הטגארט ברמלה בתוך כלא איילון

מצודת הטגארט שנמצאת בשטח בית הסוהר איילון (ידוע גם בשמו הקודם כלא רמלה) היא חלק משרשרת מצודות טגארט שהוקמו בארץ ישראל ביוזמתו של סר צ'ארלס טגארט. המצודה ומתקן כליאה של שירות בתי הסוהר ממוקמים סמוך לערים רמלה ולוד. בית הסוהר משמש לכליאת אסירים שנשפטו על ידי בית משפט לתקופות מאסר ממושכות.[1]

מגדל שמירה בבית הסוהר איילון
הכניסה לכלא איילון 2018

מבנה הטגארט בין רמלה ללודעריכה

מצודת הטגארט ברמלה נבנתה על ידי הבריטים ובנייתה הסתיימה בשנת 1943 לאחר המרד הערבי הגדול.

לאחר הקמת המדינה הועבר המבנה למשטרת ישראל.

המצודה השתמרה עד היום והיא נמצאת בתוך השטח הכללי של כלא איילון. ניתן לזהות גם היום את סימני ההיכר של הטגארט – שני מגדלי שמירה בצד מזרח, שערי ברזל לכניסה לחיילים, לכלי רכב ולפרשים, חומה היקפית, וחצר גדולה מרובעת במרכז. עובי קירות המצודה הוא כ־60 ס"מ.

רקע היסטוריעריכה

העיר רמלהעריכה

  ערך מורחב – רמלה

א.י. ברור מציין בספרו "ארץ ישראל"[2] בסקירה היישובית את לוד ורמלה יחד. מאחר שבמשך מאות בשנים היו שכנות וביניהם כרמים ופרדסים. הערים רמלה[3] ולוד ישבו במרכז הדרך מהרי ירושלים לכוון דרך האורך שבשפלת החוף שהייתה לה חשיבות רבה לאורך ההיסטוריה. דרך זו חיברה מאז ומעולם את מצרים עם ארצות הפרת והחידקל.

לוד הייתה עיר קדומה שהופיעה עוד בכתבי המצרים לפני תקופת כיבוש יהושע בן נון; מאידך רמלה (עיר החול בערבית) הוקמה על ידי הח'ליף סלימאן עבד אל מלכ בשנת 715 לספירה.

בתקופת הערביים שלפני הצלבנים הייתה רמלה בירת הארץ. זו העיר היחידה שתוכננה ונבנתה כדי להיות בירת המינהל של המחוז במקום קיסריה. סלימאן ביקש לעשות את רמלה למטרופולין ובנה בה בית חרושת לצביעה. הוא קידם את כלכלתה על ידי תעשייה ומסחר. בתקופה זו הצטרפו לאוכלוסייתה בני עמים רבים כולל קהילה יהודית חשובה שהוזכרה גם בגניזה הקהירית.

 
המסגד הלבן ברמלה הוא מבנה אסלאמי קדום, מהמאה ה־8, בתקופת שלטונם של ח'ליפי בית אומיה.

במשך השנים הוקמו בעיר מסגדים גדולים והעיר התפתחה בזכות מיקומה ובמאה ה־10 נחשבה לאחת הערים המשגשגות ביותר בסוריה. היא הייתה מוקפת בוסתנים ושווקיה ששקקו מסחר נפרשו סביב המסגד הגדול שבמרכזה.

בשנים הבאות עד למאה ה־16 ,עבר השלטון על רמלה ידיים רבות. הפאטמים, הבדווים, הסלג'וקים הצלבנים והממלוכים

בשנת 1546 העיר נהרסה לחלוטין ברעש אדמה. ובתקופה העות'מאנית ירדה ממעמד של "עיר מחוז" למעמד "עיר נפה" במחוז עזה.

עקב מיקומה המרכזי שימשה רמלה במשך כל השנים כתחנה לעולי הרגל היהודים והלא יהודים. בציר משפלת החוף ומיפו לירושלים.[4]

בסוף המאה ה־19 ועד מלחמת העולם הראשונה עוד היה בה יישוב יהודי קטן.[5]

בתקופת המנדט היה לבריטים ברמלה בסיס תעופה, וגם בסיסי צבא רבים בסרפנד (צריפין) ובלוד הסמוכה לרמלה.

בתקופת המנדט הבריטי היה בלוד צומת מרכזי של מסילות הברזל, בשנות ה־40 היו ברמלה כ־12,000 נפש.

