פתיחת התפריט הראשי

ההחלטה על תוכנית ההתנתקות

תוכנית ההתנתקות היא תוכנית שיזם ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, לנסיגת ישראל מרצועת עזה ומארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון ולפינוי תושביהן הישראלים ומחנות צה"ל שבהן באופן חד צדדי. סביב התוכנית התנהל ויכוח חריף בין תומכיה למתנגדיה, וסדרת ההפגנות נגדה היו מן הגדולות שידעה המדינה בהיקפן. ביצועה החל ביום ה-15 באוגוסט 2005, והחלק של פינוי האזרחים שבה הושלם בתוך שמונה ימים.

תוכנית ההתנתקות
המאבק על תוכנית ההתנתקות
ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות
ביצוע ההתנתקות
ההתנחלויות שפונו
חבל עזה
(גוש קטיף
והתוחמת
הצפונית)
נוה דקלים | נצר חזני | פאת שדה
קטיף | רפיח ים | שירת הים
שליו | תל קטיפא | בדולח
בני עצמון | גדיד | גן אור
גני טל | כפר ים | כרם עצמונה
מורג | נצרים | אלי סיני
דוגית | כפר דרום | ניסנית
צפון השומרון גנים | כדים | חומש | שא-נור
רשימת ערכים הקשורים לתוכנית ההתנתקות

תוכנית ההתנתקות שנויה במחלוקת עזה, והיא עמדה בניגוד להצהרותיו של שרון בטרם היבחרו, אולם היא זכתה לתמיכת רוב חברי הכנסת, כשבסופו של דבר אושר החוק ליישומה בקריאה שלישית ב-16 בפברואר 2005 ברוב של 59 תומכים מול 40 מתנגדים ו-5 נמנעים.[1] על פי סקרים שנעשו, התוכנית נהנתה מתמיכת רוב הציבור ומהתנגדות מצביעי הליכוד[2]. בהצבעה שנערכה בקרב מתפקדי הליכוד, ההצעה נדחתה על ידי רוב המתפקדים[3]. בכנסת, רוב סיעת הליכוד הצביעה בעד התוכנית ושרון לא נענה לתביעות להעמידה למשאל עם של כלל הציבור.

הולדת התוכניתעריכה

רקע היסטוריעריכה

מאז ספטמבר 2000 הייתה מדינת ישראל נתונה תחת מתקפת טרור מצד הפלסטינים במסגרת האינתיפאדה השנייה. באמצעות הגברת הפעילות הצבאית ובניית גדר ההפרדה הצליחה ישראל לבלום בהדרגה את הטרור הפלסטיני שהסב לישראל כ-1,000 אבידות בחמש שנים (עד ל-2005). מרצועת עזה, המוקפת כולה על ידי גדר, לא יצאו כמעט פיגועי התאבדות מוצלחים אך ארגוני הטרור הפגיזו את יישובי גוש קטיף ויישובי עוטף עזה והנגב המערבי במאות רקטות קסאם ובאלפי פצצות מרגמה. העיר שדרות, הסמוכה לרצועת עזה, החלה לספוג מאות רקטות, שגרמו למספר הרוגים. צה"ל ערך בתגובה מספר מבצעים גדולים ברצועה, שאומנם הביאו לשקט זמני, אך זכו לביקורת בינלאומית קשה עקב הנזק הרב שנגרם לפלסטינים.

ב־19 במרץ 2001 פורסמה בעיתון "הארץ ידיעה מאת זאב שיף כי שרון מוכן לפנות את נצרים, מורג וכפר דרום במסגרת הסדר ביניים מתמשך. הידיעה הוכחשה נמרצות על ידי לשכת ראש הממשלה (שהיה באותו זמן בוושינגטון) זמן קצר לאחר שנבחר על יסוד ההבטחה שימנע מביצוע צעדים כלשהם לקראת הפלסטינים.

