ויקיפדיה

הזירה האווירית במלחמת סיני

הזירה האווירית במלחמת סיני היוותה חלק חשוב במלחמה זו. פעילות חיל האוויר הישראלי כללה את מבצע תרנגול, מבצע מספריים ומבצע מכבש בתחילת המלחמה וסיוע לכוחות הקרקע בהמשכה. החשש בישראל מתקיפה מצרית של ערי ישראל הביא להצבתם של מטוסי חיל האוויר הצרפתי בישראל, לשם הגנה על שמיה. בתחילת המלחמה התנהלו בשמי סיני גם קרבות אוויר בין חיל האוויר הישראלי לחיל האוויר המצרי, אך משהצטרפו בריטניה וצרפת למערכה האווירית, כחלק ממבצע מוסקטר שהתנהל במקביל למלחמת סיני, שותק למעשה חיל האוויר המצרי.

הצטיידות לפני המבצע עריכה

עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית ב-1955 במסגרתה סופקו למצרים מאות מטוסים וטנקים וציוד לחימה רב אחר, שינתה את מאזן הכוחות במזרח התיכון. בתגובה חתמה ישראל במרץ וביוני 1956 על עסקאות לרכישת ציוד צבאי בצרפת, כולל עשרות מטוסי מיסטר.

לשיפור הקשר בין יחידת השליטה המרכזית של חיל האוויר הישראלי למטוסים הוסבו שני מטוסי דקוטה לתחנות ממסר מוטסות.[1]

מבצע שחרית עריכה

באפריל 1956 החלה אספקת מטוסי המיסטר 4 מצרפת לישראל. 12 מטוסים הגיעו בגל הראשון, 12 נוספים באוגוסט, ובאוקטובר, ממש ערב המלחמה, המריאו מצרפת 36 מטוסים במבצע עליו פיקד ראש מחלקת אוויר, שלמה להט (לנדאו). בדרכם לישראל נחתו המטוסים ותדלקו בברינדיזי שבאיטליה, על מנת למנוע חשד מהאיטלקים, נמסר להם כי מדובר במטוסים שהמריאו מישראל לצרפת לצורך תיקונים, המטס חולק לשני מבנים בני 18 מטוסים כל אחד שנצבעו במספרי זנב זהים, כך שהמבנה השני יצביע על כך שלכאורה מדובר במטוסים שחזרו מהתיקון בצרפת.[2] סך הכל הגיעו 61 מטוסים (כולל מטוס צילום אחד), חלקם שימשו במלחמה את הטייסת הצרפתית וחלקם לא היו כשירים ללחימה עקב מחסור בחלפים ותחמושת.

גם לאחר הצטיידות זו, מספר מטוסי הקרב שעמדו לרשות חיל האוויר המצרי היה גדול במידה ניכרת ממספרם של מטוסי חיל האוויר הישראלי.

מבצע אביבה עריכה

במהלך 1956 הושג הסכם עם צרפת להשאלת 23 מטוסי דקוטה. על מבצע ההעברה היה אחראי ישעיהו גזית מענף התכנון במטה חיל האוויר. המטסים בוצעו באוקטובר 1956. ההעברה נעשתה בשלוש קבוצות, קבוצה ראשונה של חמישה מטוסים הוטסה על ידי טייסים צרפתים, במסווה של מטוסים אזרחיים שנרכשו על ידי חברת תעופה חדשה. קבוצה שנייה של שמונה מטוסים הוטסה תחת אותו כיסוי על ידי טייסים ישראלים.

המטס השלישי שהכיל את עשרת המטוסים הנותרים, בוצע בנתיב שונה, גויסו צוותי אוויר מסדיר ומילואים והוטסו לצרפת, שם התחזו לצוותי אוויר צרפתיים, מצרפת טסו דרך ביזרטה שבתוניסיה עד לנחיתתם בעקרון.[3]

סדר הכוחות עריכה

חיל האוויר הישראלי עריכה

בחיל האוויר הישראלי פעלו 176 מטוסים ב-13 טייסות. המטוסים כללו 64 מטוסי בוכנה (שתי טייסות P-51 מוסטנג, שתי טייסות מוסקיטו, טייסת הרווארד וטייסת מפציצי B-17 מבצר מעופף), 53 מטוסי סילון (טייסת מיסטר, טייסת אוראגן ושתי טייסות מטאור), טייסת תובלה (מטוסי דקוטה ונורד) וטייסת קלה. צוותי האוויר כללו 80 טייסי בוכנה ו-53 טייסי סילון.[4] מפקד החיל היה דן טולקובסקי.

