הדלתות (סרט)

הדלתות
The Doors
	כרזת הסרט הרשמית
	כרזת הסרט הרשמית
בימוי	אוליבר סטון
הופק בידי	ביל גרהם; סשה הררי; מריו קזאר; א. היטמן הו
תסריט	אוליבר סטון; ג'יי ראנדל ג'ונסון
עריכה	דייוויד ברנר; ג'ו השטינג
שחקנים ראשיים	ואל קילמר; פרנק ויילי; קייל מקלכלן; קווין דילון; מג ראיין; מייקל מדסן; קריספין גלובר; מייקל וינקוט; קת'לין וינלי
מוזיקה	הדלתות
צילום	רוברט ריצ'רדסון
מדינה	ארצות הברית
חברת הפקה	סרטי ביל גרהם; Carolco Pictures; חברת Imagine
חברה מפיצה	סרטי טריסטאר
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	1 במרץ 1991
משך הקרנה	141 דקות
שפת הסרט	אנגלית
סוגה	דרמה; ביוגרפיה; סרט מוזיקלי
תקציב	32 מיליון דולר
הכנסות	34 מיליון דולר
הכנסות באתר מוג'ו	doors
	דף הסרט ב־IMDb

הדלתות (באנגלית: The Doors) הוא סרט דרמה ביוגרפי מוזיקלי אפי אמריקאי משנת 1991 בבימויו של אוליבר סטון, שכתב את תסריט הסרט עם ג'יי ראנדל ג'ונסון. הסרט הופק בידי מריו קזאר, ביל גרהם, ואיי קיטמן הו. הסרט מתעד ומתאר בצורה בדיונית למדי ועלילתית את סיפור פריצת להקת הרוק האגדית "הדלתות" אך בעיקר מתמקד בסיפור חייו של סולן הלהקה הכריזמטי המסתורי והצבעוני ג'ים מוריסון מאז ילדותו ועד להיותו הסולן של הלהקה. הסרט גם מתעד את התמכרותו לאלכוהול, ניסיונותיו עם סמים פסיכדליים, אהבתו החופשית, סגנון חייו ההיפי והאובססיה הגדלה שלו למוות.

בסרט מככב ואל קילמר בתפקיד ג'ים מוריסון, לצדם של קייל מקלכלן בתור קלידן הלהקה ריי מנזרק, פרנק ויילי כגיטריסט רובי קריגר, וקווין דילון כמתופף ג'ון דנסמור. מג ראיין מגלמת את בת זוגו של מוריסון פמלה קורסון. קריספין גלובר מופיע כאמן והמעצב אנדי וורהול בעוד מייקל מדסן מגלם שחקן של וורהול וחבר של מוריסון.

הסרט יצא לאקרנים ב-1 במרץ ,1991 בידי חברת סרטי טריסטאר. עם יציאתו, גרף הסרט כ-34 מיליון דולר לעומת תקציב הפקה של כ-32 מיליון דולר. הסרט זכה לביקורות מעורבות בעיקר מצד מבקרים והקהל אשר שיבחו רבות את הופעתו של קילמר כמוריסון ושאר הופעות השחקנים, הצילום, הבימוי וערכי ההפקה. לעומת זאת, הסרט זכה לביקורות שליליות על עריכתו ועל מוריסון. חברי הלהקה האמתיים ביקרו את הסרט בצורה גרועה ושלילית ביותר בטענה כי מוריסון תואר בסרט כמטורף פסיכוטי חולה שליטה שתיין ומסומם אך שיבחו את קילמר.

