גניזת קהיר

אוסף כתבי יד יהודיים עתיקים שהתגלה בקהיר במאה ה-19
(הופנה מהדף הגניזה הקהירית)

גניזת קהיר (מכונה גם הגניזה הקהירית) היא אוסף גדול של כתבי יד וספרים יהודיים, שנכתבו בין המאה ה-9[1] והמאה ה-19, ונשמרו בגניזה בעליית הגג של בית הכנסת בן עזרא בקהיר. משנתגלו הכתבים ופורסמו, בתחילה בעיקר על ידי שניאור זלמן שכטר ואחר כך על ידי חוקרים נוצרים ויהודים בכל ענפי מדעי היהדות, נמצא שיש להם חשיבות מרובה לחקר תולדות הכתב העברי, לחקר השירה הפיוט והספרות העברית הקדומה, לחקר יהודי מצרים, יהודי אגן הים התיכון, לחקר תולדות התפילה וארון הספרים היהודי. בין היתר נתגלו עותקים של הכתוב במגילות הגנוזות – הספרות הכיתתית ממערות קומראן. חלק נכבד מכתבי היד הובא לספריית אוניברסיטת קיימברידג', וקטעים אחרים פוזרו ברחבי העולם.

דף מן הגניזה ובו כתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם
דגם הגניזה הקהירית (מוצב במוזיאון אנו)

בנוסף לכתבי היד שנמצאו בגניזת בית כנסת בן עזרא, נמצאו כתבי יד וקטעים נוספים במקומות נוספים בקהיר: בגניזת בית הכנסת הקראי דאר שמחה ובבית הקברות העתיק בסאטין. בעוד שמקורו העיקרי של אוסף הגניזה שבקיימברידג' בבית כנסת בן עזרא, מקורו העיקרי של אוסף פירקוביץ' השני הוא בבית הכנסת הקראי דאר שמחה[2]. חלק ניכר מאוסף מוצרי נלקח מבית הקברות בסאטין[3].

שני קטעים מתוך ההגדה, שנשתמרו מתוך גניזת קהיר, אוסף ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה

תולדות הגניזה

עריכה

בית הכנסת של הקהילה היהודית בפוסטאט, בעיר העתיקה של קהיר, נבנה בשנת 882 על חורבות כנסייה קופטית. באותה שנה רכשו יהודים מירושלים את הקרקע והחלו להשתמש בו כבית כנסת. בית הכנסת נחרב בפרעות בשנת 1012.

בשנת 1025 בערך נבנה בית הכנסת מחדש ברשות השלטונות[4]. בקומה העליונה של בית הכנסת נקבע חדר מיוחד כגניזה, כלומר מקום לאיסוף ספרי קודש וגליונות שהתבלו ואי אפשר להשתמש בהם עוד. לאורך השנים גנזו יהודי הקהילה במקום לא רק את ספרי התפילה והלימוד שבלו ונשחתו, אלא גם מסמכים משפטיים – כתבי בית דין, כלכליים – אגרות ושטרות, רשימות שמיות, קטעי פנקסים ומכתבים, וכל זאת מתוך יחס של כבוד לכל שנכתב באות עברית. האקלים היבש של מצרים סייע להשתמרות הכתבים. החומר שנשמר בגניזה נחלק אפוא לשני סוגים עיקריים: חומר ספרותי וחומר תיעודי. השפות העיקריות של מסמכי הגניזה הן ערבית יהודית (ערבית באותיות עבריות), עברית וארמית. אולם נשתמרו גם מסמכים הכתובים ערבית באותיות ערביות. מסמכים אלה היו ככל הנראה חלק מארכיונים משפחתיים שנגנזו[5].

המסמך הראשון בגניזת קהיר שמופיע בו תאריך הוא מן המאה ה-9, והקטע הספרותי המתוארך הראשון הוא מתחילת המאה ה-10[6]. קיימים רק כמה עשרות מסמכים מתוארכים מן המאה ה-10. משנת 1002 ואילך מצויים מסמכים כמעט מכל שנה, ומספרם גדל מאוד משנות ה-20 של המאה ה-11 ועד שנת 1266. קורפוס זה של מסמכים מקיף את התקופה הפאטמית והאיובית, ומכונה "הגניזה הקלאסית". אין בגניזה כמעט חומר מן השנים שלאחר שנת 1266 ועד הרבע השני של המאה ה-16[4].