מטוסי החיל היו פרוסים בארבעה בסיסי טיסה:

רמת דוד בפיקוד גדעון אלרום,

רמלה בפיקוד ?,

תל נוף בפיקוד יוסף רענן,

חצור בפיקוד עזר ויצמן.

טייסת תפקוד כלי-טיס מפקד מיקום הערות
69 - הפטישים הפצצה בואינג B-17 יעקב בן חיים תל נוף 2 מטוסים שירתו בטייסת בפרוץ המלחמה
100 - הגמל המעופף תובלה קלה פייפר סופר קאב ? רמלה
101 - הקרב הראשונה קרב - סילון דאסו מיסטר IV בני פלד חצור
103 - הפילים תובלה בינונית נורד נוראטלס,

דקוטה DC-3

? תל נוף
105 - העקרב קרב - בוכנה מוסטנג משה תדמור חצור מפקד הטייסת משה תדמור נהרג ביומה ה-3 של המלחמה
109 - העמק קרב - סילון דאסו מיסטר IV ? רמת דוד מטוסי הטייסת הוטסו על ידי טייסים צרפתיים,

יחד עם 3 טייסות קרב צרפתיות אחרות במסגרת מבצע מוסקטר

110 - אבירי הצפון תקיפה - בוכנה מוסקיטו יחזקאל סומך רמת דוד
113 - הצרעה קרב - סילון אוראגן מוטי הוד חצור
115 - הדרקון המעופף סיור מוסקיטו ? חצור בטייסת שירתו מטוסי מוסקיטו מדגם PR-16 בתפקידי צילום אווירי
116 - הכנף המעופפת קרב - בוכנה מוסטנג יצחק יבנה תל נוף
117 - הסילון הראשונה קרב - סילון מטאור אהרן יואלי רמת דוד
119 - העטלף קרב - סילון מטאור יואש צידון רמת דוד
140 - נשר הזהב תקיפה - בוכנה הארווארד משה אשל תל נוף מפקד הטייסת משה אשל נהרג ביומה ה-3 של המלחמה,

והוחלף על ידי סגנו עובדיה נחמן.

מטוסי ההארווארד שימשו בשגרה כמטוסי אימון בחיל,

והוסבו למטוסי תקיפה לפני המלחמה.

הטייסת פרסה לשדה תימן במהלך המלחמה

147 - האיל הנוגח סיור סטירמן מאיר שפר תל נוף הטייסת הוקמה ערב המלחמה, ונסגרה מיד לאחריה.

מטוסי הסטירמן שימשו בשגרה כמטוסי אימון בחיל,

ושימשו כמטוסי סיור וקישור במלחמה

חיל האוויר המצרי עריכה

בחיל האוויר המצרי פעלו 210 מטוסים, מהם 150 מטוסי סילון בטייסות קרב-הפצצה (ארבע טייסות מיג-15 ומיג-17, שלוש טייסות ומפייר, טייסת מטאור, שתי טייסות הפצצה איל-28) ושתי טייסות תובלה. צוותי האוויר כללו 150 טייסים.[4]

ועידת סוור עריכה

בוועידת סוור, שנערכה ב-22 עד 24 באוקטובר 1956 בהשתתפות נציגים מישראל, מצרפת ומבריטניה דרש ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, לספק לישראל כיסוי אווירי של שתי המעצמות והשמדת חיל האוויר המצרי בעודו על הקרקע על ידי מקבילו - חיל האוויר הבריטי. בן-גוריון חשש ממתקפה אווירית על ערי ישראל, בעוד צה"ל תוקף בתעלת סואץ, ולכן הוא דרש לקבל התחייבות בכתב מראש הממשלה הבריטי אנתוני אידן, כי חיל האוויר המלכותי יפעל במטרה להרוס כליל את הכוח האווירי המצרי.

