פתיחת התפריט הראשי

החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי

החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי, ידועה גם בשמה הרשמי - החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, היא חברה ממשלתית שהוקמה בשנת 1968 כדי לשקם את הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים ולפתחו כאתר לאומי, דתי, היסטורי ותרבותי. בשנות השמונים השלימה החברה את שיקומו ובנייתו של הרובע היהודי, השיגה את מטרתה ואמורה הייתה להיסגר,[1] נכון לשנת 2019 החברה ממשיכה לפעול.

החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ
סוג חברה ממשלתית, ציבורית
מייסדים עיריית ירושלים, משרד הבינוי והשיכון
שנת הקמה 1968
משרד ראשי בית רוטשילד ככר בתי מחסה, הרובע היהודי, ירושלים
מוצרים עיקריים בינוי, מקרקעין ושיכון
הכנסות 7,916 מיליון ש"ח (2008)
רווח 0.155- מיליון ש"ח (2008)
עובדים 13 (2008)
www.rova-yehudi.org.il
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

כיו"ר דירקטוריון החברה משמש עו"ד מוטי רינקוב.

באפריל 2010 פרש מתפקידו מנכ"ל החברה, נסים ארזי, לאחר שכיהן שמונה שנים כמנכ"ל.[2]

תוכן עניינים

היסטוריהעריכה

בין השטחים שהפקיעה המדינה באפריל 1968, נכלל גם שטח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, ששטחו כ-134 דונם, לרבות רחבת הכותל והמבנים שהיו בה. ביולי 1968 החליטה הממשלה להקים את החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ כחברה ממשלתית בשליטת המדינה. בינואר 1969 נוסדה החברה.

הרובע היהודי שוכן בשטח המנוהל בידי מינהל מקרקעי ישראל. בשנת 1970 החכיר המינהל את הרובע לחברה בחכירה ראשית. את המבנים למגורים החכירה החברה בחכירת משנה לדורות למשתכנים ברובע, ואת שאר הנכסים החכירה בחכירת משנה לדורות או השכירה לפי העניין.

מאז הקמתה ועד שנת 1984 השלימה החברה את שיקומו ובנייתו של הרובע היהודי. היא בנתה כ-500 דירות, כ-100 חנויות וכמה מבנים למוסדות ציבור. כיום גרות ברובע כ-600 משפחות, המונות כ-4,000 איש.

אכלוס הרובעעריכה

בשנים הראשונות לפעילותה הקצתה החברה דירות למשתכנים על פי קריטריונים לאכלוס הרובע שקבעה. בשנת 1971 הקימה החברה ועדת אכלוס המורכבת מחברי דירקטוריון החברה ומעובדיה. מדיניות האכלוס קבעה כי רק אחד מאלה רשאי לרכוש דירה ברובע: "או אזרח ישראל שהוא תושב בה ושירת בצה"ל, או עולה חדש שהוא תושב ישראל."

מדיניות האכלוס הביאה לכך שאוכלוסיית הרובע הייתה מורכבת בתחילה מ 50% חילונים מ 50% דתיים לאומיים. אולם החל משנות ה-80 הפך הרובע לשכונת מגורים מבוקשת בקרב הציבור הדתי והחרדי, חלקם ממוצא אנגלו-סקסי וכיום הם מהווים רוב מוחלט של התושבים (למעט מספר משפחות של חילונים). בציבור הדתי לאומי בולטים תלמידי ובוגרי ישיבת ההסדר "הכותל", השוכנת ברובע. בקרב הציבור החרדי ברובע דומיננטית קבוצת ה"זילברמנים", בני משפחתו העניפה ותלמידיו של הרב יצחק שלמה זילברמן. הללו נוהגים על פי מנהגי הגר"א, והקימו ברובע מוסדות חינוך מבוקשים הפועלים על פי שיטת זילברמן וקולטים תלמידים מכל רחבי ירושלים ואף מחוצה לה.