בשנות המנדט התפתחה רמלה והייתה למרכז פעילות מדינית מוסלמית לאומנית.

המרד הערבי הגדולעריכה

  ערך מורחב – המרד הערבי הגדול
 
לוחמי הכנופיות במרד הערבי נגד הבריטים 1936–1939

הסיבות למרד הערבי הגדול של 1936–1939 היו העלייה החמישית, גידול באוכלוסייה היהודית, וצמיחה כלכלית אדירה.

הפלסטינים חשו שהיישוב היהודי גדל על חשבונם. בזירה הבינלאומית התגבשה ברית של מדינות שנקראות מדינות הציר – גרמניה, איטליה, ספרד ויפן.

 
אוטובוס מוגן אבנים מתקופת המרד הערבי הגדול

ההנהגה הערבית בארץ ישראל גיבשה הבנה פוליטית שבמצב הפוליטי הבינלאומי יש הזדמנות לסילוק המנדט הבריטי והישוב היהודי.

לכן הנהגת הערבים פתחה במאבק בשני שלבים:

שלב א – התחיל בשנת 1936 וכלל קיום הפגנות, מחאות, שביתות, אינתיפאדה לא אלימה, סגירת עסקים ובתי ספר. התוצאה המידית הייתה פגיעה בפלסטינים עצמם ובעיקר במעמד העירוני הבינוני. הפגיעה בכפריים הייתה קטנה יותר מאחר הם יכלו לקיים את עצמם.

שלב ב – היות ששיטה זו לא הועילה הם עברו למרד צבאי בבריטים וביהודים (1937–1939) המרד נכשל. מכמה סיבות:[6]

  1. רמת השתתפות נמוכה של האוכלוסייה הפלסטינית, הנכבדים שהיו משפחות מרכזיות לא אפשרו פעילות לקבוצות שהתארגנו.
  2. במהלך המרד התארגנו מאבקים פנימיים ומאבקים על הבכורה, בתוך ההנהגה הפלסטינית.
  3. נחישות הבריטים שתפסו את המרד כמאיים על האימפריה ולכן הזרימו לא"י חיילים וחטיבות מכל רחבי האימפריה. הם השתמשו בשיטות אלימות ביותר כנגד המפגינים.
  4. התארגנות היישוב היהודי – האצ"ל וההגנה התארגנו לשיתוף פעולה עם הבריטים.

כתוצאה מהמרד הערבי הגדול ממשלת בריטניה הבינה שצריך לחפש מוצא מהקונפליקט. הבריטים הקימו את ועדת פיל שהציעה את הפתרון של חלוקת ארץ ישראל כאשר על רוב השטח תקום מדינה פלסטינית ובחלק קטן מהשטח מדינה יהודית.

למרד הערבי הגדול היו תוצאות חשובות מבחינת היישוב היהודי: מבחינה צבאית ההגנה והאצל רכשו ניסיון רב מהעבודה עם הבריטים.

מבחינה כלכלית הייתה חשיבות גדולה לתוצאות המרד – למעשה אם נסתכל על שתי הקהילות היהודים והערבים בארץ נראה שמלכתחילה בין שתי הקהילות הייתה הפרדה גאוגרפית, פוליטית, ותרבותית. אך בתחום הכלכלי היו תלויים האחד בשני.

המרד הביא להפרדה גם בתחום הכלכלי והחל משנת 1936 היישוב היהודי דאג לעצמו בתוצרת חקלאית ובמסחר.

בנמל חיפה שהיה מתופעל על ידי ערבים שובשה העבודה. הקמת נמל תל אביב היווה אלטרנטיבה שאפשרה ליהודים עצמאות גם בנושא זה.

הרקע לתוכנית בניית "טגארט"עריכה

 
חזית אופיינית של מבנה טגארט, בתמונה חזית המצודה בנווה צוף עם מגדל המים וחרכי הירי.


  ערך מורחב – מצודות טגארט

המיזם של מצודות הטגארט[7] יצא אל הפועל מיד עם סיום המרד הערבי עקב שלושה גורמים מרכזיים שהיו תוצאה של התפתחות האירועים בשלב השני של המרד הערבי ומיד אחריו:

הגורם הראשון – סר צ'ארלס טגארט שהוזמן לארץ ישראל בראשית השלב השני של המרד הערבי באוקטובר 1937 על ידי שר המושבות כדי לייעץ בנושאי המלחמה בטרור הערבי. את המלצותיו הגיש בדּוח שכתב בינואר 1938 עם שתי המלצות מרכזיות:

  1. לארגן מחדש את פעילות תחנות המשטרה תוך קביעת סווג חדש לכל תחנה לפי מדרג החשיבות לביטחון הציבור.
  2. אכלוס השוטרים ומשפחותיהם ותחנות המשטרה במבנים ייעודיים במקום המצב של שכירות אקראית של מבנים בתוך האוכלוסייה המקומית.

