ההתעוררות הגדולה

מונח המתייחס למספר תקופות של תחייה דתית בהיסטוריה הנוצרית האמריקאית
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: תבנית S2CID שגויה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

ההתעוררות הגדולה הוא מונח המתייחס למספר תקופות של תחייה דתית בהיסטוריה הנוצרית האמריקאית. היסטוריונים ותאולוגים מזהים שלושה או ארבעה גלי התלהבות דתית מוגברת בין ראשית המאה ה-18 לסוף המאה ה-20. כל אחת מ"ההתעוררויות הגדולות" הללו התאפיינה בתחיות דתיות נרחבות שאותן הובילו כמרים פרוטסטנטים אוונגליסטים, בעלייה חדה בעניין הציבורי בדת, בתחושה עמוקה של שכנוע וגאולה מצד המושפעים, בעלייה בשיעורי החברות בכנסייה האוונגליסטית ובהיווצרות של תנועות ועדות נוצריות חדשות.

מקורן של ההתעוררויות היה נוכחותו של מטיף כריזמטי שחיזק בקרב המאזינים את תחושת האשמה הנוצרית האישית, את תחושת חטאם ואת הצורך בכך שייוושעו בידי המשיח. בין האנשים המשפיעים בתקופות ההתעוררות הגדולה היו ג'ורג' וייטפילד, ג'ונתן אדוארדס וג'ילברט טננט, וחלק מהקבוצות המשפיעות במהלך ההתעוררות הגדולה היו "האורות החדשים והאורות הישנים".[1][2][3] ההתעוררות הגדולה רחקה מריטואלים ומטקסים והפכה למוקד את החוויה הדתית האישית ואת הקשר הישיר בין המטיף הכריזמטי לבין המאמין. ההתעוררות הגדולה הפכה את הדת לאישית, וטיפחה באדם הממוצע תחושה עמוקה של שכנוע רוחני בדבר חטאו האישי והצורך בגאולה אישית, כמו גם עידוד התבוננות פנימית ומחויבות לאמות מידה חדשות של מוסר אישי. חלק מגלי ההתעוררות הגדולה היו כרוכים בהבאת הנצרות לאפרו-אמריקאים המשועבדים והיו אירועים מרכזיים בשינוי הדתי בניו אינגלנד, שינוי שבמהלכו קראו מטיפים כריזמטיים תיגר על הסמכות הדתית המסורתית. ההתעוררות יצרה פילוג בין מטיפים וממסדים מסורתיים וותיקים שהתעקשו על חשיבותם המתמשכת של הפולחן המסורתי והוראת הטקסטים הדתיים, לבין מטיפי ההתעוררות וחסידיה, שעודדו מעורבות רגשית ומחויבות אישית. הייתה לכך השפעה רבה על עיצובה מחדש של הכנסייה הקהילתית, הכנסייה הפרסביטריאנית, הכנסייה הרפורמית ההולנדית והעדה הרפורמית הגרמנית, ועל חיזוק העדות הבפטיסטיות והמתודיסטיות הקטנות, אם כי השפעה קטנה בלבד על האנגליקנים והקוויקרים. בשונה מההתעוררות הגדולה השנייה, שהחלה בערך בשנת 1800 והגיעה אל אלה שלא היו נוצרים, ההתעוררות הגדולה הראשונה התמקדה באנשים שכבר היו חברי כנסייה. היא שינתה את הטקסים שלהם והגדילה את אדיקותם ואת מודעותם העצמית.[4]