בג"ץ מוחמד סעיד בורקאןעריכה

המשפחות הערביות שהתגוררו ברובע היהודי פונו תמורת פיצוי כספי. חלקן עקרו לאבו דיס. מוחמד סעיד בורקאן, שפונה מביתו ברובע היהודי ועבר עם משפחתו לגור בבית חדש שנבנה עבורם בבית חנינא, עתר לבית המשפט העליון בדרישה לחכור את ביתו הקודם ברובע המשוקם, אך השופט חיים כהן דחה את בקשתו, ואמר:

הצורך בשיקום הרובע היהודי בעיר העתיקה התעורר רק מפני שצבאות ירדן פלשו אליו וגירשו את היהודים ושדדו רכושם והרסו בתיהם. מטבע הדברים הוא שהשיקום בא לשם החזרת עטרת היישוב היהודי בעיר העתיקה לישנה, כדי שליהודים יהא שוב, כמו שהיה בעבר, רובע המיוחד להם, ליד רובעי המוסלמים והנוצרים והארמנים. אין כל הפליה פסולה בייחודם של הרובעים הללו, רובע רובע ועדתו.

השופט חיים כהן, בג"ץ 114/78 מוחמד סעיד בורקאן נ' שר האוצר, החברה לשיקום ולפיתוח הרובע, שר השיכון פ"ד לב (2) 800[3]

פעילות מחוץ לרובע היהודיעריכה

מתחילת שנות ה-90 התמקדה החברה בפעילות תחזוקה של הרובע, לרבות ניקיון ושמירה, פיתוח וניהול אתרים ארכאולוגיים הפתוחים לקהל, החכרה של נכסים לדיירים מתחלפים והשכרה של הנכסים שנותרו ברשותה. כמו כן, בניגוד לעיקרון שנקבע של "רובע רובע ועדתו", ואף כי פעילות כזו איננה מנויה בין מטרות החברה לפי תזכיר ההתאגדות שלה; החלה החברה לפעול בתחומי הבנייה והתחזוקה גם ברבעים אחרים בעיר העתיקה, בעיקר ברובע המוסלמי. כך בין השאר, פותח מתחם "חצר גליציה" השוכן ברובע המוסלמי ומוחזק בידי האפוטרופוס הכללי. כשהחברה פנתה אל האפוטרופוס בהצעה לפתח את השטח לנקותו ולתחזקו.[4]

פרשת מכירת חלק מרחבת הכותלעריכה

בשנת 2000 נחשף בעיתון "גלובס", שביולי 1999 מכרה החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי חלק מרחבת הכותל המערבי לעמותת "עזרת מנחם". המכירה בוצעה במיכרז שפירסמה החברה.[5]

עמותת "עזרת מנחם" הייתה המציעה היחידה במכרז, ועל פי ההתקשרות בינה ובין החברה, רשאית הייתה העמותה לבנות במקום מרכז מבקרים גדול, שישמש גם בית מדרש ואולם לחגיגות פרטיות של בר מצווה. בכירים במשרדי הממשלה ידעו זמן רב על העסקה, אולם העדיפו לשמור על חשאיות. לימים התברר, כי ראשי העמותה הם המיליונר החרדי לב לבייב, יו"ר כולל חב"ד שלום דוכמן, הרב עדין שטיינזלץ, בנימין קליין, ששימש מזכירו של הרבי מלובביץ', בנציון דל, לשעבר מנכ"ל משרד החינוך; ושמואל סלבין, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר.

מנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל, אבי דרכסלר, ניהל מאבק לביטולה של העסקה. דרכסלר טען, כי העסקה חורגת מההסכם בו מסר המינהל את הרובע היהודי לניהול החברה לשיקום כאתר לאומי, דתי, היסטורי ותרבותי; ולא כדי שתמכור נכסים אלו לצדדים שלישיים. עמדתו התקבלה על ידי המחלקה המשפטית של משרד ראש הממשלה, ומיד לאחר מכן הורתה המחלקה להקפיא את ההליכים למימוש העסקה.[5]

עם זאת, בשנות ה-90 מכרה החברה לשיקום הרובע היהודי ארבעה אתרים אחרים בעלי ערך היסטורי וארכאולוגי לגופים פרטיים. שלושה מתוך ארבעת הנכסים נמכרו לעמותות חרדיות, שמפעילות בהם תלמודי תורה. בין האתרים: גן ארכאולוגי הממוקם ברחוב משגב לדך, וכולל בתוכו את כנסיית מרים של הגרמנים, שהקים בשנת 1132 הפלג הגרמני של ההוספיטלרים. הגן, שמשמש אחד מאתרי התיור הבולטים ברובע היהודי, נמכר לישיבת "אש התורה", במיכרז שמתיר לה לבצע בנייה בתוך האתר הארכאולוגי. חלקים מהמבנה ההיסטורי של בתי מחסה מכרה החברה לעמותה החרדית "נר לרחל"[5].

