ההיסטוריה של האיגודים המקצועיים בבריטניה

ההיסטוריה של האיגודים המקצועיים בבריטניה מקיפה את הארגון, הפעילות, הרעיונות, הפוליטיקה וההשפעה הציבורית של איגודי העובדים (האיגודים המקצועיים) הבריטיים, מראשית המאה ה-19 ועד ימינו.

המאות ה-18 וה-19

עריכה
 
עצרת של אנשי האיגודים המקצועיים בשדות קופנהגן, לונדון. 21 באפריל 1834, לצורך הגשת עתירה למלך למחילת העונש שנגזר על עובדי דורצ'סטר.

האיגודים בבריטניה היו נתונים תכופות לדיכוי קשה עד שנת 1824, אך למרות כך היו נפוצים בערים כמו לונדון. קיומם החוקי של איגודים מקצועיים אושר בשנת 1824, כאשר מספר גדל והולך של עובדי מפעלים הצטרפו לאיגודים אלה במאמציהם להשיג שכר ותנאי עבודה טובים יותר. מאבק במקום העבודה התבטאה גם בלודיזם והייתה בולטת במאבקים כמו ההתקוממות של 1820 (אנ') בסקוטלנד, בה 60,000 עובדים פתחו בשביתה כללית, שהופסקה בכוח במהרה. החל משנת 1830 נעשו ניסיונות להקים איגודים כלליים לאומיים, ובראשם האיגוד הגדול הלאומי המאוחד של רוברט אוון בשנת 1834, שמשך אליו מגוון של סוציאליסטים, מתומכי אוון, ועד מהפכנים. ארגון זה מילא חלק בהפגנות לאחר פרשת חללי טולפודל, אך התמוטט במהרה.

התפתחות חשובה של תנועת האיגודים המקצועיים בוויילס הייתה מחאת מרטיר במאי 1831. במחאה זו, עובדי פחם ופלדה, שהועסקו על ידי משפחת קרושיי, החזקה יצאו לרחובות העיר מרטיר טיידפיל, וקראו לרפורמה, במחאה כנגד הורדת שכרם והאבטלה הכללית במדינה. בהדרגה התפשטה המחאה לעיירות וכפרים סמוכים, ובסוף מאי כל האזור היה שותף למחאה, ולראשונה בעולם הונף דגל המהפכה האדום – שמאז אומץ בינלאומית על ידי תנועת איגודים מקצועיים. וקבוצות סוציאליסטיות בדרך כלל.

 
הפגנת צ'רטיסטים - תחריט משנת 1886 מתוך הספר "סיפורים אמיתיים של שלטונה של המלכה ויקטוריה" מאת קורנליוס בראון

התנועה הצ'רטיסטית

עריכה

בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19, תנועת האיגודים המקצועיים הושמה בצל הפעילות הפוליטית. חשיבות מיוחדת הייתה לתנועה הצ'רטיסטית, שמטרותיה נתמכו על ידי מרבית הפעילים החברתיים, אם כי נראה שאף אחד מהם לא מילא תפקידים ראשיים. התנועה הצ'רטיסטית הייתה תנועה של מעמד הפועלים לשינוי פוליטי בבריטניה שהתקיימה בין השנים 1838 עד 1858. היא קיבלה את שמה מאמנת העם (צ'רטר) משנת 1838 והייתה תנועת מחאה לאומית, עם מעוזי תמיכה מסוימים בצפון אנגליה, במזרח מידלנדס, בקדרות סטאפורדשייר, במדינה השחורה ובעמקי דרום ויילס. התמיכה בתנועה הייתה בשיאה בשנים 1839, 1842 ו-1848, כאשר הוצגו בפני הפרלמנט עצומות עליהן חתמו מיליוני אנשים עובדים. האסטרטגיה ששימשה הייתה להשתמש בסולם התמיכה שהפגינו בעתירות אלה ובפגישות ההמוניות אשר נלוו, להפעלת לחץ על פוליטיקאים להודות בזכותם לקבל זכויות שוות. לפיכך, הצ'ארטיזם הסתמך על שיטות חוקתיות כדי להבטיח את מטרותיו, אם כי היו כאלה שהיו מעורבים בפעולות מרד, בעיקר בדרום ויילס וביורקשייר. הממשלה לא נעתרה לאף אחת מהדרישות, והעובדים נאלצו להמתין עוד שני עשורים לקבלת זכויותיהם. התנועה הייתה פופולרית בקרב מספר איגודים מקצועיים, במיוחד חייטים, סנדלרים, הנגרים והבונים של לונדון. אחת הסיבות הייתה החשש מזרם העבודה הבלתי מיומנת, במיוחד בחייטות וייצור נעליים. במנצ'סטר ובגלאזגו, המהנדסים היו מעורבים עמוקות בפעילות הצ'רטסטית. איגודים מקצועיים רבים פעלו בשביתה הכללית של 1842, שהתפשטה ל-15 מחוזות באנגליה ובוויילס, ושמונה מחוזות בסקוטלנד. הצ'ארטיזם לימד טכניקות וכישורים פוליטיים שנתנו השראה להנהגת האיגודים המקצועיים.[1][2]

מוסדות חדשים

עריכה

פעילות האיגודים משנות ה-50 של המאה ה-19 ועד שנות ה-50 של המאה ה-20 בתחום הטקסטיל וההנדסה הייתה בעיקר בידי העובדים המיומנים. הם תמכו בשכר דיפרנציאלי, לעומת הלא מיומנים. הם התמקדו בשליטה בייצור מכונות ונעזרו בתחרות שהייתה בין החברות בשוק העבודה הבריטי.[3]

