החלטה 303 של העצרת הכללית של האו"ם
החלטה 303 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות התקבלה ב-9 בדצמבר 1949, והיא עוסקת ביישום בינאום ירושלים בהתאם להחלטה 181 ב-29 בנובמבר 1947.
| תאריך | 9 בדצמבר 1949 |
|---|---|
| ישיבה מספר | 275 |
| קוד | (A/RES/303 (IV (מסמך) |
| סיכום הצבעה |
38 הצביעו בעד |
| תוצאה | התקבלה |
  | |
רקע עריכה
ב-24 באפריל 1920 החליטה ועידת סן רמו כי שטחי ארץ ישראל יימסרו למנדט בריטי. ב-10 באוגוסט 1920 נחתם הסכם סוור בו אושר כי שטחי ארץ ישראל יהיו בעתיד למדינה עצמאית. ניסוח כתב המנדט נמשך כשנתיים, וב-24 ביולי 1922 קיבלה מועצת חבר הלאומים את נוסח כתב המנדט, שהפך למסמך בינלאומי מחייב. ב-29 בנובמבר 1947 התקבלה ברוב קולות תוכנית החלוקה בהחלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם. התוכנית כללה הצעה להפסיק את המנדט הבריטי לארץ ישראל, ולחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות יהודית וערבית; אזור ירושלים ובית לחם לא חולקו אלא הוגדרו כקורפוס ספרטום – גוף נפרד שיהיה בשליטה בין-לאומית ולא בשליטת אחד הצדדים (שלטון יהודי, שלטון ערבי או שלטון המנדט הבריטי). ב-14 במאי 1948, הכריז דוד בן-גוריון בבית דיזנגוף בתל אביב על הקמת מדינת ישראל. מיד לאחר מכן פלשו צבאות ערב לשטחי מדינת ישראל, ובכך התעלמו מההחלטה על תוכנית החלוקה ובינאום ירושלים.
ההחלטה עריכה
למרות זאת המשיכו באו"ם בניסיונות לקדם תוכניות להפוך את אזור ירושלים לקורפוס ספרטום. עם שוך קרבות מלחמת העצמאות דחף שארל מאליכ לקדם החלטה באו"ם לבניאום העיר העתיקה שהיה תחת שלטון ירדני. ב-9 בדצמבר 1949 עברה החלטה 303 ברוב של 38 בעד 14 נגד ו-7 נמנעים. ההחלטה הפתיעה את ישראל, שהעריכה שההחלטה לא תעבור ברוב של שני שלישים. ההצלחה בהעברת ההחלטה הגיעה בעקבות התערבות האפיפיור פיוס ה-12, שלחץ זמן קצר לפני ההצבעה על מדינות קתוליות לתמוך בהצעה. ישראל הודיעה שהיא דוחה את ההחלטה. זאת הייתה קריאת התיגר הפומבית הראשונה של ישראל נגד האו"ם. ראש הממשלה בן-גוריון הכריז בתגובה על ירושלים כבירת ישראל. ניצחון בהעברת ההחלטה התברר כניצחון פירוס. ההחלטה אימצה את התכנית מרחיקת הלכת של בינאום ירושלים כדפוס הפעולה המועדף על האו"ם בשאלת ירושלים, אולם בפועל קיבעה את הגבול הזמני שנוצר בירושלים לשנים רבות. ההחלטה, שמטרתה הייתה לעקור את ריבונות ישראלית וירדנית מכל חלקי ירושלים, גרמה להן להתבצר בעמדתן הסרבנית. ישראל שסברה כי העיר העתיקה ושאר המקומות הקדושים לא יכולים להיות תחת חסות האו"ם, ראתה בהחלטה 303 איום של ממש והתנגדה לה בכל הכוח, וכך נהגה גם ירדן.
נוסח ההחלטה עריכה
בהתחשב בהחלטה 181 (II) מיום 29 בנובמבר 1947 והחלטה 194 (III) מיום 11 בדצמבר 1948,
לאחר שבחן את הדוחות של וועדת הפיוס של האו"ם לארץ ישראל שהוקמה תחת ההחלטה האחרונה:
I. ירושלים צריכה להיות ממוקמת תחת משטר בינלאומי קבוע, העיר תוגדר כקורפוס ספרטום תחת משטר בינלאומי מיוחד ותנוהל על ידי האו"ם העיר ירושלים תכלול את העירייה הנוכחית של ירושלים ואת הכפרים והעיירות הסמוכות שהמזרחית בה תהיה אבו דיס; הדרומי ביותר, בית לחם; המערבי ביותר, עין כרם (כולל גם השטח הבנוי של מוצא); והצפוני ביותר שועפאט, כפי שמצוין במפת הרישומים המצורפת.
II.
תוצאות ההצבעה עריכה
- בעד (38): אפגניסטן, ארגנטינה, אוסטרליה, בוליביה, בלגיה, ברזיל, בורמה, בלארוס הסובייטית, הרפובליקה הסינית, קולומביה, קובה, צ'כוסלובקיה, אקוודור, מצרים, אל סלוודור, אתיופיה, הרפובליקה הצרפתית הרביעית, יוון, האיטי, הודו, איראן, עיראק, לבנון, ליבריה, לוקסמבורג, מקסיקו, ניקרגואה, פקיסטן, פרו, הפיליפינים, פולין, ערב הסעודית, סוריה, אוקראינה הסובייטית, ברית המועצות, ונצואלה, תימן.
- נגד (14): קנדה, קוסטה ריקה, דנמרק, גואטמלה, איסלנד, ישראל, נורווגיה, שוודיה, טורקיה, איחוד דרום אפריקה, בריטניה, ארצות הברית, אורוגוואי, יוגוסלביה.
- נמנע (7): צ'ילה, הרפובליקה הדומיניקנית, הולנד, ניו זילנד, פנמה, תאילנד.
קישורים חיצוניים עריכה
- החלטה 303 של האו"ם (באנגלית)
- אלעד בן-דרור ואסף זידלר, ניצחון הצהרתי: החלטת האו"ם על בינאום ירושלים מ־9 בדצמבר 1949, עיונים בתקומת ישראל 29, 2018, עמ' 162–181.