הזכות לתרבות
הזכות לתרבות מאגדת בתוכה את האפשרות לחיות חיי תרבות והגנות שונות כמו הגנה על יצירה בתחום הקניין הרוחני, אשר הוכרה לראשונה באופן רשמי באמנה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות[1] שאומצה בשנת 1966. האמנות היוו צעד קדימה לאמנות זכויות האדם משנת 1948 בתקופות שלאחר מלחמת העולם השנייה. לאורך תהליך כתיבת האמנה, התקיימו חילוקי דעות אילו זכויות יש לכלול באמנה.[2]
ראשית, סעיף 15.1 (א) באמנה בדבר זכויות חברתיות, כלכליות ותרבותיות מחייב מדינות שהן צד לאמנה להכיר בזכות של כל אדם להשתתף בחיי תרבות. במקרים רבים זכויות פרט שונות מהוות אמצעי למימוש תרבותי הן כיחיד והן כקבוצה.[3] סעיף זה מבטא את היסוד האישי של הזכות לחיי תרבות - הזכות של האדם היחיד לחיי תרבות. למשל, האמנה מגינה על חופש הביטוי ועל הזכות להתאגד, כתוצאה מכך ניתן לממש ביטוי תרבותי אישי וקבוצתי. דגש מיוחד בהקשר זה ניתן למיעוטים תרבותיים שלעיתים קרובות נתקלים ביחס עוין מצד קבוצת הרוב ולכן יש להם קושי גדול יותר לנהל חיי תרבות כיחידים או כקבוצה. בנוסף, סעיף 27 באמנה קובע כי לכל אדם יש זכות לחיות חיי תרבות ליהנות מהגנה על הקניין הרוחני שלו.
לעומת זאת, סעיף 27 לאמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדינות מבטא את היסוד הקולקטיבי של הזכות לחיי תרבות- הזכות של כל מיעוט כקבוצה ליהנות מהתרבות שלו על כל רבדיה. למשל, לשמר את שפתם המיוחדים של חברי הקבוצה או לקיים טקסים המקובלים בתרבות של הקבוצה.[4]
חשיבותה של הזכות לתרבות עריכה
ביסודה, הזכות לחיי תרבות מאפשרת לנהל אורח חיים כולל בהתאם להשקפת העולם, להשתייכות האתנית, ההשתייכות הדתית וכדומה. לעיתים קרובות במיעוטים אתניים אורח החיים התרבותי כקבוצה חשוב בכל תחומי החיים. הקבוצה מספקת תעסוקה, מכווינה אנשים שחברים בה, מגדירה טקסים וסמלים ייחודיים ולכן מדובר במימוש תרבותי משמעותי. הזכות לתרבות מאפשרת לחברי הקבוצה לקיים את תרבותם המיוחדת ללא הפרעות כלשהן כאשר ההגבלה היחידה שקיימת היא לא לפגוע באחר. בנוסף, הזכות לתרבות כוללת את מימד ההכרה בתרבות המיוחדת של הקבוצה על ידי החברה הכללית.[5]
ליברליזם והזכות לחיי תרבות עריכה
קיימת דעה שבחברה ליברלית הזכות לחיי תרבות מקבלת מקום מרכזי וחשוב כנגזרת מתוך האופי הליברלי של החברה. כאשר בחברה יש מיעוטים רבים וקבוצת רוב דומיננטית, התעלמות מהייחוד התרבותי של הקבוצות, כמו שלעיתים מתרחש, עלול לגרום למרמור וזעם בקרב המיעוטים. אם בחברה ליברלית רב- תרבותית היחסים בין קבוצת הרוב למיעוטים השונים יהיו עוינים, ייווצר קושי לקבוצות אלו לממן את הפעילות התרבותית שלהן. בחברה ליברלית קידום של חירויות הפרט הכרחי לצורך המימוש התרבותי של הקבוצות השונות במדינה. גרשון גונטובניק סבור שבזכויות שונות כמו חופש ההתאגדות, חופש המצפון, חופש הדת וחופש הביטוי יש מימד לפעילות תרבותית. השימוש בזכויות היסוד הללו על מנת לבצע מימוש תרבותי הן למעשה הבסיס של הזכות לחיי תרבות. החופש להאמין בדת שבוחרים להאמין בה, החופש להתאגד למען מטרות קבוצתיות והיכולת לבטא את העולם הפנימי כולם נכללים במסגרת הזכות לחיי תרבות, כמימוש תרבותי.[3]
יכולים להתעורר גם קשיים[6] במדינה ליברלית בהגנה על הזכות לחיי תרבות של מיעוטים. הקושי העיקרי הוא שלעיתים המדינה צריכה לנקוט דווקא בצעדים שאינם ליברליים כדי להגן על המימוש התרבותי של המיעוטים. למשל, כאשר המדינה לא מאפשרת לקבוצות אחרות להתיישב באזור שבו ישנה הומוגניות של קבוצה תרבותית אחת כדי לשמר את הייחוד התרבותי שלה, נפגע חופש הבחירה של כל מי שאינו משתייך לקבוצה זו בנוגע למקום מושבו. הזכות לתרבות מביאה את המדינה לנטישה של הנייטרליות שלה מכיוון שהיא מתערבת בנושאים שונים לטובת סיוע למיעוטים לשמור על תרבותם גם אם היא מנוגדת לתרבות הרוב.