לאחר ההתפלגות בתנועה בשנת 1848, נעשו מאמצים להקים קואליציית עובדים. האיגוד המאוחד של הכורים והימאים בצפון-מזרח, פעל בין השנים 1851–1854 לפני שגם הוא קרס בגלל עוינות חיצונית ומחלוקות פנימיות על יעדים. המנהיגים חיפשו סולידריות של מעמד הפועלים כמטרה ארוכת טווח, ובכך הקדימו את אסטרטגיות השותפות שקידמה מועצת העבודה בשנת 1854.[4]

איגודים מקצועיים קבועים יותר הוקמו משנות ה-50 של המאה ה-19. הם התאפיינו כבעלי יותר משאבים, וכפחות רדיקליים. מועצת הסחר בלונדון הוקמה בשנת 1860, ומהומות שפילד דרבנו את הקמת מועצת ארגוני העובדים בשנת 1868. מעמדם החוקי של איגודים מקצועיים בבריטניה נקבע על ידי "הוועדה המלכותית לאיגודים מקצועיים" בשנת 1867, זו הסכימה כי הקמת הארגונים היא לטובת המעסיקים והעובדים כאחד. איגודי עובדים אושרו בשנת 1871 עם אימוץ חוק האיגודים המקצועיים 1871.

יוניוניזם חדש: 1889–1893

עריכה

"האריסטוקרטיה של העבודה" כללה את העובדים המיומנים שהיו גאים וקנאים במונופול שלהם, והקימו איגודי עובדים כדי להרחיק מהאיגוד את הפועלים לא מיומנים והן את המיומנים למחצה. האיגודים החזקים ביותר של אמצע התקופה הוויקטוריאנית היו איגודים של עובדים מיומנים כמו אגודת המהנדסים המאוחדת. איגוד מקצועי היה די נדיר בקרב עובדים מיומנים למחצה ובלתי מיומנים.[5] פקידי האיגוד נמנעו ממאבק, מחשש כי שביתות יאיימו על ההכנסות מגבייה של האיגודים וכך אף על שכרם. גל שביתה בלתי צפוי פרץ בשנים 1889–1890, שהונעו יקר על ידי המהציבור הרחבניתן להסביר את הצלחתה בהשל השביתה ידרדרות ההיצע של עבודה כפרית, שהאגר דילה את כוח המיקוח של עובדים לא מיומנים. היוניוניזם החדש החל משנת 1889 כלל חיזור והסברה שיטתית להכנסת העובדים הלא-מיומנים והמיומנים למחצה כחברי האיגוד. בן טילט היה מנהיג בולט בשביתת הרציף בלונדון בשנת 1889. הוא הקים את התאחדות הכללית של עובדי הרציפים בשנת 1889, שזכתה לתמיכה של עובדים מיומנים. 30,000 חבריה זכו במקדמה בשכר ובתנאי העבודה.[6][7][8]

האיגודים מילאו תפקיד בולט בהקמת הוועדה לייצוג העבודה שהיוו למעשה את הבסיס למפלגת הלייבור של היום.

נשים

עריכה

נשים הודרו במידה רבה מחברות באיגודים מקצועיים, עד סוף המאה ה-20. מגמת הערעור על ההגמוניה הגברית להשתלבות בייצוג העבודה והשילוב, נבעה בעיקר מעקשנותם של רפורמים ממעמד הביניים כמו ליגת המגן וההשגחה לנשים (WPPL) שביקשו לדון בתנאים עם מעסיקים בדרכי נעם. בשנות ה-70 של המאה ה-19, היא הפכה לליגת האיגוד המקצועי לנשים.[9] סוציאליסטים רדיקליים התנתקו מ-WPPL והקימו את איגוד האיגודים המקצועיים לנשים, אך הייתה להם השפעה מועטה.[10] היו מקרים ספורים במאה ה-19 בהם חברות איגוד מקצועי לקחו יוזמה. בשביתת האורגים במערב יורקשייר בשנת 1875 נשים אכן מילאו תפקיד מרכזי.[11]

מפלגת הלייבור המתעוררת

עריכה

מקורות מפלגת הלייבור נמצאים בסוף המאה ה-19, כאשר התברר כי קיים צורך במפלגה פוליטית חדשה שתייצג את האינטרסים והצרכים של הפרולטריון העירוני, שדרה חברתית שגדלה במספר ולאחרונה קיבלה זכות בחירה.[12] כמה מחברי תנועת האיגודים המקצועיים הביעו עניין לעבור לתחום הפוליטי, ולאחר הארכות נוספות של זכות הבחירה ב-1867 וב-1885 אישרה המפלגה הליברלית כמה מועמדים בחסות האיגודים המקצועיים. המועמד הראשון של Lib-Lab שהתמודד היה ג'ורג' אודגר בבחירות המשנה של סאות'ווארק בשנת 1870. בנוסף, כמה קבוצות סוציאליסטיות קטנות התגבשו בסביבות תקופה זו, מתוך כוונה לקשר את התנועה למדיניות פוליטית. בין אלה היו מפלגת הלייבור העצמאית, האגודה הפביאנית שהתבססה על שכבה אינטלקטואלית במידה רבה ממעמד הביניים, הפדרציה הסוציאל-דמוקרטית המרקסיסטית[13] ומפלגת הלייבור הסקוטית.

