השאלה היהודית
השאלה היהודית או הבעיה היהודית היה כינוי שרווח בשיח האירופי בהתייחס למגוון רחב של שאלות חברתיות הנוגעות למצבם ומעמדם של יהודי אירופה בחברה האירופית. בין הנושאים שנכללו בשאלה היהודית: מעמדם של היהודים מבחינה חוקית, אזרחית ולאומית. השיח סביב השאלה היהודית רווח במערב ומרכז אירופה בקרב עיתונאים ופוליטיקאים, והוא הושפע בין השאר מהנאורות והמהפכה הצרפתית. המונח היה שגור בפיהם של אנטישמים החל משנות השמונים של המאה ה-19, ומאידך – בפיהם של יהודים תומכי ומתנגדי הציונות, שהחלה להתבסס באותה התקופה.
במאה ה-21 שבו קבוצות של הימין האלטרנטיבי בארצות הברית ובאירופה לעסוק בשאלה היהודית, תוך שימוש בכינוי המקוצר "JQ".[1]
היסטוריה
עריכההשימוש המוקדם ביותר בביטוי הוא כנראה בחוק היהודים הבריטי מ-1753[2].
לדעת חוקרת השואה לוסי דווידוביץ', הביטוי שימש כמינוח נייטרלי ליחס השלילי ששרר בחברה האירופית כלפי ההתבדלות העיקשת של העם היהודי, מול מגמת הלאומיות ולידתן של מדינות לאום. לדבריה, "ההיסטוריה של האמנציפציה והאנטישמיות באירופה גדושות ב"פתרונות" לשאלה היהודית"[3]. בהמשך נדונה השאלה היהודית בצרפת, במסגרת הדיון הפוליטי שהתעורר בעקבות המהפכה הצרפתית. הגרמני ברונו באואר הציג את השאלה היהודית לראשונה בגרמניה, במסה שחיבר בשם זה.
לאורך השנים פורסמו מאות מנשרים, מאמרים, ספרים וחיבורים שונים ביחס לשאלה היהודית – רבים מהם כוללים הצעות לפתרונות שונים, כגון טרנספר, גירוש או הטמעה של האוכלוסייה היהודית במקום מושבה. במקביל פורסמו חיבורים ביקורתיים רבים, הן ביחס לבעיה והן ביחס לפתרונות. גם החיבורים הביקורתיים הציעו לעיתים פתרונות, כגון אינטגרציה או חינוך מחדש של האוכלוסייה היהודית. חוקר השואה פרופ' אוטו דב קולקה מהאוניברסיטה העברית גורס שהשימוש בביטוי נעשה נפוץ במהלך המאה ה-19, במסגרת הדיון הציבורי באמנציפציה.
עד לשנת 1860 לא ניתן היה להכריע האם הדיון הציבורי בשאלה היהודית נוהל ותוחזק בידי היהודים או בידי מבקריהם. אולם החל משנה זו החל המוטיב האנטישמי להתחזק משמעותית בשיח בסוגיה זו. מאמרים שעסקו בשאלה היהודית תיארו את היהודים כגורם הסותר את זהות האומה הגרמנית, מונע את התלכדותה, וכאויבי המדינה מבית. כותבים אנטישמים תיארו את השאלה היהודית כבעיה גזעית שאינה ניתנת לפתרון באמצעות אינטגרציה, וזאת כדי לבסס את דרישתם לביטול הצביון היהודי שפשה, לתפיסתם, בעיתונות, בחינוך, בניהול כלכלת המדינה ובתרבות. הנימוק הגזעני לשאלה היהודית שימש הצדקה גם לדרישה הציבורית שלא לקיים נישואי תערובת בין יהודים ללא-יהודים, וכן לדרישה להדיח את היהודים ממשרות בכירות, לטענתם, בהן החזיקו.
משפט דרייפוס היה זרז להתפתחות הדיון בנושא בצרפת, ואף היה בעל השפעה מכרעת על התפתחות הרעיון הציוני אצל הרצל. יש הרואים בהגירה, המונית אך בלתי מאורגנת של יהודים למזרח אירופה ולארצות הברית, כפתרון ספונטני שנקטו אותם מהגרים לשאלה היהודית.
מלחמת העולם הראשונה העמידה את הלאומיות כקריטריון מרכזי בזהות העצמית של האדם. גם סיסמתו של נשיא ארצות הברית וודרו וילסון עם כניסת ארצו למלחמה, אשר שלובה בארבע עשרה הנקודות שהציג כתנאי לסיומה הייתה "הגדרה עצמית לאומית" כעקרון להסכמי השלום וקביעת הגבולות. כעת ניצבו יהודי אירופה בפני דילמה מחודדת מאי פעם. מהי לאומיותו של יהודי דובר גרמנית החי בפראג- אוסטרו-הונגרי, צ'כי או גרמני. הדבר הוביל לשתי תשובות מנוגדות. האחת, בחירת צד לאומי, התבוללות ופעמים רבות, בשל חשדנות הסביבה הגויית, אימוץ מרכיבי לאומיות קיצוניים. השנייה, מענה של אימוץ לאומיות יהודית כמפלט ופתרון. אין הדבר מחייב בהכרח פניה לציונות, אלא גם לפתרונות כתנועת הבונד או האוטונומיזם. תוצאה נוספת של המלחמה הייתה המהפכה הבולשביקית שפרצה בריכוז היהודי הגדול ביותר בעולם, ברוסיה. המהפכה, שעם מחולליה נמנו יהודים רבים, סיפקה חלופה נוספת לדילמת הלאומיות והיא הקוסמופוליטיות של המעמד. אלא שעקב כך נקלעו היהודים לאסון גדול בעולם הולך ומאמץ את הלאומיות כעיקרון עליון והוא זיהויים כ"יהדות בינלאומית", אבטיפוס של בוגד בעמו, חשוד בכל מקום. פתרון נוסף "הוענק" לסוגיה מבחוץ והחל לתפוס תאוצה בצרפת ובגרמניה והוא "פתרון" הסילוק וההשמדה[4].
