פתיחת התפריט הראשי
עמוד מתוך הגדת רוטשילד, מאוסף הספרייה הלאומית.

הגדת רוטשילד (Ms. Heb. 4° 6130) היא כתב יד מאויר של ההגדה של פסח שנכתבה בצפון איטליה סביב שנת 1450. ההגדה כתובה לפי נוסח אשכנז, והיא מכילה 47 דפים (הדף הראשון שלה חסר), היא נקראת על שם משפחת רוטשילד, שההגדה הייתה בבעלותה משלהי המאה ה-19. כיום ההגדה נמצאת ברשות הספרייה הלאומית בירושלים, ועותק דיגיטלי שלה זמין באתר האינטרנט של הספרייה הלאומית[1].

היסטוריהעריכה

ההגדה נכתבה בסביבות שנת 1450. באחד מדפי ההגדה (23ב), היכן שמופיע פסוק מספר תהלים "הייתה יהודה לקדשו", המילה 'יהודה' מודגשת ונצבעה באדום, פרט זה מרמז אולי על שם הסופר שכתב את ההגדה. ההגדה אוירה על ידי המאייר והאמן "יואל בן שמעון".

באחד מדפי ההגדה (31א) נוספה הערה "ז"ל אני שמשון", שנוספה על ידי אחד מבעלי כתב היד.

קובץ של כתבי יד איטלקיים ובתוכם הגדה זו היו בבעלות שלמה דה-פרנטה מטריאסטה בין השנים 1832–1855. כעבור שנים אחדות הוא נמכר לברון אדמונד דה-רוטשילד בפריז (סומן: אוסף רוטשילד, מס' 92). בשנת 1939 נשדדה ההגדה על ידי הנאצים ונעלמה. לאחר המלחמה נרכשה ההגדה על ידי ד"ר פרד מרפי (F. T. Murphy), בוגר אוניברסיטת ייל, אשר הוריש אותה בשנת 1948 לספריית אוניברסיטת ייל. בשנת 1980 גילה חוקר תולדות האמנות פרופ' J. Marrow כי ההגדה הייתה שייכת במקור למשפחת רוטשילד, וכתב היד חזר לרשותם. הברונית אלמנת ג'יימס דה רוטשילד מלונדון, תרמה את ההגדה לספרייה הלאומית בירושלים[2].

בהגדה היו חסרים 3 דפים (2 הדפים הראשונים, ודף נוסף בין דף 22 לדף 23), שנתלשו ממנה ככל הנראה עוד לפני שהגיעה לידי משפחת רוטשילד. 2 מהדפים (הדף השני, והדף שבין 22 ל-23) נמכרו בבית מכירות צרפתי, וחצי שנה לאחר מכן הם זוהו על ידי ד"ר אוולין כהן, חוקרת אומנות מארצות הברית, כדפים החסרים מהגדה זו. דפים אלו נרכשו על ידי תורמים אנונימיים עבור הספרייה הלאומית, וכעת הם משולבים בכתב היד מקורי, ורק הדף הראשון שלה חסר עדיין.


הגדה נוספת מאוסף משפחת רוטשילד כלולה במכלול רוטשילד. אף היא מאותה תקופה. דפי הספר מעוטרים יותר. במרכז הדף תוכן ההגדה ובשוליים ציורים ופירושים מרש"י, פסקי הלכה, הערות מכתבי הרמב"ם ומספר יוסיפון. בין הציורים שבהגדה מובא תיאור סכמתי של תהליך יצירת המצה. ההגדה במצב דהוי יותר משאר חיבורי האוסף, תופעה המצביעה על השימוש הרב שבה.

מאפייני התוכןעריכה

  • העמוד הפותח של ההגדה כנראה חסר, שכן העמוד הראשון אינו מכיל את הקידוש בפתיחתו; על כן סביר לשער שהיה זה עמוד שער.
  • בהגדה מצויים אזכורי שמות העשויים ללמד על זהות מזמיני ההגדה או על בעליה: "אני שמשון"[3], וכן מובלט גם השם "יהודה". באחד העמודים כתובת ארוכה, אשר עוסקת בזהות הכותבים, אך לא ניתן לפענחהּ, חוץ מהמילה "כתב יד"[4].
  • בתחתית של עמודים אחדים מופיע ציור קבוע של עלה, בדומה לסמלים שנהגו סתתים לבצע על אבנים שעיבדו. יש להניח כי גם אלו סימנים לזיהוי הכותבים.
  • לאחר הברכה על כוס רביעית, נאמר בלשון אשכנז "נו טרינק אוש",[5] כלומר – "עכשיו שְתה".