מאז 1900

עריכה

1900–1945

עריכה

הפוליטיקה הפכה לעניין מרכזי עבור כורי הפחם, אשר מיקומם התרכז בעיקר בכפרי כורים בספר של בריטניה. התאחדות הכורים של בריטניה הוקמה בשנת 1888, והיא מנתה 600,000 חברים בשנת 1908. ניתן להתחקות אחר מקורותיו של חלק גדול מה'שמאל הישן' בפוליטיקה של הלייבור באזורי כריית פחם. [14]

טלטלות: 1910–1914

עריכה

בשנים 1910–1914 הייתה עדות לתסיסה קשה בתעשייה ולעלייה עצומה בהצטרפות לאיגוד המקצועי. אלו השפיעו על כל הענפים בהיקפים שונים.[15] הפעילים הרדיקליים באיגודי העובדים היו מענפי כריית הפחם, הטקסטיל והתחבורה. חלק ניכר מהתפיסה הרדיקלית הגיע מההפגנות העממיות נגד צניחת השכר הריאלי, כאשר הנהגת האיגוד עוד התחבטה אם להצטרף. האיגודים החדשים של העובדים המיומנים למחצה היו הרדיקליים ביותר.[16] איגוד המלחים והכבאים הלאומי ניהל פעילויות שביתה בערי נמל רבות ברחבי בריטניה. ההנהגה הלאומית נתמכה מאוד על ידי מנהיגים מקומיים, למשל מועצת הסחר בגלאזגו. בגלאזגו ובערים מרכזיות אחרות היו תופעות מקומיות נוספות של תמיכה. אך גלאזגו הייתה מאוחדת ועקבית בתמיכתה יותר מרוב הערים. התוצאה ארוכת הטווח נראתה בעוצמת הארגון בחזית נהר קלייד, שסימנה את הופעתם של איגודים עצמאיים מקומיים בקרב הימאים ועובדי הנמל.[17]

מלחמת העולם הראשונה

עריכה

ייצור תעשייתי של תחמושת היה מאפיין מרכזי במלחמה, וכאשר שליש מהגברים בכוח העבודה גויסו, הביקוש לעבודה תעשייתית היה גבוה מאוד, ומספר גדול של נשים הועסקו באופן זמני.[18] איגודים מקצועיים תמכו במאמץ המלחמתי, וקיצצו בשביתות ובאמצעי מאבק מגבילי תעסוקה. מניין החברים הוכפל מ-4.1 מיליון בשנת 1914, ל-8.3 מיליון בשנת 1920. קונגרס איגודי העובדים (TUC) היווה כ-65% מחברי האיגוד בשנת 1914, ועלה ל־77% בשנת 1920. יוקרת הלייבור מעולם לא הייתה גבוהה יותר, והיא הכניסה באופן שיטתי את מנהיגיה לפרלמנט.[19]

חוק החימוש של 1915 בעקבות משבר פגזי הארטילריה של 1915, סימל את המעבר של אספקת התחמושת לחזית כנושא למאבק פוליטי פנימי. החוק אסר על שביתות והשבתות והחליף אותם בבוררות חובה. החוק הקים מערכת של שליטה בתעשיות הנשק, והקימה בתי דין לחימוש שהיו בתי משפט מיוחדים לאכיפת נוהלי עבודה מיטביים להמשך המלחמה. בתי משפט אלו השעו, בזמן פעילותם, שביתות של איגודים מקצועיים. הם ניסו לשלוט על ניידות הפועלים בין משרות ועבודת. בתי המשפט החילו בתקדימים משפטיים את ההגדרה של אמצעי לחימה וכללו בה עובדי טקסטיל ועובדי רציפים. חוק החימוש של 1915 בוטל בשנת 1919, אך חקיקה דומה נכנסה לתוקף במהלך מלחמת העולם השנייה.[20][21][22]

 
בבחירות הכלליות שהתקיימו בשנת 1922 נרשמה עליית מפלגת הלייבור באזור שפך נהר הקלייד

בגלאזגו, הדרישה הכבדה לתחמושת ולספינות מלחמה חיזקה את כוח איגוד העובדים. הוקמה תנועה רדיקלית בשם "קליידסייד האדומה" שהונהגה על ידי איגודים מקצועיים. מחוזות התעשייה, לשעבר מעוז של המפלגה הליברלית, עברו ללייבור עד שנת 1922, עם בסיס חזק בקרב המחוזות של הפועלים האירים הקתולים. נשים היו סולידריות במיוחד בקרב פעילות בנושאי דיור. עם זאת, "האדומים" פעלו במסגרת מפלגת הלייבור ולא הייתה להם השפעה רבה בפרלמנט; מצב הרוח השתנה לייאוש פסיבי עד סוף שנות ה-20.[23]

בזמן המלחמה חלה עלייה נוספת במניין החברים, כמו גם הכרה נרחבת באיגודים ובמעורבותם הגוברת בניהול החברות. לעומת זאת שביתות לא נתפסו כפטריוטיות והממשלה ניסתה להקפיא את שכר העובדים. בסוף המלחמה האיגודים הפכו לקיצוניים בדרישותיהם בניסיון לשמור על הישגיהם; בדרך כלל הם הובסו. מניין החברים גדל מ-4.1 מיליון בשנת 1914 ל-6.5 מיליון בשנת 1918, והגיעה לשיא של 8.3 מיליון בשנת 1920 לפני שצנחה ל-5.4 מיליון בשנת 1923.[24]

