פתיחת התפריט הראשי

היילמאר סילאסוואו

היילמאר סילאסוואופינית: Hjalmar Siilasvuo;‏ 18 במרס 1892 - 11 בינואר 1947) היה גנרל פיני שהשתתף בשורת מלחמות שניהלה המדינה במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20. בתחילת דרכו הוא שירת בגדודים הפיניים שהתנדבו להילחם לצד צבא הקיסרות הגרמנית במלחמת העולם הראשונה. בהמשך לחם גם במלחמת החורף ובמלחמת ההמשך נגד ברית המועצות ובמלחמת לפלנד נגד גרמניה הנאצית. בנו היה הגנרל אנסיו סילאסוואו, שפיקד על כמה משימות לשמירת שלום של האו"ם במזרח התיכון ובהמשך אף היה אחראי על תיאום פעולות הארגון באזור.

היילמאר סילאסוואו
H Siilasvuo.jpg
סילאסוואו במדי הצבא הפיני
לידה 18 במרץ 1892
רוסיהרוסיה הלסינקי, הדוכסות הגדולה של פינלנד
פטירה 11 בינואר 1947 (בגיל 54)
פינלנדפינלנד אואולו, אוסטרובוטניה הצפונית, פינלנד
מקום קבורה Oulu Cemetery עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות הקיסרות הגרמניתהקיסרות הגרמנית צבא הקיסרות הגרמנית
פינלנדפינלנד צבא פינלנד
דרגה לוטננט גנרל בצבא פינלנד לוטננט גנרל
מלחמות וקרבות
מלחמת העולם הראשונה
מלחמת האזרחים הפינית
מלחמת העולם השנייה (מלחמת החורף, מלחמת ההמשך, מלחמת לפלנד)
עיטורים
צלב הברזל
Commander of the Order of the White Rose of Finland.JPG מסדר הוורד הלבן של פינלנד
Vapaudenristin 1lk rintatähti mk.png מסדר הצלב של החירות
Mannerheimkruis der Eerste en Tweede Klasse.jpg צלב מנרהיים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

תחילת דרכועריכה

סילאסוואו היה בנו של עורך עיתון מהלסינקי (אז חלק מהדוכסות הגדולה של פינלנד, כיום – בירת פינלנד העצמאית). הוא התגייס לכוח מתנדבים פינים שלחמו בצבא הקיסרות הגרמנית נגד מדינות ההסכמה, ובהן האימפריה הרוסית, שפינלנד הייתה בשליטתה. פינים רבים האמינו שהגרמנים יסייעו להם לזכות בעצמאות המיוחלת. סילאסוואו חזר לפינלנד כדי להילחם במלחמת האזרחים הפינית. הוא התגייס לכוחות ה"לבנים" ולחם שם בהצטיינות. הוא נודע כאדם דעתן, תככן, וערמומי.

מלחמת העולם השנייהעריכה

  ערך מורחב – פינלנד במלחמת העולם השנייה

לאחר ניצחון הלבנים במלחמת האזרחים, הפך סילאסוואו לקולונל בצבא פינלנד שזה עתה הוקם. רמטכ"ל הצבא הברון קארל גוסטף אמיל מנרהיים ניבא שברית המועצות תתקוף את פינלנד, תחזית שאכן התגשמה ב-1939 בדמות "מלחמת החורף". מנרהיים הטיל על סילסוואו להיאבק בארמייה התשיעית הרוסית תחת פיקודו של הגנרל דוהנוב.[1] ב-9 בדצמבר כבשה הדיוויזיה ה-163 הרוסית את הכפר סואמוסאלמי, הפינים הקפידו להרוס את הכפר עד היסוד כדי שהרוסים לא ייהנו ממנו, לא רחוק משם חנתה הדיוויזיה ה-44. סילאסוואו ניתק את השתיים, ובעזרת חטיבה 9 הפינית שהייתה תחת פיקודו, החל להציק לדיוויזיה ה-163, שחייליה סבלו ממחסור בביגוד חם וציוד והמורל שם צנח לאפס. המפקדים הרוסיים התרשלו, ושלחו תשדורות בגלוי ולא בצופן, והפינים האזינו לכל מילה שהחליפו ביניהם. כעבור שבועיים נמלטו מרבית אנשי הדיוויזיה, ורצו לחצות את אגם קיאנטיירווי הקפוא שלא רחוק ממנו שכן הגבול הרוסי. סילאסוואו הזמין שני מפציצים בינוניים שהפציצו את הקרח, ושלחו למצולות סוסים טנקים ואנשים.[2] הוא המשיך להטריד את הדיוויזיה ה-44 כשהוא נעזר בניידות אנשיו ובמורל הגבוה שלהם.[3] אולם ב-13 במרץ 1940 נחתם הסכם שלום והמלחמה תמה.

כעבור שנה בלבד הפרו הפינים את החוזה ותקפו את ברית המועצות במקביל למבצע ברברוסה שהפעילו הגרמנים. סילאסוואו שמונה אז לגנרל תקף את סאלה וכבש אותה ללא התנגדות רצינית.[4] סילאסוואו לחם בעוד מספר קרבות באזור קרליה, אולם פינלנד נאלצה לחתום על הסכם שלום חדש עם הרוסים ב-1944. כחלק מהסכם השלום אולצו הפינים לגרש מאדמתם את החיילים הגרמנים שחנו בלפלנד. סילאסוואו נבחר להוביל את הפעילות כנגד הגרמנים, ובאוקטובר ונובמבר 1944 גרש אותם מרוב השטח הצפוני של פינלנד. הכוחות הגרמניים בפיקודו של הגנרל לותר רנדוליץ הגיבו בהרס שטחים נרחבים בצפון פינלנד תוך שימוש בטקטיקה של אדמה חרוכה. יותר משני שלישים ממבני המגורים באזור זה נהרסו ובירת המחוז רובניימי נשרפה עד היסוד. בנוסף לאובדן הרכוש המוערך בשווה ערך ל-$300 מיליון דולר (של שנת 1945), כ-100,000 תושבים הפכו לפליטים, מצב שהחמיר את בעיית השיקום שלאחר המלחמה (לאחר המלחמה הורשע רנדוליץ בפשעי מלחמה ונידון ל-20 שנות מאסר). הכוחות הגרמניים האחרונים גורשו באפריל 1945.

אחריתועריכה

לאחר המלחמה התגורר סילאסוואו בעיר אואולו עד מותו בשנת 1947 והוא בן 54. בנו אנסיו סילאסוואו נשלח כמפקד פלוגה להשתתף בכוח החירום של האומות המאוחדות אשר פיקח על נסיגת צה"ל מסיני ומעזה ועל קו הפסקת האש.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא היילמאר סילאסוואו בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אנדרו רוברטס, סערת המלחמה: היסטוריה חדשה של מלחמת העולם השנייה, הוצאת דביר, עמ' 78.
  2. ^ אנדרו רוברטס, סערת המלחמה: היסטוריה חדשה של מלחמת העולם השנייה, הוצאת דביר, עמ' 79.
  3. ^ אנדרו רוברטס, סערת המלחמה: היסטוריה חדשה של מלחמת העולם השנייה, הוצאת דביר, עמ' 80.
  4. ^ מיכאל הרסגור, ואהוד פוקס, רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים, הוצאת דביר, עמ' 217.