הבחירות בארצות הברית (2014)

מערכת בחירות בארצות הברית שהתקיימה בנובמבר 2014
הבחירות לסנאט של ארצות הברית, 2014, לפי חלוקה למדינות:
כחול - סנאטור דמוקרטי שמר על מושבו
חום - סנאטור רפובליקני שמר על מושבו
אדום - מושב שנכבש על ידי הרפובליקנים
אפור - לא נערכו בחירות
במדינות שבהן מופיע קו חוצה נערכו בחירות למילוי שני מושבי הסנאטורים
הבחירות לבית הנבחרים של ארצות הברית, 2014, לפי חלוקה למדינות ומחוזות בחירה:
חום - חבר קונגרס רפובליקני שמר על מושבו
אדום - מושב שנכבש על ידי הרפובליקנים
כחול כהה - חבר קונגרס דמוקרטי שמר על מושבו
כחול בהיר - מושב שנכבש על ידי הדמוקרטים

הבחירות בארצות הברית בשנת 2014 נערכו ביום ג', 4 בנובמבר. במהלכן נבחרו כל חברי בית הנבחרים של ארצות הברית למעט אחד, 36 מתוך 100 חברי הסנאט של ארצות הברית, 36 מושלי מדינות ושלושה מושלי טריטוריות וחברי בתי מחוקקים מקומיים ב-46 מתוך 50 מדינות. כמו כן נערכו בחירות למשרות ציבוריות רבות אחרות במדינות ארצות הברית ועריה.

באורח אופייני לבחירות שבהן אין בחירות לנשיאות (בחירות אמצע הקדנציה (Mid-Term Elections), שנערכו במחצית כהונתו השנייה של הנשיא ברק אובמה), עמדו הבחירות במקרה זה בסימן הישגים למפלגה שאינה המפלגה שמייצג אותה נשיא ארצות הברית, אך הפעם השיגו מועמדי המפלגה הרפובליקנית הישגים רבים במיוחד בכל חזיתות הבחירות, ובכלל זה השגת רוב רפובליקני בסנאט של ארצות הברית.

מערכת הבחירות הייתה היקרה ביותר בהיסטוריה, ובמהלכה הוצאו 3.7 מיליארד דולר. עם זאת, אחוז ההצבעה היה הנמוך ביותר מאז 1942, עם רק 36.4% מקרב בעלי זכות הצבעה.[1]

נושאים במערכת הבחירותעריכה

במהלך מערכת הבחירות נדונו סוגיות שונות, כמו אי שיויון בהכנסות, הגירה והשלכות חוק הגנת החולה וטיפול בר השגה (רפורמת הבריאות של הנשיא אובמה). שום סוגיה במערכת הבחירות לא בלטה על פני כל האחרות. סוגיית צינור הנפט קיסטון (אנ'), שנדונה רבות בתחילת 2014, לא הפכה לסוגיה של ממש במערכת הבחירות.

שיעור השתתפות המצביעים בבחירותעריכה

36.4% מבעלי זכות הבחירה השתתפו בבחירות - השיעור הנמוך ביותר מאז בחירות 1942 (אז הצביעו 33.9%), שאמנם נערכו בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. מיין הייתה המדינה בה שיעור ההצבעה היה הגבוה ביותר (59.3%). המדינה בה שיעור ההצבעה היה הנמוך ביותר (28%) הייתה אינדיאנה, שבה לא נערכו בחירות למושבים בסנאט או למשרת המושל.

מחקר דעת קהל העלה את הסיבות הבאות לאי הצבעה בקרב מי שנמנעו ממנה:

  • 35% - עבודה או לימודים (יום הבחירות בארצות הברית איננו יום שבתון)
  • 34% - עומס עיסוקים, מחלה, ריחוק מהבית או שיכחה
  • 20% - לא אהדו את המועמדים, לא הכירו אותם או היו אדישים
  • 10% - עברו דירה לאחרונה, החמיצו את מועד הרישום לבחירות או שלא הייתה להם תחבורה לקלפי.