השימוש שעשו הנאצים בביטוי בהקשר לפתרון הסופי נתפס כשימוש הזדוני ביותר שנעשה בביטוי זה[5].
השאלה היהודית בספרות
עריכההפילוסוף הגרמני ברונו באואר, מתלמידיו של הגל, פרסם מסה בשם זה ב-1843, בה טען כי היהודים יזכו לחרות (אמנציפציה) רק אם יזנחו את מנהגי הדת היהודית, שכן החרות אפשרית רק במדינה חילונית. באואר האמין כי במדינה חילונית לא ניתן לקיים זהות דתית, וכי הדת אינה מתיישבת עם זכויות האדם.
מי שהשיב לבאואר היה קרל מרקס. בחיבורו לשאלת היהודים טען מרקס שלא הדת היהודית היא שמונעת את טמיעת היהודים, אלא אופי העיסוקים שאפיינו את החברה היהודית כתוצאה מנישולם מקרקעותיהם לאורך ההיסטוריה. לטענתו, אין צורך שהמדינה תוציא באופן אקטיבי את הדת מהחוק, אלא שהתהליך הדטרמיניסטי של ביטול המעמדות וניתוק זהות האדם מרכושו, יבטל גם את הזהות הדתית, ואז תבוא השאלה היהודית על פתרונה[6].
הכלכלן ורנר זומבארט, אשר חיבר ספר על הקשר בין היהודים לקפיטליזם, התייחס בין השאר ליהודי החצר, ששירתו את שליטי המדינות שבהן פעלו, כדוגמה ראויה לאינטגרציה של יהודים[7].
הפתרון הסופי
עריכה
ערך מורחב – הפתרון הסופי
בשיח הגרמני, אף לפני עליית הנאציזם לשלטון, השאלה היהודית שימשה כותרת לשיח שהנחת היסוד שלו היא שהיהודים הם גורם שלילי בחברה הגרמנית. בשפות רבות ישנה זהות בין תרגום המילה "שאלה" לתרגום המילה "בעיה", וכך הפכה לעיתים "שאלת היהודים" ל"בעיה היהודית". הוגים גרמנים הציעו פתרונות שונים – כגון הגליית היהודים למדגסקר ואף תמיכה בציונות.
במהלך מלחמת העולם השנייה כינס השלטון הנאצי את ועידת ונזה, שבה רוכזו נתונים על האוכלוסייה היהודית והוסכם על אופן ביצוע "הפתרון הסופי לשאלת היהודים". מי שריכז את דיוני הוועידה היה אדולף אייכמן.
מקובל לייחס את תחילת ביצוע הפתרון הסופי, כלומר הרג שיטתי והמוני של יהודים, למבצע ברברוסה. בתחילה בוצע ההרג סמוך לקברי אחים שנחפרו מראש. בהמשך נרצחו היהודים באמצעות גזים שנפלטו מהמשאיות שהובילו אותם לקברי האחים. שיאו של המפעל היה במחנות ההשמדה. הפתרון הסופי הוביל להשמדתם של 6 מיליון יהודים, 3.5 מיליון מתוכם בתאי הגזים.
ראו גם
עריכה- האימפריה העות'מאנית והמעצמות של המאה ה-19 עמדו בפני השאלה הארמנית וגם במקרה זה התוצאה הייתה דומה - רצח העם הארמני וטיהור אתני של רוב הנוצרים מהאימפריה.
קישורים חיצוניים
עריכה
- מידע על השאלה היהודית בקטלוג הספרייה הלאומית
- דניאל ליפסון, סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 04.12.2017
- השאלה היהודית, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים
הערות שוליים
עריכה- ^ Sam Kestenbaum, Among White Nationalists, Catchy New Shorthand for the ‘Jewish Question’, באתר הפורוורד, 21 בדצמבר 2016 (באנגלית).
- ^ "Essay based on the introduction to The ‘Jewish Question’ in German Speaking Countries, 1848–1914, A Bibliography, in The Felix Posen Bibliographic Project on Antisemitism (Jerusalem: Hebrew University, 1994); retrieved 2008 March 25."
- ^ Lucy Dawidowicz, The War Against the Jews, 1933-1945 (New York, 1975), pp. xxi-xxiii.
- ^ משה צימרמן, האסון היהודי. שם זה התחיל: מלחמת העולם הראשונה כאירוע שבו נטמנו זרעי השואה ונחרץ גורלם של יהודי אירופה. בתוך: אודיסאה 24, ילי 2014 עמ' 38-45
- ^ Stig Hornshoj-Moller (1998-10-24). "Hitler's speech to the Reichstag of January 30, 1939". The Holocaust History Project. Retrieved 2008-03-25.
- ^ קרל מרקס, לשאלת היהודים, 1844
- ^ ורנר זומבארט, היהודים והקפיטליזם המודרני, 1911