על פי הההערכה, בין קטעי הגניזה שאינם מתוארכים, יש לא מעט קטעים שזמן כתיבתם קודם לתאריך של קטעי הגניזה המתוארכים הקדומים ביותר[6].

קיום הגניזה לא נשמר בסוד, ובמאות ה-18 וה-19 ניסו תיירים יהודיים (בהם, למשל שמעון פון גלדרן, דוד-סבו של היינריך היינה) לבדוק את תוכנה, אולם כיוון שלא פעלו באופן מקצועי, ובשל אי הסדר והאבק שהיו במקום, לא עלה הדבר בידם. בנוסף האמינו בני הקהילה שמוטלת קללה על מי שייקח ספרים מן הגניזה. סוחרי עתיקות מקומיים מכרו כמה ספרים מן הגניזה לתיירים עשירים כמזכרות.

גילוי הגניזה

עריכה

בשנת 1864 ביקר הנוסע והשד"ר הירושלמי יעקב הלוי ספיר בגניזה והוציא ממנה מספר דפים. את תיאור מסעו למצרים פרסם בספרו "אבן ספיר" שיצא לאור בגרמניה בשנה ההיא[7]. בעקבות ביקורו החלו אנשים נוספים להוציא חומר מן הגניזה. בשנת 1893 הוציא לאור הרב שלמה אהרן ורטהיימר איש ירושלים את הכרך הראשון של "בתי מדרשות", שהכיל מדרשים קטנים מכתבי יד מן הגניזה[8].

ב-13 במאי 1896, שתי אחיות סקוטיות שחזרו מארץ ישראל, אגנס לוויס ומרגרט גיבסון, הראו לחוקר שניאור זלמן שכטר, שישב באוניברסיטת קיימברידג', כמה דפים מהגניזה בקהיר, שכללו את הנוסח העברי של ספר בן סירא, שבמשך מאות שנים היה ידוע רק בתרגומו הלטיני והיווני. שכטר, נלהב ממה שראה, הזדרז, וביוני 1896 השיג תמיכה למסע למצרים מטעם האוניברסיטה, ושם גילה את ההיקף העצום של הגניזה ואת החומר הנדיר שכללה. הוא העריך שפינה מן המקום יותר ממאה אלף קטעים.

שכטר זכה לעזרה מיוחדת מצד חוקר מדעי היהדות צ'ארלס טיילור (1840–1908), תלמידו של קודמו של שכטר, הרב שלמה שילר-סינשי. כן התגייסו לעזרתו גורמים נוספים, יהודים ונוצרים, ודיפלומטים בריטים במצרים. שכטר קיבל בין היתר מכתב המלצות מהרב הראשי של אנגליה, נפתלי הרמן אדלר, אל הרב הראשי של קהיר, רפאל אהרן בן שמעון. ואכן, בהגיעו לקהיר זכה שכטר לשיתוף פעולה מצד ראשי הקהילה היהודית ומצד ראשי בית הכנסת אבן עזרא.

העבודה בגניזה עצמה התנהלה בתנאים קשים: שכטר נאלץ לזחול לתוכה דרך חור בקיר עזרת הנשים שבבית הכנסת, וחלל הגניזה נעדר היה דלתות וחלונות והיה מלא אבק מחניק. הוא הצליח למיין בקפידה עבור ספריית האוניברסיטה רכישה של אין ספור כתבי יד ודפים מן הגניזה – אוסף הגדול פי שלושה מכל אוסף אחר מסוגו בעולם כולו (אוספים גדולים למדי של מסמכים מהגניזה הגיעו בעבר בדרכים עקיפות אל הספרייה הלאומית הרוסית בסנקט פטרבורג וכן למקומות נוספים, אך מבלי שייחשף מקורם). שכטר וטיילור תרמו את האוסף, הנקרא על שמם, לאוניברסיטת קיימברידג'.