הגורם השני – היה המלצה שכתב מפקד הצבא הבריטי בארץ ישראל, רוברט היינינג (Robert Haining) באוקטובר 1938 שהמליץ לבנות את תחנות המשטרה הייעודיות שעליהן המליץ טגארט כמצודות בנקודות שליטה מרכזיות.

הגורם השלישי – היה קשור להיערכות לקראת אפשרות של פינוי הכוחות הבריטיים מארץ ישראל לאירופה עקב התחזיות למלחמה באירופה. המגמה הייתה לאפשר בקלות העברת אחריות על ביטחון הפנים מהצבא הבריטי למשטרה בערים ובמרחב הכפרי בכל ארץ ישראל.

מצודות הטגארט תוכננו והוקמו בנקודות אסטרטגיות ברחבי הארץ. המטרות היו, שליטה על האוכלוסייה המקומית כלקח ממאורעות המרד הערבי הגדול בשנים 1936–1939, ושליטה על מערך הדרכים בארץ ישראל למקרה של פלישה גרמנית במהלך מלחמת העולם השנייה.

במיקום שנקבע למצודת רמלה הייתה מטרה לשלוט על צירים מרכזיים במישור החוף.על הציר הראשי בין יפו לירושלים ועל צומת מסילות הברזל שהיה בלוד.

בתקופת המנדט נהרגו בארץ 5,731 חיילים בריטיים שנקברו בבית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה.

בניית המצודותעריכה

צ'ארלס טגארט בתוכניותיו חילק את התחנות לשלוש רמות:

  • תחנה עירונית (1st Class Police Station)
  • תחנה כפרית (2nd Class Police Station)
  • עמדת משטרה (Police Post)

הוחלט לבחור דגם לכל מצודות המשטרה בארץ ישראל. צורת הדגם הייתה של מצודה מלבנית או מרובעת שבקצותיה המנוגדים נקבעו צריחים.

מיזם מצודות הטגארט היה אחד ממיזמי הבנייה הביטחוניים החשובים ביותר בארץ ישראל בתקופת המנדט שיצא אל הפועל בראשית מלחמת העולם השנייה בין השנים 1940–1943. במסגרת המיזם נבנו 62 מצודות משטרה בכל רחבי ארץ ישראל כדי להחזיר לבריטים את השליטה בשטח.

כל 62 מצודות הטגארט שנבנו במסגרת המיזם, נועדו לשלוט באזורים בהם היו מאבקים מול האוכלוסייה. כתוצאה מכך תוכננו המצודות כך שיעמדו במצור מתמשך של עד שלושה חודשים. כולל מגורים, מים ומזון. המיזם היה בסדר גודל יוצא דופן, ועל כן הוחלט להקים מנהלת כדי לרכז את תכנון המצודות בכל ההיבטים, לפקח על הבנייה וכן לעסוק בחלוקת חומרי הגלם והפריטים השונים לבניית כל התחנות בשטחי המנדט.

ב־12 בספטמבר 1939 יצאה תוכנית הבניה לדרך. נקבע תקציב, נרכשו אדמות ומימוש התכנית – התכנון, הביצוע והפיקוח – הוטל על מע"ץ. המבנים תוכננו ונבנו בהתאם לתקנים שהיו נהוגים ברחבי האימפריה הבריטית.

על פי הדרישה המקורית, משך בניית כל 55 המצודות היה צריך להיות שמונה חודשים וחצי עד אחד עשר חודשים אולם למעשה נמשכה בנייתן שנה וחצי בעיקר בשל העיכובים במשלוחים של חומרי גלם שהגיעו מחוץ לארץ. 7 מצודות נוספות נבנו בשלב מאוחר יותר.

מצודת הטגארט בין רמלה ללודעריכה

 
חטיבת "יפתח" בקרב על רמלה ולוד.
 
מפת הגבול באזור רמלה לוד יולי 48, התחום הצהוב הוא השטח שבשליטת הלגיון הירדני.