ההתעוררות הגדולה הראשונהעריכה

ההתעוררות הגדולה הראשונה החלה בשנות ה-30 של המאה ה-17 ונמשכה בערך עד שנת 1740, אם כי אירועי תחייה התרחשו גם בשנים קודמות, במיוחד בכנסייתו של סולומון סטודארד, סבו של ג'ונתן אדוארדס. קהילתו של אדוארדס הייתה מעורבת בתחייה שכונתה מאוחר יותר "תחיות חזית הגבול" באמצע שנות ה-30 של המאה ה-17, אם כי זו דעכה בשנת 1737. כפי שציין ההיסטוריון הדתי האמריקני סידני א. אלסטרום, עתידה של ההתעוררות הגדולה "עוד היה לפניה, וזו קרתה על ידי ההגירה הגדולה" [מאירופה לאמריקה הצפונית] של צאן מרעיתו של האוונגליסט הבריטי ג'ורג' וייטפילד. וייטפילד הגיע לג'ורג'יה בשנת 1738 וחזר בשנת 1739 לביקור שני במושבות. הוא ערך "מסע ניצחון מפילדלפיה לניו יורק וחזרה לדרום". בשנת 1740 ביקר בניו אינגלנד, והשפעתו הייתה רבה בכל אתרי ביקורו. ראשי קהילות פרוטסטנטיות אוונגליסטיות שונות תמכו בהתעוררות הגדולה. במושבות האמצעיות השפיע וייטפילד לא רק על הכנסיות הבריטיות, אלא גם על ההולנדים והגרמנים. בנוסף, סגנונות ההטפה החלו להשתנות. בתקופה הקולוניאלית המאוחרת (לפני הכרזת העצמאות, ברבע השלישי של המאה ה-18), רוב הכמרים קראו את דרשותיהם, שהיו מבוססות באופן צמוד על התאולוגיה וקידמו טיעון או פרשנות תאולוגית מסוימת. בכך שפתחה מרווחי פרשנות רחבים יותר של הטקסטים הדתיים ואפשרה ביטויים גמישים יותר של החוויה הדתית, מילאה התנועה האוונגליסטית של שנות ה-40 של המאה ה-17 תפקיד מפתח בפיתוח המחשבה הדמוקרטית במושבות הבריטיות בצפון אמריקה, כמו גם בפיתוח חופש העיתונות וחופש המידע. ההתעוררות הגדולה הראשונה התאפיינה בדרך הטפה מסוימת, שמאז זוהתה עם הכתות הפרוטסטנטיות האמריקאיות לסוגיהן, דרך שיש לה מגוון דפוסים ואסטרטגיות תקשורתיות, דרך שמתאפיינת ב"הפיכת לב" (התחזקות דתית) והתחדשות רוחנית בקרב קהלן של ההטפות. התפישות שעוצבו בהתעוררות הגדולה היו התשתית התאולוגית, החברתית והרטורית שהובילה את המהפכה האמריקאית. סגנון הטפה זה, וכן התפיסה שמאחוריו, בדבר חופש הפרשנות הדתי, תרם ליצירת דרישה לחופש דת. ההתעוררות הגדולה הייתה הגל ההמוני הראשון של אימוץ הנצרות על ידי אפריקאים אמריקאים.[5]

בסוף המאה ה-18 הגיעה ההתעוררות הגדולה למושבות האנגליות נובה סקוטיה, ניו ברנזוויק ואי הנסיך אדוארד.

ההתעוררות הגדולה השנייהעריכה

ההתעוררות הגדולה השנייה (המכונה לפעמים בפשטות "ההתעוררות הגדולה") הייתה תנועת תחייה דתית שהחלה בארצות הברית בסוף המאה השמונה עשרה ונמשכה עד אמצע המאה התשע עשרה. היא התרחשה בכל חלקי ארצות הברית, אך בלטה במיוחד בצפון מזרח ובמערב התיכון. התעוררות זו חרגה מהאליטה המשכילה של ניו אינגלנד לכיוונם של אלה שהיו פחות אמידים ופחות משכילים. מרכז התחייה היה במערב ניו יורק. אזור בו נוצרו עשרות כתות חדשות, חברות קהילתיות ותנועה רפורמית דתית.[6]

