הדור השני לשואה

הדור השני לשואה, או בסתמי: הדור השני, הוא כינוי לבניהם ובנותיהם של ניצולי השואה, שנולדו לאחר השואה. אף שבני הדור השני לשואה לא חוו ישירות את מוראות השואה, הרי השפעת הטראומה שעברו הוריהם ניכרת בהם במידה זו או אחרת, וזוכה להתייחסות בישראל. בשפה הקלינית טראומה זו מכונה 'טראומה בין-דורית'.

יהודה פוליקר בווילה ואנזה. הוא מספר:באחד הערבים כשהייתי כבן שש ביקש ממני אבי לתת לו משהו לאכול. הבאתי לו לחם והוא בצע אותו במהירות ובלע חתיכת גדולות, מנהג שרכש באושוויץ. לפתע נתקעה לו חתיכת לחם בגרון והוא החל להחנק. אמי שלחה אותי להזעיק רופא. אני רצתי בפחד שאבי הולך למות ומאז התחלתי לגמגם.

בפסיכולוגיה

עריכה

הדור השני לשואה העלה מספר שאלות מחקריות ראשוניות בפסיכולוגיה, בין הבולטות שבהן: האם טראומה נפשית שחווה הורה יכולה לעבור לילדיו אף שלא היו נוכחים בעת הטראומה, וכן מה ביטוייה הנפשיים של העברה בין דורית של תחושת הטראומה. ההשערה היא כי דפוסי התקשורת בין הורים אשר חוו את טראומת השואה לבין ילדיהם היא בעלת תפקיד מכריע בהעברת הטראומה לדור השני.[1] תופעות דומות של העברת ביטויי טראומה מדור הורים לדור הילדים נחקרו ונמצאו אף אצל ילדיהם של חיילים אמריקאים משוחררים אשר שירתו במלחמת וייטנאם,[2] אזרחים אמריקאים-יפנים אשר נעקרו מבתיהם ושהו במחנות ריכוז בתקופת מלחמת העולם השנייה[3] ובמקרים אחרים.

דפוס התקשורת אותו זיהו הפסיכולוגים כמאפיין תקשורת בין הורים שחוו טראומה לבין ילדיהם כונה בשם "קשר השתיקה". אותו קשר שתיקה הוא ההסכמה שבשתיקה, במשפחות של ניצולי השואה, שלא לשוחח על הטראומה של ההורה ולנתקה מחיי היום-יום במשפחה. הצורך בקשר השתיקה נובע לא רק מן הצורך של ההורים לשכוח ולהסתגל לחייהם לאחר הטראומה, אלא אף מאמונתם כי תאורי הזוועות שחוו בתקופת השואה עלולים לפגוע בהתפתחות הנפשית התקינה של הילד.[4] ילדיהם של הניצולים - הדור השני לשואה - נעשים בדרך כלל רגישים לצורך הזה של הוריהם שלא לדבר על הנושא והתוצאה היא כי שני הצדדים, הורים וילדים יחד שותפים לקשר השתיקה.[5]

ממחקרים שנעשו על בני הדור השני לשואה עלה כי קיימת בדור זה תודעה בתחום התחושה של ניסיונות הוריהם בתקופת השואה לצד יכולת מועטה, ולעיתים היעדר יכולת, לנסחה במילים. דפוס תקשורת זה כונה בשם: "לדעת מבלי לדעת".[6] הסופרת אילנה סטרלין ציינה את ההלם שהיה לה אחרי שגילתה שמשפחתו הראשונה של אביה נספתה בשואה.[7]

תחושת האשמה אצל ניצולי שואה נחקרה בהרחבה בתחום הפסיכולוגיה, הפסיכיאטר ליפטון כינה אותה בשם "אשמת הניצול"[8] ותוארה כרגשות אשמה של הניצול על כך ששרד, בעוד שאהוביו וקרוביו לא שרדו. יש חוקרים המציעים כי רגשות "אשמת הניצול" עלולים לעבור אף לדור הילדים וזאת בתנאי שההורים "משדרים" לילד את תחושת האשמה והילדים מרגישים אשמים בסבלם של הוריהם, אף שלא גרמו, או תרמו, לסבל זה בשום אופן. תחושות אשמה כאלה אצל בני הדור השני לשואה עשויים להתלוות לקשיים גדולים יותר בהפחתת כעסים.[9] במחקרים שנערכו בארצות הברית על הדור השני לשואה נמצא כי תפקודם הפסיכולוגי הוא בגדר הנורמה, אולם קיימים מאפיינים ייחודיים לאישיותם. מאפיינים אלה כוללים קשיים בתהליך ההיפרדות והייחוד (separation-individuation), נטייה מוגברת לחרדות, התנסות בתחושות דיכאוניות ותלונות פסיכוסומטיות.[10]