הניסיונות לפירוק החברהעריכה

 
בית רוטשילד, בבתי מחסה בהם ממוקמים משרדי החברה

בנובמבר 1982, עוד לפני סיומו המלא של שיקום הרובע היהודי, המליצה הוועדה לענייני ביקורת המדינה לממשלה למזג את החברה עם שתי חברות נוספות שעסקו בתחומי פיתוח בירושלים, כדי לחסוך בכוח אדם ולייעל את העבודה. החברות הן, החברה לפיתוח מזרח ירושלים וחברת קרתא - חברה לפיתוח מרכז ירושלים.

בינואר 1983 אישרה מליאת הכנסת את המלצותיה של הוועדה לענייני ביקורת המדינה אך הדבר לא בוצע. השרים האחראים ורשות החברות הממשלתיות דנו לסירוגין במשך תקופה ארוכה בעתיד החברה בלי שהגיעו לכלל דעה מוסכמת באשר לעתידה.

בשנת 1992 העירה מרים בן פורת, מבקרת המדינה דאז, על אי-הוצאתה לפועל של ההחלטה.

בשנת 2000 חבר הכנסת אופיר פינס, הוביל מהלך לפירוק החברה בעקבות "פרשת מכירת חלק מרחבת הכותל" אך המהלך נחסם ולא הסתיים בהצלחה.

במרס 2004 פנה יו"ר הוועדה לענייני ביקורת המדינה אל ראש הממשלה וביקשו לטפל במימוש החלטת הכנסת בדבר מיזוג החברות ולקיים דיון בהשתתפות שר התיירות, שר הבינוי והשיכון, נציג רשות החברות ונציג העירייה. בקשה זו לא מולאה.

באפריל 2004 הציעה רשות החברות שייחתם הסכם ניהול בין החברה לחברה לפיתוח מזרח ירושלים (בלא שיתוף חברת קרתא) שתנהל את החברה.

באוגוסט 2004 הציעה השרה ציפי לבני, מ"מ שר הבינוי והשיכון דאז, לרשות החברות שייחתם הסכם ניהול בין החברה ובין חברה בבעלות ממשלתית מלאה. רשות החברות קיבלה הצעה זו, ובספטמבר 2004 הגישה למזכירות הממשלה הצעת החלטה מתוקנת לאישור הממשלה. בהצעה האמורה המליצה רשות החברות להטיל את תפקיד החברה המנהלת על החברה הממשלתית לתיירות. בדברי ההסבר להצעת ההחלטה המתוקנת נקבע כי החברה השיגה את מטרותיה בכך שפינתה את הרובע ושיקמה אותו, וכי את הפעילות שביצעה בעת כתיבת ההצעה אפשר לנהל באמצעות חברה ממשלתית אחרת ובכך לפעול ביעילות ולחסוך כסף. גם הצעה זו לא נדונה בממשלה.

באפריל 2005 שלח יצחק הרצוג, שר הבינוי והשיכון דאז, מכתב למנהל רשות החברות ובו נאמר כי הוא מתנגד בכל תוקף להצעת ההחלטה האמורה והציע כי תבוצע עבודת מטה שנועדה, בין השאר, לשקול חלופות בעניין הרחבת תחומי פעילותה של החברה.

בדוח מבקר המדינה בשנת 2005 נאמר:[6]

הנה כי כן, אחרי יותר מ-23 שנה מאז החליטה הכנסת לאשר את המלצות הוועדה לענייני ביקורת המדינה למזג את החברות ו-14 שנים אחרי שפורסם דוח מבקר המדינה בעניין זה, טרם נמצאה דרך הולמת לפרק את החברה או חלופה שתאפשר את המשך קיומה.

באוקטובר 2009, הוועדה לענייני ביקרות המדינה, חזרה והמליצה לממשלה לפרק את החברה. המלצת הוועדה הייתה לפרק את החברה, לחלוטין או לכל הפחות מכל פעילותה האופרטיבית, תוך השארת סמכויות אחזקת הנכסים הציבוריים-לאומיים וניהולם בידי החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, או בידי חברה ממשלתית אחרת. הוועדה אף הגדילה לעשות כאשר המליצה על תאריך יעד לפירוק החברה - ינואר 2013.[7]

הוועדה לענייני ביקורת המדינה ממליצה שוב לממשלה לפרק את החברה שבבעלותה, החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ במתכונתה הנוכחית. הוועדה ממליצה כי עד חודש ינואר 2013 תפורקנה החברות מתפקידיהן, ותפקידיהן יועברו בהדרגה לעירייה. על הממשלה למצוא פתרונות לשימור הנכסים אשר יישארו בידי חברה בבעלות ממשלתית.