שנות ה-20 של המאה ה-20

עריכה

מיד לאחר המלחמה התרחשו סדרה של אירועים רדיקליים, בחלקם בעקבות אירועי המהפכה הקומוניסטית ברוסיה בשנת 1917. האיגודים המקצועיים, במיוחד בסקוטלנד, היו רדיקליים. עם זאת הממשלה התפשרה, וכשהכלכלה התייצבה בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים, איגודי העובדים עברו בחדות ימינה. יוצא מן הכלל היה איגוד כורי הפחם, שהתמודד עם שכר נמוך, בענף בירידה וממחירי סחורות נמוכים יותר, מתחרות קשה מול עסקאות נפט, וירידה חדה בפריון במכרות הפחם הוותיקים באי הבריטי.[25]

השביתה הכללית בשנת 1926 הוכרזה על ידי מועצת האיגודים המקצועיים לטובת כורי הפחם, אך היא נכשלה. זו הייתה צעדת מחאה של תשעה ימים בפריסה ארצית של מיליון אנשי רכבת, עובדי תחבורה, עובדי דפוס, פועלי מספנות, ועובדי תעשיית הפלדה שתמכו בכ-1.5 מיליון כורי הפחם שתעסוקתם הייתה תחת השבתה. בסופו של דבר כורים רבים חזרו לעבוד ונאלצו לקבל שעות עבודה ארוכות יותר ולספוג הורדת שכר.

בנוסף, בשנת 1927 הממשלה העבירה חקיקה גורפת נגד איגודים במסגרת חוק סכסוכי הסחר והאיגוד מקצועי 1927 . חוק זה הטיל מגבלות בעיקר על התאגדות עובדים, כולל הוצאת שביתות לאות הזדהות וחסימת שערים מחוץ לחוק, כמו כן על איגודים בשירות המדינה נאסר להזדהות עם מועצת האיגודים המקצועיים. השביתה הכללית בשנת 1926 נחשבה לטעות חמורה על ידי מנהיגי מועצת איגודים המקצועיים כמו ארנסט בווין. מרבית ההיסטוריונים מתייחסים אליו כאל אירוע יחיד עם מעט תוצאות ארוכות טווח, אך מרטין פו אומר כי הוא האיץ את תנועת הבוחרים ממעמד הפועלים למפלגת הלייבור, מה שהוביל להישגיים עתידיים.[26][27] חוק 1927 הפך שביתות כלליות לבלתי חוקיות וסיים את התשלום האוטומטי של חברי האיגוד למפלגת הלייבור. חוק זה בוטל על ידי חוק סכסוכים ואיגודים מקצועיים 1946.

מדיניות חוץ

עריכה

מדיניות החוץ של האיגודים המקצועיים הייתה בדרך כלל אנטי-קומוניסטית. תמיכה בחזית הרפובליקנית במלחמת האזרחים בספרד 1936–1939 נפוצה מצד שמאל, התומכים כללו גם שמרנים וליברלים. עם זאת, הנהגת מפלגת הלייבור הביעה אי-אמון עמוק ביסוד הקומוניסטי ודחתה קמפיינים מוצעים לאחדות.[28]

מועצת האיגודים המקצועיים עבד בשיתוף פעולה עם הפדרציה האמריקאית לעבודה וחסם הצעה משנת 1937 לאפשר חברות של האיגוד המקצועי הסובייטי בפדרציה הבינלאומית של איגודים מקצועיים (IFTU). מועצת האיגודים המקצועיים הפכה את מדיניותה בשנת 1938 ואפשרה לאיגודים הרוסיים להיכנס, אך אחת חזרה בה בשנת 1939 כשסטלין והיטלר חתמו על הסכם. כאשר בריטניה נכנסה למלחמה, מועצת האיגודים המקצועיים הייתה תומכת והיא שלחה מנהיגים לארצות הברית כדי לזכות בתמיכת הפועלים האמריקאים. כאשר היטלר פלש לרוסיה בשנת 1941, מועצת האיגודים המקצועיים שלחה מנהיגים גם למוסקבה, כשהבינה כי בריטניה זקוקה לברית צבאית נגד היטלר. בינתיים, ה- AFL נלחם נגד כל הכרה בארגונים סובייטים, ולחם בקרב משלו עם ה- CIO שהיה פרו-סובייטי. כתוצאה משינויים אלו, קולה של מדיניות החוץ של העבודה המאורגנת בבריטניה ובארצות הברית נחלש קשות. אך הוא מילא תפקיד קטן בהקמת האומות המאוחדות עם סיום המלחמה. לאחר המלחמה חזרו האיגודים הבריטיים לעמדה אנטי-קומוניסטית ואנטי-סובייטית.[29][30] עם זאת, הקומוניסטים תפסו עמדות כוח מקומיות במיוחד באיגוד כורי הפחם.[31]

בעוד שהמעורבות במדיניות החוץ הלכה מדחי לדחי, האיגודים המקצועיים הבריטיים גדלו באופן דרמטי במניין החברים ובכוחם במהלך מלחמת העולם השנייה. המפולת הבלתי צפויה של מפלגת הלייבור בשנת 1945 העניקה לה קול חזק בעניינים לאומיים, במיוחד עם ארנסט בווין כשר החוץ.[32]

