הוורד הלבן

הוורד הלבן (בגרמנית: Die Weiße Rose, מוכר בעברית גם כ"השושנה הלבנה") הייתה קבוצת סטודנטים שהתנגדה לשלטון המפלגה הנאצית בגרמניה.

אנדרטה לזכר "הוורד הלבן" בצורת עלונים מפוזרים על המדרכה, נצבת בחזית אוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן במינכן

קבוצת "הוורד הלבן" הייתה התאגדות של חמישה סטודנטים, כולם בתחילת שנות העשרים לחייהם, באוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן במינכן. בין יוני 1942 ופברואר 1943 הכינה הקבוצה והפיצה שישה עלונים שונים בהם קראו לסיום שלטון הרודנות הנאצי באמצעות התנגדות פעילה של העם הגרמני.

הנס שול ואחותו סופי נעצרו ראשונים במסגרת פעילותם בקבוצה והפכו לדמויות בולטות ולסמל התנגדות לנאציזם. שאר החברים בקבוצה היו כריסטוף פרובסט, הנס קונרד לייפלט, אלכסנדר שמורל ווילי גראף. אליהם הצטרף מרצה בשם קורט הובר אשר ניסח את שני העלונים האחרונים. כל ששת חברי הקבוצה נעצרו, נשפטו, והוצאו להורג בעריפה באמצעות הגיליוטינה. עלון שביעי נמצא בהכנה בעת מעצרה של החבורה. הקבוצה נתמכה על ידי אויגן גרימינגר בעיקר על ידי תרומות כסף, שאסף גם ממכריו.

כיום נחשבים אנשי הקבוצה בגרמניה למופת לאומץ לב והומניות גם אל מול שלטון אימים דיקטטורי.

במרץ 2023, נפטרה טראוטה לפרנץ, הניצולה האחרונה של קבוצת ההתנגדות הנאצית של הוורד הלבן, בגיל 103.

מקור השם

חברי הקבוצה בחרו את השם "הוורד הלבן" כסמל לטוהר ותמימות מול הרוע והטומאה. כאשר נחקר הנס שול על ידי הגסטאפו, נשאל גם על מקור השם, סיפק מספר מקורות ספרותיים המשתמשים בוורד לבן כדימוי לטוהר. בין המקורות אותם ציין נמנים השירים: "הוורד הלבן" של הגרמני קלמנס ברנטנו, "Cultivo una rosa blanca" של הקובני חוסה מארטי, ורומן בשם זה של סופר גרמני בשם ב. טראוון.

תחילת פעילות הקבוצה

עטיפת הספר "סופי שול והוורד הלבן". מימין: הנס שול, סופי שול, כריסטוף פרובסט

חלק מחברי קבוצת הוורד הלבן היו ותיקי קרבות מלחמת העולם השנייה. בשנת 1942 עת החלה ההתאגדות הם לחמו בחזית צרפת ובחזית רוסיה, וחזו במו עיניהם בזוועות המלחמה, ובפשעי המלחמה שבוצעו על ידי הוורמאכט, הן בשדה הקרב והן כנגד אזרחים חסרי מגן. בשלב זה של המלחמה ניתן היה להבחין בהתהפכותו של גלגל המלחמה, שנטה אז לרעת גרמניה, לאחר הכישלון במערכת מוסקבה, והצטרפותה של ארצות הברית אל הלחימה. במהלך פעילות הקבוצה נחל הצבא הגרמני את תבוסתו הגדולה ביותר עד אז בקרב סטלינגרד, וניתן היה להבין כי תבוסתה של גרמניה במלחמה היא עניין של זמן. חברי הקבוצה דחו מבחינה אידאולוגית את הנאציזם והמיליטריזם, והאמינו בפדרציה אירופית הבנויה על עקרונות של צדק וסובלנות. הקבוצה נהגה לצטט בעלוניה מן התנ"ך, כמו גם מיצירותיהם של גתה, פרידריך שילר, לאו דזה, אריסטו ונובאליס. הקבוצה פנתה אל הרובד האינטלקטואלי שבאוכלוסייה הגרמנית, מתוך אמונה שברובד זה תימצא התנגדות פנימית לנאציזם. בתחילה נשלחו העלונים באמצעות הדואר מערים שונות בבוואריה ואוסטריה מאחר שהחברים האמינו כי בדרום גרמניה, בעלת המורשת הקתולית תימצא אוזן כרויה לגישתם. חברי הקבוצה פעלו בחלקם ממניעים דתיים. סופי והנס שול, לדוגמה, התחזקו באמונתם הקתולית בתקופת פעילותם.