דוחות מבקר המדינהעריכה

מבקר המדינה פרסם שלושה דוחות ביקורת בענייניה של החברה, הראשון בשנת 1981, השני בשנת 1992 והשלישי בשנת 2005, ממצאי הדוחות העיקריים:

  • החברה איפשרה לחוכרי משנה ולשוכרים להעביר לאחרים את זכויותיהם בלא הסכמתה, שלא כמוסכם בין הדיירים לבינה. זאת ועוד, החברה אינה אוכפת על חוכרי המשנה והשוכרים שימוש בנכסים על פי הייעוד שהוסכם עמם ולפי החוק, ואף אינה גובה דמי שימוש ראויים, על פי שימוש בפועל.
  • מאחר שהחברה אינה גובה חובות מרבים מן הדיירים, צברו כמה דיירים במרוצת הזמן חובות כבדים. לעיתים החברה אינה יודעת מה סכום החובות הללו, והיא אף לא נקטה צעדים לגבות את החובות, או לפנות את הדיירים האמורים מהנכסים.
  • בשל חוסר המעש של החברה בגביית חובות במשך עשרות שנים, נגרם לחברה הפסד הכנסה ניכר, שסכומו נאמד על ידי הביקורת בכמה עשרות מיליוני ש"ח. הפסדים אלה לא מצאו את ביטויים במאזן החברה.
  • הבדיקה העלתה כי החברה אינה מנהלת את הנכסים שברשותה כראוי. נכסים רבים תפוסים בידי משתמשים בלא הסכם וזכויות חוכרי משנה, שהשתכנו בנכסים לפני שנים רבות טרם נרשמו על שמם.
  • עלותו של מיזם ברובע, שחזורו של בית הכנסת "החורבה", הנאמדת בכ-28 מיליון ש"ח, לא פורטה למרכיביה. משרדי ממשלה המחויבים על פי החלטת ממשלה להעביר כספים למיזם זה, לא העבירו את חלקם לחברה.
  • תושבי הרובע סובלים ממחסור במקומות חניה, וזאת, בין היתר, עקב חלוקת תווי חנייה לאנשים שאינם תושבי הרובע. החניון ברובע מופעל בידי החברה, אולם הוא פועל בלא רישיון עסק, הנדרש על פי החוק, ובניגוד להחלטת בית המשפט. החברה תכננה מיזם לבניית חניון ומעליו מפלסים למסחר, אולם טרם הגישה תוכנית לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. נוכח העיכוב בהגשת התוכנית ונוכח מצוקת החנייה המתמשכת היה על החברה לבחון חלופות אחרות זה מכבר, אך הדבר לא נעשה.
  • כיום נעשה שימוש בכ-1,000 תווי חניה המיועדים לחניון הרובע, הן בידי תושבי הרובע והן בידי אחרים, בעוד שמספר מקומות החניה בחניון הוא 200 בסך הכול.
  • הביקורת העלתה כי בחברה אין נוהל לקבלת עובדים ואין הגדרה של תיאור תפקידי העובדים.

מיזמי החברהעריכה

חניון הרובעעריכה

 
הנקודה בחומת העיר העתיקה שמתחתה תיחפר מנהרה לחניון התת-קרקעי

בתוכנית המתאר המקורית של הרובע משנות השבעים נכללה תוכנית לבניית חניון ובו ארבעה מפלסים ומעליו מיזם מסחרי. על פי התוכנית, תהיה הגישה אל החניון דרך מנהרה שתיחפר מתחת לחומות העיר העתיקה, בסמוך לשער ציון, והוא יכיל כ-1,300 מקומות חניה למכוניות פרטיות ותוספת לאוטובוסים. לאחר מאבק ממושך של החברה להגנת הטבע, שחששה מההרס הצפוי של אתרים ארכאולוגים ומפגיעה ביציבות חומות העיר העתיקה במקום, שונתה התוכנית.