לאחר התפשרויות מצד כל המשתתפים בוועידה המשולשת הגיעו הצדדים להסכמה, וחתמו על פרוטוקול הוועידה. בנוסף לכך, בסיכום הפגישה נרשמו ההתחייבויות של המעצמות כלפי ישראל, להלן אלה הנוגעות לזירה האווירית:

  • ב-28 באוקטובר, ערב המבצע, תציב צרפת שלוש סיירות נגד-מטוסים ליד הערים תל אביב וחיפה, אליהן יתווספו שתי טייסות של מטוסי יירוט צרפתיים בבסיסי חיל האוויר הישראלי. הכוח הזה אכן עתיד להשתתף באופן פעיל בהגנתה של ישראל ב-29 וב-30 באוקטובר.
  • ב-29 באוקטובר אחר הצהריים יצנח כוח ישראלי בקרבת התעלה. זו תהיה פעולת פרובוקציה, שתהווה עילה בשביל בריטניה וצרפת להגיש אולטימטום למצרים ולישראל, בתביעה לפינוי מיידי של כל הכוחות הצבאיים מרצועה ברוחב של כעשרים קילומטר משני צדי תעלת סואץ, להבטחת שלום השיט הבינלאומי בתעלה. ישראל תקבל את האולטימטום, כביכול, ותהיה מוכנה לפנות את הכוח שהוצנח.[6]
  • בהנחה שמצרים תסרב לדרישה, בריטניה וצרפת תפתחנה במלחמה עם מצרים, עם שחר 30 באוקטובר. שתי המעצמות תתקופנה תחילה את חיל האוויר המצרי במטרה להשמידו, ולאחר שיושג יעד זה, יוכלו הכוחות הצרפתים שהגנו על שמי ישראל, לעזוב במהלך אותו היום.

בהתאם להסכם עם צרפת ובריטניה, הגיעו צוותי אוויר צרפתים לבסיס חיל האוויר ברמת דוד, והקימו בפועל טייסת חדשה, טייסת 201, שכללה 18 מטוסי מיסטר 4A חדישים. למחרת הוקמה טייסת נוספת, מספר 199, ובה 18 מטוסים נוספים. טייסת שלישית, שקיבלה את המספר 200,[7] ובה 18 מטוסי ת'נדרסטריק F-84, הייתה בדרכה מצרפת לשדה התעופה בלוד. כוח אווירי זה נועד להוות משקל נגד למטוסים החדישים שסופקו למצרים בעסקה הצ'כית, ולספק הגנה אווירית על העורף בישראל.[8] לפחות שניים מהמטוסים הצרפתיים אכן סייעו להגן על ישראל, כאשר במהלך המלחמה סיירו מעל המשחתת המצרית איברהים אל אוול.

מבצעי פתיחה של חיל האוויר הישראלי עריכה

מבצע תרנגול עריכה

  ערך מורחב – מבצע תרנגול (1956)

במבצע תרנגול של חיל האוויר הישראלי, שנערך ב-28 באוקטובר 1956, הופל מטוס תובלה מצרי מדגם איליושין Il-14, שבו היו אמורים לטוס רמטכ"ל צבא מצרים, עבד אל-חכים עאמר, וקצינים בכירים נוספים בדרכם חזרה מסוריה לפגישת תיאום של כריתת ברית-הגנה בין מצרים, סוריה וירדן.

סמוך לשעה 20:00, יום לפני תחילת מבצע קדש, יצאו יואש צידון (צ'אטו) כטייס והנווט אלישיב ברוש (שיבי) מטייסת 119 ("טייסת העטלף") במטוס מטאור מדגם NF-13 מרמת דוד. המטוס ששימש למשימה החשאית היה היחיד מבין שלושת המטאורים מדגם זה שהיו כשירים לטיסה בחיל האוויר, ושהיה מיועד למשימות בלילה ובמזג אוויר קשה. לאחר שמטוס האיליושין זוהה בוודאות ניתן לצוות אישור לפתוח באש ולהפיל אותו, ומטוס האיליושין הופל בירי תותחים.

