פתיחת התפריט הראשי
עטיפת מגן של כרך תשט"ו-תשט"ז. עיצבה עלי גרוס

היסטוריוגרפיה ישראלית היא המחקר ההיסטורי המפורסם (היסטוריוגרפיה) של תולדות היישוב מאז ראשית היישוב היהודי החדש בארץ ישראל ועד לימינו.

שורשיה של ההיסטוריוגרפיה הישראלית במפעלי החקר של ההיסטוריה היהודית על ידי משכילים יהודים במתכונת המדעית המודרנית, שראשיתם בשלהי מאה ה-18. מפעל מחקר, אשר המשיך ושגשג במאה ה-19, ה-20 וה-21 בחיבוריהם של יהודים ושאינם יהודים ברחבי העולם. תחילתה של ההיסטוריוגרפיה הישראלית בשלהי המאה ה-19; במאה ה-20 בתקופת המנדט ולאחר הקמת המדינה, הוא התפתח ושגשג על ידי היסטוריונים וחוקרים, שחלקם היו אנשי אקדמיה, הוגי דעות או אנשי ציבור.

בעשרות השנים מאז הקמת מדינת ישראל הייתה כתיבת ההיסטוריה כלי חשוב בגיבוש הזהות הלאומית הישראלית, בהארת תפקידם של קבוצות ומפלגות שהיו הגמוניות או מנודות בעבר, בביקורת על מדינת ישראל ובנקיטת עמדה של חיוב או שלילה כלפי התנועה הציונית. בראשית מאה העשרים והעשרים ואחת היא מהווה נדבך משמעותי בשיח החברתי והפוליטי בישראל.

תוכן עניינים

בתקופת המנדט הבריטיעריכה

היסטוריוגרפיה בסגנון ובאמות מידה אקדמיות מודרניות, הופיעה מראשית תקופת המנדט הבריטי. חלקה נכתבה על ידי מלומדים שחקר ההיסטוריה היה עיקר או רוב עיסוקם; בהם: החוקר והגאוגרף ישעיהו פרס איש ירושלים, וההיסטוריון והמנהיג הציוני יצחק בן-צבי אשר כתב ופרסם מחקר שיטתי ומקיף על היישוב באותן שנים.

חלק נכבד מההיסטוריוגרפיה של היישוב נערך על ידי אנשי ציבור, מנהיגים ובעלי תפקידים בהבניית החברה היישובית, בהם: ברל כצנלסון, ממנהיגי אחדות העבודה ומפא"י, ראש עיריית תל אביב מאיר דיזנגוף, דב חביב לובמן מראשי המושבה ראשון לציון, הבלש הפרטי דוד תדהר והאגרונום עבר הדני. חלקם פרסמו את זיכרונותיהם ותיארו את סדר אירועי התקופה ואת משמעותם לפי תפיסתם. כן פרסמו תעודות היסטוריות שהתגלגלו לידם בתוקף מעמדם ובמסגרת תפקידם במוסדות וארגונים. מאידך, בשנות התקופה, רוב האקדמאים, רובם מוסמכי אקדמיות באירופה ומיעוטם בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים, עסקו באותן שנים בהיסטוריוגרפיה של ימי בית שני ובתולדות הקהילות היהודיות הגדולות בגולה. חקר הלאומיות היהודית החדשה, היישוב היהודי בארץ ישראל בעת החדשה, והזיקה המודרנית של יהודי הגולה לארץ ישראל, כמעט ולא נערך באותה תקופה על ידי בעלי משרות באקדמיה עד להקמת המדינה.

בשנות ה-30 הוקמו הארכיונים הגדולים של היישוב היהודי. הארכיון הציוני הועבר ממשרדי ההסתדרות הציונית בברלין לביתה בירושלים, לאחר עליית הנאצים לשלטון; ונפתח לחוקרים בשנת 1934. ארכיון תנועת העבודה נוסד בשנת 1932. בארכיונים אלו הונחו יסודות עיקריים למפעלי איסוף ושימור מסמכים ההיסטוריים הקשורים ליישוב ולתנועה הציונית.