חלקים מן האוסף הגיעו לספריות חשובות רבות, בהן בסנקט פטרבורג, בודפשט, וינה, שטרסבורג, פריז, לונדון, אוקספורד, מנצ'סטר, בית המדרש לרבנים בניו יורק, פילדלפיה, וושינגטון, ספריית יונס וסוראיה נזריאן באוניברסיטת חיפה ועוד. חומר שהיה בכמה ערים אירופיות, בהן ברלין, פרנקפורט וורשה אבד בזמן מלחמת העולם השנייה. אולם רובו של החומר (כ-70%) נמצא בקיימברידג', באוסף על שם טיילור-שכטר בספריית האוניברסיטה. בשנת 2006 נתגלה בספריית אוניברסיטת ז'נבה, באוסף של פפירוסים יווניים, אוסף מהגניזה שלא נודע עד אז[9].

חקר הגניזה

עריכה
 
שניאור זלמן שכטר חוקר את מסמכי הגניזה

מחקר הקטעים שנאספו מהגניזה רחוק מלהסתיים. כל הענפים בחקר היהדות, תולדותיה וכתביה קיבלו תרומה עצומה מהעיון בטקסטים שנמצאו בגניזה, ובהם אלפי מסמכים היסטוריים, שטרות, אגרות, כתובות וגטין, אלפי ספרי הלכה, דקדוק עברי, מחשבת ישראל, מיסטיקה יהודית ושירה, מתקופת הגאונים ועד תקופת האחרונים.

"הגניזה הספרותית" כוללת כרבע מיליון דפים, ו"הגניזה התיעודית" כוללת 7,000 מסמכים, שכמחציתם נשתמרו בשלמותם או כמעט בשלמותם[5].

מספר קשיים עומדים בכל זאת בפני חוקרי הגניזה:

  • מיון דברי הגניזה בעלי הערך לבין מכתבים ותיעודים חסרי ערך לציבור שנגנזו מפני שנכתבו בעברית.
  • מצבם הגרוע של רוב הספרים (מדובר, כזכור, במאספה של ספרים שיצאו משימוש).
  • חומר רב שנמצא בדפים בודדים ואף בקרעי דפים שצריכים השלמה.
  • הצורך בפענוח של צורות כתב וכתיב שכבר אינן מוכרות, ושל כתב שדהה או נמחק.
  • בעיות בקביעת הכרונולוגיה של הקטעים והמהימנות שלהם.

כך או כך, מחקר הגניזה נמשך גם היום במחלקות למדעי היהדות ברחבי העולם.

פרויקט גנזים

עריכה
  ערך מורחב – פרויקט פרידברג לחקר הגניזה

בשנת 2000 יזם דב פרידברג הקמת אתר אינטרנט שירכז את כל דפי הגניזה והמחקרים שנעשו עליה. לצורך כך נתמנתה הנהלה אקדמית בראשות הפרופסורים מנחם בן ששון וחגי בן-שמאי מהאוניברסיטה העברית, ופרופסור ג'יימס דיאמונד מאוניברסיטת ווטרלו. לניהול הפרויקט התמנה פרופסור יעקב שוויקה מאוניברסיטת בר-אילן. ביצוע הפרויקט החל בינואר 2006, ועשוי להמשך עוד כמה שנים עד להשלמתו[10].

לצורך הפרויקט הוכנה רשימה של רוב דפי הגניזה ומיקומם. עד 2010 צולמו מרבית הדפים שבאוספי אוניברסיטת קיימברידג', ז'ק מוצרי, ספריית המוזיאון הבריטי, ספריית יונס וסוראיה נזריאן באוניברסיטת חיפה, בית המדרש לרבנים בניו יורק, אוניברסיטת תל אביב, בספרייה הלאומית בירושלים, בספרייה למדעים בבודפשט (קטעי הגניזה שבאוסף קאופמן) ועוד. האתר עלה לאינטרנט בשנת 2007. איכות הצילומים כה טובה, שלעיתים קל יותר לקרוא את הקטעים באתר מאשר במקור[11].