בין עשרות העדות החדשות הללו היו כנסיות של שחורים חופשיים, שנוהלו ללא תלות בקהילות קיימות, בהן הייתה דומיננטיות לבנה. בין המהפכה האמריקאית לאמצע המאה ה-19, ירדה בחדות המעורבות השחורה בכנסיות לבנות, עד להיעלמות כמעט מוחלטת של נוכחות שחורה בכנסיות לבנות ערב מלחמת האזרחים. אחת ההנחות היא שהדבר נבע בעיקר מאפליה גזעית בתוך הכנסייה.[7] אפליה זו התבטאה בבידוד פיזי של השחורים בכנסייה, בהרחקת מקומות הישיבה שלהם ממקומות ישיבתם של הלבנים, ולעיתים בהכרחתם לעמוד בקצה הכנסייה גם אם עדיין היו בה מקומות ישיבה ללבנים. על אפרו-אמריקאים נאסר להצביע בענייני כנסיות או למלא תפקידים בהנהגה בכנסיות לבנות רבות. הכומר ריצ'רד אלן, מייסד הכנסייה האפיסקופלית המתודיסטית האפריקאית, תיאר אירוע של אפליה גזעית בכנסייה לבנה ברובה בפילדלפיה, בה נאמר למטיף עמית שהיה עבד לשעבר מדלאוור אבשלום ג'ונס לעזוב את דוכן המטיף, ומקומו נתפס על ידי מטיף לבן, וזאת בעיצומה של התפילה.[8]

להתעוררות הגדולה השנייה נקשרו תנועות רפורמיות אחרות כמו תנועת ההתנזרות משתייה, ביטול העבדות וזכויות הנשים. תנועת ההתנזרות עודדה אנשים להימנע מצריכת משקאות אלכוהוליים על מנת לשמור על הסדר המשפחתי. תנועת זכויות הנשים צמחה מנשים שתמכו בביטול העבדות וניסו ליישם את המחאה בנושא העבדות למלחמה על זכויותיהן הפוליטיות. הרפורמות נגעו בהיבטים רבים בחיי היומיום, כמו הגבלת השימוש בטבק וכן רפורמות תזונה ולבוש. התנועה לביטול העבדות הגיחה בצפון מההתעוררות השנייה, הגדולה יותר, שבין 1800-1840.[9]

ההתעוררות הגדולה השלישיתעריכה

ההתעוררות הגדולה השלישית התרחשה במחצית השנייה של המאה ה-19. היא התאפיינה בעדות וכתות חדשות, בעבודה מיסיונרית פעילה, ובגישה של יישום דבריהם של כתבי הקודש (הגוספל) בנושאים חברתיים. [4] YMCA (שנוסד בשנת 1844) מילא תפקיד מרכזי בטיפוח ההתעוררות בערים בשנת ההתעוררות 1858 ואחריה. מההתעוררות של 1858 צמחה הנהגה שמתוכה יצאו מטיפי דת בצבאות הצדדים השונים במהלך מלחמת האזרחים.[10]

ההתעוררות הגדולה הרביעיתעריכה

ההתעוררות הגדולה הרביעית היא מושג שנוי במחלוקת שלא כשלוש הראשונות. יש הטוענים שזו קרתה בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 של המאה ה-20. תנועת ישו היא אחד התוצרים של התעוררות זו, והיא יצרה שינוי בסגנונות המוזיקה הכנסייתית.

העדות הפרוטסטנטיות הראשיות נחלשו בחדות הן בהצטרפות והן בהשפעה, בעוד שהעדות הדתיות השמרניות ביותר (כמו הבפטיסטים הדרומיים והלותרנים) צמחו במהירות, התפשטו ברחבי ארצות הברית, אך במהרה פקדו אותן מאבקים תאולוגיים פנימיים חמורים ופילוגים. עם זאת, מאורעות אלה לא מנעו את הפיכתן של תנועות אלה לכוחות חזקים מבחינה פוליטית.[11]