אזור רמלה לוד והטגארט במלחמת השחרור – מבצע דניעריכה

  ערך מורחב – מבצע דני

עם יציאת הבריטים מהארץ, הם העבירו את כל המצודות לכוחות ששלטו בשטח. אזור רמלה–לוד היה בשליטת הלגיון והוא שלט על שתי מצודות הטגארט אשר היו בעיר רמלה ובדרך בין רמלה ללוד. עם תחילת ההפוגה הראשונה הייתה הדרך בין מהשפלה לירושלים בעייתית. האספקה אליה עברה בדרך בורמה, השליטה על מקורות המים בראש העין הייתה תחת שליטת הלגיון. במרכז הארץ היו ערוכים כוחות הלגיון בלוד ורמלה, ומערבה עד יהוד של ימינו.

ב־11 ביוני 1948, ממש לפני כניסת ההפוגה הראשונה לתוקף, תקפו כוחות הלגיון שבאזור לוד ורמלה, והגיעו עד כפר עאנה (ליד נוה מונוסון), ממש בפאתי גוש דן. כאשר צבא עיראק עומד בקו החזית בראש העין ומגדל צדק.

ברקע מצב זה הוכנה תוכנית התקיפה של כוחות צה"ל במבצע דני.

 
כיבוש לוד – יולי 1948

מטרות מבצע דני היו:

  • הרחקת האיום על גוש דן מצד כוחות הלגיון באזור לוד – רמלה.
  • הרחבת הפרוזדור לירושלים על ידי כיבוש לטרון, ואבטחתו מדרום, על ידי כיבוש שטחים ערביים הסמוכים אליו מכיוון זה.
  • מניעת לחץ הלגיון בירושלים על ידי העסקתו בחזית המרכז.

מטרה כללית יותר של המבצע הייתה נטילת היוזמה ההתקפית מן הלגיון בגזרה זו.

 
מפקדת חסן סלאמה 1948 לאחר כיבושה

ב־10 ביולי כבש כוח של גדוד 42 את מפקדת חסן סלאמה, שבין רמלה לבאר יעקב.

משה דיין[8] היה מפקדו של גדוד הפשיטה 81 בחטיבה 8 (גדוד הקומנדו). כוח מהגדוד בפיקודו של רב־סרן משה דיין, טעה בניווט ופרץ בלי תכנון את קו העמדות בלוד וחדר לעיר. שאר הכוח פנה דרומה לכוון מבואות הצפוניים של רמלה, בדרכם הגיעו לטגארט המשטרה בדרך לוד-רמלה. והגיעו עד לפאתי העיר רמלה, באותו הערב הוטל על גדוד 42 מחטיבת קרייתי לתקוף את רמלה מכיוון מערב. כוחות הלגיון בעיר, והכוחות שהיו בטגארט בתחנת המשטרה שבדרך לוד–רמלה, נסוגו לעבר בית-סירא.

במאמר של משה דיין מפורטת תמונת הקרב בטגארט, כשהגיעו פלוגת הזחלים והג'יפים מכוון לוד הייתה בתחילה הפתעה גמורה של הלגיון שהיה ערוך בטגארט, בהמשך נפתחה אש חזקה. ממכונות ירייה שהיו בראש המגדל ומאשנבי המגדל כאן התפתח קרב קצר כולל רימונים שנזרקו מהמשטרה אל הכוח. רימון פגע ברכב וחייליו נפצעו מכאן המשיך הגדוד בתנועה לעבר רמלה.

במקביל נכנסו לקרב יחידות חטיבת יפתח" להשלמת הכיבוש של הערים רמלה ולוד. כוח מחטיבת קרייתי השתלט על בית חסן סלאמה בקרבת רמלה ותפס עמדות ממערב לעיר לקראת כיבושה בשלב מאוחר יותר. ב־11 ביולי סמוך לחצות החל צה"ל להפגיז את בתי העיר רמלה בארטילריה ובמקביל פיזר כרוזים בעיר וקרא לתושביה להיכנע. בבוקר למחרת החל משא ומתן עם נכבדי העיר על כניעתה. בשעה 6:30 נכנס כוח מגדוד 42 לעיר, ולא נתקל בהתנגדות. בשעה 8:00 ניתנה הוראה להפסיק את האש, תושבי העיר נכנעו, והחלה סריקת בתי העיר ואיסוף נשקם. רוב תושבי העיר נטשו אותה במהלך המלחמה, וחלקם גורשו לאחר מבצע 'דני', בעיר נותרו כמה מאות תושבים מוסלמים ונוצרים. מסוף שנת 1948 מדינת ישראל החלה ליישב את רמלה ביהודים.