ממצאי הגניזה

עריכה

תשובות הגאונים

עריכה

לישיבות הגאונים היו פונים בשאלות מכל מרחבי העולם היהודי, ובפרט מצפון אפריקה. שאלות היו מועברות על ידי שיירות סוחרים, קהילות רבות שהסוחרים היו עוברים דרכן במסעם, היו נוהגות להעתיק לעצמן את התשובות או קיצוריהן, על מנת לשמור אותן בספריותיהן. כך, השתמרו תשובות רבות בגניזת קהיר, משום שקהיר יושבת על צומת דרכים מרכזי ותשובות למקומות שונים עברו דרכה. תשובות גאונים רבות נשתמרו מחוץ לגניזה, בקובצי תשובות ובספרות הראשונים. אך בגניזה נמצאו אלפי תשובות חדשות, וגם נמצאו נוסחיהן המקוריים של תשובות שפורסמו כבר בקבצים קדומים יותר, וכן ניתן לשייכן לגאון שהשיב אותן. קטעי תשובות רבים מהגניזה עדיין לא פורסמו.

נוסח ארץ ישראל

עריכה

כל נוסחי התפילה כיום מבוססים בעיקר על נוסח התפילה שהיה קיים בבבל, וכך גם רוב קטעי הסידורים מן הגניזה[12]. אך לצידם, התגלה בגניזה הקהירית נוסח תפילה שהיה נהוג בארץ ישראל בתקופת הגאונים. כמה הבדלים בנוסח התפילה ובמנהגי התפילה בין בבל לארץ ישראל, היו ידועים כבר קודם, מהתלמוד הירושלמי וממסכת סופרים, אך נוסח התפילה בשלמותו לא שרד מחוץ לגניזה[13]. בבית הכנסת בן עזרא, התפללו בנוסח זה עד ימי רבי אברהם בן הרמב"ם, ונראה שזו הייתה מהקהילות האחרונות בעולם שנהגו במנהג זה.

שירה ופיוטים

עריכה

בגניזה הקהירית נמצאו עשרות אלפי שירים וקטעי שיר. ממצאים אלו, הכפילו את מספר השירים הנודעים מימי הביניים[14]. בעוד לפני גילוי הגניזה, שרדו מהפיוט הארץ-ישראלי כמות מצומצמת של פיוטים, אותם ששולבו בנוסחי תפילה המקובלים היום, הרי שבגניזה התגלתה כמות גדולה מאוד של פיוטים, מנוסח התפילה הארץ ישראלי, והתברר שבאותה תקופה הייתה יצירה פייטנית עשירה, שכללה התחדשות מתמדת.

כך למשל, הפייטן ר' יניי חיבר מחזור של קדושתאות לכל סדרי הקריאה בתורה (פרשות השבוע על פי מנהג ארץ ישראל הקדום) ובנוסף פיוטים נוספים. אך לפני גילוי הגניזה הייתה מוכרת רק קדושתא אחת ויחידה מתוך המחזור הזה שנכנסה למחזור האשכנזי – "אוני פטרי רחמתיים", הנאמרת במנהג אשכנז המערבי בשבת הגדול שפיוט אחד מתוכה "אז רוב ניסים הפלאת בלילה", נאמר גם בסיום ליל הסדר. בגניזה התגלו חלקים משמעותיים ממחזור זה.

ראו גם

עריכה

מסמכים מן הגניזה:

לקריאה נוספת

עריכה
  • Stefan C. Reif, A Jewish Archive from Old Cairo: The History of Cambridge University’s Genizah Collection (Culture and Civilization in the Middle East), Routledge, 2000. (הספר בקטלוג ULI)