בתחילת התקופה ראו אור כרכי כתבים לתולדות חיבת ציון וישוב ארץ ישראל (1919) בעריכת אלתר דרויאנוב, אשר כללו מבחר מכתבים, הודעות רשמיות, חוזים והסכמים משנות העלייה הראשונה והעלייה השנייה.

שנות החמישיםעריכה

 
רוב חברי ממשלת ישראל בראשות דוד בן-גוריון (כאן ביום השבעתה ב-24 בדצמבר 1952 בבית הנשיא יצחק בן-צבי) וכן הנשיא עסקו בהיסטוריוגרפיה של היישוב. יושבים משמאל לימין: בן-ציון דינור, דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי, דב יוסף. עומדים משמאל לימין: פרץ נפתלי, לוי אשכול, פנחס לבון, יוסף סרלין, גולדה מאיר, פנחס רוזן, משה שרת, ישראל רוקח, פרץ ברנשטיין

זמן קצר לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, הוקמה על ידי ההסתדרות הציונית העולמית "הספרייה הציונית". הוצאה זאת הוקדשה לפרסום כתבים וזיכרונות של מנהיגים ציוניים וכן מונוגרפיות בנושא התנועות הציוניות במדינות שונות. מפעל ענק שלה בראשות פרופ' בן ציון דינור, בשיתוף עם הוצאת "מערכות", היה ספר תולדות ההגנה. ספר זה, שיצא לאור בשלושה חלקים בשנים 19541972, נכתב ונערך על ידי היסטוריונים מן האקדמיה כגון בן-ציון דינור ויהודה סלוצקי והיסטוריונים מנהיגי ציבור כגון יצחק בן צבי, וכן בהשפעתם הרבה של פעילים בעמדות מפתח בתקופת היישוב היהודי ובהקמת המדינה, כמו שאול אביגור וישראל גלילי. הוצאתו לאור והפצתו במהדורות רבות הייתה על ידי משרד הביטחון, הוצאת מערכות של צה"ל ומהדרות אחדות ראו אור בהוצאת דבר. הספר התמקד בנושא ההגנה בתקופת היישוב, מאז שנות העלייה הראשונה ועד לקום המדינה. פרקי המבואות ההיסטוריים, מסתמכים על מבחר תעודות עשיר ומגוון, ונחשבים עד היום למקורות חשובים להבנת המצב בארץ ישראל בתקופות הנידונות. עם זאת, נשזרה בספר זיקה אידאולוגית חזקה לתנועת העבודה הסוציאליסטית על גלגוליה השונים; ומתאר לפי הסיפר הציוני מבית מדרשה של מפא"י את הדמויות בעלילה ההיסטורית של היישוב: הערבים, הבריטים, הרוויזיוניסטים, האזרחים והאיכרים.

בהקדמה לכרך הראשון הציג בן ציון דינור את תפיסתו עולמו כהיסטוריון ציוני מחויב לאמת ההיסטורית; את התפעלותו כבן התקופה וכחוקר תולדותיה, ומאידך גיסא את מקומה כ"מבוא" בלבד לתקופת המדינה החדשה; ואת התיקוף, הפריודיזציה, המקובל, שטוען לתיחום תקופת היישוב, שבה עוסק הספר, באירוע ההכרזה על המדינה בה' באייר תש"ח 1948: "ספר "תולדות ההגנה בא לספר סיפור נאמן, מבוסס על תעודות מוסמכות ועדויות בדוקות, את כל "פרשת תולדותיה של התגוננות ישראל בארצו, של הגנתו על היאחזותו המחודשת בה, של היאבקותו על בנינה, על שיבת העם אליה" [כך], עד למלחמתו על חירותו ועצמאותו בה. פרשה זו שהיא אחת הנהדרות ביותר בדברי ימי ישראל מימי היותו לעם ואשר הביאה לגילוי עוז הקדומים שהיה גנוז בחביונה של האומה, שלובה ושזורה בהיאחזותו המחודשת של ישראל בארצו; הכרזת ישראל על עצמאותו ומלחמת מדינות ערב בישראל מסיימות פרשה זו, ומשמשות פתיחה ומבוא לפרשה חדשה בתולדות ישראל, לפרשת תולדותיה של מדינת ישראל".[1]