שימושי המצודה לאורך השניםעריכה

לאחר השלמת בניית המצודה מדגם "תחנה כפרית" (2nd Class Police Station) היא שימשה את הצבא הבריטי עד שנת 1948 לשיטור ושליטה על האוכלוסייה המקומית ובעיקר התערבה בפרעות ואירועים של הערבים.

עם סיום המנדט הייתה החלטה של הבריטים להעביר את השליטה בכל מצודות הטגארט לאוכלוסייה המקומית באזור בו הייתה המצודה. מאחר שרמלה הייתה עיר ערבית, העבירו הבריטים את שתי המצודות שברמלה לידי הערבים והלגיון. לאחר יציאת הבריטים היו קרבות קשים במלחמת השחרור כנגד האוכלוסייה המקומית ונגד הכוחות של צבאות ירדן עיראק ומצרים. נושא מרכזי במבצעי צה"ל ושאר הכוחות הלוחמים היה כיבוש המשטרות ומצודות הטגארט בארץ. המצודות ברמלה נכבשו במבצע דני במלחמת השחרור ולאחר מלחמת השחרור והקמת המדינה הועברו שתי מצודות הטגארט לידי המשטרה.

מצודת הטגארט על הדרך בין רמלה ללוד שימשה תחילה כתחנת משטרה ומתקן כליאה. בשנת 1950, הוכרז המבנה כבית הסוהר המרכזי של שירות בתי הסוהר – "כלא רמלה". עם השנים הורחב שטח הכלא ונוספו לו אגפים רבים.

בית הסוהר נפתח רשמית בשנת 1954, לאחר שעבר עבודות שיפוץ ובנייה והתאמה לסטנדרטים החדשים של שירות בתי הסוהר. בשנת 1962 הוצא להורג בכלא רמלה הפושע הנאצי אדולף אייכמן.

 
אדולף אייכמן בכלא רמלה 1961

בשנת 1975 הוקם בבית הסוהר מרכז תעסוקה, אשר תורם לתהליך שיקום האסירים.

בשנת 1984 נפתח מרכז החינוך הראשון בשירות בתי הסוהר. מרכז החינוך נועד לאפשר לאסירים לרכוש השכלה, חינוך והעצמה לצורך קידומם האישי לחיים נורמטיביים.

באמצע שנות ה־80 שונה שמו של בית הסוהר לשמו הנוכחי – "כלא איילון" שם שניתן לו בשל מיקומו הגאוגרפי, בלִבּו של עמק איילון.

המצודה כיום נמצאת בלב כלא איילון, מאפייניה המרכזיים נותרו כשהיו, מבנה מוקף בחומה סביב ובשני מגדלי שמירה בצידה המזרחי. חדרי המצודה משמשים את מינהלת שירות בתי הסוהר.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

מהלך הקרבות במבצע "דני"

  • משה דיין, גדוד הקומנדו עולה על לוד, מערכות 62–63, יולי 1950, עמ' 34–40.
  • שי קלפר, מנהיגות המג"ד בשדה הקרב בעבר, בהווה ובעתיד, מערכות 434, דצמבר 2010, עמ' 26–37.
  • בועז זלמנוביץ, כיבוש לוד והשפעתו על צה"ל, מערכות 383, מאי 2002, עמ' 92–97.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ איילת שני, יש כאלה שאתה רואה אצלם את הרוע בעיניים, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2017
  2. ^ א.י. ברור, ארץ ישראל עמ' 421–422, תל אביב: דביר ביאליק, תשי"א
  3. ^ מערכת האנציקלופדיה, הערך "רמלה" כרך 31 עמ' 165–168, ירושלים: האנציקלופדיה העברית, 1979
  4. ^ ח"ז הירשברג, רמלה תחנת הביניים לירושלים, מחקרי א"י ד', תשי"ג
  5. ^ בן-ציון סגל, תולדות ישוב היהודים ברמלה, מאסף ציון, ה'תרצ"ג
  6. ^ יעקב גולדשטיין, ייחודם של מאורעות 1936–1939, כנסים לתולדות הישוב 1978
  7. ^ קרויזר, מיזם מצודות הטאגרט, קרויזר 2004 ,115-125
  8. ^ משה דיין, גדוד הקומנדו עולה על לוד, מערכות 62–63, יולי 1950, עמ' 34–40