הצדקות לזכות לתרבות עריכה
נראה שההצדקה המרכזית לזכות לתרבות טמונה בבחינת המושג "פרט. הפרט הוא אדם שיש לו גם אישיות מובחנת. האישיות המהווה ביטוי לפרט מקבלת הגנה במסגרת הזכות התרבות כך שהזכות לתרבות לא רק מאפשרת הזדהות עם קבוצה מסוימת אלא גם מאפשרת לבטא את זהות הפרט ואת אישיותו. לתרבות יש תפקיד מרכזי בעיצוב האישיות של האדם שכן מרכיבים כמו שפה, לבוש, מנהגים ומורשת מהווים מרכיב משמעותי בעיצוב האישיות של הפרט.[6]
הזכות לתרבות בישראל עריכה
ישראל היא חברה רב תרבותית מובהקת במובנים שונים. ראשית, יש בישראל ארבע דתות שונות מבוססות: יהדות, אסלאם, נצרות והדת הדרוזית. גם בתוך הדתות ישנם זרמים שונים כמו אורתודוקסים, רפורמים וקונסרבטיבים אצל היהודים. בנוסף, בתוך החברה הישראלית יש גם מתחים אתניים כמו למשל המתח שבין ספרדים לאשכנזים, או מתחים שהחלו בעקבות גלי העלייה מברית המועצות ומאתיופיה. גרשון גונטובניק סבור שהחברה הישראלית איננה ליברלית מאחר שמבחינה חוקתית יש לה חובה לקדם את מדינת ישראל בפן היהודי לכן יש יתרון לרוב היהודי על פני מיעוטים.[3] יסוד זה מעוגן גם במגילת העצמאות.[3] למרות זאת, מבחינה חוקתית ישראל מחויבת לעקרונות חשובים ובסיסיים החשובים למימוש הזכות לתרבות כמו חופש הביטוי, הזכות לחופש התאגדות, חופש דת וכדומה.
בישראל בשל היסוד החוקתי המעניק העדפה לתרבות היהודית ישנה מעורבות מדינתית גדולה בתחום התרבותי, וזאת בשונה מליברליזם. כתוצאה מכך, נוצר מצב שאין הפרדה ברורה בין מדינה לתרבות. כתוצאה מכך יש החוששים שלמיעוטים ילך ויהיה יותר קשה לממש את תרבותם בשל החוזק של התרבות הדומיננטית. בעבר, נעשה ניסיון לבנות תרבות ישראלית כוללת, תהליך שנקרא "כור ההיתוך", אך תהליך זה נכשל. גם במדינות אחרות בעלות מבנה רב- תרבותי כמו אוסטרליה, תהליך דומה נכשל.[7]
דוגמאות לסוגיות שבהן יש פגיעה במימוש התרבותי של קבוצות שונות בישראל כוללות: הערמת קשיים על קבוצות המעוניינות לרכוש או לצרוך מזון לא כשר, חיוב על פרסום שלטים המכילים תמיד כיתוב בשפה העברית ולא כיתוב בשפה אחרת, אי קיום תחבורה ציבורית בשבת וכו'.
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- טל זילברשטיין, חינוך, זכויות, אדם, מכון כרם להכשרת מורים לחינוך הומניסטי יהודי -- מכללה לחינוך ע"ש דוד ילין, ירושלים הד החינוך,צ"א 1 52-54 (2016).
- אורית פישמן-אפורי, זכויות תרבותיות וזכויות אדם: כלי לפיתוח מאוזן של דיני זכויות יוצרים בישראל, משפטים 37 499-586 (2007).
- מיטל פינטו, על ההבדל בין הזכות לתרבות לבין הזכות להתאגדות: בעקבות ספרו של גרשון גונטובניק "הפליה בדיור וקבוצות תרבותיות: בין חומות משפטיות לגדרות חברתיות, דין ודברים, ט'2 (2016).
- מיטל פינטו, פגיעה ברגשות או פגיעה בזהות תרבותית, המשפט, 15(2): 647-673,(2010)
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, כ"א 31, מס' 1037, ע' 205.
- ^ יורם רבין ויובל שני, זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות במשפט הישראלי, הוצאת "רמות", אוניברסיטת תל אביב (2004).
- ^ 1 2 3 4 גרשון גונטובניק, "הזכות לתרבות בחברה ליברלית ובמדינת ישראל", עיוני משפט, 27 (1): 23-70, 2003) ).
- ^ האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, כ"א 31, ע' 269.
- ^ אבישי מרגלית ומשה הלברטל, ליברליזם והזכות לתרבות, הוצאת "רמות", אוניברסיטת תל אביב, מנחם מאוטנר, אבי שגיא, רונן שמיר (עורכים), 1998.
- ^ 1 2 אבישי מרגלית ומשה הלברטל, ליברליזם והזכות לתרבות, הוצאת "רמות", אוניברסיטת תל אביב מנחם מאוטנר, אבי שגיא, רונן שמיר עורכים, 1998.
- ^ ת' שגב, הציונים החדשים, תשס"א 24.