הוקר טמפסט
הוקר טמפסט (באנגלית: Hawker Tempest) הוא מטוס קרב מתוצרת חברת הוקר איירקראפט, שיוצר עבור חיל האוויר המלכותי הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה, וכונה בהתחלה טייפון II, מאחר שפותח כשיפור למטוס ההוקר טייפון. המטוס היה אחד ממטוסי הקרב החד מנועיים החזקים והמהירים ביותר בגבהים נמוכים שלקחו חלק במלחמת העולם השנייה.
 | |||||||||||
| מאפיינים כלליים | |||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| סוג | מטוס קרב | ||||||||||
| יצרן |
הוקר איירקראפט  | ||||||||||
| טיסת בכורה | 2 בספטמבר 1942 | ||||||||||
| תקופת שירות | ינואר 1944 – 1949 (כ־5 שנים) | ||||||||||
| צוות | 1 | ||||||||||
| יחידות שיוצרו | 1,702 | ||||||||||
| משתמש ראשי | חיל האוויר המלכותי | ||||||||||
| משתמשים משניים | חיל האוויר ההודי, חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד, חיל האוויר ההודי | ||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
  | |||||||||||
הטמפסט נכנס לשירות בשנת 1944 כמיירט בגובה נמוך, במיוחד כנגד "הפצצות המעופפות" - טילי השיוט הגרמניים מדגם V-1. כמו כן שימש לתקיפות קרקעיות והופעל לצורך כך באופן נרחב במהלך מבצע מארקט גארדן. הוא הצטיין כמשימות סיור בזכות מהירותו הגבוהה בגובה נמוך, הטווח הארוך שלו, החימוש הכבד שנשא ועיצובו של תא הטייס שאפשר לטייס שדה ראייה רחב. בשלבים המאוחרים של המלחמה הוא שימש גם לתקיפת תשתיות קרקעיות בגרמניה ולתקיפת מטוסי הלופטוואפה על הקרקע.
היסטוריה מבצעית עריכה
המטוס נכנס לשימוש מבצעי באפריל 1944 על ידי 3 טייסות של חיל האוויר המלכותי, שביצעו באמצעותו סיורים אוויריים ארוכי טווח בצפון צרפת, הולנד ובלגיה, תקיפות צליפה והפצצה טקטית של מטרות מזדמנות על הקרקע, כגון כלי רכב, מתקני מכ"ם, ספינות ועוד, וכהכנה לפלישת בעלות הברית לנורמנדי.
הצלחותיו של המטוס בתקיפות אלה, ובפרט הצלחותיו בתקיפת אתרי שיגור של טילי השיוט V-1, הובילו לייצור מטוסים נוספים ככל שגבר האיום שנשקף מטילי השיוט על בריטניה. ביוני 1944 שוגרו טילי V-1 הראשונים על לונדון והמטוס התגלה כמיירט יעיל שלהם בזכות ביצועיו המצוינים בגובה נמוך ויכולתו לטוס ברציפות עד 4.5 שעות בעזרת מכלי דלק נתיקים.
הבריטים נהגו לשלוח את המטוסים לסיורים ארוכים לאורך חופי בריטניה, וכאשר זוהו טילים במכ"ם היו מכוונים את המטוסים לכיוונם על מנת ליירט אותם לפני שהם מגיעים למטרותיהם. מבין 1,846 טילי V-1 ששוגרו לעבר בריטניה עד סוף המלחמה, הפילו מטוסי הטמפסט 638 מתוכם.
בספטמבר 1944 כבר הורחב השימוש במטוס ל-5 טייסות ששירתו בקו החזית ושהפעילו בסך הכל 114 מטוסים מדגם זה, בין היתר בסיוע אווירי לכוחות הקרקעיים שניסו לבסס ראש גשר על נהר הריין במסגרת מבצע מרקט גארדן. באוקטובר 1944, לאחר שאיום טילי ה-V-1 נחלש, הופעל המטוס מבסיסים בהולנד וזכה להצלחות כנגד מטוסי המסרשמיט BF 109 והפוקה-וולף FW 190 הגרמניים, אך בעיקר המשיך לשמש במשימות סיור חמושות. מבנים של 8 מטוסים נהגו לחדור לעומק השטח הכבוש על ידי הגרמנים בגובה 7,000 או 8,000 רגל (2,100 או 2,400 מטרים), ובהגיעם לאזור המטרה הנמיכו מחציתם לגובה 4,000 רגל (1,200 מטרים) וחיפשו מטרות לתקיפה, בזמן ששאר המטוסים נשארו בגובה רב יותר וסיפקו הגנה מפני מטוסי הקרב הגרמניים. לאחר מכן התחלפו המטוסים בתפקידם עד שכל התחמושת נוצלה או עד שלא נותרו מטרות.
בין אוקטובר ודצמבר 1944 הופסקה פעילותו המבצעית של המטוס לצורך שיפוצים והדרכות לטייסים חדשים שנקלטו בטייסות הקרב המבצעיות. המטוס הוחזר לשימוש בדצמבר 1944, שימש לתקיפה של מסילות רכבת בצפון גרמניה ומטרות מזדמנות על הקרקע ובאוויר, והשמיד 89 רכבות ומטרות קרקעיות רבות אחרות, במחיר אובדן של 20 מטוסים.
אף על פי ששימושו העיקרי לא היה יירוט אווירי, עד דצמבר 1944 הופעלו באמצעות המטוס 52 מטוסי קרב גרמניים, כולל מספר מטוסי סילון מדגם מסרשמיט ME 262. טייסי הטמפסט פיתחו שיטה להפלת מטוסי הסילון, תוך ניצול חולשתם העיקרית שהיא פגיעותם הרבה בזמן הגישה נחיתה במהירות נמוכה, ובמקום לנסות לתקוף אותם ישירות, ארבו להם בזמן חזרתם לבסיסיהם. שיטה זו פעלה היטב אך הסבה למטוסי הטמפסט אבדות כבדות מאש נ"מ.
טייס הסילון הגרמני הרברט לנג אמר על הטמפסט כי[1]:
"אוייבו המסוכן ביותר של המסרשמיט ME 262 היה ההוקר טמפסט הבריטי - מהיר ביותר בגובה נמוך, בעל כושר תמרון גבוה וחמוש היטב."
בסך הכל הפילו מטוסי הטמפסט 239 מטוסים גרמניים, לא כולל הפלות של טילי השיוט V-1, תוך אובדן של 31 מטוסים, ביחס הפלות של כמעט 8:1. אלוף ההפלות הגדול ביותר מבין טייסי הטמפסט היה האמריקאי דייוויד סי. פיירבנקס, ששירת בחיל האוויר הקנדי והצליח להפיל 11 או 12 מטוסים גרמניים, עד שהופל בעצמו ונפל בשבי הגרמני בפברואר 1945.
לאחר המלחמה עריכה
לאחר סיום המלחמה הוצא המטוס בהדרגה משירות פעיל. 6 מטוסים עדיין טסים כיום בבעלות פרטית של טייסים מבריטניה, ארצות הברית וקנדה, ו-6 מטוסים נוספים מאוחסנים או מוצגים בפומבי במוזיאונים לתעופה.