16 מקציניו הבכירים של צבא מצרים, שהיו על המטוס, נהרגו, אך הרמטכ"ל המצרי עבד אל-חכים עאמר נשאר בדמשק וניצל.

מבצע מספריים עריכה

 
סימון "מבצע מספריים" על מטוסי מוסטנג

על מנת לאפשר הצנחת כוחות צבאיים בחצי האי סיני ללא שהדבר יעורר הערכות ותגובה מצרית, יצא לפועל "מבצע מספריים" לניתוק קווי הטלפון שחיברו את חצי האי סיני לשאר מצרים. את המבצע תכנן אמיתי חסון. ב-29 באוקטובר יצאה רביעיית מטוסי P-51 מוסטנג מטייסת 116 לביצוע המשימה, זוג אחד של מטוסים אותם הטיסו מפקד הטייסת יצחק יבנה ואמיתי חסון נשלח ליעד מערבית למעבר המיתלה וזוג שני של מטוסים אותם הטיסו הארי קרסנשטיין ואריה צייטלין נשלח ליעד מזרחית לעיר סואץ. המתקנים המיוחדים שפותחו למשימה זו היו כבלי מתכת שצוידו במשקולות בקצותיהם, אשר חוברו לכנפי המטוסים. הכבלים נתלשו במהלך הטיסה, וחסון נאלץ לנתק אותם בעזרת כנפי מטוסו, גם הזוג השני התקשה בניתוק באמצעות המיכשור המיוחד ונעזר במדחפי המטוסים.[9]

מבצע מכבש עריכה

  ערך מורחב – מבצע מכבש

ב-29 באוקטובר 1956, נערך מבצע מכבש, במסגרתו הוצנח גדוד 890 של חטיבת הצנחנים, בפיקודו של רס"ן רפאל איתן, בפתחו המזרחי של מעבר המיתלה, כ-70 קילומטר מזרחית לתעלת סואץ. המבצע פתח את מלחמת סיני. הייתה זו הצניחה הקרבית הראשונה והגדולה ביותר בהיסטוריה של צה"ל.

אחר תדרוך שהועבר על ידי מפקד חיל האוויר, דן טולקובסקי, המריאו מבסיס חיל האוויר בתל נוף, 16 מטוסי דקוטה (טייסת תובלה 103) אשר נשאו 395 צנחנים מגדוד 890, בליווי של מטוסי אוראגן ומטאור.[10]

לפי נתיב הטיסה, כפי שתוכנן על ידי מפקד הטייסת יעקב אבישר והנווט הראשי של הטייסת, אייל אחיקר, טסו המטוסים במסלול מבאר שבע למכתש רמון ומשם מערבה במקביל לכביש כונתילה-מיתלה. בשעה 16:59 הסתיימה ההצנחה הראשונה כפי שתוכננה. בשעה 21:00, הצניח מטוס דקוטה, בליווי מטוס נורד, מחלקה נוספת מכוח הגדוד. ההצנחה הושלמה בהצלחה בשעה 2:00. 

המשך פעילות חילות האוויר עריכה

 
מיג-15 נמשה בימת ברדוויל
 
מטוס מיסטר במעבר המיתלה

בימי הלחימה הראשונים נאבק חיל האוויר הישראלי לבדו בשמי סיני כנגד חיל האוויר המצרי. ב-30 באוקטובר עלו לאוויר מטוסי מיסטר מהדגם 2 הישן על מנת לחפות על הכוח הקרקעי במעבר המיתלה, וכנגדו הוזנקו כ-20 מטוסי קרב מצריים. בקרב הופל מטוס מיג אחד, ואחרים נפגעו אך לא נפלו. מטוס פייפר ישראלי שנחת סמוך למעבר המיתלה לשם חילוץ פצוע הושמד על הקרקע בידי מטוסי מיג-15.[11] אחר הצהריים מטוסי מיסטר ישראלים השמידו סוללת מרגמות מצרית וכלי רכב רבים באזור מעבר המיתלה. בלילה מפציצי איל-28 מצריים הטילו פצצות על כביש באר שבע - תל אביב סמוך למשמר הנגב,[12] על הרכבת לירושלים ליד רמת רזיאל,[12][13] ובאותו לילה, לאחר חצות, סמוך לרמלה, בקרבת מוצב הפיקוד העליון.[12]

