דנובה

נהר דנובה
	גשר מריה-ואלריה על הדנובה המחבר בין הונגריה לסלובקיה
אורך	2,860 ק"מ
גובה מוצא הנהר	925 מטרים
ספיקה ממוצעת	6,700 מ"ק לשנייה
אגן הניקוז	795,686 קמ"ר
מוצא	בריגאך, באזור היער השחור בגרמניה
שפך	הים השחור
מדינות באגן הניקוז	גרמניה, אוסטריה, סלובקיה, הונגריה, קרואטיה, סרביה, בולגריה, רומניה, מולדובה ואוקראינה
	נהר הדנובה, מסומן באדום

דַנוּבָּה (בגרמנית: Donau; ברומנית: Dunăre; בהונגרית: Duna; בסרבו-קרואטית: Dunav; באוקראינית: Дунай; בפולנית: Dunaj; ביוונית עתיקה: Ἴστρος) הוא הנהר השני באורכו באירופה, אחרי נהר הוולגה. אורכו של הדנובה הוא 2,860 ק"מ.

נהר הדנובה בבודפשט

הדנובה באולם

הדנובה נובע באזור היער השחור (Schwarzwald) בגרמניה ונשפך לים השחור כדלתה בתחום רומניה. הוא עובר דרך 10 מדינות ובדרכו חוצה את ערי הבירה וינה, ברטיסלאבה, בודפשט ובלגרד. הדנובה הוא אחד מנתיבי המים הבינלאומיים החשובים ביותר. זהו הנהר היחיד הזורם ממרכז אירופה לים השחור, ועל כן הוא אחד האמצעים העיקריים לתעבורה של סחורות בין מרכז ומזרח אירופה.

היסטוריהעריכה

במשך יותר מ-2,000 שנה שימש נהר הדנובה כאמצעי לתעבורת צבאות. גם האימפריה הרומית אשר במאות הראשונות לספירת הנוצרים היה נהר הדנובה גבולה הצפוני, עשתה בו שימוש. מאוחר יותר חצו את נהר הדנובה הגותים, הסלאבים, ההונים ושבטים אחרים בדרכם אל תוך האימפריה הרומית.

מקורות יוונים-ביזנטים שונים תיארו בשנים 1047-1046 ששבטי הפצ'נגים חצו את הדנובה הקפואה עם הבהמות שלהם (אחד המקורות אף מעריך את מספרם בכ-600,000 איש). תיאורים אלו מעלים אפשרויות היסטוריות שונות, ביניהן עדות אפשרית לקיצוניות עזה במיוחד של מזג האוויר באזור באותן השנים, וכן חיזוק אפשרי להשערות לפיהן אגדות שונות על חציית הדנובה ברגל - אשר מזוהות עם ההונים ונחשבות למיתוסים - אולי נכונות בחלקן^[1].

הצלבנים עשו שימוש בנהר הדנובה במהלך מסעות הצלב על מנת לנוע מהר יותר אל עבר ירושלים. בשלהי ימי הביניים השתמשו אף הטורקים העות'מאנים בנהר הדנובה להקלת גיחותיהם במסעות כיבושיהם בדרום-מזרח אירופה ובמרכז אירופה עד שנבלמו במערכה על וינה בשנת 1683 אשר לאחריה לא היוו עוד איום על מרכז אירופה.

במאה ה-19 נחתמו הסכמים רבים על מנת למנוע ממדינה כלשהי להשיג שליטה רבה מדי על נהר הדנובה. באותה התקופה נחלשה השפעת האימפריה העות'מאנית בבלקן ואילו השפעת האימפריה הרוסית עלתה, על כן, פעלו מדינות אירופה החזקות למנוע השתלטות רוסית על שפך נהר הדנובה. בשנת 1856 נחתם חוזה פריז שסיים את מלחמת קרים, הוראת החוזה הייתה שוועדה בינלאומית תפקח על השימוש בשפך נהר הדנובה לים השחור. ב-1890 ביצעה אוסטריה עבודות שיפור באזור הקרוי בשם "שער הברזל", המצוי כיום בגבול שבין רומניה לסרביה. לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, ועדת הפיקוח על נהר הדנובה אושרה מחדש בחוזה ורסאי.

אנדרטת "נעליים על הדנובה" לזכר הקורבנות היהודים שנורו על גדות הדנובה בידי אנשי צלב החץ ההונגרים בסוף מלחמת העולם השנייה

לאחר מלחמת העולם השנייה הפיקוח על נהר הדנובה לא התאפשר בגלל חלוקת אירופה למזרח ומערב על ידי מדיניות מסך הברזל של הסובייטים כפי שהטיב לתאר אותה וינסטון צ'רצ'יל.

בתחילת שנות ה-90 סלובקיה הטתה חלק מנהר הדנובה ל"סכר גאבציקובה" על מנת להפיק חשמל בשיטה ההידרו-אלקטרית, מה שעורר משבר עם הונגריה על קו הגבול ביניהן, משבר שיושב רק באופן חלקי. סכר זה היה פרויקט משותף של צ'כוסלובקיה, אוסטריה והונגריה אך הונגריה ואוסטריה נמנעו מלהשתתף בפרויקט עקב לחצים מצד קבוצות התומכות באיכות הסביבה וצ'כיה פרשה לאחר הפילוג בינה ובין סלובקיה.