מאז 1945

עריכה

האיגודים המקצועיים הגיעו לשיא של מפקד חברים, נראות, יוקרה וכוח פוליטי בעידן שלאחר המלחמה. "ההסכמה הרחבה של אחרי המלחמה" אשררה את מעמדם החדש, והם היו מיוצגים בכבוד בהנהגת מפלגת הלייבור.[33][34] בשנות השבעים כוחם גדל עוד יותר, אך יוקרתם הייתה בירידה והקונצנזוס סביבם נעלם. בשנות השמונים המפלגה השמרנית בראשות מרגרט תאצ'ר החלישה במכוון ובאופן משמעותי את תנועת האיגודים המקצועיים. התנועה מעולם לא התאוששה.[35]

המדיניות האנטי-קומוניסטית המשיכה בעידן שלאחר המלחמה. האיגודים תמכו בחוזקה בהשתתפות הבריטים במלחמה הקרה ובנאט"ו, כמו גם בגופים בינלאומיים כמו הקונפדרציה הבינלאומית של איגודים מקצועיים חופשיים, אשר הדירו איגודים קומוניסטים מהסוג שהצטרף לפדרציה העולמית של איגודי העובדים שנשלטה על ידי ברית המועצות. במקצועות מסוימים, בייחוד בכריית פחם, היה לקומוניסטים כוח מסוים, כפי שהדגים ארתור סקרגיל, נשיא האיגוד הלאומי לעובדי מכרות (NUM) בין השנים 1982–2002. סקרגיל התריס כנגד דעת הקהל, תכונה שראש הממשלה תאצ'ר ניצלה כשהביסה את שביתתו בשנת 1985.[36] מי שפעילותו הניבה יותר תוצאות בעניין הקומוניסטי היה קן גיל, נשיא איגוד גדול ובשנת 1974 הקומוניסט הראשון שנבחר זה עשרות שנים למועצה הכללית של מועצת האיגודים המקצועיים. הוא התמקד בנושאי גזענות.[37] איגודים בריטים שיתפו פעולה עם ה- AFL – CIO בארצות הברית בפרויקטים בינלאומיים. בשנות השמונים, תשומת הלב של האיחוד העולמי של איגודים מקצועיים התמקדה בתנועת סולידריות בפולין, זו בסופו של דבר הצליחה לשבור את השליטה הקומוניסטית במדינה זו. נורמן וויליס, המזכיר הכללי של מועצת האיגודים המקצועיים. קידם במרץ את תמיכת האיגודים בתנועת סולידריות.[38] תנועת הההתפרקות מנשק הגרעיני, שמילאה תפקיד מרכזי בפוליטיקה הפנימית של מפלגת הלייבור בשנות השמונים, הייתה בעיקר תנועה של מעמד הביניים שזכתה לתמיכה דלה בתנועת הלייבור.[39]

1978–1979

עריכה

פעולת שביתה גדולה של האיגודים הבריטיים במהלך חוסר שביעות הרצון של החורף בשנים 1978–1979 תרמה לנפילת ממשלת הלייבור של ג'יימס קלהאן. קלהאן, שהיה בעצמו איש האיגוד המקצועי, פנה בעבר לאיגודים בבקשה להנמכות להבות המאבק בתגובה למדיניות ריסון האינפלציה על ידי קיצוצים וצמצום תקציבי של ממשלת בריטניה. ניסיונו להגביל את האיגודים לעליית שכר בשיעור של 5% הובילה לשביתות רשמיות ולא רשמיות נרחבות ברחבי הארץ במהלך החורף של אותה שנה. פעולות שביתה רשמיות ובלתי רשמיות של נהגי משאיות, עובדי רכבת, אחיות ונהגי אמבולנס עוררה תחושת משבר במדינה. ההשפעות של פעולת האיגודים המקצועיים גרמו לתמורה גדולה בקולות בבחירות. בנובמבר 1978 סקר גאלופ צפה עלייה של 5% של הלייבור בסקרים. בעקבות פעולת האיגודים המקצועיים בחורף, בפברואר 1979, השמרנים הובילו עליהם בכ-20%.

תאצ'ר ושנות ה-80

עריכה
 
סיכת כפתור שהופקה על ידי איגוד הכורים של קנט לתמיכה בשביתת הכורים בבריטניה ב-1984.

ממשלתו של קלהאן נפלה והשמרנים של מרגרט תאצ'ר סחפו לניצחון בבחירות הכלליות שלאחר מכן והכניסו חוקים חדשים פוגעניים כלפי האיגודים המקצועיים, בין השאר כדי להילחם באי נחת של התעשיינים שהטרידו את ממשלות וילסון וקלאהאן הקודמות. האיגודים בתורם היו אויביה המרים של תאצ'ר. תאצ'ר ראתה באיגודים מקצועיים חזקים מכשול לצמיחה כלכלית והעבירה חקיקה מגבילה מהסוג שהטורים נמנעו ממנה מזמן.[40] יותר מ-6,000 עובדי דפוס פתחו בשביתה בשנת 1986 בסכסוך וופינג, על מה שהם והאיגוד שלהם ראו כתנאי העסקה "שאינם מקובלים" למשרות במטה החדש של עיתון ה'סאן' בוואפינג. גם עובדי הדפוס הפסידו.[41]

