הוא הלך בשדות

רומן מאת משה שמיר, שיצא לאור בשנת 1947

הוא הלך בשדות הוא רומן מאת משה שמיר, שיצא לאור בשנת 1947; נחשב לאחת היצירות המרכזיות שנכתבו בספרות העברית החדשה ולאחד הטקסטים המכוננים של החברה הישראלית לאחר קום המדינה. הוא זכה להצלחה מסחררת, הומחז והוסרט. עלילת הספר, ובמיוחד דמות הגיבור אורי, תרמה לביסוסו של המיתוס הציוני באשר לדמות "הצבר" וערכי החברה המשתקפים ממנו, הדבר אף מודגש ביתר שאת בעיבודים המאוחרים לתיאטרון ולקולנוע אשר כללו שינויים משמעותיים בעלילה.[1][2]

הוא הלך בשדות
כריכת הספר, באחת ההוצאות הראשונות
כריכת הספר, באחת ההוצאות הראשונות
מידע כללי
מאת משה שמיר
שפת המקור עברית
סוגה רומן
הוצאה
הוצאה ספרית פועלים
תאריך הוצאה 1947
מספר עמודים 324
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 001235410, 002903347, 001105691, 001276394, 002914852, 003016734, 001301338, 001276395, 001276390
כריכת הספר באחת ההוצאות האחרונות, הוצאת עם עובד

הספר זכה בשנת 1948 בפרס אוסישקין. הספר כלול בתוכנית הלימודים לבגרות בספרות ובתיאטרון עיוני של בתי הספר בישראל.

עלילה עריכה

הסיפור מתרחש בשנת 1944, ברקע מאבק היישוב בערבים מצד אחד ובבריטים מצד שני. הספר מתאר את חייו של אורי, הפלמ"חניק, ואת אהבתו הגדולה למיקה, נערה עולה, עד למותו בתאונת אימונים.

אורי הוא צבר יליד הארץ, קיבוצניק, הילד הראשון של קיבוץ "גת העמקים", בן 19. הוא בעל ביטחון עצמי, וחש מחויבות עמוקה לארצו, למשפחתו, לחבריו ולמשימות הצבאיות שהוטלו עליו. בניגוד לאורי, יליד הארץ, שבא "מכאן", מיקה, בת זוגו, היא עולה חדשה מפולין, פליטה חסרת כל, באה "משם" - השואה, שאינה נזכרת בספר במפורש, על מנת להיקלט בקיבוץ. הרומן מגולל את סיפור אהבתם של השניים, כאשר ברקע סיפורו של הקיבוץ.

שם הספר עריכה

שם הספר לקוח משירו של נתן אלתרמן – "האם השלישית" – אשר פורסם בשנת 1938 בקובץ השירים "כוכבים בחוץ"[3]:

בני גדול ושתקן
ואני פה כותונת של חג לו תופרת
הוא הולך בשדות. הוא יגיע עד כאן
הוא נושא בלבו כדור עופרת

עיבודים ותרגומים עריכה

 
תפאורה מאת אריה נבון בהפקת "הוא הלך בשדות" (1948) בתיאטרון הקאמרי
 
חנה מרון ועמנואל בן-עמוס במחזה בקאמרי, 1948

הוצג כמחזה פעמיים על ידי התיאטרון הקאמרי. בהפקה מ-1948 שיחק עמנואל בן-עמוס בתפקיד אורי וחנה מרון בתפקיד מיקה.[4]. פעם אחת הוצג בתיאטרון חיפה בשנת 1966[5]. המחזה הועלה מחדש, בכיכובה של אגם רודברג, על ידי תיאטרון בית ליסין.

הספר הוסרט ב-1967, בבימויו של יוסף מילוא, ובכיכובם של אסי דיין, באחד מתפקידיו הראשונים, ואיריס יוטבת[6].

הספר תורגם לאנגלית, איטלקית, וספרדית, והמחזה הוצג ברחבי העולם.