בהוצאת "הספרייה הציונית" ראה אור גם כתב העת שיבת ציון, שנתון שהתפצל מן הרבעון "ציון", אשר עסק בשנים אלה בחקר ההיסטוריה היהודית בטרם הציונות. "שיבת ציון" נערך על ידי דינור, ושימש בימה להצגת מחקרים בנושא הציונות מן ההיבטים החברתיים התרבותיים, הדיפלומטיים והכלכליים. רוב המאמרים בכתב העת זה שילבו בין כתיבה היסטורית לבין מחויבות אידאולוגית עמוקה לציונות ולתנועת העבודה. איש האקדמיה יעקב כ"ץ, שהיה מוסמך לרבנות, סוציולוג והיסטוריון הציג גישה שונה ואחרת. הוא השתמש במחקריו בשיטות שהובאו ממדעי החברה והציג עמדה לכאורה מרוחקת, שהושפעה כביכול פחות מאידאולוגיה ציונית.

לעומת ההיסטוריוגרפיה של ראשית היישוב ראתה במבשרי הציונות מנהיגים של זרמי מחשבה קובעים בתולדות העם היהודי; זרמים אשר הולידו את הציונות המודרנית. כ"ץ סבר, חלק מן המבשרים לא התברכו ב"פוריות חברתית";[2] כלומר דעותיהם לא השפיעו על השיח בעם היהודי, לכן אין לראותם כמבשרי הציונות.

שנות השישיםעריכה

הקמתה של מדינת ישראל והפיכתה לעובדה בזירה הבינלאומית, הקרינה על כתיבה היסטורית בשנות ה-60. המחקר ההיסטורי נגע בתחומים חדשים, שלא נחקרו על ידי החוקרים הוותיקים. פרט לחקר התנועה הציונית עצמה, הכיל המחקר נושאים כמו חקר היחסים בינלאומיים של היישוב היהודי והמעצמות הזרות, התפתחות האידאולוגיה הציונית על רקע תנועות הימין והשמאל באירופה והתפתחות התנועה הלאומית הערבית. מוקד המחקר התרכז במדינת ישראל ובתהליכם שהובילו ליצירתה; גם כאשר תהליכים אלו קרו בגולה היה הדגש המחקרי על הזיקה לארץ ישראל כישות טריטוריאלית. העיסוק בהיסטוריה מדינית הצריך רכישת כלים חדשים מעבר ללימודי היהדות – שליטה בהיסטוריה כללית ובמדעי המדינה.

בעשורים הראשונים של המדינה צמח דור חדש של היסטוריונים; חלקם היו פעילי מחתרות ולוחמים בקרבות מלחמת העצמאות. לפיכך הם הרגישו מחויבות רבה למדינה. אך בניגוד לקודמיהם, חלקם לא היו מחויבים לקו המפלגתי של תנועת העבודה ולא ראו צורך לשמש עסקני ציבור או תועמלנים, אלא ראו עצמם כאקדמאים ציוניים. כך למשל, ההיסטוריון יהודה באואר, שלאחר השתתפותו כחייל במלחמת העצמאות, היה סטודנט להיסטוריה בבריטניה ובאוניברסיטה העברית בירושלים. נושא עבודת הדוקטור שלו היה "הפלמ"ח וההגנה על רקע המדיניות הציונית במלחמת העולם הראשונה". בשנת 1960 פרסם באואר את ספרו הראשון דיפלומטיה ומחתרת במדיניות הציונית. הוא אף שילב את חקר השואה בהיסטוריה של הציונות, ועסק בנושאים חדשים במחקר כמו הבריחה ופעילות הג'וינט. ההיסטוריון ישראל קולת, אשר בתחילת דרכו כתב עבודת דוקטור בשם "אידאולוגיה ומציאת בתנועת העבודה 1905–1919". היה מחויב לתפיסת העולם הציונית-הסוציאליסטית. הוא המשיך לעסוק לאורך שנות פעילותו בקשר שבין האידאולוגיה הציונית להגשמתה. קולת שאף להפוך את ההיסטוריה של היישוב לתחום מחקר העומד בסטנדרטים מדעיים "אובייקטיביים", ובראש ובראשונה להבדיל בין אידאולוגיה, גם של ההיסטוריון וגם של מושא המחקר לבין ההיסטוריה האובייקטיבית. במידה רבה הושפע קולת במחקריו ממורו, ההיסטוריון יעקב טלמון, שביקר את המשטרים המודרניים, אשר בביסודם האידאולוגיה המוחלטת, המצדיקה כל עוולה שנועדה להביא לעתיד אוטופי לכאורה, ואופיים הוא למעשה "דמוקרטיה טוטליטרית".