עלילת הסרט עריכה

בשנת 1949, ג'ים מוריסון בן ה-6 ומשפחתו נוסעים על כביש מהיר מדברי שם הם נתקלים בתאונת דרכים הרסנית ורואים אינדיאני קשיש גוסס ומדמם בצד הדרך, דבר המשפיע על מוריסון. בשנת 1965, ג'ים מגיע לקליפורניה ומוטמע בתרבות חוף ונציה. במהלך תקופתו בלימודיו ב-UCLA, הוא פוגש את חברתו לעתיד, פמלה קורסון. הוא גם פוגש את ריי מנזרק בפעם הראשונה, כמו גם את רובי קריגר וג'ון דנסמור, כולם יוצרים את להקת הדלתות עם מוריסון כסולן בזמן שמנזרק נהיה לקלידן, קריגר לגיטריסט ודנסמור למתופף. לפני היווסדות הלהקה, מוריסון משתף את ריי על חוף הים בוונציה עם שירו "Moonlight Drive" בפעם הראשונה למרות ביישנותו.

ג'ים משכנע את חבריו ללהקה לנסוע לעמק המוות ולחוות את ההשפעות של סמים פסיכדליים. בשובם ללוס אנג'לס, הם מנגנים כמה הופעות במועדון הלילה המפורסם וויסקי א-גו גו ומפתחים בסיס מעריצים משתולל. התנהגותו הפראית על הבמה של ג'ים והביצוע השערורייתי לשיר הלהקה "The End" הרגיזו את בעלי המועדון, והלהקה נפלטת מהמקום. לאחר המופע פונים אליהם המפיק פול א. רוטשילד וג'ק הולצמן מ-Elektra Records ומציעים להם עסקת חוזה להקלטת אלבומם הראשון. הדלתות מוזמנים לאחר מכן להופיע בתוכנית הטלוויזיה של אד סאליבן, רק שאחד המפיקים אמר להם שהם חייבים לשנות את הליריקה "ילדה שלא היינו יכולים להגיע הרבה יותר גבוה" בשיר "Light My Fire", בגלל התייחסות אפשרית לסמים. למרות זאת מוריסון מבצע את הליריקה המקורית במהלך השידור החי והלהקה אינה רשאית להופיע שוב בתוכנית.

ככל שההצלחה של הדלתות נמשכת, ג'ים מתאהב יותר ויותר בדימוי שלו כ"מלך הלטאות" ומפתח התמכרות אדירה ורחבה לאלכוהול ולסמים. ג'ים פוגש את פטרישיה קינלי, עיתונאית רוק העוסקת בכישוף, ומשתתף איתה בטקסים מיסטיים, כולל טקס קבלה. בינתיים רוח זקנה צופה באירועים אלה. בו בעת, פמלה רואה אותו במעלית מלון כאשר בחורה מוצצת לו. דבר זה מכעיס אותה רבות, אך הוא משכנע אותה לאהוב אותו והם מקיימים יחסי מין בחדר המלון. בעת המעשה המיני, מוריסון רב איתה ואף מאיים להתאבד מנפילת החלון בחדר כשהוא שותה שוב. היא, בפחד, אומרת שהיא אוהבת אותו והם שוב מתנשקים. לאחר מכן, הוא נועל אותה בארון ומצית אותו באש רק כדי שתוכיח לו שהיא אוהבת אותו.

חברי הלהקה מגיעים לילה אחד למסיבה בעיצובו ובניהולו של האמן והבמאי אנדי וורהול אליה מזמין השחקן טום בייקר, חברו של מוריסון, אותם. וורהול מתרשם מאוד מסגנונו של מוריסון. בזמן ההקלטה של השיר "Touch Me" כחלק מהאלבום The Soft Parade, ג'ים נראה שותה ושר בקולי קולות את השיר בעוד פמלה עצמה מוצצת לו.

שאר חברי הלהקה מתעייפים מהפספוסים של ג'ים ומהיעדרו בהופעות. ג'ים מגיע באיחור להופעה במיאמי בפלורידה, מתעמת יותר ויותר מול הקהל וחושף עצמו לכאורה על הבמה ואף מתעמת עם שוטר אשר מרסס אותו בגז פלפל. האירוע מהווה נקודת שפל עבור הלהקה, וכתוצאה מכך יוצאת האשמה פלילית נגד ג'ים, דבר שגורר לביטולי הופעות, התמוטטות ביחסים האישיים של ג'ים ונטירת טינה מצד חברי הלהקה האחרים.