טרמינולוגיהעריכה

הרעיון של "התעוררות" מרמז על תרדמת או פסיביות בתקופות חילוניות או פחות דתיות. "התעוררות" היא מונח שנבע בעיקר מנוצרים אוונגליסטים, מונח אותו אימצו אלה לעיתים קרובות.[12] בתקופה האחרונה מקדמים אוונגליסטים אמריקאים שמרניים את רעיון ה"התעוררות" כמרכזי בהיסטוריה של ארצות הברית.[13]

לקריאה נוספתעריכה

Butler, Jon (1982). "Enthusiasm Described and Decried: The Great Awakening as Interpretative Fiction". Journal of American History (Oxford: Oxford University Press) 69 (2): 305–325. ISSN 0021-8723. JSTOR 1893821. doi:10.2307/1893821.  Unknown parameter |s2cid= ignored (עזרה)
תבנית:Long dash (1990). Awash in a Sea of Faith: Christianizing the American People. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press (פורסם ב-1992). ISBN 978-0-674-05601-5.  Unknown parameter |url-access= ignored (עזרה)
Heimert, Alan (1966). Religion and the American Mind: From the Great Awakening to the Revolution. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press.  Unknown parameter |url-access= ignored (עזרה)
Heimert, Alan; Miller, Perry, eds. (1960). The Great Awakening: Documents Illustrating the Crisis and Its Consequences. New York: Bobbs-Merrill. 
Kelleter, Frank (2002). Amerikanische Aufklärung: Sprachen der Rationalität im Zeitalter der Revolution (בגרמנית). Paderborn, Germany: Verlag Ferdinand Schöningh. ISBN 978-3-506-74416-6. 
Lambert, Frank (1994). Pedlar in Divinity: George Whitefield and the Transatlantic Revivals, 1737–1770. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. ISBN 978-0-691-03296-2. 
Najar, Monica (2008). Evangelizing the South: A Social History of Church and State in Early America. New York: Oxford University Press. ISBN 978-0-19-530900-3.  Unknown parameter |url-access= ignored (עזרה)
Tracy, Joseph (1842). The Great Awakening: A History of the Revival of Religion in the Time of Edwards and Whitefield. Boston: Tappan and Dennet. בדיקה אחרונה ב-13 בנובמבר 2017. 
Stout, Harry S. (1991). The Divine Dramatist: George Whitefield and the Rise of Modern Evangelicalism. Grand Rapids, Michigan: Wm. B. Eerdmans Publishing Company. ISBN 978-0-8028-0154-8. 

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ "The Great Awakening: Spiritual Revival in Colonial America | Biographies". greatawakeningdocumentary.com. בדיקה אחרונה ב-16 בנובמבר 2017. 
  2. ^ "The Great Awakening: Spiritual Revival in Colonial America | Biographies". greatawakeningdocumentary.com. בדיקה אחרונה ב-16 בנובמבר 2017. 
  3. ^ "New Light Schism". www.mb-soft.com (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-16 בנובמבר 2017. 
  4. ^ 1 2 Ahlstrom 1972.
  5. ^ Chacon & Scoggins 2014, pp. 36–37.
  6. ^ Cross 1950.
  7. ^ Boles, Richard J. (2013). "Documents relating to African American experiences of white congregational churches in Massachusetts, 1773–1832". The New England Quarterly 86 (2): 310–323. JSTOR 43284993. doi:10.1162/TNEQ_a_00280. 
  8. ^ "Image 6 of The Episcopal Church and the colored people : a statement of facts". Library of Congress, Washington, D.C. 20540 USA. בדיקה אחרונה ב-17 בדצמבר 2018. 
  9. ^ McLoughlin 1978.
  10. ^ Long 1998.
  11. ^ Marty 1996, pp. 434–455.
  12. ^ Lambert 1999.
  13. ^ Baker, Peter (13 בספטמבר 2006). "Bush Tells Group He Sees a 'Third Awakening'". The Washington Post. בדיקה אחרונה ב-13 בנובמבר 2017.