בשנת 2003 נערכו בחירות לכנסת השש עשרה ובהן זכה הליכוד ב-38 מנדטים. הליכוד רץ תחת הנהגתו של אריאל שרון ששלל מהלכים חד צדדיים והכריז במפורש "דין נצרים כדין תל אביב". יריבו העיקרי היה עמרם מצנע ממפלגת העבודה שרץ תחת ההבטחה לפינוי חד-צדדי של מספר התנחלויות בשומרון וברצועת עזה. שרון הקים את ממשלת ישראל השלושים, שהייתה יציבה למדי, והתבססה על קואליציה של מפלגות מרכז וימין. מנגד, נפתחו כנגד שרון ושני בניו - עמרי וגלעד - חקירות פליליות בגין השגת תרומות בלתי חוקיות לקמפיין הבחירות. היה חשש שהיועץ המשפטי לממשלה מני מזוז יחליט להעמיד לדין את אריאל שרון ובניו.

הולדת התוכניתעריכה

שרון העלה את ההצעה אחרי כשלוש שנים בראשות הממשלה, לאחר שהתבטא מספר פעמים בזכות מדיניות ההפרדה. התחלת גלגול הרעיון באופן פומבי הייתה בועידת ראש הממשלה ליצוא ולשיתוף פעולה בינלאומי שנערכה ב־20 בנובמבר 2003, בנאום (שלא זכה לתהודה רבה בשל הפיגוע באיסטנבול) הזכיר אמנם שרון את מפת הדרכים אולם הצהיר כי הוא שוקל צעדים חד צדדים. ב־5 בדצמבר, ניצל אהוד אולמרט, מקורבו של שרון את הופעתו (במקום שרון) באזכרה לזכרו של דוד בן-גוריון על מנת לקרוא לנסיגה חד צדדית. ההצגה הרשמית (גם אם בצורה כללית) של ההתנתקות ברצועת עזה וביו"ש הייתה של שרון בכנס הרצליה ב־18 בדצמבר 2003. ב־2 בפברואר 2004 הוא דיבר לראשונה במפורש בראיון עיתונאי עם יואל מרקוס בעיתון "הארץ" על הורדת 17 יישובים ברצועת עזה ושלושה בשומרון.

מכיוון שהשנים שקדמו להצעה אופיינו בעיקר בחוסר מעש, היו רוב ההתייחסויות להצעה כאל ספין תקשורתי, שנועד להדוף ביקורת משמאל כמו הקודמים לו. למרות הספקנות, ואולי בגללה, המשיך שרון בדחיפת ההצעה, בטענו כי הבין שהשהייה ברצועת עזה מנוגדת לאינטרסים של ישראל.

שרון טען שממילא לא נישאר, בסופו של דבר, באזורים מסוימים של 'ארץ ישראל השלמה', ולכן אין טעם להמשיך לשפוך שם דם וכסף. כמו כן, מטרתו של שרון הייתה לחסום בהצעתו את יוזמת ז'נבה של יוסי ביילין, שאותה ראה כמסוכנת לעתידה של מדינת ישראל. תגובת הימין האינסטינקטיבית הייתה תחושה של הלם ובגידה, והתמצתה בביטוי שמסר ח"כ יוסי שריד לח"כ צבי הנדל: "עומק העקירה - כעומק החקירה", שפירושו כי שרון מנסה לרצות את השמאל, על מנת שיניח לו בתיקים שנחקרו, בפרשת האי היווני ובפרשת סיריל קרן, טענה ששותפים לה מאוחר יותר העיתונאים רביב דרוקר ועפר שלח בספרם "בומרנג", שם הם כותבים כי "תוכנית הפינוי נולדה כי שרון היה משוכנע שעדנה ארבל תגיש נגדו כתב אישום". גדי בלום וניר חפץ, בספרם "הרועה - סיפור חייו של אריאל שרון", שוללים טענה זו, ומציינים ששרון היה מוכן לוויתורים קיצוניים עוד לפני תחילת החקירה נגדו.[4]

גורמי צבא וביטחון בכירים הופתעו לפרסום התוכנית באמצעי התקשורת, מאחר שלא נערך דיון מקדים עם הצבא לגבי התוכנית, וצה"ל לא היה שותף בתהליך קבלה ההחלטה. גם הקבינט המדיני-ביטחוני לא היה שותף מלא לקבלת ההחלטה, שהוכרעה בידי פורום החווה ובהתייעצות עם קציני צה"ל מקורבים[5].