בשנת 1970, לאחר משפט ממושך, ג'ים נמצא אשם בחשיפה מגונה ומצטווה לרצות מאסר. עם זאת, הוא רשאי להישאר חופשי בערבות, עד לתוצאות הערעור. פטרישיה אומרת לג'ים שהיא בהריון עם ילדו, אך ג'ים משכנע אותה לעבור הפלה. ג'ים מבקר את חבריו ללהקה בפעם האחרונה, משתתף במסיבת יום הולדת בהנחיית ריי בה הוא מאחל ללהקה בהצלחה בעשייה העתידית ומעניק לכל אחד מהם עותק של ספר השירה שלו "תפילה אמריקאית". כשג'ים משחק בגן הקדמי עם הילדים, הוא רואה שאחד מהם הוא אני מילדותו ומעיר: "אלה החיים הכי מוזרים שידעתי" (מילת שיר מהדלתות "Waiting for the Sun"). בזמן המסיבה, פמלה מתעמתת עם מוריסון על כך שקיים יחסי מין עם קינלי והוא גורם לה לשלוף בפניו סכין מטבח כתוצאה מהאובססיה הגודלת שלו למוות. בריאיון לרדיו, בהיותו שתיין, מוריסון קורא לשימושו בסמים מבחן עם גבולות המציאות.

בשנת 1971, כשנה לאחר מכן, ג'ים ופאם עוברים לפריז, בצרפת כדי להימלט מלחצי אורח החיים של L.A. ערב אחד, פאם מוצאת את ג'ים מת באמבטיה שבדירתם. לפני הסוף של הסרט נראה קברו של ג'ים בבית העלמין פר לאכז בפריז, בעוד ש"הגן הקדוש "(מתוך תפילה אמריקאית) מתנגן ברקע. רגע לפני כתוביות הסיום, המסך מתבהר ונראה טקסט המציין כי "מספרים כי ג'ים מוריסון מת מאי ספיקת לב. הוא היה בן 27. פאם הצטרפה אליו שלוש שנים אחר כך." .

הלהקה נראית מקליטה את השיר "L.A. Woman" באולפן ובזה הסרט מסתיים.

שחקנים ודמויות עריכה

ואל קילמר - ג'ים מוריסון
קייל מקלכלן - ריי מנזרק
פרנק ויילי - רובי קריגר
קווין דילון - ג'ון דנסמור
מג ראיין - פמלה קורסון
קת'לין קווינלן - פטרישיה קינלי
קריספין גלובר - אנדי וורהול
מייקל מדסן - טום בייקר
מייקל ווינקוט - פול א. רוטשילד
ג'וש אוונס - ביל סידונס, המנהל הראשון של הלהקה

בנוסף לכך; שון סטון, בנו של אוליבר, מופיע בתחילת הסרט כג'ים בן ה-6. פטרישיה קינלי האמיתית מופיעה ככוהנת אינדיאנית בסרט.

הפקת הסרט עריכה

פיתוח עריכה

במאי הקולנוע בריאן דה פלמה, מרטין סקורסזה וויליאם פרידקין, התעניינו כולם עם יצירת סרט של להקת הדלתות לאורך השנים. בשנת 1985 רכשה סרטי קולומביה את הזכויות מהדלתות ומאחוזת מוריסון ליצור סרט. המפיק סשה הררי רצה שהקולנוען אוליבר סטון יכתוב את התסריט אך מעולם לא שמע מהסוכן שלו. אחרי שהופקו שני תסריטים לא מספקים, Imagine Films החליפה את קולומביה. הררי יצר שוב קשר עם סטון והבמאי נפגש עם חברי הלהקה שנותרו ואמר להם שהוא רוצה לשמור על סצנה פרועה במיוחד מאחת מהטיוטות המוקדמות. הקבוצה נעלבה מכך ומימשה את זכות האישור שלהם כלפי הבמאי, ודחתה את סטון.

