היינריך וילהלם ולדייר

אנטומיסט והיסטולוג גרמני

היינריך וילהלם ולדייר-הארץ, או בשמו המלא: היינריך וילהלם גוטפריד פון ולדייר-הארץ (Heinrich Wilhelm Gottfried von Waldeyer-Hartz;‏ 6 באוקטובר 1836, דוכסות בראונשווייג - 23 בינואר 1921, ברלין), היה רופא, אנטומיסט והיסטולוג גרמני. הוא כיהן כפרופסור לאנטומיה פתולוגית באוניברסיטאות ורוצלב (אז ברלסאו) , שטרסבורג וברלין. נודע בתרומתו לתאוריה הנוירונלית של ארגון מערכת העצבים וכמי שטבע את המונחים "נוירון" ו"כרומוזום" (1888)[1]. שני מבנים אנטומיים בגוף האדם שתאר, נושאים את שמו: "בלוטת ולדייר" ו"החגורה הלימפטית על שם ולדייר", המוכרת בשם "שקדים" במובן הרחב. ולדייר נודע גם כחוקר האנטומיה וההתפתחות של איברי המין, כולל בגילוי האפיתל הנבטי המבטן את אבוביות נושאי הזרע באשכים, ובחקר הגידולים.

וילהלם פון ולדייר-הארץ
Wilhelm von Waldeyer-Hartz
צילום משנת 1891
צילום משנת 1891
לידה 6 באוקטובר 1836
ההלן אן דר וזר דוכסות בראונשווייג, גרמניה (הקונפדרציה הגרמנית) עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 בינואר 1921 (בגיל 84)
ברלין, ממלכת פרוסיה, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Heinrich Wilhelm Gottfried Waldeyer עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי אנטומיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מוסדות אוניברסיטת פרידריך-וילהלם של ברלין
המרכז לאנטומיה של בית החולים שריטה בברלין (1917-1883)
תלמידי דוקטורט פאול גרשון אונא עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • מדליית קוטניוס (1916)
  • ennoblement (1916) עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג אמילי דילנבורגר
הערות שם לידה: Heinrich Wilhelm Gottfried von Waldeyer
תרומות עיקריות
חיזוק תורת הנוירונים
השם "כרומוזום"
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שנותיו המוקדמות עריכה

היינריך וילהלם ולדייר נולד בכפר הקטן ההלן על הנחל וזר (Hehlen) (ההלן אן דר וזר) על יד העיר בראונשווייג (בימינו במדינת סקסוניה התחתונה) כאחד משלשת הבנים של יוהאן גוטפריד ולדייר, פקיד מדינה, ושל וילהלמינה פון הארץ, בת של מורה וצאצאית למשפחה אוונגלית. מצד אביו היה צאצא למשפחה של איכרים קתולים מווסטפאליה.

אחרי שלמד בבית ספר יסודי בכפר בקנדורף, סיים ולדייר את בית הספר התיכון "תאודוריאנום" בפאדרבורן ואחרי מבחני הבגרות נרשם בשנת 1856 ללימודי מתמטיקה ומדעי הטבע באוניברסיטת גטינגן. בהשפעתו של יאקוב הנלה נמשך ללימודי רפואה. החל מאוקטובר 1858 למד רפואה באוניברסיטת גרייפסוולד, שבה עבד כעוזר מחקר של יוליוס בודגס במסגרת המכון לאנטומיה ובקליניקות אחרות. לאחר מכן עבר לברלין, בה למד אצל הפיזיולוג דו בואה-רמון, אצל הכירורג ורופא העיניים יוהאן יונקן ואצל הפתולוג פרריכס. הוא השתלם בהמשך באמבריולוגיה במעבדתו של האנטומיסט קרל רייכרט וחיבר תחת הדרכתו את עבודת הדוקטורט שלו בנושא המבנה והתפקוד של עצם הבריח (1861).