המאבק להעברת התוכנית בממשלהעריכה

מכתב ההצהרות האמריקניעריכה

  ערך מורחב – המכתב של בוש לשרון

כחלק מההכנה של קבלת תוכנית ההתנתקות בימין, הפעיל שרון שדולה חזקה בממשל האמריקני לקבלת התוכנית. בתחילה האמריקנים לא רצו לשמוע ממנה עד לאחר הבחירות לנשיאות אצלם. אבל לחץ רב של שתדלניו של שרון בראשותו של דב וייסגלס, עשה את שלו והצליח לשכנע את בכירי הממשל האמריקני לתמוך בתוכנית.

 
שרון ובוש באחת מפגישותיהם

ואכן, באפריל 2004 נפגש שרון עם הנשיא ג'ורג' בוש בבית הלבן וקיבל ממנו, לטענתו, הבטחות לתמיכה אמריקנית בתביעות ישראליות במשא ומתן עתידי מול הפלסטינים. הבטחות אלו סוכמו במכתב של בוש לשרון מיום ה־14 באפריל 2004. עם ההתחייבויות המשמעותיות נמנו:

  • שלילת זכות השיבה וחזרתם של הפליטים לתחומי 1947.
  • הכרזה אמריקנית שהגבולות העתידיים לא יתאמו לקו הירוק של 1949. בשל עקרון גושי ההתיישבות וגבולות בני הגנה.
  • מניעת ניהול משא ומתן מדיני, כמו גם מניעת הקמתה של מדינה פלסטינית, כל עוד לא יפורקו ארגוני הטרור ויבוצעו רפורמות משמעותיות.

הפלסטינים קיבלו במורת רוח ובהתמרמרות רבה מכתב זה, שנתפס כגרוע מבחינתם. מתנגדי הנסיגה מצידם טענו כי בנאומו של בוש ובמסמך שהפיץ שרון, אין הבטחות מפורשות כי אם ניסוחים מעורפלים בלבד. מעבר לכך, נטען שגם אם מדובר בהבטחה, הממשלים הבאים יכולים להתנכר להבטחות אלו, כפי שהתכחשו להבטחתם לסיוע כספי בעקבות הנסיגה מלבנון.

משאל מתפקדי הליכודעריכה

כעבור כמה חודשים עמד שרון מול דיון עוין במוסדות הליכוד, ועל מנת להימנע מהדיון הציע לקחת את ההצעה למשאל בין חברי הליכוד. ההצעה עוררה טענות רבות. נטען שאם ראש הממשלה מעוניין ללכת למשאל בנושא כל-כך גורלי, עליו להביא את השאלה להכרעת העם ולא להכרעת חברי מפלגתו. מאידך נטען שמשאל עם אינו כלי מקובל בדמוקרטיה הייצוגית של ישראל. שרון סירב ללכת למשאל עם, ובהסתמכו על סקרים שחזו פער של כ-20% אחוז לטובת תוכניתו, החליט שרון ב-9 באפריל 2004 להביא את ההתנתקות למשאל בקרב מתפקדי הליכוד, והודיע כי יקבל את תוצאות המשאל, תהיינה אשר תהיינה. ב-11 באפריל הודיעה ועדת הבחירות המרכזית של הליכוד, בראשות השופט בדימוס ד"ר צבי כהן, כי משאל מתפקדי הליכוד יתקיים ב-29 באפריל, בין השעות עשר בבוקר לחצות. המועד לא התחשב בעובדה שביום זה אמור היה להתקיים גם הפיינל פור בתל אביב. כשהתקרב מועד ההצבעה, הוחלט לדחות את ההצבעה ל-2 במאי מסיבה זו, בתקווה להעלאת אחוז המצביעים ולהגברת סיכוייו של שרון לנצח.