בשנת 1989, מריו קסאר ואנדרו ווג'נה, שהיו בעלי חברת סרטי קרולקו, רכשו את הזכויות על הפרויקט ורצו שסטון יביים אותו. הדלתות ראו את סרטו של סטון "פלאטון" (1986) והתרשמו ממה שעשה, וסטון הסכים ליצור את הסרט לאחר הפרויקט הבא שלו, "אוויטה". לאחר שבמשך שנים עבד על אוויטה וחיזר אחרי מדונה ומריל סטריפ כדי למלא את התפקיד הראשי, הסרט התפרק בגלל המשא ומתן על השכר עם סטריפ וסטון עברו במהירות להפקה מוקדמת של הדלתות.

הגיטריסט רובי קריגר התנגד תמיד לביוגרפיה של "הדלתות" עד שסטון חתם לביים. לעומת זאת, הקלידן ריי מנזרק היה באופן מסורתי התומך הגדול ביותר בהנצחת הלהקה בסרט, אך התנגד למעורבותו של סטון. הוא לא היה מרוצה מהכיוון שסטון התכוון לקחת עם הסרט וסירב לתת את אישורו. לדברי השחקן קייל מקלאכלן, "אני יודע שהוא ואוליבר לא דיברו. אני חושב שזה היה קשה לריי, הוא היה שומר של המיתולוגיה הדלתות כל כך הרבה זמן". לדברי קריגר, "כאשר הדלתות נפרדו, ריי היה בעל הרעיון שלו כיצד יש להציג את הלהקה וג'ון ואני היו שלנו". מנזרק הצהיר כי הוא לא התבקש להתייעץ על הסרט ורצה כי מדובר בארבעת חברי הלהקה באופן שווה, במקום שהמיקוד יהיה על מוריסון. לעומת זאת, סטון הצהיר כי הוא ניסה שוב ושוב לערב את מנזרק, אך "כל מה שהוא עשה היה להשתולל ולצעוק. הוא המשיך במשך שלוש שעות לגבי נקודת מבטו ... לא רציתי שריי יהיה דומיננטי, אבל ריי חשב הוא ידע טוב יותר מכל אחד אחר".

כתיבה עריכה

סטון שמע לראשונה את הלהקה בגיל 21 בהיותו חייל במלחמת וייטנאם. לפני תחילת ההפקה, סטון ומפיקיו נאלצו לנהל משא ומתן עם שלושת חברי הלהקה ששרדו ועם החברה שלהם, Elektra Records, כמו גם עם הוריהם של מוריסון ושל חברתו פמלה קורסון. הוריו של מוריסון היו מרשים לעצמם להיות מתוארים ברצף פלאשבק דמוי חלום בתחילת הסרט. הקורסונים רצו שלא תהיה שום הצעה או תיאור לכך שפמלה גרמה למותו של מוריסון. סטון מצא את הקושי הקשה ביותר להתמודד עם הק מכיוון שרצו שפמלה תוצג כ"מלאך".

במהלך מחקר הסרט קרא סטון תמלילי ראיונות עם למעלה מ -100 אנשים. סטון כתב סוף סוף את תסריט הסרט בקיץ 1989, ומאוחר יותר קבע כי "התסריט של הדלתות תמיד היה בעייתי. גם כשצילמנו, אבל המוזיקה עזרה להתיך אותו יחד". סטון בחר תחילה את השירים שרצה להשתמש בהם ואז כתב "כל קטע בסרט כמצב רוח שיתאים לשיר ההוא". הקורסונים לא אהבו את התסריט של סטון וניסו להאט את ההפקה בכך שסירבו לאפשר להשתמש בשירה מאוחרת יותר של מוריסון בסרט. (כשמוריסון נפטר, רכש קורסון את הזכויות על שירת מוריסון; כשמתה, הוריה קיבלו את הזכויות).