מנהגי ההגדה בהשוואה למנהג האשכנזים כיוםעריכה

ההגדה היא במנהג אשכנז, אלא שמספר מנהגים אשכנזיים המוכרים לנו כיום התגבשו בסמוך לכתיבת ההגדה ולכן חלקם נכנסו כהערות שוליים. בין המנהגים שאינם מקובלים כיום אצל יהודי אשכנז ניתן למנות:

  • ברכה על נטילת ידיים שלפני אכילת הכרפס – כיום נוהגים בקהילות אשכנז (ולמעשה כמעט בכל הקהילות למעט התימנים) שלא מברכים על נטילת ידיים הבאה מחמת אכילת דבר שטיבולו במשקה - משום ספק ברכות להקל, בהתאם לשיטת מהר"ם מרוטנבורג, אך לפי המנהג המובא בהגדה יש לברך[6].
  • טיבול של הכרפס בחרוסת בהתאם לשיטות של ראשונים רבים. כבר בתקופת ההגדה היו ראשונים אחרים שערערו על מנהג זה וקבעו לטבל בחומץ, לפיכך כבר בהגדה עצמה אנו מוצאים בצד כיתוב המצריך טיבול בחומץ במקום בחרוסת, מה שלאחר מכן הפך למנהג כלל אשכנזי.
  • בניגוד למקובל כיום אצל האשכנזים, הנוסח בסיומה של הפסקה המקדימה להלל ("לפיכך אנחנו חייבים") הוא "ונאמר לפניו הללויה" כמו ברוב העדות, ולא כפי שנתקבל כיום אצל האשכנזים "ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה".
  • לפני ההלל מופיעה ברכה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לגמור את ההלל" – על כך יש להעיר שני עניינים: האחד הוא שבני אשכנז בתקופות מאוחרות כלל אינם מכירים את הברכה "לגמור את ההלל", בשל פסקו של מהר"ם מרוטנבורג שאין לברך כי אם "לקרוא את ההלל",[7] והמנהג לברך "לגמור" אצל האשכנזים מייצג מסורת קדומה שנעלמה; שנית – עצם הברכה על קריאת ההלל בליל הסדר שנויה במחלוקת בין הראשונים, וכיום לא נהוג בשום קהילה לברך[8] (למעט בקהילות הספרדים וחלק מן האשכנזים שקוראים את ההלל, נוסף על ההגדה, בבית הכנסת – ואז מברכים עליו, אך באמרית ההגדה בליל הסדר אין נוהגים לברך).
  • למרור כתוב שיש לקחת "ליטוגא", שהיא חסה, ולא כמנהג חלק מהאשכנזים לקחת חזרת.
  • בפסוקי "שפוך חמתך" נזכר למעשה רק הפסוק הראשון, כמו בנוסח איטליה, וחסרים שלושה פסוקים הנאמרים כיום בנוסח אשכנז.
  • ההגדה מזכירה שתי ברכות השיר – "יהללוך" אחרי הלל המצרי ונשמת כל חי אחרי הלל הגדול, ושתיהן חותמות בברכה, כשיטת כמה מחכמי צרפת ואיטליה בתקופת הראשונים. ברם בהערת שוליים בצד מוזכר מנהגו של ר' חיים כהן מבעלי התוספות שאין לחתום בברכה ב"יהללוך", ודווקא מנהג זה המופיע בהערת שוליים הוא המנהג שהתקבל לבסוף בקהילות האשכנזיות.[9]
  • ההגדה מסתיימת במילים "סליק מה נשתנה".[5] בקרב קהילות אשכנז נהגו לכנות את ההגדה כולה בשם "מה נשתנה".
  • בדומה להגדות אחרות מתקופה זו, השירים "אחד מי יודע" ו"חד גדיא" אינם מופיעים.

מן ההגדה ניתן ללמוד אפוא שכמה מהמנהגים האופייניים של יהדות אשכנז של ימינו בליל הסדר טרם פשטו בכל הקהילות האשכנזיות, חלקם חדרו כהערות שוליים וחלקם אינם מוזכרים כלל.