לקראת המשאל הפנים מפלגתי התארגנה מועצת יש"ע להשפיע על חברי הליכוד. בגייסה את כל משאביה האנושיים והכספיים, היא הניעה את המתנחלים ותומכיהם להשפיע אישית על חברי הליכוד והפעילה קמפיין פרסומי מאסיבי.

ראש הממשלה לא ניהל קמפיין משמעותי בתוך הליכוד, והמלאכה בוצעה בעיקר על ידי ממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט. יש שראו בסירובו של שרון לנהל קמפיין הולם עוד ראיה לחוסר רצינותו. עם זאת, שרון הפעיל לחץ פוליטי כבד על שריו הבכירים להודיע פומבית על תמיכתם בתוכנית.

ב-2 במאי ספג שרון מכה מורלית מידי אנשי מפלגתו, כאשר הליכוד החליט ברוב גדול לדחות את תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה.[6] תנועת שינוי, השותפה הקואליציונית העיקרית של הליכוד בממשלה, דרשה מראש הממשלה להביא את ההצעה להכרעה לאומית, להבדיל מההכרעה הפנים מפלגתית בליכוד. למרות הצהרתו של שרון כי הוא מכבד את תוצאת המשאל, שרון ביצע בפועל שינויים קוסמטיים זעירים בתוכנית, והביא אותה לאישור הממשלה, בטענה שזוהי תוכנית שונה מהתוכנית המקורית. על התחמקות זו מהתחייבותו-שלו ספג שרון ביקורת קשה ממתנגדי התוכנית.

 
הפגנת השמאל בכיכר רבין, 15 במאי 2004

ב־15 במאי קיים "מטה הרוב" (איחוד של ארגוני שמאל, כגון שלום עכשיו ומפלגת העבודה) הפגנה גדולה בכיכר רבין שבה קרא "לצאת מעזה ולהתחיל לדבר".[7] ההפגנה התרחשה יומיים אחרי שנהרגו 11 חיילי צה"ל בפעילות מבצעית בשכונת זייתון וברפיח ברצועת עזה.[8][9]

ב־18 במאי נערך מבצע קשת בענן בעיר רפיח כנגד תשתית הטרור המקומית ומנהרות ההברחה.[10] במהלך המבצע נהרגו 53 פלסטינים, מהם 41 מחבלים ונזק רב נגרם למחנה הפליטים.[11][12] עשרות בתים נהרסו על ידי דחפורי צה"ל וגררו ביקורת בינלאומית קשה.[13] המבצע העלה לסדר היום את בעיית ציר פילדלפי בתוכנית ההתנתקות.

העלאת ההצעה בממשלהעריכה

בסופו של דבר החליט ראש הממשלה להעלות תוכנית דומה להצבעה בממשלה. לאחר התייעצויות ומאבקים בתוך הליכוד, הובאה להצבעה (ב־6 ביוני 2004) הצעת פשרה מתוקנת שהחליטה שישראל תצא מרצועת עזה ולמרות זאת קבעה שאין בכך החלטה על פינוי יישובים.[14][15][16] באשר לסתירה שבדברים, היו מי שבחרו להתעלם ממנה והיו מי שאמרו שזהו מס שפתיים לימין. על מנת להבטיח את הרוב בממשלה להצעה, פיטר ראש הממשלה שניים משרי הימין: בנימין אלון ואביגדור ליברמן,[17] בצעד שנוי במחלוקת,[18][19] שאף ספג ביקורת משופטי בג"ץ.[20] החלטה זו הביאה לפרישת האיחוד הלאומי ומקצת המפד"ל מהממשלה.[21]

על-פי הצהרות שרון, תוכנית ההתנתקות אמורה הייתה להתבצע עד סוף 2005, ולהביא להסרת הנוכחות הישראלית ברצועת עזה.[22] בשלב מסוים נשקלה האפשרות לאפשר נוכחות מצרית ברצועה, על מנת לדאוג ליציבות ולסדר, וזאת כתחליף לרשות הפלסטינית איתה ממשלת ישראל סרבה לדון.

תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה העלתה שאלות דומות לגבי יהודה והשומרון. בהצהרותיו לנשיא בוש, הבטיח שרון לפנות גם כמה מההתנחלויות בצפון השומרון.

בעקבות החלטת הממשלהעריכה

  ערך מורחב – המחאה נגד תוכנית ההתנתקות
 
כרזה נגד התוכנית על גשר בית המשפט העליון בירושלים
 
הרב אברהם אלקנה שפירא נואם בעצרת בגוש קטיף נגד הגירוש, תשס"ה

התגובות על התקדמות ביצוע תוכנית ההתנתקות היו שונות. אנשי גוש קטיף החליטו לצאת בקמפיין ציבורי בשורה של פעילויות נגד ההחלטה. אחת מהפעילויות הייתה ליצור שרשרת אנושית לאורך 90 הקילומטרים מגוש קטיף לירושלים, ביום ה-25 ביולי 2004, ז' אב התשס"ד, בסמוך לתשעה באב. על פי דיווחי המשטרה הגיעו לשרשרת האנושית כ-130 אלף איש שעמדו בצידי הכבישים בין גוש קטיף לירושלים, במפגן שקט של הזדהות עם תושבי גוש קטיף. לטענת אנשי גוש גטיף הגיעו למעלה מ-200 אלף איש.

לעומת המפגן השקט הזה, היו מתנחלים כדוגמת חגי בן ארצי, שהצהיר בראיון כי לא ייצא חי מביתו. יואל מרקוס התריע ב'הארץ', וראש השב"כ אבי דיכטר התריע בישיבת ממשלה שגברו הסיכונים שאיש ימין קיצוני ינסה לפגוע באריאל שרון. כמו כן אמר דיכטר[23] כי "מתנחלים חמושים ברובי צבע יירו בעת הפינוי לעבר חבריהם כדי ליצור בהלה כאילו החיילים הם היורים. בתגובה המתנחלים ישיבו באש חיה לעבר חיילי צה"ל". הכותרת בידיעות אחרונות הייתה "תסריט האימים". בעת הפינוי עצמו לא היה זכר לכל אלו.

גם הצד הפלסטיני לא נותר שלו. ברצועת עזה נוצר מצב של אנרכיה, בעקבות מלחמות "ירושה" על השלל שעתיד ליפול בחיקם. כך בוצעו על ידי אנשי דחלאן חטיפות של אנשים שונים, שכולם שוחררו בחיים, לאחר התערבות של יאסר ערפאת.

ב-14 בספטמבר 2004 קיבל הקבינט המדיני-ביטחוני את עקרונות החקיקה לפיצויים. מיום זה מתנחלים שירצו להתפנות יוכלו לקבל מקדמות. כניסת ההליך לשלב מעשי הלהיטה את הרוחות. שר האוצר, בנימין נתניהו, הודיע שהוא בעד משאל עם, כדי לצנן את הרוחות.[24] התקבלו איומים על חייו של ראש מנהלת ההתנתקות יונתן בשיא, בפועל לא אירע דבר, ולכן גורמי ימין טוענים שלא היו כלל איומים ומדובר בפרובוקציה של השב"כ.

המאבק להעברת התוכנית בכנסתעריכה

אחרי אישור התוכנית בממשלה, נותר היה להעביר אותה בכנסת. בינתיים, ברצועת עזה חלה הסלמה.