מאמר בעיתון ניו יורק טיימס ייחס את שיעור ההצבעה הנמוך לאפתיה, כעס ותסכול נוכח הטון השלילי הבולט של מסעי הבחירות השונים וטען כי "שום מפלגה לא נתנה למצביעים מניע ברור ללכת לקלפי".

הבחירות לקונגרס ה-114עריכה

הבחירות לקונגרס הסתיימו בהשגת רוב רפובליקני בסנאט ובהגדלת הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים.

בבחירות עמדו לבחירה 36 מבין 100 מושבי הסנאט. היו אלו מושבי כל 33 חברי הקבוצה השנייה (Class II) של חבריו, שעמדו בשנת כהונתם השישית, ובנוסף שלושה מושבים שהתפנו מקרב חברי הקבוצה השלישית בסנאט., שנבחרו ב-2010. מועמדי המפלגה הרפובליקנית זכו ב-24 מושבים והמועמדים הדמוקרטים ב-12. בכך הגדילו הרפובליקנים את ייצוגם בסנאט בתשעה מושבים (ההישג הגדול ביותר למפלגה כלשהי בסנאט מאז 1980), הפכו את מאזן הכוחות בסנאט והשיגו בו רוב לראשונה מאז בחירות 2006 - 54 מושבים מול 45 מושבים לדמוקרטים (הסנאטור הנוסף הוא עצמאי). בין המתמודדים היו הסנאטורים המכהנים דיק דרבין ומיץ' מקונל, ששמרו שניהם על מושביהם.

בבחירות עמדו לבחירה כל 435 המושבים בבית הנבחרים שהם בעלי זכות הצבעה (שחולקו בין המדינות לפי תוצאות מפקד האוכלוסין שנערך ב-2010). בנוסף לכך עמדו לבחירה חמישה מושבים של חברי הקונגרס שאינם בעלי זכות הצבעה, שייצגו את וושינגטון די. סי. וארבע טריטוריות של ארצות הברית (מושב נציג פוארטו ריקו, המכהן במשך ארבע שנים, לא עמד לבחירה). המועמדים הרפובליקנים זכו ב-247 מושבים (תוספת של 13 מושבים) מול 188 לדמוקרטים (16 מושבים עברו מהדמוקרטים לרפובליקנים, שלושה מושבים עברו מהרפובליקנים לדמוקרטים). בכך הגדילו הרפובליקנים את הרוב שלהם בבית הנבחרים לגדול ביותר מאז בחירות 1928.

הנבחרים, ביחד עם 64 הסנאטורים וחבר בית הנבחרים מפוארטו ריקו, שמושביהם לא עמדו לבחירה, הרכיבו את הקונגרס ה-114, שהתכנס בינואר 2015.

בחירות במדינות ארצות הבריתעריכה

בחירות למשרות מושליםעריכה

בבחירות נבחרו מושלים ל-36 ממדינות ארצות הברית ולשלוש טריטוריות:

  • המועמדים הרפובליקנים ניצחו ב-24 מתוך 36 ההתמודדויות במדינות - מהן 20 מדינות שבהן נשמרה השליטה הרפובליקנית, שלוש מדינות שמושליהן הדמוקרטים פרשו ורפובליקנים נבחרו במקומם, ומדינה אחת שבה נוצח המושל הדמוקרט. הם הפסידו בשתי התמודדויות של מושל מכהן - אחת מול מועמד דמוקרט ואחת מול מועמד עצמאי. בכך השיגו הרפובליקנים תוספת של שתי משרות מושלים, מ-29 ל-31.
  • המועמדים הדמוקרטים ניצחו ב-11 מתוך 36 התמודדויות במדינות, מהן 10 שבהן נשמרה השליטה הדמוקרטית ואחת שבה הודח המושל הרפובליקני. הם הפסידו בארבע מדינות, מהן שלוש שבהן פרשו המושלים הדמוקרטים ורפובליקנים נבחרו במקומם. ברביעית נוצח המושל הדמוקרט על ידי מועמד רפובליקני. בכך פחת מספר המושלים הדמוקרטים מ-21 ל-18.
  • בשתיים מהטריטוריות (גואם ואיי מריאנה הצפוניים) שמרו המושלים הרפובליקנים על מושביהם ובשלישית (איי הבתולה) הפסיד המושל הדמוקרט את מושבו למועמד עצמאי.