במחקרים שונים נמצא כי טראומת השואה עשויה לעבור אף לדור השלישי.[11]

בשנת 2003 פורסם מחקר השוואתי שנערך בישראל בו הושוותה השפעת סבתות, שהיו ילדות ניצולות שואה, על מצבן הנפשי של בנותיהן (שהיו כבר אימהות בעת המחקר), לעומת סבתות שלא חוו את השואה.[12] במחקר נמצא כי בעוד שאצל הסבתות, ניצולות השואה, ניכרו סימני האובדן הנפשי, בנות הדור השני לא נבדלו מקבוצת הבקרה במדדי התקשרות הורית (attachment), חרדה, תגובה מתח טראומטיות והתנהגות אימהית. המחקר מצביע על כך כי ניצולי שואה, אשר היו ילדים בתקופת השואה, הצליחו לגונן על ילדיהם מלהחשף לניסיונותיהם בשואה.

להעברת הטראומה בין הדורות עשויות להיות לא רק סיבות פסיכולוגיות אלא גם סיבות ביולוגיות. במחקר של החוקרת רחל יהודה שהתפרסם בספטמבר 2016 - "מחקר גן טראומת השואה[13]" - היא מראה כי שינויים גנטיים שנבעו מהטראומה שעברו ניצולי השואה יכולים לעבור לצאצאיהם באמצעות "הורשה אפיגנטית" - הורשה שלא באמצעות הגנים המוכלים ב-DNA

ספרות הדור השני לשואה

עריכה

ספרות השואה, שהחלה להיווצר בארץ בשני העשורים הראשונים, שלאחר תום מלחמת העולם השנייה, היא בראש ובראשונה פרי יצירתם של יוצרים ניצולי שואה. ספרות השואה היא אך אחד מתחומי המדע והאמנות האחרים, המתמודדים עם אתגר כמעט בלתי-אפשרי : שחזורה של טראומת הענק. ספרות השואה, הכוונה לשירים וסיפורים קצרים, מתארת את המציאות ואת חיי היום-יום. את היצירות על השואה כתבו ניצולים רבים, אך גם בני הדור השני והשלישי מצאו דרך להתמודדות עם הנושא באמצעות הכתיבה והשירה. בכתיבתם ניתן לשמוע את "קולות השואה" כמלווים גלויים וסמויים של ילדותם בני "הדור השני". כל מי שכתב על השואה נדרש לתעוזה רבה משום שמדובר בטראומה מתמשכת, במובן מסוים להנציח את הטראומה ולתת לה מקום.[14]

