פתיחת התפריט הראשי

הבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית ב-2006 נערכו ב-25 בינואר 2006 ובמהלכן נבחרו 132 החברים של המועצה המחוקקת הפלסטינית אשר הוא הגוף המחוקק של הרשות הפלסטינית. אלו היו הבחירות הראשונות למועצה המחוקקת הפלסטינית מאז הבחירות הכלליות ברשות הפלסטינית 1996. מאז ואילך הבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית נדחו בגלל הסכסוך הישראלי-פלסטיני. המצביעים ברצועת עזה, בגדה המערבית ובמזרח ירושלים לקחו חלק בבחירות.

תוכן עניינים

תוצאותעריכה

בבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית ב-2006 זכה ארגון החמאס ברוב סוחף של 42.9% מהקולות שהתבטא ב-76 מושבים במועצה (כ-58% מסך המושבים), הפתח ב-43 (כ-33% מסך המושבים) ומספר רשימות עצמאיות נוספות זכו במספר בודד של מושבים. בין הסיבות לעליית חמאס ניתן למנות את השחיתות והאנרכיה ברשות שמזוהה עם בכירי תנועת הפת"ח, חוסר היעילות של מדיניות אבו מאזן כלפי המחסומים, נוכחות צה"ל בשטחים ובניית גדר ההפרדה בתוך תחומי הגדה, תפישת הציבור הפלסטיני לגבי תרומת המאבק המזוין של חמאס למהלך ההתנתקות ותמיכת הציבור הפלסטיני בהמשך הטרור נגד ישראל. סקרים שערכו מכונים פלסטיניים גילו שרוב המצביעים ש-40% עשו זאת בשל השחיתות ברשות, אחוז מסוים נתן קולו לתנועה בגלל התפישות הדתיות של התנועה ורק כעשרה אחוז הצביעו עבורה בשל עמדותיה המדיניות הניציות. כמה מהם הסבירו את ניצחון חמאס במכניזם של הבחירות - במסגרתו כמחצית מהצירים נבחרו באופן אישי ולא על בסיס שיוך תנועתי. בבחירות היחסיות נוצר שוויון יחסי בין פת"ח וחמאס (29% ל-חמאס לעומת 28% ל-פת"ח), בניגוד לבחירות האזוריות, שהיו על בסיס אישי.

חלוקת המושבים הייתה כדלקמן (בסוגריים - החלוקה בין מושבים בבחירות היחסיות והאזוריות ואחוז הקולות בבחירות היחסיות):[1]

  • השינוי והרפורמה (חמאס): 76 מושבים (30/46, 42.9%)
  • פתח: 43 מושבים (27/16, 39.8%)
  • החזית העממית: 3 מושבים (3/0, 4.1%)
  • האלטרנטיבה (קואליציה של החזית הדמוקרטית, מפלגת העם, FIDA ועצמאים): 2 מושבים (2/0, 2.8%)
  • פלסטין העצמאית (מוסטפא ברגותי ועצמאים): 2 מושבים (2/0, 2.6%)
  • הדרך השלישית (סלאם פיאד, חנאן עשראווי ואחרים): 2 מושבים (2/0, 2.3%)
  • עצמאים: 4 מושבים (4/0)

לארגון החמאס מעולם לא היה ייצוג במועצה המחוקקת הפלסטינית משום שהוא החרים את מערכת הבחירות הקודמות למועצה המחוקקת הפלסטינית משום שבאותה העת לטענת ארגון החמאס הרשות הפלסטינית לא הייתה גוף לגיטימי משום שהיא נוצרה כתוצאה מהסכמי אוסלו.

משום שהחמאס זכה ברוב הקולות, והדבר הבטיח לו את הזכות להקים את הקואליציה של הרשות הפלסטינית.

אחרית דברעריכה

בעקבות התבוסה בבחירות, התפטר ראש ממשלת הרשות הפלסטינית, אחמד קריע, אך לבקשת נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, הוא המשיך לכהן כראש ממשלת הביניים עד לתחילת כהונתו הצפויה של איסמאעיל הנייה מהחמאס ב-19 בפברואר 2006.

זמן קצר לאחר הבחירות, החל לחץ בינלאומי כבד שרוכז על ידי ארצות הברית וישראל כנגד המפלגה, שהוביל לכך שמנהיגי חמאס ישמיעו אמירות מתונות יותר מאלה המופיעות במצע התנועה. בישראל התרחש ויכוח ער לגבי חמאס, ומפלגת הליכוד העמידה את הנושא במרכז הקמפיין שלה לבחירות לכנסת השבע עשרה, כשהשתמשה בסלוגן "בנימין נתניהו - חזק מול חמאס".