רוב ההיסטוריונים שהחלו את פעילותם בשנות ה-60 וה-70 היו ישראלים ילידי הארץ או כאלו שעלו בגיל צעיר; ולכן חשו במידה מסוימת ניתוק מנטלי מן הגולה, וחלקם לא ידעו מינקותם שפות רווחות אצל יהדות התפוצות. מחקריהם בתולדות הציונות בארץ ישראל, היו כבר מרוחקים דיים מן האירועים המכוננים של הציונות: העליות הראשונות, התגבשות תנועת העבודה והקמת המדינה. הריחוק אפשר להם אולי לבחון בראייה ביקורתית את האמיתות המקובלות שנושאים כגון הסכסוך הערבי-יהודי, יחסי החלוצים עם איכרי המושבות ויחסי "היישוב המאורגן" עם התנועה הרוויזיוניסטית. אחד הספרים הביקורתיים הראשונים בתחום תולדות היישוב הוא ספרו של יונתן שפירא: אחדות העבודה ההיסטורית- עצמתו של ארגון פוליטי, אשר בחן את מפלגת אחדות העבודה ואת חתירתה להגמוניה ביישוב היהודי ללא הסתמכות אידאולוגית. במקביל התפרסמה בשנים אלה ספרות היסטוריוגרפית מעורבת בזכרונות ובטענות פוליטיות, על ידי מנהיגי מפלגות וארגונים ציונים מימין ומשמאל, כגון ספריהם של מנחם בגין, ישראל אלדד ונתן ילין מור; ספרות זו העלתה על נס את תרומתם של הארגונים הלח"י והאצ"ל שהתמודדו עם שליטתה של מפא"י; וכן, הם טענו לבכורה ביעד שהושג: גירוש הבריטים מהארץ.

בשנות ה-60 ובהמשך בשנות ה-70 הוקמו מספר מכוני מחקר של הציונות ומדינת ישראל: באוניברסיטה העברית הוקם המכון ליהדות זמננו, ובאוניברסיטת תל אביב הוקם המכון לחקר הציונות וישראל; מכוני מחקר נוספים חוץ-אוניברסיטאיים כללו את יד יצחק בן צבי, המכון למורשת בן-גוריון בשדה בוקר, ומרכז זלמן שזר.

מלחמת ששת הימים (1967) הביאה להתעניינות מחודשת במפעל הציוני בארץ ובעולם. עם הספרים שיצאו לאור באנגלית ותורגמו בהמשך לעברית נמנים תולדות הציונות מאת זאב לאקוויר, והמהפכה הציונית מאת דוד ויטל, שעסקו שניהם ביישוב טרום-המדינה. עם זאת, בשנים אלו הושמעו לראשונה קולות שוללים מרכיבי יסוד של תפיסת העולם הציונית ביישוב, תהא "ימנית" או "שמאלית" מתוך הממסד האקדמי הישראלי; כך למשל, ספרהּ של אניטה שפירא מאוניברסיטת תל אביב בשם: המאבק הנכזב – המאבקים לעבודה עברית 1929–1939. מגמת הפקפוק בהנחות היסוד של הציונות עלתה בקנה אחד עם זרם השמאל החדש והפוסט מודרניזם שהחל מתגבש בסוף שנות ה-60 במערב אירופה ובארצות הברית. זרמים אלו גינו את החברה המערבית וערכיה הקפיטליסטיים, והאשימו אותה בניצול קבוצות מיעוט כגון תושבי העולם השלישי, עניים, נשים ומהגרים. את ראיית העולם הרואה במדע המדינה, בסוציולוגיה ובהיסטוריה אסכולות מחקר אמפיריות החליף הרלטיביזם התרבותי, הגורס כי אין אמת אחת מוחלטת, אלא יש נרטיבים שונים לכל קבוצה, שאין בהם אחד הצודק יותר מאחר.

מחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני

בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים חזר הסכסוך הישראלי-פלסטיני לסדר היום הציבורי הישראלי, לאחר שבמשך תשע-עשרה השנים הראשונות לקיומה של ישראל לכאורה הודרה הבעיה הפלסטינית מסדר היום. בין המחקרים העוסקים ביחסי יהודים ופלסטינים שזכו לתשומת לב רבה בעת ההיא היו של יהושע פורת מהאוניברסיטה העברית, אשר ראו אור בספרו צמיחתה של התנועה הערבית-הפלסטינית, 1918–1929, ובספרו ממהומות למרידה, התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929 - 1939. מחקרים אלו תרמו לראיה רב-צדדית של תולדות היישוב, בניית כח המגן היהודי ומהלכי המדינאים בשירות התנועה הציונית.

שנות השבעיםעריכה

בעשור זה התגברה חשיפתן והוצאתן לאור של תעודות ומקורות מימי ראשית הציונות בארץ ישראל והעליות הראשונות. כותבי ההיסטוריוגרפיה פנו למחקר מקורות שיטתי, לא רק מארכיונים של מוסדות הווה רשמיים, אלא גם ממחסניהם ומרתפיהם של ארגונים ואישים, לאחר פירוקם או פטירתם של אלה; וכאמצעי מתודולוגי בניסיון להציג את האמת ההיסטורית כפי שהייתה במלאתה. כך למשל, נהגה שולמית לסקוב בספרה: הביל"ויים של אשר בקשה להראות לא רק את הישגיהם של אנשי ביל"ו, אלא את סבלם, אי התקבלותם בראשית דרכם, ו"את חבלי ההתיישבות המחודשת בארץ-ישראל",[3] ולאחר כעשור בספרה מרשומות אחד הביל"ויים, חיים חיסין, אשר כלל מכתבים ויומנים נשכחים.[4]

במקביל, התגברה הוצאתם לאור של אוטוביוגרפיות אשר חשפו גנוזות ונסתרות בהיסטוריה הישראלית מאז העלייה הראשונה ותרמו להצגתה מנקודת מבטם ותודעתם העצמית של חלוצים ומנהיגים. כזה למשל, היה ספרו של דוד הורוביץ, ששימש נגיד בנק ישראל בשם האתמול שלי, אשר זכה לתהודה ציבורית והפך למקור עבור כותבי ההיסטוריוגרפיה.[5] ביוגרפיות נחשבו בעבר לז'אנר בעייתי, כיוון שנחשדו במחויבות אידאולוגית ובחוסר מדעיות. הביוגרפיה, המעלה עצם טבעה על נס את פועלו של אדם מסוים על חשבון הקולקטיב, ולא הייתה נפוצה בעשורים הראשונים של מדינת ישראל. אולם בעשור זה השתנתה המגמה, והופיעו מספר ביוגרפיות של אישים ציוניים מרכזיים, בהם וביוגרפיה על ברל כצנלסון מאת אניטה שפירא, וביוגרפיות שכתבו אנשי ציבור ועיתונאים, על דוד בן-גוריון מאת מיכאל בר זוהר ושבתי טבת, ביוגרפיה על הרצל מאת עמוס אילון.