תוצאות לפי מדינות:[2]

בחירות לבתי המחוקקים של המדינותעריכה

נערכו בחירות לבתי מחוקקים ב-46 מתוך 50 מדינות ארצות הברית.[3] נבחרו חברי בתי מחוקקים ב-87 מתוך 99 הבתים שבבתי המחוקקים במדינות. אלו כללו:[4]

  • 1,098 מושבים מתוך 1,972 מושבים (55.6%) ב-42 מתוך 50 בתי סנאט
  • 4,958 מושבים מתוך 5,411 מושבים (91.6%) ב-45 מתוך 49 בתי נבחרים

בסך הכל עמדו לבחירה 6,057 מושבים (82%) מתוך 7,383 מושבים בבתי המחוקקים המדינתיים.

בעקבות הבחירות השיגו הרפובליקנים רוב ב-11 בתים נוספים (מהם אחד שבו הושג שוויון והרוב הושג לאחר שמועמד דמוקרט ערק אל שורותיהם) והגדילו את מספר הבתים (עליונים ותחתונים) שבשליטתם מ-57 ל-68 - המספר הגדול ביותר מאז 1928. הדמוקרטים שלטו לאחר הבחירות במספר הבתים הקטן ביותר שלהם מאז 1860.

בחירות למשרות נוספותעריכה

בבחירות במדינות נבחרו גם ממלאי משרות ציבוריות רבים במדינות השונות וכן ראשי עיריות רבים, כולל בניו אורלינס, סן דייגו ווושינגטון די. סי..

שיאיםעריכה

  • הרפובליקני טים סקוט מדרום קרוליינה היה לאפריקאי אמריקאי הראשון שנבחר לסנאט מאחת ממדינות הקונפדרציה לשעבר ולאפריקאי אמריקאי הראשון שנבחר לבית הנבחרים ולסנאט גם יחד.
  • הרפובליקנית אליס סטפניק מניו יורק נבחרה כחברת בית הנבחרים וקבעה שיא חדש לאשה הצעירה ביותר הנבחרת לקונגרס, בגיל 30 (השיא הקודם היה 31).
  • מושל איווה הרפובליקני טרי ברנסטאד נבחר לכהונה שישית (במצטבר) של ארבע שנים כל אחת, ובכך היה למושל מאריך הכהונה ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית.
  • הרפובליקנית סאירה בלייר (Saira Blair), בת 18, נבחרה כחברת בית המחוקקים של מדינת וירג'יניה המערבית - המועמדת הצעירה ביותר שנבחרה לבית מחוקקים מדינתי מאז ומעולם.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ "2014 midterm election turnout lowest in 70 years | PBS NewsHour". PBS NewsHour (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-5 בדצמבר 2015. 
  2. ^ המדינות שבהן לא נערכו בחירות למשרת המושל היו: אינדיאנה, דלאוור, דקוטה הצפונית, וושינגטון, וירג'יניה, וירג'יניה המערבית, יוטה, לואיזיאנה, מונטנה, מיזורי, מיסיסיפי, ניו ג'רזי, קנטקי, קרוליינה הצפונית.
  3. ^ לא נערכו כלל בחירות לבתי המחוקקים של וירג'יניה, לואיזיאנה, מיסיסיפי וניו ג'רזי.
  4. ^ מקור: אתר Ballotpedia.