ההסכם התלת-צדדי

ההסכם התלת-צדדי, הידוע גם בתור "ההסכם המשולש" או "הסכם הציר", היה ברית צבאית שנחתמה בברלין ב-27 בספטמבר 1940 בין סבורו קורוסו מהאימפריה היפנית, אדולף היטלר, מנהיג גרמניה הנאצית ובניטו מוסוליני מנהיג איטליה הפשיסטית. ההסכם ייסד את הברית המכונה "מדינות הציר", שלחמה נגד בעלות הברית במלחמת העולם השנייה.

ההסכם התלת-צדדי
הנוסח היפני של הסכם הציר
הנוסח היפני של הסכם הציר
הנוסח היפני של הסכם הציר
מקום יצירה ברלין עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך יצירה 27 בספטמבר 1940 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

על פי ההסכם הסכימו המדינות הקשורות בו כי במשך עשר שנים תעמודנה לסיוע זו לזו במטרה הראשונית להקים ולשמור על סדר חדש, "לקדם את השגשוג ההדדי והרווחה של העמים הקשורים בהסכם". ההסכם כלל הכרה ב"מרחב האינטרסים" של כל מדינה והשותפות בו נטלו על עצמן "לסייע זו לזו בכל האמצעים הפוליטיים, הכלכליים והצבאיים כאשר אחד מהצדדים להסכם נמצא תחת מתקפה", ממדינה שאינה קשורה בהסכם, למעט ברית המועצות.

היסטוריה

עריכה

ההסכם נתן תוקף רשמי לשותפות אסטרטגית שהייתה קיימת בפועל מזה שנים, לאחר שב-1936 נחתם הסכם אנטי-קומינטרן בין גרמניה ליפן וב-1939 נחתמה ברית הפלדה בין איטליה וגרמניה. במאזן האסטרטגי שהיה קיים בעת חתימתו ניתן לראות בו מעין אזהרה לארצות הברית להישאר נייטרלית במלחמת העולם השנייה, פן תהיה מעורבת במלחמה בשתי חזיתות. כן סייע ההסכם להתגבר על החשדנות שחשה יפן כלפי גרמניה לאחר חתימת הסכם ריבנטרופ מולוטוב בשנת 1939 בין הגרמנים לרוסים (שהיו אויבים מרים של היפנים ואף הפסידו ליפנים במלחמת רוסיה–יפן כ-35 שנים לפני חתימת ההסכם).

באוקטובר ונובמבר התקיימו המגעים לצירוף ברית המועצות למדינות הציר אך אלו עלו בתהו והגולל עליהם נסתם סופית בעקבות הפלישה הנאצית לברית המועצות.

על מנת שתוכל להעביר כוחות דרומה כדי לסייע לאיטליה במלחמתה ביוון, לחצה גרמניה על הונגריה, רומניה ובולגריה להצטרף להסכם. ממלכת הונגריה הצטרפה ב-20 בנובמבר 1940, סלובקיה (שהייתה למעשה מדינת בובות של הנאצים) ב-24 בנובמבר 1940, ממלכת רומניה ב-23 בנובמבר 1940 וממלכת בולגריה ב-1 במרץ 1941[1]. ממלכת יוגוסלביה חתמה על ההסכם ב-25 במרץ 1941, אך לאחר הפיכה צבאית שקודמה על ידי בריטניה[2] ב-27 במרץ 1941 חזרה בה מהחתימה, דבר שהוביל לפלישה גרמנית ולכיבוש יוגוסלביה,

בדצמבר 1941 התקיים המשא ומתן של מדינות הציר על חלוקת אסיה שמעולם לא יצא לפועל בעקבות הפסדן של מדינות הציר כבר בסוף 1942 במספר חזיתות. בנוסף לכך, במהלך המשא ומתן עלו מחלוקות על סוגיות רבות שלא נמצא להן פתרון. בנוסף לכך, למרות בקשות חוזרות של גרמניה, סירבה פינלנד להצטרף להסכם, בטענה שמלחמתה בברית המועצות (תחילה מלחמת החורף ולאחר מכן מלחמת ההמשך) היא מלחמה נפרדת ממלחמת העולם השנייה. דבר זה אפשר לה לשמור על קשרים דיפלומטיים עם ארצות הברית עד 1944.

עם נפילת המשטר הפשיסטי באיטליה והדחת ראש ממשלת איטליה, בניטו מוסוליני הפרו-נאצי, הצטרפה איטליה לבעלות הברית ב-1943, אירוע שציין את תחילת סופו של ההסכם. בולגריה ורומניה הפכו בשלב מאוחר יותר לבעלות ברית של ברית המועצות, לאחר שהצבא האדום התקרב לשטחן. הונגריה מעולם לא פרשה מהברית. ממשלתו של פרנץ סאלאשי, מנהיג מפלגת צלב החץ לחמה לצד הגרמנים כנגד הצבא האדום עד לכיבושה של הונגריה בידי ברית המועצות, אך למעשה הייתה זו מעין ממשלת בובות והונגריה הייתה נתונה למעשה תחת כיבוש גרמני מאוקטובר 1944. בנובמבר 1944 דיכאו הגרמנים בכוח התקוממות עממית בסלובקיה נגד משטרו של יוזף טיסו, וכבשו את המדינה. עם כניעת גרמניה הנצאית במאי 1945 לא נודעה עוד כל משמעות להסכם, על אף שבאופן טכני הוא נותר בתוקף עד לכניעת האימפריה היפנית.

מדינות שחתמו על ההסכם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא ההסכם התלת-צדדי בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Walter R. Roberts, Tito, Mihailović, and the allies, 1941-1945, page 12
  2. ^ צ'רצ'יל כותב בספרו: "מלונדון עשיתי ככל יכולתי לגייס את היוגוסלבים נגד גרמניה" (עמ' 143), ובנאום מיד לאחר ההפיכה אמר: "מהפכה נתחוללה בבלגראד [..] לממשלה כזאת [...] תושיט הקיסרות הבריטית [...] את כל העזרה שבגדר האפשר." (עמ' 150). וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך ג', הוצאת עם הספר, תשי"ז