למחרת, ב-31 באוקטובר, זוג מטוסי מיסטר נתקל ברביעיית מטוסי ומפייר מצריים והפילו את כולם בקרב אוויר.[14] בימים אלה התנהלו קרבות אוויר נוספים.[15] מטוס מיג-15 מצרי נחת פגוע בימת ברדוויל בצפון סיני, נמשה על ידי כוחות צה"ל והועבר לשטח ישראל. במשימות של תקיפת כוחות קרקע מצריים הופלו שלושה מטוסים ישראליים וטייסיהם נהרגו.[16] לאחר קרב המיתלה שמונה מטוסי דקוטה ומטוס נורד פינו מאזור הקרב 120 פצועים של צה"ל.[17] מטוסי חיל האוויר הישראלי השתתפו בתקיפתה של המשחתת המצרית "אבראהים אל-אוול", שהפגיזה את חיפה. מירי המטוסים חוסלה מערכת החשמל במשחתת ומעליות אספקת התחמושת הפסיקו לתפקד. בהמשך נכנעה המשחתת וצורפה לחיל הים הישראלי.[18]

ב-1 בנובמבר הצטרפו חילות האוויר של בריטניה ושל צרפת למערכה, והצליחו לשתק את חיל האוויר של מצרים - 50 מטוסים מצריים הושמדו ו-40 נוספים נפגעו.[19] בעקבות זאת התמקדו מטוסי חיל האוויר הישראלי במשימות סיוע לכוחות הקרקע. בתקיפת כוחות הקרקע המצריים השתתפו גם מטוסים צרפתיים שהוצבו בישראל.[20]

ב-2 בנובמבר ערך חיל האוויר הישראלי התקפה אווירית על אזור ראס נצראני ושארם א-שייח', בהשתתפות שני מפציצי B-17 מבצר מעופף, 12 מטוסי P-51 מוסטנג, שמונה מטוסי מוסקיטו ושמונה מטוסי מיסטר. המטוסים נתקלו באש נ"מ כבדה. מטוס מיסטר שהוטס בידי בני פלד נפגע מאש נ"מ מצרית בראס נצראני, והוא נטש בעזרת כיסא מפלט בדרום סיני, ובכך היה לטייס הראשון בחיל האוויר שעשה זאת. פלד הסתתר במדבר, ולאחר מכן חולץ בשלום על ידי טייס פייפר, במבצע עליו קיבל טייס הפייפר אברהם גרינבוים את עיטור העוז.[21]

רביעיית מטוסי P-51 מוסטנג של חיל האוויר הישראלי יצאה לפגוע בשני תותחי חוף בראס נצראני שחסמו שיט אוניות במצרי טיראן. בשעות הצהרים יורט מטוס המוסטנג שהטיס יונתן אטקס על ידי אש נ"מ מצרית כבדה. עוד בהיותו באוויר נפגע קשה ברגלו ונאלץ לבצע נחיתת אונס. אטקס, שאיבד דם רב והמים במימיתו נגמרו, איבד את הכרתו. בשעות הערב הגיעו אליו המצרים. קצין מצרי, סגן אחמד פהמי, לקח אותו בשבי ואסר על חייליו להתנכל לו. הוא נחקר בבונקר הפיקוד של ראס נצראני ולאחר מכן קיבל טיפול רפואי ראשוני בשארם א-שייח'. מטוס דקוטה ישראלי, שנשא רמקולים רבי עוצמה, חלף מעל ראס נצראני ושידר למצרים קריאות אזהרה לנהוג בשבוי לפי אמנת ז'נבה. כעבור יומיים הועבר לקהיר, שם היה שבוי במשך כשלושה חודשים.[22] הוא היה השבוי הישראלי היחיד במלחמת סיני.