האיגוד הלאומי לעובדי מכרות (NUM) היה זה מכבר אחד מאיגודי העובדים החזקים ביותר. שביתותיה הפילו את ממשלת הית' בשנות ה-70. עם זאת, הכורים לא הצליחו בשביתה של 1984–1985. מנהיג NUM, ארתור סקרגיל, הביא לשביתה במחאה נגד סגירת המכרים המוצעת. הכורים, לעומת זאת, נאבקו לא רק על שכר גבוה יותר אלא גם על אורח חיים שאילץ עובדים אחרים "לסבסד" אותם. הפיצול האסטרטגי של האיגוד המקצועי הביא לחוסר יכולת לקיום הצבעה חשאית. במשך כמה עשורים כמעט כל המכרות הושבתו.[42]

ירידת מפקד החברים

עריכה

מפקד החברות באיגודים המקצועיים ירדה בתלילות בשנות השמונים והתשעים, וצנחה מ-13 מיליון בשנת 1979 לסביבות 7.3 מיליון בשנת 2000. בשנת 2012, מספר חברי האיגודים ירד לראשונה מאז שנות הארבעים מתחת ל-6 מיליון.[43][דרוש מקור] משנת 1980 עד 1998, שיעור העובדים שהיו חברי איגודים מקצועיים ירד מ-52% ל-30%.[44][45]

כתבי עת אקדמיים

עריכה
  • כתב העת היסטוריה של הלייבור, פרסום מדעי שפורסם על ידי טיילור ופרנסיס[46]
  • ההיסטוריה של הלייבור, כתב עת אקדמי שפורסם באוסטרליה על ידי האגודה האוסטרלית לחקר ההיסטוריה של העבודה (ASSLH)[47]
  • סקירה היסטורית של תנועת הלייבור, כתב עת מדעי שפורסם בבריטניה על ידי האגודה לחקר ההיסטוריה של העבודה[48]

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • אולדקרופט, DH ואוליבר, MJ, עורכים. איגודים מקצועיים וכלכלה, 1870–2000. (2000).
  • אלן, VL כוח באיגודים מקצועיים: מחקר על הארגון שלהם בבריטניה (1954) באינטרנט
  • בלמי, ג'ויס מ'וג'ון סאוויל, עורכים. מילון הביוגרפיה של העבודה (14 כרכים 1977–2010). [49]
  • בולוק, אלן. חייו & זמנים של ארנסט בווין: כרך ראשון: מנהיג האיגודים המקצועיים 1881–1940 (1960).
  • בוסטון, ש' נשים עובדות והאיגודים המקצועיים (1980). מכסה 1874–1975.
  • בריוואטי, בריאן והפרנאן, עורכים. מפלגת העבודה: היסטוריה של מאה שנה: 1900–2000 (2000)
  • קמפבל, אלן. הכורים הסקוטים, 1874–1939. כרך א' 1: תעשייה, עבודה וקהילה; הכורים הסקוטים, 1874–1939. כרך א' 2: איגודים מקצועיים ופוליטיקה (2000).
  • קמפבל, א', פישמן, נ', ומקילרוי, ג'י עורכים. איגודים מקצועיים בריטיים ופוליטיקה תעשייתית: הפשרה שלאחר המלחמה 1945–1964 (1999).
  • צ'ארלסוורת', אנדרו, גילברט, דייוויד, רנדל, אדריאן, סאות'ול, האמפרי וריגלי, כריס. אטלס של מחאה תעשייתית בבריטניה, 1750–1990 (1996).
  • קלג, HA ואח'. היסטוריה של איגודים מקצועיים בריטיים מאז 1889 (1964); היסטוריה של איגודים מקצועיים בריטיים מאז 1889: כרך א'. 2 1911–1933 . (1985); היסטוריה של האיחוד המקצועי הבריטי מאז 1889, כרך א'. 3: 1934–51 (1994), ההיסטוריה המלומדת הגדולה; מפורט מאוד.
  • דייוויס, AJ לבניית ירושלים חדשה: תנועת העבודה משנות ה-80 וה-90 (1996).
  • שדה, ג'פרי ג' דם, זיעה ועמל: מחזירים את מעמד הפועלים הבריטי, 1939–1945 (2011) DOI: 10.1093 / acprof: oso / 9780199604111.001.0001 באינטרנט
  • פוס, ג'פרי. המחשבה הפוליטית של מפלגת העבודה: היסטוריה, מקמילן, 1997 מהדורה.
  • הינטון, ג'יימס. העבודה והסוציאליזם: היסטוריה של תנועת הלייבור הבריטית, 1867–1974 (1983). באינטרנט
  • לייבבורן, קית'. היסטוריה של איגוד מקצועי בריטי ג. 1770–1990 (1992).
  • לבנהק, שילה. נשים ואיגודים מקצועיים: היסטוריה מתארת של נשים בתנועת האיגודים המקצועיים הבריטית (E. Benn, 1977).
  • מינקין, לואיס. הברית השנויה במחלוקת: איגודים מקצועיים ומפלגת העבודה (1991) 708 עמ' באינטרנט
  • מוסון, א' איגוד מקצועי והיסטוריה חברתית (1974).
  • פילינג, הנרי. היסטוריה של האיחוד המקצועי הבריטי (1987).
  • פימלוט, בן וכריס קוק. איגודים מקצועיים בפוליטיקה הבריטית: 250 השנים הראשונות (מהדורה שנייה 1991).
  • רוברטס, ב' קונגרס איחוד המסחר 1868–1921 (1958).
  • רוזן, גרג, עורך. מילון הביוגרפיה של העבודה . הוצאת פוליטיקוס, 2001, 665pp; ביוגרפיות קצרות של מנהיגי מפלגת העבודה.
  • טפלין, א 'איגוד העגנים. מחקר על האיחוד הלאומי של עובדי הרציפים, 1889–1922 (לסטר UP, 1986).
  • טיילור, ר . TUC: מהשביתה הכללית לאיחוד חדשני (2000). קטע
  • ת'ורפ, אנדרו. היסטוריה של מפלגת הלייבור הבריטית (פלגרב מקמילן, 2008).
  • ווב, סידני וביאטריס ווב. ההיסטוריה של האיחוד המסחרי (1894, מהדורה חדשה 1920) היסטוריה מפורסמת מיושנת; באינטרנט.
  • ריגלי, כריס, עורך. היסטוריה של יחסי תעשייה בריטיים, 1875–1914 (אוניברסיטת הוצאת מסצ'וסטס, 1982), מאמרים רחבי היקף של חוקרים, כולל מחקרי מקרה של כריית פחם, טקסטיל כותנה, תחבורה וסחר בברזל.
    • ריגלי, כריס, עורך. היסטוריה של יחסי תעשייה בריטיים 1914–1939 (1993).
  • ריגלי, כריס, עורך. איגודים מקצועיים בריטיים, 1945–1995 (הוצאת אוניברסיטת מנצ'סטר, 1997)
  • ריגלי, כריס. איגודים מקצועיים בריטיים מאז 1933 (2002) עמ' 155 ברשת