שאלות הרצף והתמורה בין העליות לארץ ישראל ומהותן עד שנת תרמ"ב 1881 ואחריה. עלו מחדש לסדר היום המחקר והציבורי בשלהי העשור, אף שתחילתן כבר בשנות השישים. בהיסטוריוגרפיה של העלייה הראשונה, יש הרואים את ניצניו של המפעל הציוני בארץ במפעלים וביוזמות של אנשי היישוב בטרם תרמ"ב 1882; ולעומתם, יש הסוברים, אמנם מיעוט בין חוקרי היישוב, כי העולים מראשית המאה ה-19 הכינו את התשתית הרעיונית, החברתית, המוסדית והכלכלית לקליטת היהודים שהגיעו ארצה ברבע האחרון של המאה. ויש הסוברים, כי משנת תרמ"ב נפתחה הראשית של ההווייה העברית הריבונית בארץ ישראל. הדיון על כך בין החוקרים אריה מורגנשטרן, ישראל ברטל ואחרים אשר נמשכה גם בעשור הראשון של המאה ה-21.[6]

מלחמת יום הכיפורים (1973), הבחירות לכנסת התשיעית ב-1977), שבהן עלתה תנועת החרות לשלטון, הובילו כנראה נקודת מבט חדשה של ההיסטוריה הציונית. עד מהפך 77' כותבי ההיסטוריה של הציונות ומדינת ישראל יצאו מההנחה שסיבת קיומה של מדינת ישראל מובנת מאליה; רדיפות היהודים בגלות והשואה הם ההצדקה לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי ולקיום מדינת ישראל. מלחמת יום הכיפורים אשר הוכיחה את הסכנה האורבת המדינה ולאזרחיה, בעוד יהודי אירופה ואמריקה חיים את חייהם בשלווה. עליית הימין והמתיחות הבין עדות בחברה הישראלית, הובילו לחשש אצל חלק מכותבי ההיסטוריה בישראל יצירתה של חברה פשיסטית ומיליטנטית, העלולה לדכא קולות עצמאיים. אך חשש זה התבדה, והשנים שלאחר המהפך אופיינו בפלורליזם שלא היה כדוגמתו בימי שלטון מפא"י.

עוד יצוין, כי משלהי שנות ה-70 מוסדות חברה שונים החלו להציג את הנרטיב הביקורתי/פוסט-ציוני לגבי הסיבות לעזיבת הפלסטינים במלחמת 1948 (חלקם עזבו מרצון וחלקם גורשו). כך היה המצב לגבי מחקרי קהילת המחקר[7] (חוקרים אקדמאים ועצמאיים) ומאמרי עיתונות ביומונים המרכזיים, ובחלקו גם לגבי ספרי זיכרונות של ותיקי קרבות 1948.[8]

שנות השמונים והתשעים של המאה ה-20עריכה

 
אריה מורגנשטרן
מחקר כוח המגן היהודי בארץ ישראל

מלחמת לבנון הראשונה והמחלוקת על תפיסתה כ"מלחמת ברירה" הייתה קו פרשת המים בעשיה ההיסטוריוגרפית במדינת ישראל, ובמיוחד בחקר הציונות והיישוב, כפי שהתברר בעבודות שפורסמו במשך שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20. כך למשל, ספרה של אניטה שפירא חרב היונה נפתח בהכרזתה על המניע לכתיבתו: מלחמת לבנון והצהרתו על ידי ראש הממשלה מנחם בגין "בזכות מלחמת ברירה".[9]