בסוף יולי 1942, הסטודנטים הגברים בקבוצה נשלחו לשירות צבאי בחזית המזרחית, בעת החופשה מן הלימודים. לקראת סוף הסתיו שבו הסטודנטים ללימודיהם, והקבוצה חידשה את פעילותה. בינואר 1943, באמצעות מכונת שכפול ידנית, הפיקה הקבוצה כמות המוערכת בין 6,000 ל-9,000 עותקים של עלונם החמישי "פנייה אל כל הגרמנים" שהופץ באמצעות הדואר אל בלדרים שהפיצו אותו בערים רבות. עותקים מן העלון נמצאו בשטוטגרט, קלן, וינה, פרייבורג, חמניץ, המבורג וברלין. את העלון השלישי העבירה להמבורג טראוטה לפרנץ שנתפסה ושוחררה. העלונים חוברו על ידי הנס שול, ושופרו על ידי הובר. העלון הזהיר מפני המפלה שאליה מוביל היטלר את העם הגרמני. כוחן של בעלות הברית חזק בהרבה מזה של גרמניה, טען העלון, והתבוסה היא ודאית. קוראי העלון הומרצו "לתמוך בתנועת ההתנגדות" במאבק ל"חופש הדיבור, חופש הדת, והגנת האזרח היחיד מהפעולה השרירותית של מדינת הרודנות הפושעת". אלו היו העקרונות לפיהם תוקם "אירופה החדשה".

העלונים גרמו למהומה, והגסטפו יצא ביוזמה לחיפוש אחר מפיציהם.

שלוש פעמים במהלך חודש פברואר 1943 כתבו חברי הקבוצה את הסיסמה "חירות" ו"הלאה היטלר" על קירות האוניברסיטה, ובניינים אחרים במינכן. אלכסנדר שמורל, הנס שול ווילי גראף כתבו כתובות אלו באמצעות זפת. גרפיטי דומה הופיע במקומות שונים בערים הסמוכות, ונראה כי צויר על ידי אנשים שאינם קשורים לקבוצה, שקיבלו עידוד ממעשי הקבוצה.

התבוסה הגרמנית בסטלינגרד, שממדיה התבררו בפברואר 1943 סיפקה את הנושא לעלון השישי של הקבוצה, שנוסח על ידי הובר. העלון קרא ל"חברי הסטודנטים" כי "יום הדין" מגיע אל "הרודן המתועב ביותר שעמנו נאלץ לסבול". כפי שהעם הגרמני קרא לסיוע מאת הסטודנטים על מנת לעצור את נפוליאון ב-1813, כך נראה כי יש צורך בסטודנטים על מנת "לעצור את הטרור הנציונל-סוציאליסטי". העלון קרא לפעולה בשם המתים בסטלינגרד.