ב-3 בנובמבר נשלחו שתי רביעיות של חיל האוויר הישראלי למשימת סיוע באזור שארם א-שייח', המטוסים הטביעו ספינה מצרית קטנה ותקפו בטעות את אניית המלחמה הבריטית "קריין".[23]

ב-4 בנובמבר יצאו מטוסי F-84 ת'אנדרג'ט צרפתיים, שהוצבו בשדה התעופה לוד, להפציץ את שדה התעופה לוקסור, שאליו הועברו מטוסי איל-28 מצריים. בתקיפה הושמדו על הקרקע 18 מטוסים מצריים.[24]

תאונת המטוס הקל עריכה

ב-6 בנובמבר, עם סיום מסדר הניצחון בשארם א-שייח', יצא מפקד פיקוד הדרום, אסף שמחוני במטוס קל לא-טור לביקור ביחידות ולתדלוק. מטוסו המריא לפנות ערב מא-טור לעבר בסיס רמת דוד. נראה שעקב תנאי מזג אוויר קשים וראות לקויה סטה המטוס ממסלולו, והתרסק באזור מצודת עג'לון שבשטח ירדן (כ-25 ק"מ דרומית מזרחית לבית שאן). אסף שמחוני, סגן-אלוף אשר דרומי והטייס בנימין גורדון נהרגו בהתרסקות.

עיטורים בחיל האוויר הישראלי עריכה

לשלושה מטייסי חיל האוויר הישראלי הוענק עיטור העוז על גבורתם במלחמת סיני:[25][26]

  • סמל משה בוקעי: בהיות מטוסו הקל על הקרקע, הותקף על ידי שני מטוסי מִיג-15 של חיל האוויר המצרי לפני המראתו עם פצוע. מטוסו עלה באש והאש אחזה גם בבגדיו ובגופו של סמל בוקעי. הוא קפץ ממטוסו, כיבה את האש בבגדיו, ולמרות הכוויות בפניו, ידיו ורגליו, חזר למטוס וחילץ מתוכו את הפצוע, שהיה משולל כושר תנועה.
  • סג"ם אברהם גרינבוים: על חילוצו של הטייס בני פלד, שצנח לאחר שמטוסו נפגע ליד ראס נצראני. החילוץ נעשה בתנאי שטח קשים, סמוך לחיילי אויב חמושים.
  • סרן בנימין כהנא: כטייס קישור ששמר על קשר עם יחידת סיור ישראלית בסיני הבחין בשני מטוסי מיג-15 מצריים שבאו לתקוף את יחידת הסיור. הוא משך את תשומת לבם ובמשך 15 דקות הסיט אותם ממשימתם העיקרית תוך שהתחמק מהם, עד שהופל בידי אחד מהם ונהרג.

לשניים מלוחמי חיל האוויר הוענק עיטור המופת:[27][26]

  • סמ"ר פלטיאל סירוטקין: במהלך מערכת אום כתף - אבו עגילה, ירו שני גדודי שריון של צה"ל זה אל זה, וגרמו לנפגעים רבים. הטייס סמ"ר סירוטקין נצטווה להמריא לכיוון הכוחות ולהפסיק את האש ביניהם. לאור דחיפות המצב המריא במטוס מבלי שהספיק לסמנו בסימני זיהוי של צה"ל, נחת על כביש צר בתוך ואדי ליד הכוח התוקף, והודיע למפקד הכוח שעליו להפסיק את האש. לאחר מכן המריא שוב, טס בין שני הכוחות, ודיווח להם על התקרבותם זה לזה, עד שנפגשו.
  • סרן יקותיאל (קותי) אלון (אלטמן): בתפקידו כפקח אוויר נמנה עם הצנחנים שצנחו במעבר המיתלה, וכיוון בדיוק רב את מטוסי חיל האוויר שהגישו סיוע קרוב לכוח המוצנח, בהיותו תחת אש טורדנית של האויב.