מבצע ימי תשובהעריכה

ב-30 בספטמבר 2004 פתח צה"ל במבצע ימי תשובה בצפון הרצועה אחרי ששני ילדים נהרגו ממטח רקטות קסאם על העיר שדרות. במבצע זה נכנסו כוחות צה"ל לבית חאנון, בית לאהיא ומחנה הפליטים ג'בליה במטרה למנוע את ירי רקטות הקאסם אל עבר שדרות ויישובי גוש קטיף. במהלך המבצע נהרגו עוד 3 ישראלים, ואילו הפלסטינים שילמו מחיר כבד: כ-133 פלסטינים, רובם הגדול מחבלים, נהרגו במהלך המבצע, ועשרות בתים נהרסו.

הפלסטינים והשמאל האשימו את שרון בניסיון להבעיר את הרצועה בשביל לצאת מעזה בשיטת האדמה החרוכה, ואילו מתנגדי ההתנתקות טענו שיציאה מעזה תביא לכך שרקטות קאסם ינחתו גם באשקלון ובחוות השקמים.

ההצבעה בכנסתעריכה

ב-26 באוקטובר 2004 אושרה תוכנית ההתנתקות המתוקנת בהצבעה דרמטית בכנסת, ברוב של 67 כנגד 45 ו-7 נמנעים,[25] כאשר הליכוד היה מפוצל בהצבעתו, רובו ככולו של השמאל הצביע בעד התוכנית, ואילו מרבית הסיעות הערביות נמנעו.[26][27] השר עוזי לנדאו וסגן השר מיכאל רצון שהצביעו נגד קיבלו מכתבי פיטורין מיד לאחר ההצבעה. בהחלטה שאושרה לא אושר פינוי בפועל של התנחלויות אלא רק הכנת המסגרת ליישום תוכנית ההתנתקות (חקיקת חוקי הפיצויים, הסדרתה החוקית של מנהלת סל"ע). בעקבות ההצבעה העמידו בנימין נתניהו ולימור לבנת שהצביעו בעד תוכנית ההתנתקות יחד עם המפד"ל אולטימטום לגבי החלטה על משאל עם. המפד"ל אכן פרשה בתחילת נובמבר לאחר שהאולטימטום פג אולם נתניהו ולבנת ניצלו את התדרדרות מצבו של יאסר ערפאת והודיעו כי בנסיבות שהשתנו הם אינם פורשים מהממשלה.

חוק יישום תוכנית ההתנתקות (הידוע בכינוי חוק "פינוי-פיצוי"), שהוא החוק המסדיר את הפיצויים למפונים, אושר בכנסת ב-16 בפברואר 2005.

בעקבות ההתקדמות לעבר תהליך ההתנתקות וההסכמה על הצטרפות מפלגת העבודה והחרדים לממשלת שרון, החריפו מתנגדי ההתנתקות את מאבקם. קציני מילואים הודיעו שיסרבו פקודה. בצמתים, בערים ובגוש קטיף עצמו נערכו הפגנות, שבגדולות שבהן נכחו למעלה מ-100 אלף איש.

התגברות גל המחאהעריכה

  ערך מורחב – המחאה כנגד תוכנית ההתנתקות

החל מתחילת אפריל 2005 עברו מתנגדי ההתנתקות להדגשת הבעיות ההומניות שייגרמו על ידי התוכנית (ניתוק ילדים מבתי הספר, פירוק קהילות) והטכניות (מקום למגורים, המשך חקלאות) במקום הנימוקים הביטחוניים שהיו במוקד קודם לכן.

לקראת יום העצמאות פתחו מתנגדי ההתנתקות במבצע כתום שבמסגרתו חולקו (במימון מועצת יש"ע) סרטים כתומים רבים.

