבר 1938 חדרו מים למפעל בנוה שאנן והפועלים עמלו במשך שעות רבות להציל את חומרי הגלם^[1]. בשנות ה-40 ייצרה החברה גם רהיטי מתכת משרדיים.

אוטובוס תוצרת הארגז במוזיאון אגד בחולון

אוטובוס עם שלדת מאן בשירות אגד תוצרת הארגז מרכב: אפסילון A

סיוע למאבק היישוב עריכה

במהלך שנת 1936 חבר המפעל לארגון "ההגנה" משום שהיה על קו החזית. במפעל ייצרו משוריינים ועמדות מגן שסייעו לשמירה בלילות. כמו כן שימש מחסן העצים העצום של המפעל כמחסן סודי לנשק הארגון (סליק).

במהלך מלחמת העולם השנייה התרחב המפעל וקלט עובדים שכירים רבים. בעקבות זאת הוחלט בשנת 1945 להסב את הארגז לחברה שמחציתה בבעלות חברת העובדים של ההסתדרות וחציה בבעלות עובדי הקואופרטיב.

דגם ליילנד טייגר (כונה: סוחוי) מודל 1949, נבנה בבית החרושת "הארגז" בעבור קואופרטיב שחר ושובץ לעבודה בסניף נהרייה^[2].

לאחר קום המדינה עריכה

קרון נוסעים מס' 93, מסדרת קרונות בעלי גוף פלדת אל-חלד (נירוסטה) במוזיאון רכבת ישראל. נבנה ב-1965 על ידי חברת Carel-Fouche עבור הרכבת הצרפתית. בשנת 1994 נרכשו הקרונות מדגם הזה, על-ידי חברת 'הארגז', במסגרת חוזה לשיפוץ קרונות של רכבת ישראל, ובהמשך הועברו לבעלות רכבת ישראל.

רכבת תוצרת אלסטום (המכונה מו-דו ספרדים). חברת הארגז שימשה כקבלן משנה עבור חברת אלסטום, שבנתה וסיפקה רכבות מדגם זה לרכבת ישראל.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בשנת 1949 בעלי חברת "הארגז" החליטו לקחת על עצמם לייצר ג'ריקנים, קסדות ומגוון ציוד לוגיסטי למען צה"ל שהוקם אך לפני זמן קצר. בעקבות ההצלחה החליטו מנהלי "הארגז" ליזום פרויקטים נוספים כגון שיתוף פעולה עם חברת "אמפא", הסוכנת הבלעדית לייבוא מקררי "פילקו" מארצות הברית. שיתוף פעולה זה הביא להקמת חברת "אמקור" בית חרושת של מקררים חשמליים בשכונת ביצרון. שבסמוך לו הוקם גם מפעל חדש ל"הארגז"^[3].

קרונות רכבת עריכה

בשנות ה-90, במפעל הארגז-צריפין, בוצעו פרויקטי שיפוץ לקרונות משומשים שנקנו מחברת הרכבות הלאומית של צרפת עבור רכבת ישראל, הקרון הראשון של הפרויקט נמסר לרכבת ישראל ב-1994. כמו כן, שימשה חברת הארגז כקבלן משנה עבור חברת רכבות אלסטום שבנתה וסיפקה קרונות חדשים (המכונים מו-דו ספרדים) לרכבת ישראל. לצורך ביצוע הפרויקטים האלה נבנתה שלוחת מסילות למפעל שהתפצלה משלוחה לבסיס צריפין.

מכירת החברה עריכה

בשנת 1996, החליטה חברת העובדים של ההסתדרות למכור את החברה במכרז^[4], שבו זכתה קבוצת משקיעים מארצות הברית, אך המכירה לא יצאה לפועל^[5]. בשנת 1998, התדרדר מצבה הכספי של החברה והוחל ביישום תוכנית הבראה שכללה חיסול פעילויות מפסידות, ומכירת חלק משטחי נדל"ן שבידי החברה^[6]. כמו כן יושם הסדר הנושים ועורך דין פנחס רובין מונה כנאמן^[7].

בינואר 2000 נרכשה החברה מידי ההסתדרות על ידי אנשי העסקים יצחק תשובה ושלום חגי המכהן כיו"ר הקבוצה^[8]. בעקבות שינוי הבעלות עברה קבוצת הארגז תהליך התייעלות כולל, ונכנסה לתחומי פעילות חדשים. ב-2004 רכשה החברה את מפעל טכנופח שבאזור התעשייה ברקן^[9]. המפעל נוסד ב-1980 ועוסק בייצור מארזים לתחום התקשורת, ארונות, שולחנות בקרה וארגזי אחסנה לציוד^[10]. ב-2007 רכשה החברה את מפעל "תדיטל אוטומוטיב אלקטרוניקס", המייצר בקרים אלקטרונים לרכב. מפעל "תדיטל" הוקם ב-1997 בעומר על ידי קבוצת תדיראן^[11]. אחר כך עבר לבעלות התעשיין גד פרופר^[12].

בעשור השני של המאה ה-21 "הארגז" הוא אחד מספקי האוטובוסים הראשיים של חברות אגד, דן, וחברות אוטובוסים ציבוריות ופרטיות נוספות בישראל. מפעל הארגז הוא יצרן המרכבים השני בגודלו בישראל, אחרי חברת "מרכבים" (העוסקת גם היא בייצור מרכבים לכלי רכב ותחבורה ציבורית). אך ספקים סינים השתלטו על כ–50% משוק האוטובוסים הישראלי^[13].