בתרבות ובאמנות

עריכה
  • "כובע הזכוכית" (1985), מאת נאוה סמל, כפי הנראה היה זה הספר הישראלי הראשון שעסק בחוויות הדור השני לשואה. סמל עצמה הייתה בת לניצולי שואה, מימי ויצחק ארצי.
  • "עיין ערך אהבה" (1986), מאת דויד גרוסמן, היה אחד הספרים הראשונים שעסקו בהשפעות השואה על ילדי הדור השני לשואה ועל אורח החיים בישראל. הוא פתח דרך לספרים רבים אשר השתמשו בכתיבה כתרפיה אישית ולאומית ועסקו בנושא. הפרק הראשון של ספר זה עובד לנובלה "מומיק".
  • "אפר ואבק" (1988) הוא אלבום יהודה פוליקר כסולן, שיצר אותו עם יעקב גלעד, שהפיק וכתב את מרבית השירים. פוליקר וגלעד שילבו באלבום שנים עשר שירים הנוגעים בחייהם כבני הדור השני לשואה, שגדלו בישראל בצל הטראומה שחוו הוריהם.
  • "חום יולי אוגוסט" (1988) הוא אלבום של הזמר שלמה ארצי בשיר "בגרמניה לפני המלחמה" עוסק החוויה הקשורה לשואה.
  • "בגלל המלחמה ההיא" (1988), סרטה של אורנה בן דור, עוסק במוזיקאים יהודה פוליקר ויעקב גלעד והוריהם ניצולי השואה. הסרט עורר דיון נרחב בשאלת אופן ההתמודדות של הניצולים עם עברם ועם תהליך הקליטה שלהם במדינת ישראל.[15]
  • "מה שנשאר" (1990), אלבומו של אילן וירצברג שיצירתו צמחה בצל מותו הטרגי של אביו, בני וירצברג. האב היה ניצול שואה שהתאבד כשנה לאחר צאת ספרו האוטוביוגרפי, עת היה אילן וירצברג נער כבן 17.[16]
  • "מדריך למטייל בוורשה" (1995), מחזה מאת הלל מיטלפונקט העוסק בהשפעת השואה על הישראלים, ועל היחס של בני הדור השני להוריהם ולעבר, מול המציאות בהווה. זאת, דרך ביקור של אם ניצולת שואה ובנה בוורשה המודרנית.
  • "שואה שלנו" (2000), מאת אמיר גוטפרוינד, רומן זוכה פרס בוכמן העוסק בילדות בצלם של ניצולי השואה.
  • "חמסין וציפורים משוגעות" (2001) מאת גבריאלה אביגור-רותם, רומן העוסק בהתמודדותה של בת הדור השני לשואה במדינת ישראל הצעירה עם סיפור חייו של אביה.
  • "רקדנית שחורה בלהקת יחיד" מאת אסתי ג. חיים (הספריה החדשה 1997) קובץ סיפורים קצרים ונובלה העוסקים בגיבוש זהותה של אשה צעירה, בת הדור השני, מילדותה, כשאמה ניצולת השואה מגוננת עליה ומלעיטה אותה בתרופות כדי שלא תחלה, ועד לבגרותה והפיכתה לאם בעצמה, כשהיא מנסה לחפש זהות חדשה, קוסמופוליטית על ידי בריחה מביתה ליציאה למסעות בעולם ובנפשה.
  • "מטאליק בלוז" (2004), סרט קולנוע בבימויו של דני (נוקיו) ורטה, ובכיכובם של אבי קושניר ומשה איבגי. הסרט עוסק בסוחר מכוניות, שמואל, ובעוזרו, סיסו, הנוסעים לגרמניה כדי למכור מכונית נדירה שהזדמנה לידיהם. במהלך המסע מטרידות את שמואל, בן הדור השני לשואה, מחשבות והזיות על אירועי השואה, והן משפיעות גם על מעשיו.[17]
  • "פני הגזע ופני הזיכרון: הספרייה האסורה" מאת חיים מאור, ספר קטלוג של תערוכת הקבע שלו ב'משואה',2005.
  • "רובדי זיכרון" אמנים ישראלים "דור שני" לשואה, קטלוג תערוכה באצירת בתיה ברוטין ואירית לוין, בבית האמנים בתל אביב, ינואר 2008.
  • פעם הייתי, סרט של אבי נשר, עוסק בנער בן לאב ניצול שואה, הקושר קשרי ידידות עם יעקב ברייד, ידיד נעורים של אביו, שגם הוא ניצול שואה.
  • "הדור השני - דברים שלא סיפרתי לאבא" (2012): רומן גרפי אוטוביוגרפי מאת מישל קישקה, המספר על חייו של קישקה בבית הוריו ובמשפחה שהקים, המתנהלים בצל זיכרונותיו של אביו ממחנות ההשמדה.
  • "מקהלה הונגרית" (2014): בעקבות שיחותיו של פרופ' יגאל שוורץ עם הסופרת רות אלמוג על זכרונות הילדות שלו כבן הדור השני לשואה כתבה אלמוג את הסיפור הקצר "גמדים על הפיז'מה", שנכלל בקובץ סיפוריה "תיקון אמנותי" משנת 1993. כעבור עשרים שנה כתב שוורץ את "מקהלה הונגרית", שתחילה מובא בו סיפורה של אלמוג, ולאחריו מופיעה התייחסותו הנרחבת של שוורץ לכל משפט בסיפור זה.
  • "אבא שלי, הקומידיאן מאושוויץ: קורותיו של ניצול אושוויץ שמחה פליגלמן, כפי שהובאו על ידי בנו,מאיר פלג", סרט תיעודי 2020[18]
  • ״תמונה קבוצתית - מונולוגים קצרים של בני דור שני לשואה״, סרט תעודי של של יגאל שטולבך משנת 2016.
  • הספר הראשון של האומנית ישי גרבש "In My Mother's Footsteps"[19] ומספר פרויקטים נוספים[20] עוסקים בשואה[21]

