הטבח בוורמס
בטבח בוורמס נרצחו לפחות 800 יהודים מהקהילה היהודית בוורמייזא, כחלק מגזירות תתנ"ו בימי מסע הצלב הראשון. הטבח נערך בעיר וורמס שבאימפריה הרומית הקדושה (כיום בגרמניה), בידי צלבנים בהנהגת רוזן פלונהיים אמיכו מליינינגן (אנ') בכ"ג באייר ושוב בא' בסיוון (18 ו-25 במאי 1096).[1][2]
הטבח בוורמס היה אחד ממספר התקפות נגד קהילות יהודיות שנערכו במהלך מסע הצלב הראשון. חסידיו של הרוזן אמיכו הגיעו לוורמס ב-18 במאי 1096. כלל הפרעות כנגד יהודים באירופה בימי מסע הצלב הראשון זכו בהיסטוריוגרפיה היהודית לכינוי "גזירות תתנ"ו", על שם השנה העברית שבה התרחשו.
רקע עריכה
ערכים מורחבים – מסע הצלב הראשון, גזירות תתנ"ו
בועידת קלרמון בשנת 1095, קרא האפיפיור אורבנוס השני לשחרר את ירושלים וארץ ישראל מהשלטון המוסלמי. בתגובה, התארגן בראשית 1096 מסע הצלב הראשון, שיצא מארצות אירופה לכיוון ארץ ישראל על מנת לכבוש את ארץ ישראל מהשלטון הסלג'וקי. המסע היה מורכב ממסע צלב מאורגן, שהורכב בעיקר מבני אצולה ואבירים מאזורי צרפת ופרובאנס, ולצדו מסע צלב עממי שהורכב מאיכרים שהחלו לנוע מזרחה באופן בלתי מאורגן.
בדרכם מזרחה, עברו הצלבנים דרך הקהילות היהודיות בעמק הריינוס. ההתלהבות מן היציאה למלחמה בכופרים המוסלמים, הובילה לקריאה לתקוף גם את הכופרים הנמצאים באזור, דהיינו היהודים. במהלך חודשי האביב של 1096 (ד'תתנ"ו) הותקפו קהילות יהודיות רבות בידי הצלבנים. הצלבנים לרוב דרשו מן היהודים להתנצר או למות, ורבים מהם בחרו למות על קידוש השם.
הטבח עריכה
בכ"ג באייר ד'תתנ"ו (18 במאי 1096) הגיעו צלבנים, בהנהגת אמיכו מליינינגן (אנ') לוורמס. בסמוך להגעתם, התפשטה שמועה כי היהודים הרתיחו נוצרי בחיים, והשתמשו בגופתו כדי לזהם ולהרעיל את בארות העיר.[1][2] האוכלוסייה המקומית שילבה כוחות עם אמיכו ופתחה במתקפה נגד יהודי העיר. רבים מיהודי העיר קיבלו מקלט בארמונו של הבישוף אדלברט, וכך ניצלו. אלה שלא הסתתרו בחצר ההגמון הועמדו בפני הברירה להתנצר או למות. רבים מהם סירבו להתנצר ונהרגו בידי הצלבנים, ואחרים הסכימו לקבל על עצמם את הנצרות למראית עין. בנוסף, בזזו הצלבנים גם את בתי היהודים, וחיללו ספרי תורה ותשמישי קדושה. לאחר שבוע, פרץ צבאו של אמיכו בסיוע תושבי העיר, את חומות הארמון, ושחט את מבקשי המקלט שם, שסירבו להתנצר. ידוע גם על מקרה אחד של תגובה יהודית, שבו אחד היהודים הרג שלושה מהצלבנים שניסו לנצר אותו. כמו בקהילות אחרות, רבים מן היהודים בחרו להתאבד ואף להרוג את בני משפחתם, כאשר ראו שהצלבנים מתקרבים. זאת, מתוך הבנה שהם נהרגים על קידוש השם. בסך הכל נהרגו כ-800, בנוסף למספר יהודים שהוטבלו לנצרות בכוח.[1][2] בין הקורבנות הייתה מינה מוורמס. כשוך הגזירות, התיר היינריך הרביעי למתנצרים לשוב ליהדות.
ככלל, המידע על הטבח בוורמס מועט, כיוון שהכרוניקות היהודיות על הגזירות מפרטות בעיקר על תיאור הפרעות במגנצא ובקלן, ומקצרות בתיאור הפרעות בוורמס ובשפיירא.[3]
הנצחה והיסטוריוגרפיה עריכה
ככלל, גזירות תתנ"ו נצרבו בתודעה היהודית, ובפרט בזו האשכנזית, כאסון לאומי. בעשרות השנים הבאות נכתבו מספר כרוניקות עבריות המתארות את האירועים, הידועות בהן הן של שלמה בן שמעון, רבי אליעזר בן נתן והאנונימי ממיינץ. כמו כן, נכתבו לזכרם מספר רב של קינות ופיוטים, ונתחברה לזכרם תפילת אב הרחמים. יש הסבורים שגם מנהגי האבלות בימי ספירת העומר מושפעים מאירועים אלה. מרבית הדברים הללו אינם עוסקים בטבח בוורמס כשלעצמו, אלא בגזירות תתנ"ו ככלל.
בקינה "מי יתן ראשי מים" מאת קלונימוס בן יהודה הנאמרת בתשעה באב בנוסח אשכנז, מפורטים תאריכי הפרעות בקהילות השונות, ונזכר בפירוש הטבח בוורמס:
קְהַל וָרְמַיְזָא בְּחוּנָה וּבְחוּרָה
גְּאוֹנֵי אֶרֶץ וּנְקִיֵּי טָהֳרָה
פַּעֲמַיִם קִדְּשׁוּ שֵׁם הַמְּיֻחָד בְּמוֹרָא
וּבְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה בְּחֹדֶשׁ זִיו לְטָהֳרָה
וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי בִּקְרִיאַת הַלֵּל לְשׁוֹרְרָה
הִשְׁלִימוּ נַפְשָׁם בְּאַהֲבָה קְשׁוּרָה
ביהדות וורמייזא עצמה נשמר זכר הטבח, ובממורבוך של הקהילה ישנה רשימה שמית של הנרצחים.[4] שני ימי הטבח, כ"ג באייר וא' בסיוון, נקבעו בקהילה כתעניות ציבור מקומיות, על אף שהיום השני הוא ראש חודש.[5] בתעניות אלה אמרו סליחות, קראו מתוך הממורבוך את שמות הנרצחים ואמרו אב הרחמים. השבת שבין שתי התעניות נקראה "שבת שבין שתי גזירות" ונהגו בה בדומה לשבת חזון.[6]
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 WORMS - JewishEncyclopedia.com, www.jewishencyclopedia.com
- ^ 1 2 3 Steven Runciman, The First Crusade, Cambridge University Press, 2005, ISBN 978-0-521-61148-0. (באנגלית)
- ^ שמעון ברנפלד, ספר הדמעות א, ברלין תרפ"ד, עמ' קמט, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ נדפסה בידי אהרן ילינק, קונטרס ווירמייזא וקהל ווינא, וינה תר"ם, באתר אוצר החכמה.
- ^ משום כך, התענו ביום השני רק עד אחר תפילת מנחה.
- ^ יוזפא שמש, מנהגים דק"ק וורמיישא, מכון ירושלים תשמ"ח, סי' צח–צט.