הקריירה האקדמית והמשך פעילותו המדעית עריכה

 
לוח זיכרון בתיכון תאודוריאנום בפדרבורן המציין את ולדייר מוזכר כאחד התלמידים המפורסמים של המקום, 2009

מפני שמשרת ה"פרוסקטור" האחראי על המחקר הפתולוגי בגופות היתה תפוסה בברלין על ידי לאופולד גולץ, ארווין קלבס יצר עבור ולדייר משרת מדריך במכון הפיזיולוגי של אוניברסיטה אלברטינה בקניגסברג (בימינו קלינינגרד). כאן יכול ולדייר, שכבר קנה בגרייפסוולד ידע מעמיק באנטומיה פתולוגית, לעסוק כאוות נפשו במחקר על דגימות פתולוגיות ולבצע נתיחות שלאחר המוות בבתי החולים של העיר. בנוסף העביר שיעורי אנטומיה פתולוגית לרופאים המתחילים. בכל זאת הממסד הפרוטסטנטי שראה בו קתולי לא עודד את קידומו בהיררכיה האקדמית, ובנסיבות אלה חיפש ולדייר עבודה במקומות אחרים.

בהשפעת רודולף פירכו קמו באותה תקופה בגרמניה הקתדרות הראשונות לאנטומיה פתולוגית. ב-1864 קיבל ולדייר באוניברסיטת ברלסאו הסמכה באנטומיה ובפיזיולוגיה. ב-1865 הוא התקבל כפרופסור שלא מן המניין לפתולוגיה באוניברסיטה זו, לצידו של רודולף היידנהיין. הוא מילא את התפקיד של ראש הקתדרה ובנוסף התאפשר לו לנהל מכון פתולוגי משלו. בהתחלה נאלץ לערוך את שיעוריו כולל ההדגמות המעשיות בתוך חמישה חדרים של בית פרטי. את ההרצאות העביר באודיטוריום של הפקולטה לזואולוגיה ואת מחקריו ביצע במכון הפיזיולוגי. ב-1867 היה לפרופסור מן המניין לפתולוגיה בעיר ורוצלב, שם ביצע את כל הנתיחות שלאחר המוות בארבעת בתי החולים של העיר.

החל מ-1864 ולדייר הקדיש את רוב מחקריו לאבחון גידולים, בעיקר בשלבים מוקדמים. בשל המוניטין שיצאו לו, נבחר לטפל בקיסר פרידריך השלישי, ואיבחן אצלו את סרטן הגרון.

ב-1871 בעקבות סיפוח אלזס לגרמניה כתוצאה מהניצחון במלחמה עם צרפת הסגל הצרפתי באוניברסיטת שטרסבורג הוחלף במורים גרמנים. ב-1872 גם ולדייר וגולץ הובאו ללמד באוניברסיטה זו. הם לימדו שם לצד מורים דגולים אחרים כמו רקלינגסהאוזן וקוסמאול.

שובו לברלין. תגליותיו עריכה

באותה תקופה, ב-1875 ולדייר תיאר את תאי הפלסמה.

עם תלמידיו בשטרסבורג נמנו לודוויג אדינגר וברנהרד זאקס. אחרי 11 שנות עבודה באלזס, ב-1883 עבר לנהל במקומו של רייכרט את המכון לאנטומיה בברלין ולעבוד בבית החולים שאריטה. כראש המחלקה לאנטומיה ולדייר הקדיש בברלין 33 שנים להוראת האנטומיה השיטתית והטופוגרפית. בשנים 18981899 כיהן כרקטור של אוניברסיטת פרדריך וילהלם של ברלין. נשאר פעיל באוניברסיטת ברלין עד גיל שמונים. הוא מת בברלין בשנת 1921 בעקבות שבץ.[2]

ולדייר חקר את ההיסטולוגיה של העצבים, את איברי השמיעה, העיניים והשחלות.

ב-1863[3] הנהיג את השימוש בהמטוקסילין (haematoxylin) כחומר צבע במחקר הביולוגי.