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

מקורות

מחקרים

  • דליה אראל, אינטראקציות הנישואין אצל ילדי ניצולי השואה: העברה בין-דורית לתפקוד הזוגי של הבנים על רקע פוסט-טראומטי, עבודת מ"א, אוניברסיטת תל אביב, 1989
  • גיא הלן, שמחת חיים, אינטימיות ומיניות אצל דור שני לניצולי שואה, עבודת מ"א, אוניברסיטת תל אביב, 1995
  • טלילה קוש-זהר, במבט שונה: זיכרון ומגדר בסיפורת הדור השני לשואה, דוקטורט, אוניברסיטת תל אביב, 2005
  • לאה חובב, דור שני לשואה - "תמיד ילווה אותו צל". ספרות ילדים ונוער 2001;27: 45-51
  • יורם חזן, "דור שני לשואה" - מושג בספק. שיחות: כתב-עת ישראלי לפסיכותרפיה 1987;1: 104-107
  • תקוה נתן, דור שני לניצולי השואה בהתבגרותם: מחקר שדה בשני בתי ספר תיכוניים. דפים לחקר תקופת השואה 1988;6: 169-184
  • תקוה נתן, דור שני לניצולי השואה במחקרים פסיכו-סוציאליים. דפים לחקר תקופת השואה, תשמ"ב, ב', 13-26
  • Ilany Kogan, On Being a Dead, Beloved Child. Psychoanalytic Quarterly,2003;72:727-766.
  • מריאן הירש The Generation of Postmemory: Writing and Visual Culture After the Holocaust, Columbia University Press 2012

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Felsen I, Transgenerational transmission of effects of the Holocaust: The North American research experience. In Danieli Y. (Ed>) International Handbook of Multigenerational legacies of trauma. pp. 43-69. New York: Plenum Press, 1998
  2. ^ Ancharoff M.R., et. al., The legacy of combat trauma: Clinical implications of intergenerational transmission.In Danieli Y. (Ed>) International Handbook of Multigenerational legacies of trauma. pp. 257-279. New York: Plenum Press, 1998
  3. ^ Nagata D.K., Intergenerational effects of the Japanese American internment. In Danieli Y. (Ed>) International Handbook of Multigenerational legacies of trauma. pp. 125-141. New York: Plenum Press, 1998
  4. ^ Bar-On D., et. al., Multigenerational perspectives on coping with the Holocaust experience: An attachment perspective for understanding the developmental sequelae of trauma across generations. International Journal of Behavioral Development 1998;22:315-338
  5. ^ Bar-On D., Fear and Hope: Three Generations of the Israeli Families of Holocaust Survivors. Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1995
  6. ^ Jucovy M.E., Telling the Holocaust story: A link between the generations. Psychoanalytic Inquiry 1985;5:31-50
  7. ^ צפורה רומן, "אחרי הגילוי הייתי בהלם. היה לי ברור שבמשפחה שלי לא יהיו סודות", באתר ynet, 20 ביולי 2021
  8. ^ Lifton R.J., Death in Life: Survivors Of Hiroshima . New York: Basic Books, 1967 ISBN 0465015824
  9. ^ Solomon Z., Transgenerational effects of the Holocaust: The Israeli research perspective. In Danieli Y. (Ed>) International Handbook of Multigenerational legacies of trauma. pp. 69-85. New York: Plenum Press, 1998
  10. ^ ראו לעיל ב-Felsen, 1998
  11. ^ דן אבן, מחקר: טראומת השואה ממשיכה גם לדור השלישי, באתר הארץ, 15 באפריל 2012
  12. ^ Sagi-Schwartz A., et. al., Attachment and Traumatic Stress in Female Holocaust Child Survivors and their Daughters. American Journal of Psychiatry 2003;160:1086-1092
  13. ^ Holocaust Exposure Induced Intergenerational Effects on FKBP5 Methylation - קישור למחקר שפורסם ב-Biological Psychiatry בספטמבר 2016
  14. ^ טלילה קוש-זוהר, אתיקה של זכרון: קולה של מנמוזינה וסיפורת הדור השני לשואה, הקיבוץ המאוחד, 2009, עמ' 13
  15. ^ לדיון בצפייה חינוכית בסרט ראו אסף טל, "למצוא את העצמי: צפייה בסרט "בגלל המלחמה ההיא", זיקה - העיתון המקוון להוראת השואה, אוקטובר 2006.
  16. ^ להאזנה לשיר "מה שנשאר", שיר הנושא של האלבום.
  17. ^ ליאת שטייר-לבני, שתי פנים במראה – ייצוג ניצולי השואה בקולנוע הישראלי 1945 - 2008, ירושלים: מאגס-אשכולות, 2009, עמ' 181-185
  18. ^ https://www.youtube.com/watch?v=5LTMiF1qTOs
  19. ^ Garbasz, Yishay, 1970-, Yishay Garbasz, in my mother's footsteps, Ostfildern: Hatje Cantz Pub, 2009
  20. ^ Yishay Garbasz - 12 Artworks, Bio & Shows on Artsy, www.artsy.net (באנגלית)
  21. ^ Sarah J. Tobias, The Unsightly and the Unseen: Yishay Garbasz at Home at the Border, irw.rutgers.edu (באנגלית)