המטה העולמי להצלת העם והארץ ערך כנס תחת הכותרת "מי לה' אלי", בהשתתפות אלפים בבנייני האומה. במסגרת הכנס נשאו נאומים בזכות סירוב פקודה והצדיעו לסרבנים, הרבנים תקעו בשופרות ולבשו שקים לאות אבל על קבלת התוכנית.

בתחילה יולי פתחו חברי הכנסת של הליכוד המתנגדים לתוכנית (בראשות עוזי לנדאו) בקמפיין, הכולל פרסום חוצות, המנסה לשכנע את הציבור להתנגד לתוכנית מטעמים ביטחוניים. בקמפיין צוטטו אישים ביטחוניים בכירים (כראש השב"כ, יובל דיסקין, וכרמטכ"ל לשעבר, משה יעלון), בדבר הסכנות שטומנת בחובה התוכנית.

קבוצה גדולה מרבני הציבור הדתי לאומי בראשות הרב אברהם שפירא, קראו לסרב לפקודת הפינוי. לעומתם רבנים אחרים וביניהם הרב שלמה אבינר ומרדכי אלון התנגדו לסירוב פקודה מטעמים שונים.

תמיכת הציבור בתוכנית ההתנתקותעריכה

כשבועיים לפני המועד להתחלת ביצוע ההתנתקות דיווח עיתון "הארץ" על פי סקר שנערך באוניברסיטת תל אביב[דרוש מקור] כי 57% מהיהודים בישראל, ו-60% מהציבור כולו תומך בתוכנית, ו-34% מתנגדים לה. 23% מהמתנגדים חוששים שהתוכנית תראה כבריחה, 21% מציינים חשש מהגברת הטרור. רק 9% תולים את התנגדותם בהיותה של עזה חלק מארץ ישראל המובטחת. 6% מהציבור עדיין האמינו שלא תבוצע כלל.

תהליך קבלת התוכניתעריכה

חלק ממבקריה של התוכנית טענו שהיא התקבלה בדרך לא דרך, בפורום מצומצם של אנשי שרון, ללא הליך מסודר של דיונים מדיניים בממשלה, בצבא ובמועצה לביטחון לאומי. הרמטכ"ל משה יעלון טען כי לא היה שותף בהתייעצות בקבלת ההחלטה, אלא שמע עליה משר הביטחון שאול מופז, ולאחר מכן במאמר של יואל מרקוס וכי התוכנית התקבלה ללא דיונים ועבודת מטה באופן חובבני. את דבריו חיזק מבקר המדינה בדוח שהוציא בסוף ספטמבר 2006 כתב כי ראשי המועצה לביטחון לאומי שמעו על ההחלטה בטלוויזיה[28].

לקריאה נוספתעריכה

  • יאיר שלג, המשמעות הפוליטית והחברתית של פינוי יישובים ביש"ע, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2004
  • רביב דרוקר ועפר שלח, בומרנג - כישלון המנהיגות באינתיפאדה השנייה, הוצאת כתר, 2005.