מלחמות עולם

עריכה
  • אדמס, טוני. "הלייבור ומלחמת העולם הראשונה: כלכלה, פוליטיקה ושחיקת המקומיות? . " כתב העת למחקרים אזוריים ומקומיים 10 (1990): 23–47.
  • Braybon, G. נשים עובדות במלחמת העולם הראשונה (Routledge, 2010).
  • ברוק, סטיבן. מלחמת העבודה: מפלגת הלייבור במלחמת העולם השנייה (1992).
  • בורריג', טרבור ד. הלייבור הבריטי ומלחמתו של היטלר (דויטש, 1976).
  • Bush, J. Behind the Lines: East London Labour, 1914–1919 (Merlin Press, 1984).
  • קלדר, אנגוס. מלחמת העם: בריטניה 1939–1945 (1969).
  • קלין, מתגייסים ללייבור: מפלגת הלייבור הבריטית, 1914–1931 (הוצאת אוניברסיטת סירקוז, 1963).
  • אנגלנדר, דייוויד. "חיילים ואיגודים מקצועיים, 1919", היסטוריה היום 37 (1987): 8–13.
  • Grieves, K. The Politics of Manpower, 1914–18 (מנצ'סטר UP, 1988).
  • Holford, J. Reshaping Labor: ארגון, עבודה ופוליטיקה - אדינבורו במלחמה הגדולה ואחריה (Croom Helm, 1988).
  • Horne, John N. Labour at war: France and Britain, 1914–1918 (1991).
  • Silbey, D. מעמד הפועלים הבריטי וההתלהבות לקראת המלחמה, 1914–1916 (Frank Cass, 2005).
  • סאמרפילד, פני. נשים עובדות במלחמת העולם השנייה: ייצור ופטריארכיה בסכסוך (Routledge, 2013).
  • סוויפט, דייוויד. "עבודה פטריוטית בעידן המלחמה הגדולה" (דוקטורט. עבודת הדוקטורט University of Central Lancashire, 2014) ביבליוגרפיה מקוונת מפורטת בעמודים 220–35.

היסטוריוגרפיה

עריכה
  • Callaghan, John, et al. עורכים, פרשנות מפלגת הלייבור: גישות לפוליטיקה והיסטוריה של הלייבור (2003) ברשת ; גם באינטרנט בחינם; 210pp
  • טיילור, אנטוני. "התפנית הבינלאומית בתולדות הלייבור הבריטי." סקירת היסטוריית העבודה 81.1 (2016)
  • צייטלין, ג'ונתן. "מהיסטוריית הלייבור להיסטוריה של יחסי העבודה בתעשייה." סקירת היסטוריה כלכלית 40.2 (1987): 159–184. ב- JSTOR