מאסר ומשפט

האולם הראשי באוניברסיטה שבו נתפסו הנס וסופי בעת פיזור עלונים

ב-18 בפברואר 1943, היום שבו נשא שר התעמולה יוזף גבלס את נאומו המפורסם ב"ארמון הספורט" ובו קרא לעם הגרמני ל"מלחמה טוטאלית", הביאו סופי והנס שול מזוודה מלאה בעלונים אל האוניברסיטה. הם פיזרו ערימות של עלונים במסדרונות הריקים, במטרה שיימצאו על ידי הסטודנטים כאשר אלו יצאו מכיתות הלימוד. כאשר התכוונו לעזוב את המקום החליטו לנסות ולהפיץ כמה עותקים נוספים שנותרו במזוודתם. הם שבו על עקבותיהם, עלו בגרם המדרגות אל הקומה העליונה, וסופי פיזרה את העלונים באוויר. פעולה זו נצפתה על ידי משגיח בשם יאקוב שמיד. שמיד הזעיק את המשטרה, והנס וסופי שול נעצרו על ידי הגסטאפו. עד מהרה נעצרו שאר חברי ההתאגדות ורבים אחרים הקשורים עמם, והובאו לחקירה.

הנס, סופי ופרובסט, היו הראשונים שעמדו למשפט בפני ה"פולקסגריכט" בית הדין העממי הידוע לשמצה, שדן בפשעים פוליטיים נגד המשטר הנאצי. ב-22 בפברואר נמצאו השלושה אשמים בפגיעה במאמץ המלחמתי, וראש בית הדין, רולנד פרייזלר, דן אותם לעונש מוות. השלושה נערפו באמצעות גיליוטינה עוד באותו יום. כל השלושה גילו אומץ כאשר הובלו אל מותם, במיוחד סופי שעמדה בחקירות קשות, ובעת משפטה הטיחה בפני פרייזלר, "אתה יודע כמוני שהמלחמה אבודה. מדוע, אם כן, בפחדנותך אינך מודה בכך?".

ב-13 ביולי 1943 נערפו ראשיהם של אלכסנדר שמורל וקורט הובר, וב-12 באוקטובר 1943 נערף ראשו של וילי גראף. ידידים ועמיתים של אנשי הוורד הלבן, שסייעו בהכנת הכרוזים ובהפצתם, ובאיסוף כסף עבור מחייתם של אלמנתו של פרובסט וילדיו הקטנים, נדונו לעונשי מאסר שבין שישה חודשים לעשר שנים.

נוסח העלון השישי הוברח לאנגליה דרך סקנדינביה בסיוע הלמוט ג'יימס פון מולטקה, ובאמצע שנת 1943 הופצו בגרמניה מיליוני עותקים של עלון זה באמצעות מטוסי בעלות הברית, בכותרת "מניפסט הסטודנטים של מינכן".

טראוטה לפרנץ נתפסה ושוחררה לאחר שלא ניתן היה להוכיח את מעורבותה. לאחר מכן נאסרה שוב ושוחררה על ידי הצבא האמריקאי באפריל 1945.

מורשת "הוורד הלבן"

כיכר האחים שול

לאחר נפילת השלטון הנאצי נראה כי "הוורד הלבן" מייצג צורה טהורה של התנגדות לשלטון עריץ, ללא כל אינטרס אישי שהוא. סיפורם פורסם כאשר המוזיקאי קרל אורף נעצר על ידי בעלות הברית, ובחקירתו טען כי היה חבר ב"ורד הלבן". אין עדויות על השתייכותו לקבוצה או אימות ממקור אחר. הוא אכן היה מיודד עם המוזיקולוג פרופ' קורט הובר, אחד מחברי הקבוצה. הובר נאסר ב-27 בפברואר 1943 והובא, גם הוא כמו חבריו, בפני ה"פולקסגריכט". לאחר מאסרו, אשתו של הובר הפצירה בקרל אורף להשתמש בהשפעתו כדי להציל את בעלה. אורף סירב.

הכיכר שליד האולם המרכזי באוניברסיטת מינכן, נקראת כיום "כיכר האחים שול" (Geschwister-Scholl-Platz). בתי ספר, רחובות וכיכרות רבים בגרמניה נקראים על שם חברי ההתאגדות.

פעילותם של חברי הקבוצה הייתה נושא ליצירות אומנות רבות, ובהן אופרה מאת המלחין אודו צימרמן, אשר אף זכתה לעיבוד ישראלי בבימויו של אלכס כגן, ובהפקתו של אריה קרישק בשנת 1992.