ליהוק עריכה

במשך כעשר שנים לפני תחילת ההפקה, הפרויקט עבר פיתוח ארוך ומייגע לאחר שנחשב בידי אולפנים ובמאים רבים. מספר רב של שחקנים כגון; טום קרוז, ג'וני דפ, ג'ון טרבולטה וגם ריצ'רד גיר כולם נחשבו או הוצעו להיות ג'ים מוריסון בסרט כאשר הפרויקט עדיין היה בשלבי עשייה בשנות ה-80 כשבונו מלהקת U2 ומייקל האצ'נס מלהקת INXS גם הם באמת התעניינו בתפקידו של מוריסון. סטון לאחר מכן הציע את התפקיד הראשי לאיאן אסטברי מלהקת The Cult אך הוא סירב לתפקיד מאחר שמוריסון תואר לא בצורה נכונה בסרט ובתסריט.

כאשר סטון החל לדבר יותר ויותר על הפרויקט בשנת 1988, הוא חשב על השחקן ואל קילמר עבור תפקידו של ג'ים מוריסון לאחר שראה את קילמר בסרט הפנטזיה "ווילו והנסיכה" בשנת 1985 של רון האוורד. לקילמר היה את אותו קול השירה שהיה למוריסון וכדי לשכנע את סטון כי הוא היה מתאים לתפקיד, הוא הוציא ממיטב כספו מאות אלפי דולרים כדי ליצור סרטון בן שמונה דקות של אודישן עבור התפקיד. לבסוף, קיבל את התפקיד. בתהליך ההכנה לתפקיד; קילמר ירד במשקל ובילה כשישה חודשים שלמים בהיותו לומד וחוזר על מספר רב של שירים של להקת הדלתות; השחקן למד כ-50 שירים ו-15 מתוכם באמת בוצעו והופיעו בסרט. בנוסף לכך, גידל קילמר שיער ארוך למדי הדומה לזה של מוריסון, והחל לחיות, להיראות ולשיר ממש כמו מוריסון ואף נראה ברחובות בלבושו ובמראהו של מוריסון עצמו.

בנוסף לכך, קילמר פגש את המפיק של הלהקה פול רוטשילד ודן איתו על רגעים הומוריסטיים, טרגיים, וסיפורים אודות איך ג'ים חשב, וכן למד את המילים של מוריסון. רוטשילד לקח אותו לאולפן ההקלטות ועזר לו לשיר כמו מוריסון עצמו והוא אף נפגש עם רובי קריגר וג'ון דנסמור לעומת ריי שסירב להיפגש עמו. השניים האזינו לשירתו של קילמר ולא יכלו לזהות האם זה קילמר שר או מוריסון האמיתי.

כ-60 שחקניות שונות ביצעו אודישנים לתפקידה של פמלה קורסון, בת זוגו של מוריסון. התפקיד הצריך עירום והתסריט הכיל סצינות סקס שהביאו לכמות נאה של מחלוקות. מנהלת הליהוק ריסה ברמון חשה כי פטרישיה ארקט עשתה אודישן טוב והייתה צריכה לקבל את התפקיד, לעומת זאת, נבחרה השחקנית מג ראיין אשר בילתה בחברת משפחתה של פאמלה ואנשים שהכירו אותה, באומרה גם כי היא לא הכירה את מוריסון אך שמעה מספר שירים שחיבבה.

קריגר שימש כיועץ יצירתי עבור הסרט. פרנק ויילי, השחקן המגלם את קריגר, למד מקריגר כיצד לנגן בגיטרת גיבסון SG בה ניגן קריגר וכן דנסמור שימש כיועץ עבור השחקן קווין דילון. השחקנים בילו שעות רבות בלימודי נגינה כדי לחקות.