במקום זאת, יושר חלק מהשטח ונסלל חניון שבו כ-200 מקומות חניה. החניון פעל בלא רישיון עסק עשרות שנים. בשנת 2001 הגישה עיריית ירושלים כתב אישום נגד החברה בגין הפעלת החניון בלא רישוי. בשנת 2003 קבע בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים כי על החברה להפסיק את הפעלת החניון. רק בשנת 2007 הוסדר העניין. כמו כן, במשך שנים רבות נהגה החברה למכור כ-1,000 תווי חניה שנתיים לחניון הרובע, הן לתושבי הרובע והן לאחרים, בעוד שמספר מקומות החניה בחניון הוא 200 בסך הכול.

בנובמבר 2004 אישר הדירקטוריון החברה לחדש את התוכנית לבניית חניון רב-מפלסי תת-קרקעי ומעליו בינוי אורבני של כ-18,000 מ"ר, שיכללו תמהיל משולב של מגורים, מסחר, מלונאות ושטחי ציבור אחרים. הדירקטוריון הודיע שהתוכנית נמצאת בשלבי תכנון סופיים על ידי האדריכלים משה ספדי ודוד שרקי, אך הפרויקט לא קודם בפועל.[8]. באוגוסט 2015, הודיע איתי בצלאל, מנכ"ל החברה הנכנס, כי תוכנית מתאר חדשה נמצאת בשלבי תכנון מתקדמים. על פי התוכנית, ייחפר חניון תת־קרקעי שיכיל 600 מקומות חניה, ובנוסף לכך ייבנו 150 חדרי מלון בשילוב קומות מסחר.[9]

שיקום בית הכנסת ה"חורבה"עריכה

  ערך מורחב – בית הכנסת החורבה

מיזם שיקום בית הכנסת ה"חורבה" ושחזורו. בית כנסת זה נבנה לראשונה בתחילת המאה ה-18 ושימש כאחד ממרכזי הפעילות הדתית של היהודים בארץ ישראל עד קום המדינה. המבנה נהרס במלחמת השחרור כשהאתר נכבש בידי הצבא הירדני. לאחר מלחמת ששת הימים עלו מספר הצעות בנוגע לשחזור בית הכנסת או להקמת אחר במקומו, ואף התקיימה תחרות אדריכלים בינלאומית, אך לבסוף נדחו ההצעות והחורבה לא נבנתה מחדש. ההריסות נותרו כזכר לחורבן הרובע, ושוחזרה רק קשת תומכת אחת מבין הארבע המקוריות, שהפכה לאחד מסמלי הרובע והעיר. לצד ההריסות הוקמה כיכר החורבה. בראשית המאה ה-21 הוחלט על שחזור מבנה בית הכנסת בצורתו ההיסטורית, וב-2010 הוא נחנך ונפתח למתפללים ולציבור[10].

שיקום קמרונות "כנסיית הניאה"עריכה

  ערך מורחב – כנסיית הניאה
 
האמפיתיאטרון שנבנה מעל קמרונות "כנסיית הניאה"

כנסיית הניאה הוא כינוי של "הכנסייה החדשה על-שם מרים אם ישו", כנסייה ענקית קדומה שהייתה קיימת בירושלים בין שנת 543 לספירה ועד המאה התשיעית או העשירית.

בחלקו הדרומי של הרובע היהודי, ממזרח לקצהו הדרומי המשוער של רחוב הקרדו, ובמקום שבו אמורה הייתה להימצא על פי מפת מידבא, נחשפו בעומק רב שרידיה של כנסיית "הניאה", בשני אתרים שנחפרו: בשטח בתי מחסה ומחוץ לקו חומת העיר העתיקה השרידים המרשימים המחישו את גודל הכנסייה. המרשימים בשרידים הארכיטקטוניים של הכנסייה הם של קמרונות התמך - מונמנט ארכיטקטוני יחיד במינו בירושלים. קמרונות התמך מחולקים לשישה אולמות גבוהים, מקומרים ומטויחים הנשענים על אומנות מאסיביות. במרומי הקיר הדרומי נתגלתה כתובת טיח ביוונית המציינת את הקמת כנסיית "הניאה" על ידי הקיסר יוסטיניאנוס.

בשנות השמונים פיתחה החברה את הקמרונות כאתר ארכאולוגי תיירותי. הקמרונות שפצו וחזקו ומעליהם נבנה אמפיתיאטרון. עקב התנגדות החרדים לקיומו של האמפיתיאטרון, הוא כוסה ברובו באדמה ונשתל בו גן וכן הותקנו בו מתקני שעשועים. המקום נקרא "גן התקומה" ובחלק המערבי גם מרוכזים מתקני הספורט.

הערות שולייםעריכה