חברי הקבוצה נחשבים כיום בגרמניה לאישים דגולים, ופועלם מוערך בציבור הגרמני. בתוכנית טלוויזיה ששודרה בגרמניה בשנת 2003 בערוץ הפופולרי ZDF, נקראו הגרמנים לבחור ב"עשרת הגרמנים הגדולים בהיסטוריה". בקבוצת הגיל שמתחת ל-40 נבחרו הנס וסופי שול במקום הרביעי, כאשר מתחתיהם דורגו אישים כבאך, גתה, גוטנברג ואיינשטיין. באותה השנה בחרו קוראי מגזין הנשים "בריגיטה" בסופי שול כ"אישה הגדולה ביותר במאה ה-20".

על פעילות הקבוצה הוסרטו שלושה סרטים. בשנת 1982 יצר הבמאי פרסי אדלון, שנודע בסרטו "קפה בגדד", את הסרט "חמשת הימים האחרונים" (Fünf letzte Tage) המתאר את ימיה האחרונים של סופי שול, מנקודת ראותה של חברתה לתא הכלא. את שול גילמה לנה שטולצה. באותה השנה חזרה שטולצה לגלם את שול בסרטו של מיכאל ורהובן "הוורד הלבן" (Die Weiße Rose).

בפברואר 2005 הוקרן לראשונה הסרט "סופי שול - הימים האחרונים" (Sophie Scholl – Die letzten Tage), בו גילמה השחקנית יוליה ינטש את שול. הסרט מבוסס על ראיונות עם מקורבים לקבוצה ששרדו, ועל פרוטוקולים שנותרו בארכיבים בגרמניה המזרחית. הסרט היה מועמד לפרס האוסקר כסרט הזר הטוב ביותר בטקס ה-78, שנערך בשנת 2006.

במקביל להקרנת הסרט בארצות הברית, פורסם מחקר חדש על פעילות הקבוצה באנגלית בשם "סופי שול והוורד הלבן". הספר מאת אנט דומבך וד"ר ג'ד ניובורן, מאוניברסיטת שיקגו, ואחד מהפעילים במוזיאון המורשת היהודית בניו יורק, זכה לתפוצה נרחבת ולעניין רב.

ראו גם

• התנגדות גרמנית לנאציזם
• סופי שול
• הנס שול
• וילי גראף
• קורט הובר
• טראוטה לפרנץ
• פליקס יוד
• מארי-לואיזה יאן
• נערי הסווינג
• המחשבות הן חופשיות

לקריאה נוספת

• אנט דומבאך וג'אד ניובורן: סופי שול והוורד הלבן, הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2013
• ינינה אלטמן, הוורד הלבן: סטודנטים ואנשי רוח בגרמניה לפני ואחרי עלייתו של היטלר לשלטון, תל אביב, הוצאת פרדס, 2007
• אגון לארסן, לוחמי חירות, הוצאת מסדה בע"מ, 1964, עמודים 110–131
• דני אורבך, ואלקירי ההתנגדות הגרמנית להיטלר, הוצאת ידיעות אחרונות, 2016, עמודים 164–200

קישורים חיצוניים

• הוורד הלבן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קלאוס יגרפה, צעד אחד לפני הגסטאפו, באתר הארץ, 12 במרץ 2003
• אריאנה מלמד, בשם הוורד, באתר ynet, 15 באוגוסט 2007
• יצחק לאור, "תמוך בתנועת ההתנגדות, הפץ את הכרוזים", באתר הארץ, 31 באוקטובר 2007
• נועם תירוש, נזכור גם אותם? סיפורה של מחתרת הסטודנטים הגרמנית נעדר מהזיכרון הקולקטיבי, באתר "העוקץ", 2 במאי 2011
• מרדכי חיימוביץ, ‏80 שנה להוצאתם להורג: חזרה לתנועת המחאה שנלחמה בהיטלר והמפלגה הנאצית, באתר מעריב אונליין, 18 בפברואר 2023