מאפייני הצורהעריכה

ניתן להבחין בביצוע הנחיות עיקבי לכל כותבי ההגדה.

  • לפי הערות בשולי ההגדה התיקונים הוצגו בשוליים. במקרה אחד, בסוף הקידוש, בעמוד הבא, ועל כך יש סימן, שהיה מוסכם.
  • יש הפרדה בין האותיות של תוכן ההגדה לבין אלו הכוללות הוראות לעורך הסדר. האחרונות זוכות לסלסול מיוחד מעליהן, המבדילות אותן מהטקסט הרגיל.
  • לנוחיות הקורא, אם משפט אינו מסתיים באותה שורה והמילה שנותרה להשלמתו הייתה צריכה לפתוח שורה חדשה, המילה החסרה נרשמת בשולי הדף. וכך, הכללתו של משפט עם מילה אחת בלבד בשיר, הבנוי כמקשה אחת, היה פוגע בחזות מבנה של היצירה. דוגמה לכך: בדף השורה מסתיימת במילה "יום" ואילו ההמשך "לילה" כתוב מחוץ למבנה.
  • למטרה דומה נוספו מילים בשולי סוף הדף, כאשר במשפט הסוגר את הדף חסרה המילה האחרונה. היא מופיע בסוף הדף כדי שעורך הסדר לא יישכח להגיד את המילה במועדה. וכך, כאשר הדף מסתיים בברכה, ההמשך "מוזגים" מופיע בנפרד בסוף הדף וכן בדף החדש.

מאפייני הציורעריכה

החלק היפה בהגדה הם האיורים. לא נעשה כל ניסיון להתאים אותם למציאות של בני ישראל שהיו במצרים; ארבעת הבנים לבושים מכנסים קצרים הדוקים, עם חולצה ארוכה, ובידם נתונות חרבות – כמו נערים בתקופת כתיבת ההגדה באיטליה של המאה ה-15. אחד מהם לבוש כמו ליצן (שאינו יודע לשאול). הערים הם ערי מבצר עם חומות מבוצרות. עבודת בני ישראל בבניית ערי מסכנות מומחשת מעבר לאפיק נחל בין שתי הערים: הקיימת והחדשה – שתיהן בראשי ההר – כמו במציאות של ערי מבצר באירופה.

חכמי ישראל, כמו אלא שישבו בבני ברק, לבושים בגלימה ארוכה עם מגבעת, מסיבים על כיסאות עם משענת גבוהה ומחזיקים ספר ביד. לבושם תואם את הנהוג באותה תקופה.

בהגדה אפילו תמונת עירום של נערה, המציגה את מצב בני ישראל במדבר לפי המובא בהגדה. יש בה כדי להדגים את המציאות שבה חיו עורכי המגילה, שלא ראו בה חריג.[10]

ככלל, המציאות שבה מתרחשת ההגדה, לפי האיורים, דומה למציאות שבה חיו כותבי ההגדה ואלו אשר הזמינו את כתיבתה.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא הגדת רוטשילד בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ בכתובת http://dlib.nli.org.il/webclient/DeliveryManager?pid=486066
  2. ^ Christopher De Hamel, The Rothschilds and their collections of illuminated manuscripts, British Library, 2005
  3. ^ עמ' 66.
  4. ^ עמ' 71.
  5. ^ 5.0 5.1 עמ' 97.
  6. ^ ראו הגדה שלמה עמ' 96, שהיא מחלוקת בין הראשונים אם לברך או לא.
  7. ^ טור אורח חיים סימן תפ"ח,
  8. ^ ראו הגדה שלמה פרק 27, עמ' 138.
  9. ^ אם כי המנהג השתמר במידה מסוימת אצל היהודים האשכנזים באיטליה או במנהג אפ"ם. הגדה של פסח שנדפסה בווירונה בשנת 1828 עדיין מביאה חתימה בשתי הברכות, וכן מזכיר אותה הרב מנחם עמנואל הרטום בסדר פסח שהיה נהוג במשפחתו שמוצאה מיהדות אסטי. (ראו מנחם עמנואל הרטום, מחזור מנהג איטליאני לפי הנהוג בכל הקהילות, כרך ב', ירושלים: תשס"ה, עמ' 1529 ו-1531.)
  10. ^ עמ' 13.