ב-1992 חוברו נהר הריין, נהר המיין ונהר הדנובה במסגרת הפרויקט הגרמני "תעלת מיין-דנובה", מה שיצר נתיב מים באורך 3,500 ק"מ אשר קצהו האחד בשפך נהר הריין בים הצפוני וקצהו השני בשפך הדנובה בים השחור.

בשנת 1999, עקב הפצצת שלושה גשרים על ידי כוחות נאט"ו, נפגעה קשות התעבורה בנהר הדנובה בתחומי סרביה, נזק שתוקן רק בשנת 2002.

החשיבות הכלכליתעריכה

מי שתייהעריכה

מי הדנובה מהוים את מקור מי השתייה של כ-10 מיליון בני אדם המתגוררים ביישובים לאורכה. נכון לשנת 2004, כשליש ממי השתייה באזור שטוטגרט ומחוז דנובה עילית במדינת באדן וירטמברג בגרמניה, מקורם במי הדנובה המטוהרים, ובשיעור נמוך יותר בערים נוספות לאורכה כגון אולם ופסאו. באוסטריה ובהונגריה נעשה שימוש מועט במי הדנובה לצורכי שתייה בעיקר בגלל הצורך בטיהור מאסיבי שלהם. ברומניה רק באזורים מעטים בהם רמת הזיהום נמוכה ניתן להשתמש במי הדנובה לשתייה.

תובלה ומסחרעריכה

הדנובה משמשת כנתיב תובלה חשוב. פתיחת תעלת מיין-דנובה, איפשרה יצירת קשר תעבורתי על גבי ספינות בין הים השחור לבין מערב אירופה ונמל רוטרדם. תוכניות לשיפור התעבורה בנתיב המים הכרוכות בפעולות בינוי בהיקפים נרחבים, נתקלות בהתנגדויות של ארגוני איכות הסביבה.

דיגעריכה

הדיג בדנובה, אשר היווה מקור פרנסה עיקרי ובעל ערך כלכלי חשוב לתושבים המתגוררים לאורכו בימי הביניים, איבד מחשיבותו וכיום רק דייגים מעטים מתפרנסים ממנו בנקודות מסוימות לאורכו ובאזור השפך, שם הוא מגלם עדיין ערך כלכלי.

תיירותעריכה

בכל המדינות אשר לאורך הדנובה מפוזרים אזורים בעלי משמעות תיירותית כגון אזורי נופש, שמורות טבע ופארקים לאומיים. לאורך גדת הנהר, נמתח לאורך כ-2,900 קילומטר, "שביל האופניים של הדנובה" המהווה נקודת משיכה תיירותית חשובה.

בתרבות ובאמנותעריכה

"הדנובה הכחולה" הוא שמו של קטע מוזיקלי מפורסם בסגנון הוואלס, מאת המלחין האוסטרי יוהאן שטראוס. "גלי הדנובה" הוא קטע מוזיקלי בסגנון ואלס מאת המלחין הרומני יוסיף איוונוביץ'. "סיפורי הדנובה" הוא שמה של סימפוניה מאת המלחין האוסטרי-אמריקני ג'ו זאווינול.
הדנובה מוזכרת בהמנון הלאומי של בולגריה לשם תיאור יופיה הטבעי של הארץ. בשירי העם הליטאיים מוזכרת הדנובה יותר מאשר הנהר הארוך ביותר בליטא –נמן.
אסכולת הדנובה התפתחה בציור הגרמני במאה ה-16, כסגנון של ציורי נוף וטבע.
"נווט הדנובה" הוא שמו של ספר מאת הסופר הצרפתי ז'ול ורן.
הדנובה מוזכרת כאתר התרחשויות במספר רב של סרטי קולנוע.
בסדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים" מוזכרת ספינת חלל מסוג דנובה.
ישנו ניגון חסידי של חסידות חב"ד הנקרא "ניגון דונאיי" (שמו של נהר הדנובה ברוסית), המתוארך לסביבות שנת 1800^[2]. ניגון דונאיי הוא ניגון רגוע ושלו, ובא לרמז על הרועה ההולך בעקבות צאנו על שפת הנהר הזה, ומפיו מתפרץ שיר געגועים בקול ערב ונעים^[3].

מקור השםעריכה

השם הלטיני דאנוביוס הוא אחד ממספר שמות נהר ישנים באירופה שמקורם במילה הפרוטו-הודו-אירופאית דאנו (*deH2nu-), שמשמעה "נהר". שמות אחרים של נהרות באירופה, הנגזרים מן אותו השורש, הם: נהר הדונאצ'ק, נהר דווינה, נהר דון, נהר סוורסקי דונץ, נהר דניפר, נהר דניסטר ונהר דונסה. בשפה הסנסקריטית ריגוודית, "דאנו" פירושו "נוזל" או "ירידה". באווסטית, פירוש המילה הוא "נהר".

משמו הרומי של הנהר נגזר גם השם דנוביוס (Danuvius), שמו של אל נהר הדנובה הרומי.