הזדהות (פסיכולוגיה)
הזדהות (באנגלית: Identification) הוא תהליך פסיכולוגי של הידמות לאיש או קבוצת אנשים אחרים. במקרים מסוימים יכול להיחשב כמנגנון הגנה.
תיאור עריכה
הזדהות נבדלת ממנגנון פרימיטיבי יותר של אינטרויקציה (introjection) לפי רמת המודעות שלה. הזדהות היא תמיד מודעת ברמה כלשהי. אף על פי שהתהליך של הזדהות אינו מודע, בחירת אובייקט ההזדהות תמיד מודעת וניתנת לשליטה. הזדהות היא חלק מן האינטליגנציה הרגשית על פי הווארד גרדנר, (אינטליגנציות מרובות: התאוריה הלכה למעשה 1996), הזדהות רגשית היא חלק מאהבה הנובעת מההבנה של האחר וקבלתו.
כמנגנון הגנה עריכה
הזדהות כמנגנון הגנה היא דימוי של מישהו אחר כהמשך שלך. לעיתים קרובות פוגשים את ההזדהות הזאת אצל הורים שרואים כך את ילדיהם. מצד אחד ההורה המזדהה עם הילד, רואה את עצמו צעיר ומעניק לעצמו את הישגיו של הילד. מצד שני, ההורה גם משליך על ילד את רצונותיו, מטרותיו וצרכיו. התייחסות כזאת לאחרים מאפיינת אנשים עם נרקיסיזם מובהק.
המנגנון של הזדהות עם התוקפן גם יכול להיות מודע במידת מה ולכן, יותר נכון לשייכו למנגנון הגנה מסוג הזדהות.
כמנגנון הסתגלות עריכה
הזדהות נמצאת בבסיס תהליך נורמלי של ניסיון להיות דומה לאדם אחר או קבוצת אנשים, לקבל תכונות בולטות שלהם. בצורה כזאת ההזדהות קיימת מהילדות המוקדמת. היא מתפתחת מהרצון הפרימיטיבי "לספוג לתוכך" ועד לצורות מורכבות וניתנות לשליטה.
הזדהות מאפשרת ליצור קשרים רגשיים עמוקים בין אנשים, להרגיש תחושות של ביחד. התהליך הזה גורם לאדם לקבל לא רק תכונות אופי אלא גם נורמות, ערכים וכללים שמתבטא בקונפורמיות.
הזדהות רגשית עריכה
הזדהות רגשית זו יכולת להבנה של רגשות הזולת, בעזרת מעורבות רגשית ועניין בזולת. היא דורשת יכולת למודעות עצמית ויכולת לדיאלוג. יכולת להבין את עצמנו, לשים עצמנו במקום הזולת ולהבינו בדרך זו[1]. אין הכרח שהחוויה תהיה משותפת אלא נדרשת יכולת להבינה כאילו היינו שותפים לה ומעורבים בה. חוסה אורטגה אי גאסט כותב בספרו מסות על אהבה: "איש חלש אינו מסוגל לתשומת לב אל מה שמחוץ לעצמו"[2]. כך שרק אדם בעל מודעות גבוהה ורגישה מסוגל להזדהות מלאה. מרטין בובר מבחין בין אמפתיה הכוללת שכחה עצמית לבין יחסי אני-אתה הכוללים דיאלוג וזיקה של שני שותפים. כדי לכונן יחס של אני-אתה, בובר מדבר על הזדהות הכוללת מודעות עצמית וידיעה. "האני עומד מול עצמו שנתפרד, כעומד מול אתה ומחוזק בשל כך ויוצר זיקה"[3]. כלומר, אדם מתממש באופן מלא רק על ידי דיאלוג בין-אישי, הזדהות ומימוש של קשר. הזדהות רגשית היא חלק מאהבה ואינטימיות תוך התבוננות רגשית באחר והדדיות.
פראנס דה ואל טוען שהיכולת להזדהות עם האחר והדאגה לו, בלא איבוד הזהות העצמית היא מקור הסימפתיה האנושית, משום שהיא דורשת אני מפותח וראיית דברים מנקודת מבטו של הזולת. דה ואל סבור שגם אצל הקופים קיימת דאגה ואמפתיה כזו[4]. ההזדהות היא מילולית יותר מהאמפתיה, והיא מאפשרת הזדהות ללא אמפתיה, עם דעות, חשיבה, זיכרון ורגשות. קרייטלר וקרייטלר מצטטים את ליפס (Lipps) הטוען, שקיים הבדל מהותי בין הבנה להשתקעות אמפתית[5]. הבנת רגשות הזולת כרוכה בהבחנה בין האני שלנו ושל זולתנו, ואילו באמפתיה הבדל זה מיטשטש ונעלם. הזדהות ואמפתיה מאפשרות תמיכה הדדית. תמיכה חברתית מתוך הזדהות מהווה חיזוק משמעותי ועידוד לאישיותנו ולמצבנו. כך גם אחריות לזולת חייבת לכלול יכולת להזדהות עמו ויכולת לשים את עצמנו במקומו – כדי שנוכל להבין את מצבו ואת העוול שאנו עלולים לגרום לו בפעולותינו.
הזדהות עם קבוצה עריכה
ערך מורחב – קבוצת פנים וקבוצת חוץ
השתייכות וקונפורמיות בתוך חברה מחזקות את הביטחון העצמי וגורמות להזדהות עמה. הזדהות יתר עלולה לבטל את האינדיבידואליות, ולהחליש ביקורת עצמית. עם זאת, היא מהווה דבק חברתי חזק כל כך עד שקל לאבד את עצמנו בתוך ההמון. בחברות שבהן האדם חש שייכות טבעית למשפחה ולחברה, ההזדהות טבועה באישיות. בתרבות המערבית, מטפחים את האינדיבידואליות ונוצר אחד הקונפליקטים הנפוצים בין היותנו חלק מחברה לבין אישיותנו הפרטית[1].
הזדהות יתר עם קבוצה עלולה לגרום לפעולות אלימות כנגד קבוצה שאין עימה הזדהות. עמנואל לוינס כותב: "האלימות מפסיקה את המשכיותם של האנשים, היא מוליכה אותם למלא תפקידים שבהם אינם מוצאים עוד את עצמם, היא מוליכה אותם לבגוד לא רק בהתחייבויותיהם אלא גם בסובסטנציה שלהם עצמם"[6] "האלימות היא שלילת הסובייקט והפיכתו למשהו שאינו הוא. היא מצב שבו בני אדם ממלאים תפקידים ומזדהים עמם הזדהות יתר על ידי כפיפות לסדר חיצוני, מדיני או חברתי אך לא אישי"[7].
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
הזדהות (פסיכולוגיה), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 גונן, ס. (2003). לדעת רגש. 81-80
- ^ אי-גאסט אורטגה, ח. (1989). מסות על אהבה. 130
- ^ בובר, מ' (1959). בסוד שיח. ירושלים: מוסד ביאליק. ע' 23
- ^ דה-ואל (1998). טובים מטבעם
- ^ קרייטלר, ה. וקרייטלר, ש. (1980). פסיכולוגיה של האמנויות, 289
- ^ Levinas, E. (1969). Totality and Infinity. . (Alphonso Lingis, Trans.). Pittsburgh, PA: Duquesne University Press.
- ^ שיינפלד, א. (2007). פלא הסובייקטיביות.: 27-26