גילה את האפיתל הקובייתי הפשוט, הקרוי "אפיתל ולדייר" ובטעות קרא לו "גרמינלי" ("מוליד"), שכבת התאים המכסה את השחלה. ולדייר סבר שסרטן השחלה נוצר מהרקמה האפיתלית ולא מרקמת החיבור כפי ששיער רודולף פירכו. בשנת 1870 ב"Eierstock und Ei" הוכיח ולדייר שאפילו אברי המין של בעלי החוליות הם בראשיתם דו-מיניים.ב-1869 העלה השערה לגבי היווצרות זגוגית השן על ידי הסתיידות של "תאי זגוגית". ב-1884 תיאר את הטבעת הלימפית שבלוע האפי, הקרויה משום כך טבעת ולדייר-פירוגוב, ובשנת 1888 הנהיג את המונח "כרומוזום"[4]. בשנים 1893-1894,1897-1899 ו-19011905 ו-1905–1910 מילא ולדייר את התפקיד של סגן יושב ראש החברה הברליאנית לאנתרופולוגיה, אתנולוגיה ופרהיסטוריה. בשנים 1892,1896,1900 ובין השנים 19031904 היה ליושב הראש שלה והחל מ-1909 היה בה חבר לשם כבוד. אחרי מותו של מקס שולץ ב-1874, הוציא לאור יחד עם וולט סנט ג'ורג' את העיתון המדעי Archiv für Mikroskopische Anatomie (ארכיון לאנטומיה מיקרוסקופית).

עם תלמידיו נמנה יוהנס זובוטה, מחבר אטלס ידוע לאנטומיה של האדם בגרמנית. הוא עורך בשותפות של Archiv für mikroskopische Anatomie פרש מעבודתו בגיל 80 בשנת 1917. הוכר אז כבן לאריסטוקרטיה התורשתית והוסיף לתארו את שם המשפחה של אימו - הָרץ.

ולדייר ותורת הנוירון עריכה

שמו של ולדייר נקשר במדעי המוח לתורת הנוירון כשהוא זה שקבע את השם "נוירון" עבור התא העצבי . ולדייר תמצת את תגליות הנוירו-אנטומיסטים קמילו גולג'י (1925-1843) וסנטיאגו רמון אי קחאל, לימים חתני פרס נובל לרפואה, שהשתמשו בכסף ניטראט כדי לצבוע את הרקמה העצבית - שיטת גולג'י. ולדייר למד אפילו את השפה הספרדית כדי להתעמק במחקרים המפורטים של רמון אי קחאל על השימוש בשיטת גולג'י והפך לחבר ולמנטור של המדען הספרדי, ולמקדם תורתו בתחום האנטומיה המיקרסקופית שנשלט באותה תקופה על ידי חוקרים גרמנים. תורת הנוירון פורסמה בשורה של מאמרים בשבועון הרפואי העיקרי של גרמניה - Deutsche Medizinische Wochenschrift. יחד עם זאת, כפי שציין רמון אי קחאל, על אף תמיכתו של ולדייר בתאוריה זו עם כל משקל סמכותו, למעשה הוא לא תרם לנושא אף תצפית אישית אחת. הוא הסתפק בלהציג בצורה מבריקה את ההוכחות האובייקטיביות שאותן סיפקו וילהלם היס, אלברט פון קליקר, גוסטב רציוס, ארתור ואן גהוכטן וראמון אי קחאל עצמו, והמציא את השם המוצלח "נוירון". לפי תאוריית הנוירון, מערכת העצבים מורכבת מתאים בעלי דנדריטים ארוכים ומסתעפים - הנוירונים (1891). לפי הגרסה שתיאר (או "תאוריית המגע", שבימינו הוחלפה בתאוריית הרצף), הנוירונים מהווים היחידות המבניות היסודיות של מערכת העצבים. אחד המסלולים העצביים שתיאר ולדייר נקרא מסלול ולדייר-ליסאואר.