קישורים חיצונייםעריכה

ראו עוד קישורים במאמר: תוכנית ההתנתקות

הערות שולייםעריכה

  1. ^ פירוט תוצאות ההצבעה לאישור החוק, באתר הכנסת, 16 בפברואר 2005
  2. ^ סקר "גלובס" לקראת ההתנתקות: 55% בעד, 38% נגד; השסע בעינו, באתר גלובס, 5 באוגוסט 2005
  3. ^ אטילה שומפלבי ודיאנה בחור-ניר, תבוסת שרון: 59.5% - נגד ההתנתקות, 39.7% - בעד, באתר ynet, 3 במאי 2004
  4. ^ הרועה - סיפור חייו של אריאל שרון / גדי בלום, ניר חפץ, עמ' 20
  5. ^ אלכס פישמן, מנותקים מהמציאות. עשור להתנתקות, באתר ynet, 27 ביוני 2015
  6. ^ אטילה שומפלבי ודיאנה בחור-ניר, תבוסת שרון: 59.5% - נגד ההתנתקות, 39.7% - בעד, באתר ynet, 3 במאי 2004
  7. ^ כ-150 אלף השתתפו בהפגנה למען יציאה מעזה, באתר וואלה! NEWS‏, 16 במאי 2004
  8. ^ אטילה שומפלבי, הפגנת ה-150 אלף: פרץ הלהיב, איילון מתח ביקורת, באתר ynet, 16 במאי 2004
  9. ^ תולי שרגאי‏, האנרכיסטים חטפו מכות בהפגנת השמאל, באתר וואלה! NEWS‏, 18 במאי 2004
  10. ^ חנן גרינברג, 20 הרוגים פלסטינים ברפיח; נדחו עתירות נגד הרס בתים, באתר ynet, 18 במאי 2004
  11. ^ חנן גרינברג, יומן אירועים: 14 ימים במאי, באתר ynet, 24 במאי 2004
  12. ^ חנן גרינברג, רפיח: "המבצע הושלם, אך הפעילות רחוקה מסיום", באתר ynet, 25 במאי 2004
  13. ^ עלי ואקד, הליגה הערבית: ישראל מבצעת טיהור אתני, נפנה להאג, באתר ynet, 18 במאי 2004
  14. ^ החלטת הממשלה המאשרת את תוכנית ההתנתקות, באתר השירותים והמידע הממשלתי‏, 6 ביוני 2004
  15. ^ דיאנה בחור-ניר ואילן מרסיאנו, החלטה היסטורית: הממשלה קיבלה את תוכנית ההתנתקות, באתר ynet, 7 ביוני 2004
  16. ^ גדעון אלוןהממשלה אישרה את ההתנתקות על בסיס פשרת לבני: 14 שרים תמכו, 7 התנגדו, באתר TheMarker‏, 6 ביוני 2004
  17. ^ דיאנה בחור-ניר ואילן מרסיאנו, הסוף לקואליציה: ראש הממשלה פיטר את שרי האיחוד הלאומי, באתר ynet, 4 ביוני 2004
  18. ^ דיאנה בחור-ניר ואילן מרסיאנו, שרי האיחוד הלאומי פוטרו; לבני: ניתן להגיע לפשרה, באתר ynet, 5 ביוני 2004
  19. ^ פרופ' עמנואל גרוס, פיטורים בלי סיבה, באתר ynet, 6 ביוני 2004
  20. ^ דיאנה בחור-ניר וטל רוזנר, מזוז לבג"ץ: לא לעכב את ההצבעה על ההתנתקות, באתר ynet, 6 ביוני 2004
  21. ^ אילן מרסיאנו, האיחוד הלאומי: ממחר אנחנו אופוזיציה לכל דבר, באתר ynet, 6 ביוני 2004
  22. ^ אילן מרסיאנו ודיאנה בחור-ניר, שרון בכנסת: "התוכנית תועבר ביום ראשון. נקודה", באתר ynet, 2 ביוני 2004
  23. ^ ידיעות אחרונות 5/105
  24. ^ יפעת זהר ומנחם רהט, נתניהו: לקיים משאל עם על ההתנתקות, באתר nrg‏, 13 בספטמבר 2014
  25. ^ סיכום תוצאות ההצבעה, פרוטוקול ישיבה מס' 173, מאתר הכנסת, 26 באוקטובר 2004
  26. ^ רשימת המצביעים ע"פ הצבעותיהם, חלק 1, פרוטוקול ישיבה מס' 173, מאתר הכנסת, 26 באוקטובר 2004
  27. ^ רשימת המצביעים ע"פ הצבעותיהם, חלק 2, פרוטוקול ישיבה מס' 173, מאתר הכנסת, 26 באוקטובר 2004
  28. ^ רוני סופר, במועצה לביטחון לאומי שמעו על ההתנתקות בטלוויזיה, באתר ynet, 28 בספטמבר 2006