קבוצת היסטוריונים אשר חלקם כונו "ההיסטוריונים החדשים" ניסו לערער את ההסבר הציוני למהלכים ואירועים היסטוריים, אשר הציעו היסטוריונים בעלי תפישת עולם ציונית. לפי הנאמר בשיח הציבורי, "ההיסטוריונים החדשים" הם אבי שליים, אילן פפה, שמחה פלפן ובני מוריס; אף כי נראה שמוריס שינה את תפיסת עולמו בשנים האחרונות ומזדהה יותר עם הסיפר הציוני. העיתונאי תום שגב נחשב לעיתים כהיסטוריון חדש, אף שהוא עיתונאי במקצועו. רבים ממחקריהם של ההיסטוריונים החדשים עוסקים באירועים סביב מלחמת העצמאות, הנקראת אצלם "מלחמת 1948". הם טענו במחקריהם כי היישוב העברי ומדינת ישראל דחקו באוכלוסייה הפלסטינית לעזוב בשנים 1947 -1949. בכך שללו ההיסטוריונים החדשים אותו חלק מן הסיפר הציוני לפיו התנועה הציונית ביקשה למנוע את עזיבת הפלסטינים, אך אלו עזבו בהטפת המנהיגות הערבית. ההיסטוריונים החדשים הציגו מסכת טיעונים על חוסר נכונותו של היישוב ושל מדינת ישראל להתפשר על מנת להגיע להסכם שלום עם גורמים ערביים שונים; זאת שוב בניגוד לסיפר הציוני לפיו עשו המנהיגים ככול יכולתם להגיע להסכמי שלום. עם מתנגדיהם הבולטים של "ההיסטוריונים החדשים" נמנים המזרחן אפרים קארש, ההיסטוריונים אניטה שפירא ויואב גלבר, הסופר והביוגרף אהוד בן עזר, המשפטן השר לשעבר אמנון רובינשטיין, ופובליציסטים כבן-דרור ימיני.

למרות מחלוקות בין חוקרים לגבי נושאים שונים בהם עסקו ההיסטוריונים החדשים, לגבי הסיבות לאקסודוס הפלסטיני אין ככלל מחלוקות. משנות ה-90 ולפחות עד לתחילת שנות ה-2000, החוקרים ככלל מאמצים את הנרטיב של עזיבה מרצון ביחד עם גירוש.[7]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • Yael Zrubavel, Recovered Roots: Collective Memory and the Making of Israeli National Tradition, University of Chicago Press, 1995, 340 pp.[12]

קישורים חיצונייםעריכה


הערות שולייםעריכה

  1. ^ בן ציון דינור, (הקדמה), ספר תולדות ההגנה, א, א, עמ' ג.
  2. ^ יעקב כ"ץ, לבירור המושג "מבשרי הציונות", לאומיות יהודית, עמ' 263.
  3. ^ ראו: שולמית לסקוב, הביל"ויים, ירושלים: הספרייה הציונית על יד ההסתדרות הציונית, תשל"ט, עמ' יא.
  4. ^ ראו: שולמית לסקוב (עורכת ומהדירה), מרשומות אחד הביל"ויים, חיים חיסין, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי בשיתוף מוסד ביאליק, תשנ"א 1990.
  5. ^ דוד הורוביץ, האתמול שלי, תל אביב וירושלים: הוצאת שוקן, תש"ל-1970.
  6. ^ על מחקר העלייה הראשונה, ראו למשל: מרדכי אליאב (עורך), ספר העלייה הראשונה, א-ב, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ב. אריה מורגנשטרן, מעריב, מוסף שבת, כ"ג תשרי תשס"ח-5/10/2007. יפה ברלוביץ (עורכת),לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תש"ע-2010.
  7. ^ 7.0 7.1 רפי נץ-צנגוט (2012). הסיבות לעזיבת הפליטים הפלסטינים במהלך מלחמת העצמאות בראי מחקריהם של חוקרים יהודיים מן הארץ ומן העולם. פוליטיקה, 179-151.
  8. ^ Nets-Zehngut, Rafi. (2011). Origins of the Palestinian refugee problem: Changes in the historical memory of Israelis/Jews 1949-2004. Journal of Peace Research, 48 (2), 235-248; Nets-Zehngut, Rafi. (2012). Overview of the Israeli memory of the Palestinian refugee problem. Peace Review, 24 (2), 187-194.
  9. ^ אניטה שפירא, חרב היונה, עמ' 9.
  10. ^ ביקורת: ישראל ברטל, ‏המהפכה השקטה: מיתוס, מדע ומה שביניהם, קתדרה 81, ספטמבר 1996, עמ' 170-160
  11. ^ ביקורת: גדעון שמעוני, ‏בצלה של אידאולוגיה, קתדרה 91, מרץ 1999, עמ' 164-161
  12. ^ ביקורת: ברוך קימרלינג, ‏מבנה המיתוס הציוני, קתדרה 80, יוני 1996, עמ' 227-225