פרשנות עריכה

ניתוח העלילה עריכה

מיקה ואורי מסמלים את האוכלוסיות השונות שמהן הורכב היישוב העברי בתקופה שלפני הקמת המדינה. אורי מסמל את דמות הצבר, בעל השורשים (בית, הורים), בעל הזיקה לאדמה ובעל תחושת שייכות, ואילו מיקה היא ניגודו המוחלט. היא הטיפוס הגלותי, הלא-צברי, התלוש, שאינו מחובר לאדמה, ליישוב, ונעדר שורשים מחד וחזון מאידך. השיחה בין השניים נשמעת כשיח חירשים. היא מדברת על רצונה בפרטיות, בחדר או לפחות בפינה משלה. הוא מדבר על הטרקטור הנכסף, על ההתלבטות אם להפסיק לעבוד בבציר ולעבור לעבודה אחרת. לאורי חשובים הקיבוץ והחזון, והוא מביע זאת במוחצנות ובביטחון עצמי. מיקה לעומתו מושכת כלפי פנים, החדר, הפינה. יחסה לאורי חרד ורכושני כמעט כמו יחסה לחדר שלהם, והיא מתנגדת שילך לפלמ"ח. התנהגותה של מיקה היא זרה, בלתי אהודה בקיבוץ ובלתי מובנת. ההשוואה לאוכלוסיית ניצולי השואה שהגיעו לארץ, ולהתמודדותם עם החברה הצברית המחוספסת, היא בלתי נמנעת. בדומה לאותה אוכלוסייה, גם מיקה נדרשת לוותר על המרכיבים הגלותיים, "לשכוח הכול ולהתחיל מחדש", להסתגל למציאות החדשה תוך ויתור על זהותה הקודמת.

אורי, הבוחר להשתתף במבצע צבאי, מעדיף את חבורת הלוחמים על פני מיקה, וניתן לומר שהוא מעדיף את אהבת המולדת על פני אהבת אישה. מותו של אורי במהלך אימון, ולידת בנו, למיקה, אחרי מותו, עשויים להצביע על המחיר הכבד שמשלמת החברה הישראלית, מתוך הבנה ומוכנות, וחזון לעתיד טוב יותר.

דמותה של מיקה כפרפרזה ליחס החברה לניצולי השואה עריכה

במסגרת התלישות אותה מייצגת מיקה, אין מוזכרת משפחתה והאזכור לחייה הקודמים מועט מאוד. מעברה מוזכר אמנם אירוע טראומטי של אונס שעברה על ידי הרופא הפולני שהציל אותה. ידוע לקורא שהיא באה "משם", ללא הורים או משפחה, רכוש או שייכות. בעוד שבספר משולבים באמנות ובדיוק פרטים רבים הקשורים לאורי, להוריו, ולקיבוץ, נראה שאין לאיש עניין לדעת מהיכן באה, ומה קרה לה ולמשפחתה.

בעת פרסום הרומן שיקפו עובדות אלה את המצב הנתון בארץ, את יחס היישוב היהודי לניצולי השואה, ואת השתיקה שנגזרה על הניצולים, במסגרת ציפיית החברה הקולטת לאימוץ הזהות הישראלית ולהסרת הזהויות הקודמות. כיום, בפרספקטיבה של שנים, יכולות עובדות אלה להתפרש גם ככתב האשמה לחברה לא סובלנית ואטומה, שלא ידעה ולא רצתה לדעת כיצד להתמודד עם כאב השואה.[7]

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ אריאנה מלמד, אבד בתרגום, באתר ynet, 7 בדצמבר 2007
  2. ^ אבנר בן עמוס, מי הוא שהלך בשדות? בחיפוש אחר הצבר האמתי, עיונים בתקומת ישראל, גָלויות ישראליות: מולדות וגלות בשיח הישראלי (2015) עמ' 196–203.
  3. ^ אילן ברקוביץ', "מישהו הלך" - גלגולי שמותיו של הרומאן "הוא הלך בשדות" למשה שמיר, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2005
  4. ^ '. ה. ברג, הוא הלך בשדות / בתיאטרון הקאמרי, קול העם, 6 ביוני 1948
  5. ^ דב בר-ניר, "הוא הלך בשדות", על המשמר, 9 בספטמבר 1966
  6. ^ מאירה לוי, "הוא הלד בשדות" הולך אל הבד, על המשמר, 5 בספטמבר 1967
      הקרנת הבכורה של הסרט הישראלי ״הוא הלך בשדות״, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1967
  7. ^ יוסי מלמן, גם להם מגיע אתר הנצחה, באתר הארץ, 15 באוגוסט 2007 - על ניצולי השואה לוחמי תש"ח
    חנה יבלונקה, ניצולי השואה במלחמת העצמאות, הנוכחים שנפקדו מהזיכרון, "נצר אחרון", יד ושם ומשרד הביטחון
      אבנר הולצמן, "אנשים אחרים הם" - דיוקנה של שארית הפלטה בסיפורת של דור תש"ח, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, יד ושם