מאמרים

  • עדנה אנג'ל, לשאלת תיארוכם של קטעי הגניזה הקדומים, הקונגרס העולמי למדעי היהדות 10 (ד1), תש"ן, עמ' 181–188.
  • יהושע בלאו, תרומת הגניזה לחקר טקסטים הכתובים בערבית-היהודית, ובכלל זה תרגומי מקרא, מדעי היהדות 38, 1998, עמ' 231–238.
  • חיים הלל בן ששון, דרך חדשה אל 'עולם הגניזה', ציון מא, 1976, עמ' 1–46 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה).
  • משה גיל, סקירה על המחקר ההיסטורי בכתבי הגניזה, ידיעון האיגוד העולמי למדעי היהדות כב, 1983, עמ' 17–29.
  • שלמה מורג, גניזת קהיר וחקר הלשון העברית, מולד 4 (24), 1972, עמ' 713–719.
  • שלמה מורג, תרומתה של הגניזה לחקר הלשון העברית, מדעי היהדות 38, 1998, עמ' 239–251.
  • מרדכי עקיבא פרידמן, על תרומת הגניזה לחקר ההלכה, מדעי היהדות 38, 1998, עמ' 277–301.
  • דוד רוזנטל, תרומתה של הגניזה לספרות התלמוד, מדעי היהדות 38, 1998, עמ' 267–276.
  • Menachem Ben-Sasson, Cairo Genizah Treasures and their Contribution to Historiography, Bulletin of the Israeli Academic Center in Cairo 21, 1997, pp. 3–12
  • Shelomo Dov Goitein, What Would Jewish and General History benefit by a Systematic Publication of the Documentary Geniza Papers?, Proceedings of the American Academy for Jewish Research (PAAJR) 23, 1954, pp. 29–39

קישורים חיצוניים

עריכה

כתבים ופרסומים מן הגניזה

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ שלמה דב גויטיין, S.D. Goitein, Four Old Marriage Contracts from the Cairo Geniza / ארבע כתובות עתיקות מגניזת קהיר, Lĕšonénu: A Journal for the Study of the Hebrew Language and Cognate Subjects / לשוננו: כתב-עת לחקר הלשון העברית והתחומים הסמוכים לה ל, 1966, עמ' 197–216
  2. ^ מנחם בן-ששון וזאב אלקין, אברהם פירקוביץ' וגניזות קהיר: בעקבות עיון בארכיונו האישי, פעמים 90, תשס"ב, עמ' 51–95
  3. ^ אלעזר הורביץ, קטלוג קטעי גניזת קאהיר בספריית ווסטמינסטר קולג', קיימברידג', א: הגניזה הקאהירית – מבוא היסטורי, ניו יורק, תשס"ו, עמ' 124–125
  4. ^ 1 2 ירושלים לדורותיה, יחידה 5 (כתבו: יורם ארדר, אביבה חלמיש, דפנה אפרת), האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ז–2016, עמ' 38.
  5. ^ 1 2 ירושלים לדורותיה, יחידה 5 (כתבו: יורם ארדר, אביבה חלמיש, דפנה אפרת), האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ז–2016, עמ' 40.
  6. ^ 1 2 מלאכי בית-אריה, הפליאוגראפיה של קטעי הגניזה הספרותיים
  7. ^ יעקב הלוי ספיר, אבן ספיר, אות ו' – (עמ' 45 ואילך), הוצאת חברת מקיצי נרדמים, lyck ‏1866 (מהדורת צילום: ירושלים תשכ"ז). (תצוגה מלאה באתר "ספרים google").
  8. ^ הרב משה וורטהיימר, מכתבים למערכת: מי גילה את הגניזה בקאהיר, מעריב, 28 באוגוסט 1959.
  9. ^ דוד רוזנטל, אשר ברא יין עסיס ותירוש טוב, באתר הארץ, 25 במאי 2006; דוד רוזנטל, אוי כי נהי נכתב תמורת הכתובה, כי נפקד החתן מבני המסיבה, באתר הארץ, 9 ביוני 2006
  10. ^ אלכס דורון, "הגניזה הקהירית:" עכשיו באינטרנט, באתר nrg‏, 23 ביולי 2010
  11. ^ זאב גלילי, אוצרות הגניזה של קהיר יגיעו בקרוב לכל מחשב בישראל, בטור המקוון "היגיון בשיגעון", 14 באפריל 2006 (סקירה על הפרויקט)
  12. ^ מיפוי נוסחי התפילה / הרב אהרן גבאי - מכון שלמה אומן, באתר www.machonso.org
  13. ^ מיפוי נוסחי התפילה / הרב אהרן גבאי - מכון שלמה אומן, באתר www.machonso.org
  14. ^ עזרא פליישר, Ezra Fleischer, Perspectives on Our Early Poetry After 100 Years of Studying the Cairo Geniza / חקר שירתנו הקדומה לאחר מאה שנות עיון בגניזת קהיר, Jewish Studies / מדעי היהדות 38, 1998, עמ' 253–265