לקריאה נוספת עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ אהוד יונאי, עליונות אווירית : סיפורו של חיל-האוויר הישראלי, הוצאת כתר, 1993, עמ' 133
  2. ^   יואש צידון-צ'אטו, ‏ביום בליל בערפל , ספריית מעריב, 1995, עמ' 142, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר
  3. ^ אביגדור שחן, חישול הכנפיים, מערכות, 1991, עמ' 192–193;
    מבצע "אביבה", באתר חיל האוויר הישראלי
  4. ^ 1 2 אליעזר (צ’יטה) כהן וצבי לביא, השמים אינם הגבול: סיפורו של חיל-האוויר הישראלי, ספריית מעריב, 1990, עמ' 148
  5. ^ תום שגב, הרשימות הסודיות של מזכיר הקבינט, באתר הארץ, 9 באוקטובר 2008
  6. ^ על פי רישומי מזכיר ממשלת בריטניה, נורמן ברוק, הבריטים הציעו לישראל לביים התקפה מצרית על באר שבע, כדי ליצור עילה ליציאה למלחמה.[5] בן-גוריון דחה את ההצעה.
  7. ^ אין לבלבל בין מספרי הטייסות האלו, לבין טייסות בעלות מספרים זהים כיום: 201 ("האחת"), 199 (על פי פרסומים זרים - טייסת של טילי "יריחו"), או 200 (כטב"מים) של היום.
  8. ^ על פי עדות דן טולקובסקי (מפקד חיל האוויר הישראלי באותה עת); ראיון בתוכנית הרדיו "על אזרחי", גלי צה"ל, 11 באוגוסט 2012
  9. ^ סא”ל (מיל’) יוסי עבודי, ‏ניתוק קוי הטלפון בסיני לקראת מבצע סיני, באתר "מרקיע שחקים", דצמבר 2020;
    גדעון מיטשניק, ‏במסגרת ההונאה: מבצעי "מספריים" ו"תרנגול 35" של חיל האוויר, מבט מל"מ 79, ספטמבר 2017, עמ' 14
  10. ^ זו הייתה ההצנחה המבצעית הראשונה (וכמעט היחידה) בתולדות צה"ל; בעקבות כך, משתתפי הפעולה עתידים היו לענוד את כנפי הצניחה שלהם על רקע אדום.
  11. ^ הפייפר שנפגע, באתר חיל האוויר הישראלי
  12. ^ 1 2 3 מוטי גולני, מלחמת סיני 1956 - היבטים צבאיים ומדיניים, 1992, עמ' 302
  13. ^ קרבות בסיני, באתר חיל האוויר הישראלי
  14. ^ אבינועם מיסניקוב, ‏הפלת ארבעה מטוסי ומפייר מצריים, 31.10.1956, באתר "מרקיע שחקים", 21 באפריל 2021
  15. ^ מפילים מטוסי אויב, באתר חיל האוויר הישראלי
  16. ^ אבדות בסיני, באתר חיל האוויר הישראלי
  17. ^ הפינוי הגדול, באתר חיל האוויר הישראלי
  18. ^ להכניע את המשחתת, באתר חיל האוויר הישראלי
  19. ^ אהוד יונאי, עליונות אווירית : סיפורו של חיל-האוויר הישראלי, הוצאת כתר, 1993, עמ' 137
  20. ^ תקיפה משולבת, באתר חיל האוויר הישראלי
  21. ^ עיטור העוז שהוענק לסג"ם אברהם גרינבוים, באתר "בעוז רוחם" של צה"ל. ראו גם את עדותו של גרינבוים בספר חליפת לחץ, מאת מירב הלפרין ואהרון לפידות, הוצאת משרד הביטחון, ישראל תשמ"ז, עמ' 18–20. גם עזר ויצמן מספר על האירוע בספרו, לך שמים לך ארץ, הוצאת מעריב, תל אביב 1975, עמ' 162-161.
  22. ^ אל דרום סיני, באתר חיל האוויר הישראלי;
    ‏55 שנה למבצע קדש: "המצרים התעללו בי" באתר "ישראל דיפנס"
  23. ^ טעות אווירית, באתר חיל האוויר הישראלי
  24. ^ תקיפות עומק במצרים, באתר חיל האוויר הישראלי
  25. ^ מלחמת סיני - עיטור העוז, באתר צה"ל
  26. ^ 1 2 אלעזר בן לולו, ‏כזה ראה וקדש, באתר חיל האוויר הישראלי, 25 באוקטובר 2006
  27. ^ מלחמת סיני - עיטור המופת, באתר צה"ל
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הזירה_האווירית_במלחמת_סיני&oldid=37908529"