חייו הפרטיים עריכה

ולדייר היה נשוי לאמילי תרזיה דילנבורגר, ילידת אאכן, ונולדו להם שישה ילדים, שניים מתוכם נפטרו בשנה הראשונה ללידתם. ארבעת ילדיו ששרדו לא עסקו במקצועות רפואיים ומדעיים.[5] לולדייר היו 12 נינים. אחד הם מהם, אנטון יוהנס ולדייר, הוא אנטומיסט ופרסם בגרמניה ספר לימוד לאנטומיה ששימש דורות של סטודנטים.

פרסים ואותות כבוד עריכה

  • 1869 - חבר בחברה הגרמנית לאנתרופולוגיה
  • 1879 - חבר האקדמיה לאופולדינה לחקר הטבע
  • 1884 - חבר בחברה הברלינאית לחקר הטבע והרפואה
  • 1884 - חבר האקדמיה המלכותית הפרוסית למדעים, בברלין
  • 1894 - חבר בהתכתבות של האקדמיה הרוסית למדעים בסנקט פטרבורג
  • 18961919 היה מזכיר המחלקה למדעים ומתמטיקה של האקדמיה למדעים של ברלין-ברנדנבורג
  • 1904 - חבר באיגוד האמריקאי לפילוסופיה
  • 1908 - חבר האקדמיה השוודית למדעים
  • 1910 - חבר זר של האקדמיה דיי לינצ'אי
  • 1916 - קיבל תואר אצולה

הנצחה עריכה

  • רחובות בברלין, קלן, מינסטר (וסטפאליה), פאדרבורן ובראקל (וסטפליה) נושאים את שמו
  • המרכז לאנטומיה של בית החולים שריטה בברלין נקרא "בית ולדייר".
  • 2009 - שמו מוזכר כאחד התלמידים המפורסמים בלוח זיכרון שהוצב בבית הספר התיכון תאודוריאנום בפדאבורן

ספרים עריכה

  • Eierstock und Ei, Leipzig, 1870 (השחלה והביצה)
  • Hörnerv und Schnecke. 1872. (עצב השמיעה והשבלול)
  • Das Becken: topographisch-anatomisch mit besonderer Berücksichtigung der Chirurgie und Gynäkologie. Bonn 1899. XXVII,690 S., Abb.4° Wa 40 648

("האגן")

  • Die Geschlechtszellen. Jena 1903 (מתוך:Handbuch der vergleichenden und experimentellen

("תאי המין")Entwickelungsgeschichte der Wirbeltiere . S.86-476,Abb.) Die Geschlechtszellen. 1901–1903.

  • Darwins Lehre, ihr heutiger Stand und ihre wissenschaftliche und kulturelle Bedeutung. Berlin [u.a.] 1909

(תורת דרווין) (בתוך: Deutsche Medizinische Wochenschrift. 1909, Nr.8. 15 S.) in: Sammelband Wa 40 635. Darwins Lehre. 1909.

  • Lebenserinnerungen (זכרונות). Bonn 1920. XI, 419 S

מקורות נוספים עריכה

  • ,Walter Killy (ed) et al. - De Gruyter Dictionary of German Biography,vol.10, Saur Verlag Munchen, 2006

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Hubert Scheuerlein, Frank Henschke, and Ferdinand Köckerling, Wilhelm von Waldeyer-Hartz—A Great Forefather: His Contributions to Anatomy with Particular Attention to “His” Fascia, https://www.ncbi.nlm.nih.gov/, ‏4/12/2017
  2. ^ Find a Grave
  3. ^ De Gruyter עמוד 318
  4. ^ Andreas Winkelmann, Wilhelm von Waldeyer-Hartz (1836-1921): an anatomist who left his mark, Clinical Anatomy (New York, N.Y.) 20, 2007-04, עמ' 231–234 doi: 10.1002/ca.20400
  5. ^ Find a Grave