פתיחת התפריט הראשי

ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית

(הופנה מהדף הוועדה לפעילות אנטי אמריקאית)
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: תרגמת, דורש עריכה עמוקה, תוכנית ואחרת.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
השחקן פרדריק מארץ', אשתו פלורנס וחבר בית הנבחרים מרטין דיס, בעת שימוע שנערך לזוג מארץ' בוועדה

ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית (House Committee on Un-American Activities, בקיצור: HUAC) היא ועדת חקירה של בית הנבחרים של ארצות הברית שחקרה מה שהוגדר כפעילות של קומוניזם ותעמולה אנטי-אמריקנית בארצות הברית של שנות החמישים. רבים גינו בחריפות את פעולת הוועדה, בטענה שהרסה את הקריירה לאנשים רבים עקב דעותיהם הפוליטיות.

הוועדה צמחה מוועדת חקירה מיוחדת שהוקמה בשנת 1938 ועסקה בעיקר באמריקנים ממוצא גרמני ובפעילותם בארגונים נאציים ובקו קלוקס קלאן, אך עסקה גם בפעילות קומוניסטית. האלי פלאנאגן, ראש פרויקט התיאטרון הפדרלי, זומן בשנת 1938 להופיע בפני הוועדה ולהשיב לטענה שהפרויקט מוצף בקומוניסטים.

בשנת 1946 הפכה הוועדה לוועדה קבועה של בית הנבחרים. עיקר פרסומה בא מפעולתה לחקר מעורבות קומוניסטית בממשל האמריקני. גורמים שמרניים בקונגרס, ובפרט הסנאטור ג'וזף מקארתי, (שבניגוד לסברה המקובלת לא היה חבר בוועדה זו), גילו חשדנות רבה כלפי אנשים בעלי זיקה לקומוניזם, בפרט על רקע "המלחמה הקרה", וראו בהם אנשים בעלי נאמנות כפולה המהווים סוכנים של ברית המועצות. הוועדה שימשה כלי פוליטי בידי כמה מחבריה לקידום הקריירה הפוליטית שלהם. כך, למשל, ניצל ריצ'רד ניקסון את חברותו בוועדה כדי לתקוף את הבכיר תמשרד החוץ האמריקני ובממשל טרומן, אלג'ר היס, בטענה (הנכונה, ככל הנראה) כי היה מרגל סובייטי.

בהמשך דרכה התמקדה הוועדה בחקר פעילות קומוניסטית בהוליווד, ויצרה "רשימה שחורה" של אנשי קולנוע חשודים. אחד מקורבנותיה של הוועדה היה צ'ארלי צ'פלין, שנאלץ לעזוב את ארצות הברית. קורבן נוסף היה המחזאי ברטולט ברכט, שבעקבות חקירתו היגר לשווייץ.

בפסק דין ווטקינס נגד ארצות הברית (1957) זיכה בית המשפט העליון של ארצות הברית אדם בשם ג'ון ווטקינס מעבירה של ביזוי הקונגרס בשל סירובו להשיב על שאלות הוועדה בדבר אנשים המוכרים לו כקומוניסטים. בית המשפט העליון (הנשיא ארל וורן) קבע כי לקונגרס לא הייתה סמכות לחקור עניינים אישיים של הפרט, וכי לווטקינס לא ניתנה הזדמנות להליך הוגן (בהתאם לתיקון החמישי לחוקה), מאחר שההשלכות הפליליות של סירובו לענות על השאלות לא היו ברורות לו בעת המעשה, ומשום שמטרת החקירה לא הייתה ברורה דיה בזמן עדותו. לפיכך ווטקינס לא יכול היה להיות מודע לרלוונטיות השאלות, שהיא אשר הופכת את השתיקה לעוון לפי סעיף האישום בו הורשע, ועל כן זוכה.

בעקבות נפילתו של מקארתי, יוקרתה של הוועדה הלכה וירדה בשנות ה-50 המאוחרות. ב-1959, הנשיא לשעבר הארי טרומן הוקיע את הוועדה כשאמר שתיאר אותה כ-"הדבר הכי אנטי-אמריקאי במדינה כיום"[1]. הוועדה איבדה את מרבית מעמדה במהלך שנות ה-60. בשנות ה-60 המאוחרות הוועדה זימנה ואיימה על כמה ממנהיגי תרבות הנגד. בניסיון להמציא את עצמה מחדש, בשנת 1969 שם הוועדה שונה ל"הוועדה לביטחון פנים"[2]. כשהוועדה פורקה על ידי בית הנבחרים בשנת 1975, החליפה אותה ועדת בית הנבחרים למערכת המשפט (United States House Committee on the Judiciary).

לקריאה נוספתעריכה

  • Bentley, Eric; Rich, Frank (2002). Thirty Years of Treason: Excerpts from Hearings Before the House Committee on Un-American Activities, 1938-1968. Nation Books.
  • Buckley, William F. (1962). The Committee and Its Critics; a Calm Review of the House Committee on Un-American Activities. Putnam Books.
  • Donner, Frank J. (1967). The Un-Americans. Ballantine Books.
  • Gladchuk, John Joseph (2006). Hollywood and Anticommunism: HUAC and the Evolution of the Red Menace, 1935-1950. Routledge.
  • Goodman, Walter (1968). The Committee: The Extraordinary Career of the House Committee on Un-American Activities. Farrar Straus & Giroux.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Stephen J. Whitfield (1996), The Culture of the Cold War, The Johns Hopkins University Press, p. 124
  2. ^ Staples, William G. (2007), Encyclopedia of Privacy, Greenwood Press, p. 284