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Malcolm Chase, Chartism: A New History (Manchester University Press, 2007)
  2. ^ Keith Laybourn, A History of British Trade Unionism c.1770–1990 (1992) pp 33–34.
  3. ^ Roger Penn, Roger. "Trade union organization and skill in the cotton and engineering industries in Britain, 1850–1960." Social History 8#1 (1983): 37–55.
  4. ^ John Flanagan, "'A gigantic scheme of co-operation': The Miners' and Seamen's United Association in the North-East, 1851–1854." Labour History Review 74#2 (2009): 143–159.
  5. ^ John Field, "British historians and the concept of the labour aristocracy." Radical History Review 1978.19 (1978): 61–85.
  6. ^ Derek Matthews, "1889 and All That: New Views on the New Unionism." International Review of Social History 36#1 (1991): 24–58
  7. ^ Keith Laybourn, A History of British Trade Unionism (1992) pp 72–76
  8. ^ A. E. P. Duffy, "New Unionism in Britain, 1889–1890: A Reappraisal," Economic History Review (1961) 14#2 pp 306–319
  9. ^ Robin Miller Jacoby, "Feminism and Class Consciousness in the British and American Women's Trade Union Leagues, 1890–1925." in Liberating Women's History ed. Berenice Carroll (University of Illinois Press, 1976) pp: 137–60.
  10. ^ Gerry Holloway (2007). Women and Work in Britain since 1840. Routledge. p. 81ff. ISBN 9781134512997.
  11. ^ Melanie Reynolds, "'A Man Who Won't Back a Woman is No Man at All'. The 1875 Heavy Woollen Dispute and the Narrative of Women's Trade Unionism." Labour History Review 71#2 (2006): 187–198.
  12. ^ See, for instance, the 1899 Lyons vs. Wilkins judgement, which limited certain types of picketing
  13. ^ Martin Crick, The History of the Social-Democratic Federation
  14. ^ Vic Allen, The militancy of British miners (1981).
  15. ^ Joseph L. White, The Limits of Trade Union Militancy: The Lancashire Textile Workers, 1910–1914 (1978).
  16. ^ Andrew Miles and Mike Savage, The remaking of the British working class, 1840–1940 (Routledge, 2013). pp 80–81
  17. ^ Matt Vaughan Wilson, "The 1911 Waterfront Strikes in Glasgow: Trade Unions and Rank-and-File Militancy in the Labour Unrest of 1910–1914." International Review of Social History 53#2 (2008): 261–292.
  18. ^ John N. Horne, Labour at war: France and Britain, 1914–1918 (1991).
  19. ^ David Swift, "Patriotic labour in the era of the great war" (PhD. Dissertation, University of Central Lancashire, 2014) online Detailed bibliography on pp 220–235.
  20. ^ F. M. Leventhal, ed. Twentieth-Century Britain: An Encyclopedia (1995) p 78–80.
  21. ^ Beckett (2007), p 369
  22. ^ Gerry R. Rubin, "Law, War and Economy: The Munitions Acts 1915–17 and Corporatism in Context". Journal of Law and Society 11.3 (1984): 317–333.
  23. ^ Iain McLean, The Legend of Red Clydeside (1983)
  24. ^ B. R. Mitchell, Abstract of British Historical Statistics (1962)
  25. ^ Charles Loch Mowat, Britain between the wars: 1918–1940 (1955) pp 284–338.
  26. ^ Alastair Reid, and Steven Tolliday, "The General Strike, 1926", Historical Journal (1977) 20#4 pp. 1001–1012 in JSTOR
  27. ^ Martin Pugh, "The General Strike," History Today (2006) 56#5 pp 40–47
  28. ^ Charles Loch Mowat, Britain between the wars: 1918–1940 (1955) pp 579–82
  29. ^ Geert Van Goethem, "Labor's second front: the foreign policy of the American and British trade union movements during the second world war." Diplomatic History 34.4 (2010): 663–680.
  30. ^ Andrew Thorpe, "Locking out the Communists: The Labour party and the Communist party, 1939–46." Twentieth Century British History 25.2 (2014): 221–250.
  31. ^ Hue Beynon and Terry Austrin. "The Performance of Power: Sam Watson a Miners' Leader on Many Stages." Journal of Historical Sociology 28.4 (2015): 458–490.
  32. ^ Alan Bullock, The Life and Times of Ernest Bevin: Foreign secretary, 1945–1951 (1983).
  33. ^ Richard Toye, "From 'Consensus' to 'Common Ground': The Rhetoric of the Postwar Settlement and its Collapse," Journal of Contemporary History (2013) 48#1 pp 3–23.
  34. ^ Dennis Kavanagh, "The Postwar Consensus," Twentieth Century British History (1992) 3#2 pp 175–190.
  35. ^ Earl Aaron Reitan (2003). The Thatcher Revolution: Margaret Thatcher, John Major, Tony Blair, and the Transformation of Modern Britain, 1979–2001. Rowman & Littlefield. p. 25. ISBN 9780742522039.
  36. ^ Kenneth O. Morgan, "Gormley, Scargill and the Miners" in Morgan, Labour people: leaders and lieutenants, Hardie to Kinnock (1987) pp 289–300.
  37. ^ Robert Taylor, The TUC: From the General Strike to New Unionism (2000) p. 231
  38. ^ Idesbald Goddeeris (2012). Solidarity with Solidarity: Western European Trade Unions and the Polish Crisis, 1980–1982. pp. 145–48. ISBN 9780739150726.
  39. ^ Ben Pimlott and Chris Cook, eds., Trade Unions in British Politics: The First 250 Years (1991) pp 201-3, 290-92.
  40. ^ Neil J. Mitchell, "Where traditional Tories fear to tread: Mrs Thatcher's trade union policy." West European Politics 10#1 (1987): 33–45.
  41. ^ Brian Towers, "Running the gauntlet: British trade unions under Thatcher, 1979–1988." Industrial & Labor Relations Review 42#2 (1989): 163–188.
  42. ^ Francis Beckett and David Hencke, Marching to the fault line: The Miners' Strike and the battle for industrial Britain. (2009).
  43. ^ John Moylan (7 בספטמבר 2012). "Union membership has halved since 1980". BBC. {{cite news}}: (עזרה)
  44. ^ Andrew Charlwood, "The anatomy of union membership decline in Great Britain 1980–1998" (PhD . Diss. The London School of Economics and Political Science (LSE), 2013), Bibliography pp 212–22. online.
  45. ^ Bob Mason, and Peter Bain. "The determinants of trade union membership in Britain: a survey of the literature." Industrial & labor relations review 46.2 (1993): 332–351, asks what caused the decline: environmental determinants (such as the business cycle) or "interventionist" studies, which emphasise union behaviour (such as the involvement of full-time officials in recruiting).
  46. ^ see website
  47. ^ see website
  48. ^ See website
  49. ^ see history of the project (אורכב 07.08.2016 בארכיון Wayback Machine)