צילומים עריכה

בעזרת תקציב הפקה של כ-32 מיליון דולר בלבד, הצילומים נמשכו כ-13 שבועות. הצילומים נערכו בלוס אנג'לס, פריז, ניו יורק סיטי, ומדבר מוהאבי. סטון שכר את שירותיה של פאולה עבדול כדי שתשמש ככוריאוגרפית עבור שירי והופעות הלהקה בסרט אך היא יצאה מן הפרויקט בשל עימותים בלוחות הזמנים. במהלך סצינות ההופעות, קילמר נמנע מלבצע ליפסינק ואף שר לבד מבלי השמעת קולו של מוריסון עצמו. סצינות ההופעות שנמשכו ימים רבים לצלם שמו את יכולותיו הווקאליות של קילמר במבחן עד כדי כך שסטון אמר שקולו נהיה קשה אחרי שניים או שלושה טייקים. צילומי סצנת ההופעה של השיר "The End" בוויסקי א גוגו היו קשות לצילום ולקחו כחמישה ימים ו-24 טייקים כדי שסטון יקבל את מה שהוא רוצה ,מה שעייף רבות את קילמר.

שינויי מחלוקת רבים עלו במהלך הצילומים בנוגע להתנהגותו וניהולו של קילמר אך קילמר היה מסור מאוד לתפקיד וביקש שייפנו אליו רק בשם של מוריסון כשהיה בדמות או להביט בעיניו על הסט. סטון הזועם התקשר לסוכנו של קילמר אך קילמר הסביר לאחר מכן שהכול הייתה "אי הבנה אחת גדולה".

פסקול הסרט עריכה

פסקול הסרט מכיל כמעל לתריסר שירים של הדלתות. ההקלטות המקוריות בסרט חוברו יחד לשירתו של קילמר, למרות שרבות מקולו של קילמר לא הופיע על אלבום הפסקול של הסרט. בנוסף שני שירים של להקת הוולווט אנדרגראונד נשמעים.

יציאה לאקרנים עריכה

הסרט יצא לאור האקרנים ב-1 במרץ ,1991 בהפצת סרטי טריסטאר. הסרט נכנס לפסטיבל סרטי מוסקבה ה-17.^[1]

עם יציאתו, גרף הסרט כ-34 מיליון דולר לעומת תקציב הפקה של כ-32 מיליון דולר. הסרט זכה לביקורות מעורבות בעיקר מצד מבקרים והקהל אשר שיבחו רבות את הופעתו של קילמר כמוריסון ושאר הופעות השחקנים, הצילום, הבימוי וערכי ההפקה. לעומת זאת, הסרט זכה לביקורות שליליות על עריכתו ועל מוריסון. חברי הלהקה האמתיים ביקרו את הסרט בצורה גרועה ושלילית ביותר בטענה כי מוריסון תואר בסרט כמטורף פסיכוטי חולה שליטה שתיין ומסומם אך שיבחו את קילמר.

באתר Rotten Tomatoes קיבל הסרט ציון של כ-57% "רקוב" בהתבסס על כ-60 ביקורות וציון נורמלי של כ-6/10. האתר מציין; "ואל קילמר מספק הופעה אדירה ורבת עוצמה בתפקיד אחד מהדמויות האייקוניות ביותר של הרוק אך למרבה הצער, אוליבר סטון לא הצליח לשפוך אור על הקרקס הסובב סביב הכוכב".^[2] באתר Metacritic הסרט קיבל 62 מתוך 100.^[3]

מגזין הרולינג סטון נתן לסרט 4 כוכבים מתוך 4. באפריל 2019, כיותר מ-28 שנים לאחר צאת הסרט, אוליבר סטון הקרין גרסה חדישה יותר של הסרט בפסטיבל קאן 2019.^[4]