ב-21 בפברואר 2006, הטיל אבו מאזן את הרכבת הממשלה על אסמאעיל הניה, מספר אחד ברשימת חמאס. לאחר מספר ניסיונות כושלים לקיים מגעים עם ארגונים אחרים בנושא, נאלצה חמאס להקים ממשלה בלא שיתוף מפלגות אחרות.

לאחר הקמת הממשלה, הציבו הקוורטט לענייני המזרח התיכון (גוף בינלאומי המורכב מארצות הברית, האיחוד האירופי, האומות המאוחדות ורוסיה, שתפקידו לפקח על פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני על פי מפת הדרכים) שלושה תנאים, המכונים "תנאי הקווארטט", שאי עמידת תנועת חמאס בהם תוביל לעצירת הזרמת כספי תרומות ממדינות שונות ל"רשות". תנאים אלה היו:

  • הכרה בהסכמים שנחתמו בין אש"ף וישראל, לרבות הסכמי אוסלו.
  • התנערות מהתמיכה בטרור.
  • הכרה בישראל.

חמאס סירבה לתנאים אלו, והאיחוד האירופי החליט על אי מתן תרומות ישירות לרשות הפלסטינית עד שתעמוד בהם.

ניצחון חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית הציב את פת"ח וחמאס במצב חדש. לראשונה, הרשות הפלסטינית, שמאז הקמתה נשלטה בדומיננטיות על ידי הפת"ח, הובלה על ידי ממשלה בעלת רוב בפרלמנט מטעם חמאס. עד לאותן בחירות חמאס נתפסה כאחד האיומים המרכזיים ליציבות הרשות, עד כדי שתפקיד אחד ממנגנוני הביטחון שלה הוא למנוע את עליית חמאס.

פת"ח אמנם הכיר רשמית בתוצאות הבחירות ואבו מאזן מינה את אסמאעיל הניה לראשות הממשלה, אך פעל להכשלת חמאס וממשלתה באמצעות מנגנוני הביטחון (שלמעשה המשיכו להיות כפופים לפת"ח), איגודים מקצועיים (באמצעות שביתות) ובשטח. זמן קצר לאחר הקמת הממשלה מטעם חמאס נקלעו התנועות לעימות מתמשך סביב שורת סוגיות: השליטה במנגנוני הביטחון, מאבקי סמכויות בין הנשיאות (שנשלטה על ידי פת"ח) לבין הממשלה (שנשלטה על ידי חמאס), אי-תשלום המשכורות לעובדי הרשות (שרובם היו מזוהים בשלב זה עם פת"ח), והיחסים בין הרשות לגורמים חיצוניים. הוויכוחים במישור הפוליטי החלו להידרדר בהדרגה לעימותים בין פעילי התנועות בשטח, והביאו בהדרגה לסדרת מהלכים שנקט כל צד בניסיון לכבוש לעצמו נתח שלטוני רב יותר. בתקופה זו, המהלך הבולט ביותר היה הקמת הכוח המבצע על ידי חמאס – מנגנון ביטחוני עצמאי שנאמן לשורות התנועה (שפורק לאחר השתלטות חמאס על הרצועה). ההרוגים הראשונים בעימות בין התנועות היו במאי 2006 בניסיון התנקשות בסלימאן אבו מטלק (אחד ממפקדי הביטחון המסכל ברצועה באותה תקופה), ובהמשך נהרגו עשרות אנשים משתי התנועות בעימותים מקומיים, בניסיונות התנקשות ובמהומות המוניות.

בין יוני לספטמבר 2006 פחת משמעותית מספר העימותים בין פת"ח וחמאס, וזאת לאור העימות בין חמאס לישראל. במקביל, החלו מאמצים רבים לגישור בין התנועות. באותה תקופה נחתם על ידי אסירי התנועות בכלא הישראלי מסמך האסירים, שהיה הבסיס למסמך ההסכמה הלאומי. שני המסמכים קראו לאחדות שורה פלסטינית ולהקמת ממשלת אחדות.

ב-14 ביוני 2007 הכריז נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס על פירוק ממשלת האחדות הפלסטינית, על פיטורי ראש הממשלה איסמעיל הניה ועל מצב חירום כללי עקב העימותים ברצועת עזה.[2] חמאס טען בתגובה שהחלטות אבו מאזן אינן מקובלות.[3] ואילו הקהילה הבין לאומית קיבלה את הממשלה החדשה.[4] במקום הניה מינה אבו מאזן את סלאם פיאד, לשעבר שר האוצר בממשלת האחדות, שנחשב למתון ומקובל על ידי ישראל וארצות הברית.[5] ב-17 ביוני הושבעה הממשלה בראשות פיאד, אף על פי שלא זכתה להכרה בפרלמנט הפלסטיני. במקביל, הוציא אבו מאזן את הזרוע הצבאית של חמאס (הן "גדודי עז-א-דין אל קסאם" והן "הכוח הביצועי") מחוץ לחוק.[6]

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה