פתיחת התפריט הראשי

היסטוריה כלכלית של ארגנטינה

ההיסטוריה הכלכלית של ארגנטינה היא בין היותר נחקרות, בין היתר בשל מה שמכונה "הפרדוקס הארגנטיני": מדינה שנהנתה מצמיחה מהירה בתחילת המאה ה-20, אך חוותה נסיגה שנחקרה בספרים רבים.

ארגנטינה נהנית מיתרון יחסי בחקלאות הודות לשטחים הפוריים הרבים בה. בין השנים 1860 ו-1930, ניצול אדמות הפמפה הוביל את הצמיחה הכלכלית. במהלך שלושת העשורים הראשונים של המאה ה-20 ארגנטינה השיגה את קנדה ואוסטרליה בגודל האוכלוסייה, הכנסה לאומית, והכנסה לנפש. ב-1913 ארגנטינה הייתה במקום ה-10 בעולם ברמת העושר לנפש.

החל משנות ה-30 של המאה ה-20, הכלכלה הארגנטינאית התדרדרה משמעותית, והגורם העיקרי לכך היה חוסר היציבות הפוליטית מאותה שנה בה החונטה הצבאית בראשות חוסה פליקס אוריבורו (José Félix Uriburu) הדיחה את הנשיא המכהן איפוליטו איריגוז'ן (Hipólito Yrigoyen) ושמה קץ ל-7 עשורים של שלטון אזרחי-חוקתי. במונחים מקרו כלכליים, ארגנטינה הייתה אחת המדינות היציבות עד לשפל הכלכלי הגדול, שבעקבותיו הפכה לאחת הפחות יציבות. הממשלות מ-1930 ועד 1970 נקטו באסטרטגיה של תחליפי יבוא בשאיפה לאספקה עצמית שלהם, וההשקעה בתעשייה פגעה קשות בחקלאות.

תקופת תחליפי היבוא הסתיימה ב-1976, אך הגידול בהוצאה הציבורית, העלייה בשכר וחוסר היעילות בתעשייה; הובילו להיפר-אינפלציה שנמשכה לאורך העשור הבא. כתוצאה מכך נוצר בשנות השמונים חוב חיצוני בשיעור של שלושה רבעים מהתוצר הלאומי הגולמי.

בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, הממשלה התמודדה עם האינפלציה בדרך של הצמדת הפסו הארגנטינאי לדולר והפרטת חברות ממשלתיות לשם פירעון החוב החיצוני. למרות זאת ארגנטינה נקלעה למשבר בתחילת המאה ה-21, והממשלה נאלצה לפחת את הפסו. באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 נראה היה שהכלכלה משתקמת, אבל הליכים משפטיים שמקורם במשבר הקודם הובילו למשבר חדש בשנת 2014.

תוכן עניינים

הכלכלה הקולוניאליתעריכה

 
תמונה מ-1868 של גאוצ'ו.
הגאוצ'וס סייעו לפרוס את החוות בכל רחבי ארגנטינה.
 
העגלות ("carretas") הובאו על ידי הספרדים בסוף המאה ה-16 להובלת נוסעים וסחורות.

במהלך התקופה הקולוניאלית, האזור בו שוכנת כיום ארגנטינה הציע יתרונות כלכליים מועטים יחסית לחלקים אחרים באימפריה הספרדית כדוגמת מקסיקו או פרו, וכתוצאה מכך היא נחשבה לפריפריה, אזור שולי, יחסית אליהן בכלכלה הקולוניאלית הספרדית. לא היו בה מרבצי זהב או מתכות יקרות אחרות, וגם לא תרבויות ילידיות גדולות להכפיף לאנקומיינדה.

רק כשני שלישים משטחה הנוכחי נשלטו בתקופה הקולוניאלית, כאשר השליש האחרון כלל את פטגוניה שנותרה מאוכלסת בדלילות עד היום. התוצרת החקלאית ותפוקת משק החי נצרכו על ידי היצרנים עצמם והשוק המקומי הקטן, ורק לקראת סוף המאה ה-18 המשק החל לייצא.
התקופה שבין המאה ה-16 לסוף המאה ה-18 אופיינה אפוא באספקה עצמית של חוות שהפרידו ביניהן מרחקים עצומים ללא תשתית תחבורה נאותה ביבשה או בנתיבי המים. בסוף המאה ה-18 החלה להיווצר כלכלה לאומית משמעותית משנוצר משק בו החלו להתקיים תנועות הון, עבודה ומוצרים בין האזורים השונים.

היסטוריונים כמילסיאדס פנייה (Milcíades Peña) מחשיבים תקופה זו ביבשת אמריקה כטרום-קפיטליסטית, כאשר רוב תוצרתן של ערי החוף ביבשת יועדו לשווקים מעבר לים. רודולפו פואיגרוס (Rodolfo Puiggrós) מחשיב אותה כחברה פיאודלית בשל יחסי עבודה כמו האנקומיינדה או שימוש בעבדים. נורברטו גאלאסו (Norberto Galasso) ואנריקה ריברה (Enrique Rivera) אינם מתייחסים לתקופה זו כאל קפיטליסטית או פיאודלית, אלא כאל מערכת היברידית בה נפגשה הציוויליזציה הספרדית במעבר מפיאודליזם לקפיטליזם והילידים שחיו עדיין בפרהיסטוריה.

הטריטוריות הארגנטינאיות, שהתנהלו באופן אוטרקי, היעדר פעילות כלכלית המתקרבת לסחר חוץ, והמחסור בידיים עובדות ובהון; הותירו אותן הרחק מאחורי מושבות אחרות בעולם החדש שכן השתתפו במסחר הבינלאומי. רק משקים שהצליחו לספק ביקושים מקומיים ביבשת נהנו ממידה מסוימת של שגשוג, כמו תעשיית הבגדים בטוקומן או משקי החי בקורדובה ובליטורל (לאורך הפרנה והאורוגוואי מצפון לבואנוס איירס) ששימשו את עובדי המכרות באלטו פרו.

המסחר הוגבל בידי הכתר הספרדי לספרד בלבד, כאשר הוא עצמו משמש כמונופסון, וכך השוק הספרדי ניצל את המושבות לגריפת רווחים. במקביל התקיים מסחר לא חוקי עם בריטניה ופורטוגל.

במהלך המהפכה התעשייתית, שאפה בריטניה להגדיל את הסחר עם המושבות בדרום אמריקה, בעיקר לאחר אובדן 13 המושבות בצפון אמריקה בעקבות המהפכה האמריקאית, כדי לספק את צרכיה הכלכליים. בהתחלה היא ניסתה לכבוש אותן במהלך הפלישות האנגליות, אך לאחר שהן נכשלו ובעקבות שיתוף הפעולה החדש בין בריטניה לספרד במהלך כיבוש חצי האי האיברי בידי נפוליאון - הם ביקשו ליהנות מזכויות סחר איתן.

 
לכידת בקר בפמפה. ליתוגרפיה של פרננדו ברמביז'ה מ-1794.

ההיסטוריונים הארגנטינאים הראשונים, כמו למשל ברטולומה מיטרה, יחסו את הסחר החופשי לדוח "נציגות בעלי החוות" (La Representación de los Hacendados) שחיבר ב-1809 מריאנו מורנו (Mariano Moreno) - ממובילי ההתנתקות מספרד שנה לאחר מכן, שבו ניסה להניא את המשנה למלך דאז - בלטסאר הידאלגו דה סיסנרוס ( Baltasar Hidalgo de Cisneros) - מביטול הסחר החופשי עליו החליט קודם לכן בשל כיבושה של ספרד בידי נפוליאון ושליטתה של בריטניה - הנהנית העיקרית מהסחר החופשי - בימים, ביטול עליו החליט עקב לחצם של הסוחרים שנהנו מהגבלת הסחר בידי ספרד שהובילה לעליית מחירים ושפגעה בבעלי החוות - אותם מורנו יצג.
כיום מקובל יותר לייחס את הסחר החופשי להסכמים בין בריטניה לספרד בעקבות כיבושה של האחרונה ושהפך אותן באחת מאויבות לבעלות ברית, והתבטאו בשינויים דומים במושבות האחרות של ספרד בדרום אמריקה.

בהשוואה לחלקים אחרים של דרום אמריקה, לעבדות היה תפקיד שולי בהתפתחותה של כלכלת ארגנטינה, בעיקר בשל היעדרם של מכרות זהב ומטעי קנה סוכר שאליהם נשלחו בדרך כלל העבדים. ברזיל לדוגמה (אז עדיין תחת שליטת פורטוגל), יבאה במאה ה-18 כ-2,500,000 עבדים מאפריקה לעומת כ-100,000 שהגיעו לבואנוס איירס במאות ה-17 וה-18 גם יחד, ושרובם נשלחו לפראגוואי, צ'ילה ובוליביה.

חוות הבקר החלו להיווצר לקראת אמצע המאה ה-18, וקצב הגידול עלה דרמטית עם יסודה של מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה ב-1776 בשטחים שהיו עד אז חלק ממלכות המשנה של פרו, והפיכתה של בואנוס איירס לבירתה; ובעקבות אקט הסחר החופשי מ-1778 שמנע סחר חופשי אך עודד ואכף את המסחר בין ספרד למושבותיה. מצב זה נמשך עד תחילת שלטונו של נפוליאון שבמהלכו ההברחות התגברו.

קבלת העצמאותעריכה

בתקופה הסמוכה לקבלת העצמאות ב-25 במאי 1810, חלק הארי מהיצוא של ארגנטינה היה מתעשיית בקר וצאן. צמיחתה של כלכלת משקי החי התבססה על האדמות הפוריות בליטורל. הגידולים החקלאיים לא נהנו מאותם יתרונות כמו משקי החי.

היצוא גדל בקצב של 4%-5% מ-1810 ועד 1850 (שנים בהן לא היה שלטון מרכזי והתנהלו מלחמות אזרחים בלתי פוסקות), והואץ לקצב של 7%-8% בין השנים 1850 ועד 1870 (השנים שלאחר קבלת החוקה והתבססות השלטון המרכזי). צמיחה זו הושגה הודות להתפשטות על חשבון שטחי האינדיאנים, והתייעלות בניהול המשקים.

כתוצאה מהגיוון במוצרים ובשווקים, ארגנטינה לא הסתכנה בהתבססות על ערוץ אחד, ונהנתה מצמיחה מתמשכת במשך כ-6 עשורים. האפקט המשולב של ירידת מחירי הטקסטיל ועליית מחירי מוצרי החי הובילו לשיפור דרמטי בתנאי הסחר שהובילו לצמיחה של כ-377% בין 1810 ו-1825. מספר מנהיגים הובילו מערכות של התפשטות טריטוריאלית - החל ברוסאס וכלה בארחנטינו רוקה (כיבוש המדבר).

הגאוצ'וס העניים הצטרפו לקאודיז'וס הפדרלים שנלחמו בתכתיבים שהגיעו מבואנוס איירס, והובילו למלחמות האזרחים של ארגנטינה.

 
השוק של בואנוס איירס בשנות ה-1810.
 
בית מטבחיים בבואנוס איירס, צ'ארלס פלגריני, 1829.

1810-1829עריכה

לאחר שהפכה לעצמאית ב-1810, הגיעה לקיצה התקופה בה המסחר נשלט על ידי מספר מצומצם של סוחרים ספרדים. החונטה הראשונה (Primera Junta) שתפסה את השלטון והתנתקה מספרד לקחה על עצמה את ניהול סחר החוץ, ובכך המשיכה ת המדיניות הפרוטקציוניסטית הקודמת.

הטריאומוויראט הראשון (1811-1812), בהשראת ברנרדינו ריבדביה (Bernardino Rivadavia) ומנואל גארסיה (Manuel García) קידם סחר חופשי עם בריטניה.
הטריאומוויראט השני (1812-1814) יחד עם חוסה חרבאסיו ארטיגאס (José Gervasio Artigas - מושל הגדה המזרחית, Banda Oriental, בה שוכנת אורוגוואי כיום וממנהיגי הפדרלים) השיב את המדיניות הפרוטקציוניסטית, אך בתקופת הדירקטורים הבכירים (Director Supremo 1814-1820) הסחר הפך להיות מהחופשיים ביותר בעולם דאז.

בשנים 18121816 התקיימה הפרדה בין האוניטרים שמרכזם היה בבואנוס איירס והפדרלים בחלק גדול מהפרובינציות, עד לכיבוש בואנוס איירס בידי הפדרלים לאחר קרב ספדה (Cepeda) ב-1820.

לכל פרובינציה היה מטבע משלה, ולאותו מטבע היו ערכים שונים בכל פרובינציה, ואף בערים שונות באותה פרובינציה.

הממשלה של מרטין רודריגס (Martín Rodríguez 1820–1824) בה ברנרדינו ריבדביה כיהן כשר, לאחר מכן לאס אראס (Las Heras) ולבסוף ריבדביה עצמו כנשיאה הראשון של ארגנטינה (1826-1827) קידמו תוכנית כלכלית המוכרת בתור "החוויה המאושרת". תוכנית זו הרחיבה את ההשפעה הבריטית על הפוליטיקה הלאומית, ונשענה על 5 עמודי תווך:

  1. כלכלה חופשית ללא הגנות ביחס ליבוא.
  2. מימון בעזרת בנק מרכזי המנוהל בידי משקיעים בריטיים.
  3. פיקוח מלא על נמל בואנוס איירס שהיה הנמל הבינלאומי היחידי של ארגנטינה ומקור ההכנסות היחידי ממכס.
  4. פיתוח המשאבים הטבעיים של ארגנטינה בידי הבריטים.
  5. ניהול אוניטרי (להבדיל מפדרלי) של ארגנטינה שמרכזו בבואנוס איירס.

לאחר התפטרותו של ריבדביה ב-1827, הסתיימה "החוויה המאושרת". מנואל דורגו (Manuel Dorrego) התמנה כמושל הפדרלי של בואנוס איירס, אך מהר מאוד הוצא להורג בידי חואן לבאז'ה (Juan Lavalle), שהודח בהמשך על ידי רוסאס.

יצוא הזהב, שהותר על ידי מדיניות הסחר החופשי, דלדלה במהירות את היתרות הלאומיות. זה יצר בעיה באשר זהב שימש כאמצעי תשלום של הכלכלה המקומית. ריבדביה ניסה לפתור את הבעיה על ידי הקמת בנק מרכזי שידפיס שטרות כסף מקומיים שיחליפו את הזהב, ושבעליו לא הייתה ממשלת ארגנטינה אלא משקיעים בריטיים.

 
חברי ה-"Sociedad El Camoatí"
(1848-1856), הבורסה הראשונה בבואנוס איירס.

דוח שהוגש ב-1824 לג'ון קווינסי אדמס, נשיא ארצות הברית ה-6, ציין את השפעתה הרבה של בריטניה על הכלכלה המקומית.
הדוח ציין שהממשלה הייתה כה נחושה לשמור על יחסים טובים עם בריטניה ולזכות בהכרתה בהכרזת העצמאות, עד שרוב המוסדות הרשמיים היו תחת שליטה בריטית בדומה לשליטה של מטרופולין במושבה שלו, אך מבלי לשאת בהוצאות אזרחיות וצבאיות. העדר צי סוחר ארגנטינאי איפשרה לבריטניה לנהל את המסחר הימי. דוח זה הוגש על רקע היריבות שהתפתחה בין ארצות הברית לבריטניה לגבי ההשפעה ביבשת אמריקה, ופרסום דוקטרינת מונרו ב-1823.

באמצע שנות ה-20 של המאה ה-19, כשמנואל חוסה גארסיה (Manuel José García) היה שר האוצר, הממשלה לקחה הלוואות בריבית גבוהה למימון פרויקטים חדשים ופרעון חובותיה ממלחמת ארגנטינה-ברזיל. כתוצאה מכך הפסו הארגנטינאי איבד במהירות את ערכו, ב-1827 הוא פוחת בכ-33%, וב-1829 ב-68%.

1829-1870עריכה

רוסאס הניס את לבאז'ה מהפרובינציה בואנוס איירס, והפדרלים משלו בה עד 1852 (ולמעשה בארגנטינה אף על פי שלא היה מנהיג רשמי). רוסאס שינה מספר חוקים שנקבעו על ידי ריבדביה והותיר אחרים: הוא קבע מכס והנהיג מדיניות פרוטקציוניסטית, אך הותיר את הנמל תחת פיקוחה הבלעדי של בואנוס איירס וסירב לכנס אספה מחוקקת (לניסוח חוקה וכינון שלטון מרכזי).

חוק המכס הגן על מוצרים מקומיים, וקבע שיעורי מכס גבוהים על יבוא מוצרי מותרות, יחד עם מכסות יצוא על זהב וכסף. יחד עם זאת, החוק פגע בהכנסות של הפרובינציות, שירת למעשה רק את בואנוס איירס, והוביל לעימותים פנימיים, עד להדחתו של רוסאס בידי אורקיסה בשנת 1852. חרף המגבלות, כלכלת הפרובינציה אנטרה ריוס כמעט השתוותה לזו של בואנוס איירס עם הירידה בייצור בשר משומר והגידול בתעשיית הצמר.

 
מפעל לשימור בשר במלח (saladero) ברוסאריו בשנות ה-1860

ב-1838 פרץ משבר פיננסי חדש, הפסו פוחת ב-34%, וב-1839 הוא פוחת ב-65%. הוא פוחת שוב ב-1845 ב-95%, וב-1851 ב-40% (כל זה במהלך שלטונו של רוסאס). בתקופת כהונתו של בלנטין אלסינה (Valentín Alsina) כמושל בואנוס איירס, כשהיא התנתקה משאר הפרובינציות והכריזה על עצמאות, המצב הכלכלי היה גרוע; וההוצאות למימון הקונפליקט עם הקונפדרציה של שאר הפרובינציות העלה את הגרעון לשיאים חסרי תקדים. גם הקונפדרציה עצמה סבלה ממשבר כלכלי. אורקיסה, ששימש אז כנשיא ארגנטינה, תיקן חוקים שעודדו את המסחר עם הקונפדרציה אך לא עם בואנוס איירס.

סיומן של מלחמות האזרחים (שהלכו ודעכו לאחר הדחת רוסאס ב-1852 עד לשנת 1880) הובילו ליציבות פוליטית ולהתייעלות כלכלית, שתרמו לכניסה של הון וכח עבודה (=מהגרים) ולבנייתה של ארגנטינה כמדינה מודרנית. ב-1866 נעשה ניסיון לייצב את המטבע ולהגביל את הדפסתו ללא גיבוי במטבע חוץ. בשנות ה-60 וה-80 ארגנטינה נהנתה משגשוג, ויש הרואים בשנים אלו את תור הזהב שלה.

בשנת 1856 הוקמה המושבה החקלאית אספרנסה (Esperanza) בסנטה פה על ידי מהגרים ממרכז אירופה, והיוותה את הסנונית הראשונה בגל של מושבות שהוקמו בהמשך בעיקר בליטורל, הגדילו באופן משמעותי את התוצרת החקלאית הארגנטינאית שעד אז התבססה על משקי חי, וסיפקה את התצרוכת המקומית שהייתה תלויה ביבוא.

צמיחה מובלת יצואעריכה

ארגנטינה, שלא התבלטה במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19, עלתה על מסלול של צמיחה שנמשך משנות ה-60 של המאה ה-19 ועד שנות ה-30 של המאה ה-20, ושהיה כה מרשים עד שהיא הצטיירה כארצות הברית של דרום אמריקה. התהליך הכלכלי המרשים והמתמשך הובל על ידי יצוא תוצרת חקלאית.

במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 התנהל תהליך של קולוניזציה של המרחבים בשיטה של לטיפונדיות. עד 1875 החיטה יובאה מכיוון שגודלה בכמויות קטנות מהנדרש על ידי השוק המקומי; ב-1903 המשק סיפק את כל צרכיו ואף יצא כ-2.7 מיליון ממ"ק חיטה שדי בה לקיים כ-16 מיליון בני אדם.

בשנות ה-70 של המאה ה-19, המשכורות בארגנטינה היו כ-76% מאלו שבבריטניה, ועלו ל-96% בעשור הראשון של המאה ה-20. התל"ג לנפש עלה מ-35% מזה של ארצות הברית לכ-80% ב-1905, ושווה לשל צרפת, גרמניה וקנדה.

1870-1890עריכה

 
נמל בואנוס איירס, 1915. הבריטים מימנו הקמת נמלים ומערכת מסילות ברזל והפכו את ענף היצוא החקלאי לענף כלכלי מוביל.

ב-1870, במהלך כהונתו של סרמיינטו, החוב הכולל הגיע לכדי 48 מיליון פסו זהב. בשנה שלאחר מכן החוב היה כמעט כפול. אבז'נדה הפך לנשיא לאחר ניצחונו בבחירות ב-1874. הקואליציה שתמכה בו הפכה למפלגה האוטונומית הלאומית (Partido Autonomista Nacional), המפלגה הלאומית הראשונה בארגנטינה, וכל הנשיאים עד לשנת 1916 באו ממפלגה זו. אבז'אנדה לקח על עצמו את המשימה הקשה של השתלטות על החוב. ב-1876 הוגבלה ההמרה לזהב, האינפלציה הגיעה לכ-20%, אך החוב ביחס לתוצר ירד בצורה חדה. ממשלת אבז'נדה הייתה הראשונה להציג דוחות כספיים מאז תקופת שלטונו של רוסאס, והוא הוריש ליורשו - ארחנטינו רוקה - כלכלה הרבה יותר יציבה ומנוהלת באופן אחראי.

 
מיבשלת בירה קילמס, 1910

ב-1881, רפורמה מוניטרית יצרה תקן דו-מתכתי (בניגוד לתקן הזהב - הוא מבוסס על זהב וכסף) והוא נכנס לתוקף ביולי 1883. בניגוד לתקנים במדינות אחרות, המערכת בארגנטינה הייתה מאוד מבוזרת: לא הייתה רשות מוניטרית, והפיקוח על ערך הזהב והכסף נמסר לידי 5 בנקים מנפיקים. תקופה זו בה ניתן היה להמיר את המטבע לזהב וכסף נמשכה רק 17 חודשים, ומדצמבר 1884 סירבו לאפשר המרת שטרות כסף לזהב. מצב זה שונה כעבור זמן קצר מכיוון שהממשלה איבדה כך את השפעתה על המערכת המוניטרית.

ריווחיות הסקטור החקלאי הוביל לזרימת הון זר למסילות הברזל והתעשייה. ההשקעות הבריטיות גדלו מכ-£20 מיליון ב-1880 ל-£157 ב-1890. במהלך אותן שנים סל ההשקעות נעשה מגוון יותר וכלל השקעות מצרפת, גרמניה ובלגיה; אם כי ההשקעות הבריטיות נותרו הרוב - בשני שלישים. ב-1890 ארגנטינה הייתה היעד המועדף להשקעות בריטיות בדרום אמריקה, מצב שנמשך עד למלחמת העולם הראשונה, ובמהלכו זרמו לארגנטינה 40%-50% מההשקעות הבריטיות מחוצה לה. חרף תלותה בשוק הבריטי, היצוא הארגנטינאי צמח באותו עשור בקצב של 6.7% לשנה הודות למגוון המוצרים שהציע.

מסילת הברזל הראשונה בארגנטינה [1], באורך 10 ק"מ, נסללה בשנת 1854. בשנת 1885 היו כבר כ-4300 ק"מ של מסילות ברזל שהובילו לבואנוס איירס בהמות לשחיטה והמלחה או שימור, ושמשם הם יוצאו בדרך הים. יש הטוענים[דרושה הבהרה] שהמסילות נסללו על ידי הבריטים לצרכיהם ולכן נועדו לשרת את היצוא, בעוד שאחרים סבורים שהן נסללו על פי הצרכים המקומיים ולא התמקדו בהכרח בנמל בואנוס איירס.

 
מהגרים מגיעים למזח הדרומי בנמל בואנוס איירס, בראשית המאה ה-20.

המחסור בכח אדם ושפע האדמות הובילו לתפוקה שולית גבוהה של העבודה. מהגרים אירופאים (בעיקר איטלקים, ספרדים, צרפתים וגרמנים) באו בהמוניהם בעקבות המשכורות הגבוהות שהוצעו להם. הממשלה סיבסדה הגירה אירופאית במשך תקופה קצרה בשנות ה-80, אך המהגרים הגיעו גם בלעדיה.

משבר בארינג לקראת מלחמת העולם ה-1עריכה

 
דיש, בואנוס איירס, שנות ה-1910

בתקופת נשיאותו של חוארס סלמן (Juárez Celman 1886-1890) ארגנטינה חוותה גידול חד ביחס החוב לתל"ג והתדרדרות תקציבית. בנק בארינג יצר יחסים הדוקים עם ארגנטינה, אך מששלטונו של סלמן התקשה לעמוד בתשלומים - החל המשבר שפגע גם במערכת הבנקאות הארגנטינאית וגם באחים בארינג. חוסר התיאום בין המדיניות הפיסקלית להמדיניות המוניטרית הוביל לקריסת הבנקאות המקומית. המשבר הפיננסי של 1890 הותיר את הממשלה ללא יכולת להמשיך ולסבסד את ההגירה אליה, והסובסידיות התבטלו ב-1891. ההלוואות לארגנטינה פחתו באופן דראסטי, וכך גם היבוא אליה. היצוא נפגע פחות, אך הוא לא חזר לרמה של 1889 עד 1898.

יורשו של סלמן - קארלוס פלגריני (Carlos Pellegrini 1890-1892), הניח את היסודות להתייצבות ולצמיחה שהתחדשה לאחר חידוש המסחר בזהב (כנגד שטרות הכסף) ב-1899. הוא אף ערך רפורמה במערכת בנקים כך שהייציבות חזרה במהלך התקופה. במהלך השנים 19031913 התל"ג גדל בקצב שנתי של 7.7%, והתעשייה צמחה אף יותר - בקצב של 9.6%. ב-1906 ארגנטינה סיימה לפרוע את חובותיה מהמשבר של 1890, ובשנה שלאחר מכן היא חזרה לשוק האג"ח הבינלאומי.

בסיכומו של דבר, במהלך התקופה 18531930 - אי היציבות הפיננסית הייתה תופעה חולפת. המיתונים בשנים 18731877 ו-18901891 מילאו תפקיד חיוני בצמיחת התעשייה: פחות ב-1870 ויותר ב-1890, בעקבות הצורך להתייעל ולפתח תחליפי יבוא ולשפר את המאזן המסחרי. ב-1914, כ-15% מכח העבודה הארגנטינאי הועסק בייצור, לעומת כ-20% במסחר. ב-1913, ההכנסה לנפש הייתה שווה לאלו של צרפת וגרמניה, וגבוהה מאלו של איטליה וספרד. בסוף 1913 לארגנטינה היו יתרות זהב בשיעור של כ-3.7% מכלל היתרות העולמיות, והיוותה כ-1.2% מהתפוקה הכלכלית העולמית.

בין המלחמותעריכה

1914-1929עריכה

 
קבוצת עובדים של YPF בשנת 1923.

ארגנטינה, כמדינות רבות אחרות, נכנסה למיתון בעקבות פרוץ מלחמת העולם ה-1 בעקבות הירידה בתנועת הסחורות, ההון והעבודה. ההשקעות הזרות בארגנטינה הוקפאו ולא חזרו עוד לרמתם לפני המלחמה. בריטניה צברה חובות כבדים לארצות הברית, ולא חזרה להשקיע באותו היקף כבעבר. ארצות הברית שבעקבות המלחמה הפכה למעצמה פיננסית ופוליטית, לא התעניינה בארגנטינה, שנתפסה כיריב מסחרי במאבק על שוקי העולם. לא הבורסה של בואנוס איירס ולא הבנקים המקומיים התפתחו במהירות מספקת כדי להחליף את ההון הבריטי.

כתוצאה מכך, קרנות ההשקעה התרכזו במוסד אחד- BNA (הבנק הלאומי של ארגנטינה Banco de la Nacion Argentina שנוסד בידי פלגריני בעקבות המשבר ב-1890), שהפך לתלוי במערכת הלוואות בעלות סיכון גבוה שהלכו וגדלו מאז 1914 (פרוץ המלחמה). לכך הצטרפו הלוואות שניתנו שלא על בסיס כלכלי אלא על סמך הכרויות וקשרים אישיים, תוך שהבנק המרכזי מגבה את כל המערכת הזו כלכלית וחוקית.

עם פתיחת תעלת פנמה ב-1914 ירדה חשיבות הקונוס הדרומי של דרום אמריקה (ארגנטינה וצ'ילה) למעבר מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט, והמשקיעים העדיפו את אסיה על פניו. ההתאוששות לאחר המלחמה הייתה קצרת טווח והתאפיינה במחסור בהשקעות חוץ. חרף שגשוגה- ב-1920 ארגנטינה לא נחשבה לארץ מתועשת יחסית לבריטניה, גרמניה וארצות הברית, והיא סבלה ממחסור במקורות אנרגיה כמו פחם או אנרגיה הידרואלקטרית. ניסיונות להשתמש בנפט שהתגלה ב-1907 נשאו תוצאות לא מוצלחות. YPF, חברת האנרגיה הארגנטינאית והראשונה בבעלות ממשלתית בדרום אמריקה, נוסדה ב-1922 כחברה ציבורית, והייתה אחראית לכ-51% מתפוקת הנפט (כל השאר היו בידיים פרטיות).

יצוא בשר קפוא, בעיקר לבריטניה, התגלה כרווחי לאחר המצאת אוניות הקירור בשנות ה-70 של המאה ה-19. עם זאת, בריטניה הטילה מגבלות על יבוא הבשר בשנות ה-20 המאוחרות של המאה ה-20 שהקטינו באופן משמעותי את היבוא מארגנטינה, ובעלי החוות נאלצו לעבור ממרעה לגידולים חקלאיים - צעד שצמצם את הנזקים אך לא מנע אותם.

השפל הגדולעריכה

 
מובטלים ב-"Villa Desocupación" (סלאם של מובטלים) ברטירו, 1930.
 
פקק תנועה כתוצאה מהפגנה בבואנוס איירס, 1936. תמונה של הוראסיו קופולה (Horacio Coppola).

לשפל הגדול הייתה השפעה מתונה על ארגנטינה: האבטלה מעולם לא עלתה על 10%, והמשק התאושש עד שנת 1935. יחד עם זאת, המיתון עצר באופן קבוע את צמיחת המשק.

ארגנטינה נטשה את תקן הזהב בדצמבר 1929, קודם לרוב המדינות. במהלך רוב הזמן קודם לכך, למדינה היה גוף בשם "קופת ההמרה" (caja de conversión) שאחראי על קביעת שער החליפין של הפסו ביחס לזהב. פיחות הפסו הגדיל את התחרותיות של היצוא והגן על התוצרת המקומית. ארגנטינה הייתה קורבן לירידת ערך היצוא מ-1,561 מיליון דולר ב-1929 ל-561 מיליון ב-1932, הירידה החמורה ביותר בדרום אמריקה.

בתגובה לשפל הגדול, הממשלות הבאות אימצו אסטרטגיה של מעבר לאספקה עצמית בתעשייה, בדיוק כמו בחקלאות. אסטרטגיית הצמיחה התבססה על תחליפי יבוא והגדלת הביקוש המקומי להם. תהליך המעבר לתחליפי יבוא אומץ באופן הולך וגובר מאז סוף המאה ה-19, והשפל הגדול האיץ אותו עוד. עידוד הצמיחה התעשייתית על ידי הממשלה הסית לשם את ההשקעות מהחקלאות, והתוצר החקלאי הצטמצם דרמטית.

ב-1930 הצבא הדיח את הרדיקאלים מהשלטון ושיפר את מצב הכלכלה, אך התוהו ובוהו הפוליטי התגבר. ב-1932 ארגנטינה דרשה מהמהגרים להציג חוזה עבודה קודם להגעתם, והוכחת יכולת כלכלית. הסכם משנת 1933 העניק לארגנטינה מכסות יצוא לבריטניה, אך המיתון בבריטניה עצמה הוביל בסופו של דבר לצמצום היצוא אליה.

האבטלה בשל המיתון בבריטניה גרם לאי שקט. הצמיחה התעשייתית הצטמצמה באופן הדרגתי. התנאים בשנות ה-30 תרמו להגירה פנימית מהאזורים הכפריים, ועיירות הפכו לערים, בעיקר בואנוס איירס בה היו אפשרויות תעסוקה רבות יותר. המעמדות העובדים הובילו מספר התקוממויות קודם לבחירות לנשיאות ב-1937 בהן נבחר רוברטו מריה אורטיס (Roberto María Ortiz). היצור החקלאי ליצוא נותר ללא שינוי עם פרוץ מלחמת העולם ה-2.

פער יחסיעריכה

התקופה הפרוניסטית הראשונהעריכה

 
בית ספר מקצועי, 1945
 
כרוז תעמולה בתוכנית החומש הראשונה של ארגנטינה (1946–1951) בתמיכה להלאמת השירותים הציבוריים

חואן פרון שהיה חבר בכת הקצינים שתפסה את השלטון ב-1943, הפך לשר העבודה. בעקבות מערכת הבחירות בה הבטיח לעובדים תוספות שכר, קרקע וביטחון סוציאלי - הוא זכה בניצחון מוחץ בבחירות בשנת 1946. בתקופת שלטונו גדל מספר העובדים המאורגנים והוא סייע לבסס את ה-CGT ‏ (Confederación General del Trabajo de la República Argentina, קונפדרציית העבודה הכללית של ארגנטינה, שהוא ארגון העובדים הגדול בה). פרון הפך את ארגנטינה למדינה קורפורטיבית בה השלטון מפשר דרך הארגונים הגדולים בין ניגודי האינטרסים החברתיים. בתקופה זו הפך מעמד הביניים בארגנטינה לגדול בדרום אמריקה.

הפרוניזם המוקדם היה תקופה של זעזועים מאקרו כלכליים ובו מומשה אסטרטגיה של יצור תחליפי יבוא. מאפייניו העיקריים היו סחר חליפין, פיקוח על שער החליפין, וריבוי שערי חליפין לצרכים שונים. מעורבותה של המדינה בשוק גברה והדבר בא לידי ביטוי בנכסים שהיא החזיקה בידיה, מעורבות ציבורית בפיקוח על המחירים והדיור, והשקעה ציבורית גבוהה שמומנה על ידי מס מיוחד. המדיניות המאקרו כלכלית המרחיבה שנועדה לחלק את העושר בצורה שווה יותר ולממן פרויקטים פופוליסטיים הובילה לאינפלציה.

רזרבות מט"ח הגבוהות ממלחמת העולם השנייה איפשרו לממשלתו של פרון לפרוע את יתרת חובותיה של ארגנטינה ב-1952, וארגנטינה הפכה מלווה למלווה והחוב אליה עמד על 5 מיליארד דולר. בין 1946 ו-1948 רשת מסילות הברזל שהייתה בבעלות צרפתית ובריטית - הולאמה, והורחבה עד כדי 120 אלף ק"מ מסילות בשנת 1954. הממשלה יסדה את ה-IAPI ‏ (Instituto Argentino de Promoción del Intercambio, המכון הארגנטינאי לקידום סחר החליפין) שריכז את הטיפול בקביעת שערי החליפין ופיקח על סחר החוץ. פרון קידם חוקי מגן נגד יבוא וצימצם את מקומה במסחר הבינלאומי. ב-1947 הוא הכריז על תוכנית החומש הראשונה שהתמקדה בצמיחת התעשיות המולאמות. בארגנטינה צמחה תעשייה לצורכי פנים שסבלה מעלויות יצור גבוהות ושלא יכלה להתחרות בשוק הבינלאומי. בו בזמן - תפוקת התבואות והבשר נותרה ללא שינוי, הפיצוי הנמוך של ה-IAPI נוכח ירידת מחירי התוצרת החקלאית בסוף שנות ה-1940 פגעה בעסקי החקלאות. מנגד, השוק הפנימי פרח בשל מדיניות זו ומכירת מוצרי החשמל זינקה במאות אחוזים במהלך התקופה.

במהלך תוכנית החומש בוצעו פרויקטים ציבוריים רבים שנועדו לקדם את התשתיות במדינה. למשל, 22 תחנות כח הידרואלקטריות הוקמו, והגדילו את תפוקת החשמל פי 7 במהלך השנים 1943-1952; ובין 1947 ו-1949 הונחה רשת צינורות גז שחיברה את קומודורו ריבדביה לבואנוס איירס ולאזורים אחרים בארגנטינה, ומחיר הפצתו ירד בכשליש.

כלכלת ארגנטינה המשיכה לצמוח, אך בקצב איטי מקצב הצמיחה העולמי ומזה של שכנותיה. אחת הסיבות לכך הוא השינויים המתמידים במדיניות ובחוקי הפיקוח שהגיעו למצבים אבסורדיים כמו הצו משנת 1947 שקבע את המחירים במסעדות. הדבר הוביל בטווח הארוך להתעלמות מהחוק שנתפס כפוגע בפרנסה ולא כמגן על זכויות הקניין. הצירוף של הגנה על התעשייה, התרחבות התעשייה על חשבון החקלאות ומעורבות הממשלה במשק הובילו לאינפלציה. ב-1950, התל"ג לנפש בארגנטינה היה חצי מזה של ארצות הברית.

תוכנית החומש השנייה של פרון ב-1952 נתנה עדיפות לחקלאות על פני התעשייה, במקביל להגדלת הביקוש לתוצרת חקלאית כתוצאה מעליות השכר. בשנות ה-1950, יצור הבשר והתבואה פחת. ההעדפה לחקלאות הגדילה את אי השוויון מכיוון שרוב הקרקעות הוחזקו בידי בעלי חוות שנהנו ממדיניות זו, ובעלי משקים קטנים לא הרוויחו דבר. ארגנטינה חתמה על הסכמי סחר עם בריטניה, ברית המועצות וצ'ילה; והחלה לפתוח שוב את המשק לסחר חוץ בכוונה לנצל את יתרונה היחסי בחקלאות.

התקופה הפוסט-פרוניסטית ושנות ה-1960עריכה

ב-1961, מחשב Ferranti Mercury 2 היה אחד הראשונים בארגנטינה

 
במונחי תל"ג לנפש - ארגנטינה הייתה מעל שכנותיה בשנת 1965.
 
ב-1961, מחשב Ferranti Mercury 2 היה אחד הראשונים בארגנטינה

בשנות ה-1950 ובחלק מה-1960, למשק היה שיעור צמיחה נמוך, בשעה ששאר העולם נהנה משגשוג לאחר שיקום הריסות מלחמת העולם השנייה. למעט מספר שנים, שררה סטגנציה במהלך התקופה.

ב-1955 פרון הודח במה שכונה "המהפיכה המשחררת" (Revolución Libertadora).

ארתורו פרונדיסי ניצח בבחירות ב-1958 ברוב מוחץ. באותה שנה הוא הכריז על פתיחת "מלחמת הנפט" (La batalla del petróleo): ניסיון לפתח אי תלות ביבוא הנפט, ונחתמו חוזים עם חברות זרות לקידום ניצול מאגרי הנפט. ב-1960 ארגנטינה הצטרפה לאזור הסחר החופשי של דרום אמריקה. עליות שכר בתחילת שנות ה-1960 הובילו לעליית מחירים, ועליית שיעורי האינפלציה הובילה חיש לירידה בשכר הריאלי. האינפלציה הגבוהה הובילה לתוכנית יצוב מדיניות מוניטרית מצמצמת, קיצוץ בהוצאה הציבורית, והעלאת שיעורי המיסים ומחירי המצרכים.

הפיכה נוספת בשנת 1966 שכונתה בפי מחולליה "ההפיכה הארנטינאית" (Revolución Argentina) הדיחה את הנשיא הנבחר ארתורו אומברטו איליה (Arturo Umberto Illia) והעלתה לשלטון את איש הצבא חואן קארלוס אונגאניה (Juan Carlos Onganía). אונגאניה מינה כשר אוצר את אדאלברט קריאחר בסנה (Adalbert Krieger Vasena) שמדיניותו כללה מעורבות ממשלתית במטרה להגיע לצמיחה; ופיקוח על השכר, המחירים, והאשראי.

במהלך כהונתו התגברה הריכוזיות במשק, בשילוב עם הפרטות של ענפים כלכליים חשובים. הקהילה הפיננסית הבינלאומית הציע תמיכה לתוכניתו, והצמיחה התחדשה. התל"ג גדל בקצב שנתי של 5.2% בין 1966 ו-1970, בהשוואה לכ-3.2% לשנה בשנות ה-1950.

לאחר 1966, בשינוי חד מהמדיניויות הקודמות, משרד האוצר הכריז על מדיניות להורדת האינפלציה על ידי הגברת התחרותיות במשק, התייעלות וההשקעות זרות. המדיניות האנטי אינפלציונית התמקדה בפיקוח על השכר הנומינלי. האינפלציה ירדה בצורה חדה מכ-30% בשנים 19651967 לכ-7.6% ב-1969. האבטלה נותרה נמוכה, אך השכר הריאלי פחת.

היפוך הדרגתי במדיניות הסחר הגיעה לשיאה בהכרזת הצבא שמדיניות תחליפי היבוא הייתה ניסוי כושל, הוסרו המחסומים שהוטלו על היבוא, והמשק נחשף לסחר חוץ. חל שיפור מסוים במספר ענפי יצוא, אך מחירו הנמוך של המט"ח הפך את היבוא לזול, הדבר פגע בתעשייה המקומית, וענפי יצוא רבים הפכו ללא כדאיים. משרד האוצר החליט לשים קץ למדיניות שערי המט"ח עד כה, והמטבע המקומי פוחת בכ-30%.

 
ה-Rosariazo ב-1969. הידרדרות הכלכלה והדיקטטורה הובילו לגל מחאה, שביתות ומהומות.

אי שביעות רצון ממדיניותו של קריאחר הובילה במאי 1969 למהומות בקוריינטס, רוסאריו וקורדובה. קריאחר הוחלף, אך ממשלתו של אונגאניה התקשתה להחליט על מדיניות כלכלית חלופית. ב-1970 הרשויות לא יכלו להמשיך במדיניות ריסון השכר, והדבר הוביל לספירלה אינפלציונית. עם תחילת התאוששותה של הכלכלה ודעיכת מדיניות תחליפי היבוא, ההגירה לערים פחתה. ההכנסה לנפש פחתה, ואיתה גם רמת החיים. חואן פרון חזר מהגלות ונבחר לנשיאות, ותקופת שלטונו אופיינה במדיניות מוניטרית מרחיבה ובהאצה חדה באינפלציה.

סטגנציהעריכה

 
בעקבות ה-Rodrigazo ב-1975, האינפלציה נסקה בחדות, והובילה ל"מחיקת אפסים" מערכו של המטבע הארגנטינאי.

בין 1975 ו-1990, ההכנסה הריאלית לנפש צנחה ביותר מ-20%, וחזרה שלושה עשורים לאחור. התעשייה שנהנתה מצמיחה רציפה עד אמצע שנות ה-1970, החלה להתכווץ בהתמדה.

התלות הרבה בסיוע הממשלתי הובילה לירידה בתפוקה. תפוקת התעשייה בתחילת ה-1990 הייתה דומה לרמתה בשנות ה-1940. בתחילת ה-1970, התוצר לנפש בארגנטינה היה כפול מזה של מקסיקו, ומשולש מזה של צ'ילה וברזיל. ב-1990, הפער היה קטן בהרבה.

בעקבות ה"רודיגאסו" (Rodigazo), המדיניות שננקטה בידי שר האוצר סלסטינו רודריגו (Celestino Rodrigo) בממשלתה של הנשיאה איסבל פרון (Isabel Perón), האינפלציה עלתה באופן חד לכ-300% לשנה בין 1975 ו-1991, היפר אינפלציה שהעלתה את המחירים פי 20 מיליארד במהלך 17 השנים.

כאשר מרטינס דה הוס (José Alfredo Martínez de Hoz), התמנה לשר האוצר בממשלתו של הנשיא הצבאי חורחה רפאל וידלה (Jorge Rafael Videla), האינפלציה הגיעה בחישוב שנתי לכ-5000% והתפוקה ירדה בצורה חדה. ב-1976, תקופת תחליפי היבוא הסתיימה, הממשלה הורידה את חסמי היבוא, הסירה את המגבלות על הלוואות במט"ח, ותמכה בפסו למניעת פיחותים. חשיפה זו פגעה בחברות שלא יכלו להתמודד עם היבוא, גם בכלל מחירו הגבוה של הפסו, וגם בגלל בעיות מבניות במשק. בוצעה רפורמה פיננסית ששאפה לבצע ליברליזציה של שוקי ההון ולחבר את ארגנטינה לשוק ההון העולמי.

לאחר התקופה היציבה יחסית 19761978, הגרעון בתקציב החל לגדול שוב, והחוב החיצוני שולש תוך שלוש שנים. נטל החוב הגדל עצר את פיתוח התעשייתי ואת השיפור ברמת החיים.

החל מ-1979 קצב הפיחות תוקן בעזרת ה"טבליטה" (Tablita) - מדיניות של פיחות זוחל ששיעוריו ומועדיו נקבעו מראש. מדיניות מתמשכת זו יצרה תחושה שהממשלה נלחמת באינפלציה, והיא אמנם ירדה ב-1980 לפחות מ-100%, אך ערך הפסו נותר גבוה וזה הוביל לבריחת הון לחו"ל ולקריסתה של המערכת הפיננסית.

קריסת Banco de Intercambio Regional במרץ 1980, הובילה למשיכת פקדונות מהבנקים האחרים גידול בהוצאות הממשלה, העלאות שכר נרחבות, וייצור לא יעיל יצרו אינפלציה כרונית שהתפתחה בשנות ה-1980 כשחרגה לתקופה מסוימת מעבר ל-1000% לשנה. הממשלות הבאות ניסו

לשלוט באינפלציה על ידי פיקוח על השכר והמחירים, קיצוץ בהוצאה הציבורית, והגבלת היצע הכסף. מאמצים אלו עלו על שרטון כשב-1982 ארגנטינה נקלעה לעימות עם בריטניה ופרצה מלחמת פוקלנד.

 
היצוא הארגנטינאי בשנים 1975-1980.

באוגוסט 1982, לאחר שמקסיקו הודיעה על חדלות פרעון, ארגנטינה ביקשה סיוע מקרן המטבע הבינלאומית בשל קשייה שלה. צוות של הקרן שביקר בבואנוס איירס באוגוסט 1983 ציין בעיות רבות כמו אובדן פיקוח על השכר שפגע גם בתקציב וגם בתחרותיות מול חו"ל, ותוכנית הסיוע נגנזה. נוכח הפיחות התלול בערך הפסו, הונפק פסו חדש ב-1983 תוך קיצוץ 4 אפסים מהערכים הישנים.

בדצמבר 1983, ראול אלפונסין (Raúl Alfonsín) נבחר לנשיא עם סיומה של הדיקטטורה הצבאית. תחת ממשלתו של אלפונסין החל משא ומתן על תוכנית חדשה עם קרן המטבע הבינלאומית שהסתיימו בלא כלום. במרץ 1984, ברזיל, קולומביה, מקסיקו וונצואלה הלוו לארגנטינה 300$ דולר לשלושה חודשים, ובעקבותיהן ארצות הברית הלוותה סכום דומה, כדי להעניק לה מרחב נשימה עד לחתימת ההסכם עם הקרן.

ב-1985 הפסו הוחלף באאוסטראל (Austral, עד 1991). ב-1986 ארגנטינה עצרה את תשלומי החובות למשך מספר חודשים עד שהגיעה להסדר פריסת חובות עם הבנקים המלווים.

במהלך 1986 ו-1987 תוכנית ההבראה התפוגגה עקב הוצאות שחרגו מהתקציב והדפסת כסף למימונן. הסדר חדש עם קרן המטבע נחתם ביולי 1987, אך גם הוא קרס במרץ 1988.

הצעד הבא של הרשויות הייתה השקת תוכנית "פרימוורה" (Primavera) באוגוסט 1988 שכללה חבילת צעדים סמליים, תוכנית שנחתה בידי הקרן שסירבה לאשר הלוואות נוספות. 6 חודשים לאחר הצגתה- התוכנית נגנזה והדבר הוביל להיפר אינפלציה ולמהומות.

רפורמות לשוק חופשיעריכה

 
רשתות קמעונאיות בינלאומיות כוולמארט וקארפור פתחו היפרמרקטים בכל עריה הגדולות של ארגנטינה בתחילת ה-1990.

קרלוס מנם, הנשיא הפרוניסט, נבחר כנשיא במאי 1989. הוא מייד הכריז על תוכנית לליברליזציה של המשק, הפעם עם יתר התאמות תקציביות בהתייחס לגירעון ביחס לתוצר. בנובמבר 1989, הושג הסכם עם קרן המטבע הבינלאומית, אלא שגם הוא קרס עקב היפר אינפלציה שהגיעה לכ-12,000% בשנה.

לאחר קריסת חברות ציבוריות בסוף שנות ה-1980, ההפרטה הפכה להיות פופולרית. מנם הפריט כמעט כל מה שהיה בבעלות ממשלתית, למעט מספר בנקים. בכל מה שקשור לשירות - היה שיפור עליו אין חולק. למשל, לפני הפרטת רשת הטלפונים, לא היה זה חריג להמתין יותר מ-10 שנים לקו חדש; ודירות עם קו טלפון - ערך השוק שלהן היה גבוה בהרבה משל דירות ללא קו.

לאחר ההפרטה, ההמתנה לקו ירדה לפחות משבוע. הפריון עלה בעקבות השקעות במודרניזציה של חוות, מפעלים ונמלים. יחד עם זאת, בכל המקרים היו פיטורים נרחבים של עובדים. בנוסף, תהליך ההפרטה נחשד כמושחת במקרים רבים. לבסוף, החברות המופרטות הפכו ממונופול ציבוריים לפרטיים. המחירים שהן גבו עלו בהתאם לאינפלציה בארצות הברית, למרות שבארגנטינה המחירים ירדו.

ב-1991, דומינגו קבאלו (Domingo Cavallo), שר האוצר של הנשיא מנם, ניסה לעצור את התדרדרותה של ארגנטינה באמצעות רפורמות לשוק חופשי, כמו מסחר חופשי. ב-1 בינואר 1992, בוצעה רפורמה מוניטרית בה הפסו החליף את האאוסטראל (Austral) תוך קיצוץ 4 אפסים מהערכים, וצמד לדולר ביחס של 1:1, והיצע הכסף הוגבל בהתאם ליתרות מט"ח של המשק. כתוצאה מכך הושגה שליטה על האינפלציה, והחל לזרום הון חיצוני. התל"ג צמח באופן משמעותי, והתעסוקה גדלה, עד אמצע 1993. במהלך המחצית השנייה של 1994, נוצרה האטה כלכלית, והאבטלה גדלה מ-10% ל-12.2%.

למרות שנוצר כבר מיתון קל בכלכלה, המצב החמיר עקב הפיחות בפסו המקסיקני, בדצמבר 1994. הכלכלה התכווצה ב-4% ו-12 בנקים התמוטטו. הגידול בכח העבודה הוביל לירידה חדה באבטלה ובביקוש המצרפי, והאבטלה גדלה בכ-6% תוך 6 חודשים. הממשלה הגיבה בנחרצות והידקה את הרגולציה והפיקוח על הבנקים; ועודדה בנקים זרים לרכוש בנקים מקומיים שלא עמדו בדרישות. הכלכלה התאוששה בין 1996 ו-1998, התוצר והתעסוקה גדלו, והאבטלה קטנה. יחד עם זאת, בתחילת 1999, המטבע הברזילאי פוחת בחדות, הכלכלה התכווצה בכ-4%, והאבטלה גדלה שוב.

היצוא גדל מ-12$ מיליארד ל-27$ מיליארד בין 1991 ו-2001, אך תעשיות רבות לא יכלו להתמודד עם השוק הבינלאומי, בעיקר לאחר הפיחות בברזיל. השער הקבוע בארגנטינה הוביל לגרעון מצטבר של כ-22$ מיליארד בין 1992 ו-1999. בשל אי היכולת לפחת את הפסו (מדיניות שנועדה למנוע אינפלציה), ארגנטינה יכלה להתחרות רק על ידי הורדת מחירים; וזה הוביל למיתון, אבטלה וקיצוצים בשכר. שערי הריבית נותרו גבוהים, ובהלוואות הדולריות הגיעה לכ-25%.

חלקה של התצרוכת הציבורית בתל"ג גדל מ-27% ב-1995 ל-30% ב-2000. מספר פרובינציות עניות היו תלויות בתעסוקה ציבורית או בתעשיות נחשלות, כמו תעשיית הסוכר, שלא יכלה להתמודד עם היבוא. כדי למנוע אי שקט חברתי, מושלי הפרובינציות העלו את המשכורות. הממשלה השיקה תוכנית לרפורמה פנסיונית בעלות שהגיעה לכ-3% מהתל"ג בשנת 2000, והגידול בהוצאות הפנסיונית לא לווה בגידול בהכנסותיה.

המשבר הכלכליעריכה

 
פברואר 2002: מפקידים מוחים נגד הקפאת חשבונות הבנקים, וחוששים שהם יפסידו את השקעתם: בחלקה או במלואה.

ארגנטינה נקלעה למפולת כלכלית במחצית השנייה של 1998, בעקבות סדרת זעזועים חיצוניים שכללו מחירים נמוכים לתוצרת החקלאית, יסוף בשער הדולר - אליו הפסו היה צמוד, משבר הרובל ברוסיה באותה שנה, קריסת ה-Long-Term Capital Management, והפיחות בריאל הברזילאי בינואר 1999. ארגנטינה לא התאוששה בקלות, וההאטה בצמיחה הולידה ספקות לגבי יכולתה לפרוע את החוב הציבורי.

בדצמבר 1999, פרננדו דה לה רואה התמנה לנשיא, וביקש סיוע מקרן המטבע הבינלאומית. במרץ 2000 הקרן הסכימה להלוות 7.2$ מיליארד ל-3 שנים, בכפוף לקיצוץ בתקציב ובהנחה שהצמיחה תעמוד על 3.5% בשנת 2000 (בפועל היא עמדה על 0.5% בלבד). לקראת סוף 2000, ארגנטינה התקשתה להשיג אשראי בשוקי ההון, ובעקבות כך התשואה על האג"ח הממשלתי עלתה באופן חד. הממשל של דה לה רואה השיג חבילת סיוע רב שנתית בסכום של 40$ מיליארד מקרן המטבע. היישום הבלתי מאוזן של השינויים בתקציב ושל הרפורמות, המציאות המאקרו-כלכלית הגלובלית הבעייתית, וחוסר היציבות הפוליטית, הובילו לבריחת הון ברבעון השני של 2001. את החוב הארגנטינאי, ברובו באג"ח, לא היה ניתן לפרוע, וגם לא למחזר הלוואות.

בדצמבר 2001, סדרת משיכות של פקדונות השפיעה לרעה על יציבות מערכת הבנקים, והובילו את ארגנטינה להקפאה חלקית שלהם. משלא עמדה עוד בדרישות קרן המטבע, הושעו ההסדרים עימה. בסוף דצמבר, באווירה של אי שקט פוליטי וחברתי, היא שמטה את חובותיה הבינלאומיים, ובינואר 2002 נטשה את מדיניות הצמדת הפסו לדולר.

המשבר הכלכלי והפוליטי היו החמורים מקבלת העצמאות. עד סוף 2002 הכלכלה רשמה צמיחה שלילית מצטברת של 20% מאז 1998. תוך שנתיים, התוצר קטן ב-15%, הפזו פוחת ב-3/4 מערכו, והאבטלה הרשמית עלתה על 25%. שיעור העוני עלה מ-35.4% באוקטובר 2001 - שיעור גבוה כשלעצמו - לשיא של 54.3% באוקטובר 2002.

קריסתה של הליברליזציה הכלכלית שהחלה בתקופת כהונתו של קרלוס מנם ושנתמכה על ידי ממשלת ארצות הברית וקרן המטבע הבינלאומית, שיכנעה רבים שהיא מקור המשבר, בעוד אחרים טענו שחוסר הנחרצות במדיניות הכלכלית במהלך שנות ה-1990 היא היא הסיבה למשבר. דוח מ-2004 של משרד הביקורת של קרן המטבע הבינלאומית מתח ביקורת על התנהלות הקרן קודם למשבר ב-2001, על תמיכתה בהקפאת שער החליפין מעבר לנדרש, ועל ההתייחסות המקלה לגרעון התקציבי.

חזרה לצמיחהעריכה

 
באמצע העשור הראשון של שנות ה-2000, ההכנסות מיצוא סויה ומוצריה היוו יותר מ-20% מהיצוא של ארגנטינה.

בינואר 2002, אדוארדו דואלדה התמנה לנשיא, החמישי תוך שבועיים. רוברטו לבאנגה (Roberto Lavanga) שהתמנה לשר אוצר באפריל 2002, זכה לקרדיט על שיקום הכלכלה, יצוב המחירים ושער החליפין, בנקודה בה ארגנטינה עמדה לגלוש להיפר אינפלציה. החל משמיטת החובות ב-2001, הצמיחה שבה, ועלתה על 6% לשנה ב-7 מתוך 8 שנים עד 2011, זאת הודות לעליית מחירי המוצרים - בעיקר המזון - באותו עשור, ושמירה על ערכו הנמוך של הפסו בידי הממשלה. כל זה הוביל לעלייה חדה ביצוא התעשייתי.

נשיאותו של נסטור קירשנרעריכה

נסטור קירשנר (Néstor Kirchner) הפך לנשיא במאי 2003. באמצע העשור, יצוא פולי סויה לא מעובדים, שמן סויה, וקמח סויה; היוו יותר מ-20% מהכנסות ארגנטינה מיצוא, פי שלושה מענפי היצוא המסורתיים - בשר וחיטה. ההכנסות ממיסי יצוא היוו 8%-11% מההכנסות ממיסים של הממשלה, ו-2/3 מהם היו מיצוא סויה. ההכנסות ממיסים הגדילו את הוצאות הממשלה מ-14% ל-25% מהתל"ג, הרחיקו משקיעי חוץ, וכתוצאה מכך האינפלציה עלתה ליותר מ-20%.

נסיון של ממשל קירשנר לפקח על המחירים ב-2005 נכשל לאחר שנוצר מחסור במצרכים שבפיקוח, והפיקוח עצמו לא נאכף. סקטורים רבים שהופרטו בעבר, הולאמו שנית, כולל שירות הדואר (2003), מסילת הברזל מבואנוס איירס למנדוסה (2004), אספקת המים בפרובינציה של בואנוס איירס (2006) וחברת התעופה אארולינאס ארחנטינס (Aerolíneas Argentinas, 2009).

בדצמבר 2005, קירשנר פרע את חובותיה של ארגנטינה לקרן המטבע הבינלאומית שעמדו על 9.8$ מיליארד במימון חלקי של ונצואלה שרכשה אג"ח ארגנטינאיות בסכום של 1.6$ מיליארד. באמצע 2008, החוב של ארגנטינה לוונצואלה עמד על 6$ מיליארד. ב-2006 ארגנטינה שבה לשוק האג"ח הבינלאומי בהנפקה בסכום של 500$ מיליון נקובים בדולרים ובתשואה של 8.6% ל-5 שנים, ברובה לבנקים זרים, והעלתה את דירוג האשראי שלה מ B- ל B. בתחילת 2007 הממשלה החלה להתערב בהערכות האינפלציה.

נשיאותה של כריסטינה פרננדס דה קירשנרעריכה

 
הנשיאה כריסטינה פרננדס דה קירשנר חונכת מפעל באושואיה. חברות כבלקברי, HP, ומוטורולה הקימו מפעלים בארץ האש שנהנו מהטבות מס.

בדצמבר 2007, כריסטינה פרננדס דה קירשנר התמנתה לנשיאת ארגנטינה. ב-2008 פרץ משבר בין ממשלתה לסקטור החקלאי בעקבות החלטתה להעלות את מס היצוא על פולי סויה מ-35% ל-44.1%, וההחלטה בוטלה לבסוף. הסטטיסטיקה הרשמית לגבי שיעור האינפלציה הייתה מוטה כלפי מטה מאז 2007, וכלכלנים עצמאיים שפירסמו הערכות משלהם - עמדו בפני איומים בקנסות.

באוקטובר 2008, הנשיאה קירשנר הלאימה את קרנות הפנסיה שנכסיהן עמדו על כ-30$ מיליארד, לכאורה כדי להגן עליהן מפני ירידת שערי המניות בעולם, אך כנראה גם כדי ליהנות מהכנסות נוספות לתקציב. קרנות הפנסיה הפרטיות הראשונות שהחלו לפעול ב-1994, סבלו מהפסדים כבדים במהלך המשבר בשנים 19982002, וב-2008 הממשלה נאלצה לסבסד את התשלומים למבוטחים בכ-77%.

המיתון של סוף העשור הראשון של המאה ה-21 הכה במדינה בשנת 2009 והתל"ג ירד בכ-0.8%. הצמיחה שבה בשנת 2010 בשיעור של 8.5%. באפריל 2010, שר האוצר אמאדו בודו (Amado Boudou) התווה תוכנית הסדר חוב לבעלי אג"ח בסכום של 18$ מיליארד שלא השתתפו בתוכנית פריסת החוב ב-2005. בסוף 2010, התגלו מרבצי הגז הגדולים מזה 35 שנה בנאוקן (פרובינציה). שיעור האבטלה ברבעון השלישי של 2010 עמד על 7.3%.

בנובמבר 2011, הממשלה הציגה תוכנית לקיצוץ בסובסידיות על מצרכים לבעלי הכנסות גבוהות. באמצע 2011 נוצר חשש מאינפלציה מחודשת עקב שיעורי האשראי הגבוהים. ארגנטינה נכנסה לתקופה של קיצוצים בתקציב ב-2012. באפריל 2012, הממשלה הכריזה על תוכנית להלאמת חברת הנפט YPF, חרף התנגדות מומחי האנרגיה.

הגידול באינפלציה ובריחת ההון הובילו להידלדלות יתרות המט"ח של המשק, ואילצה את הממשלה להטיל מגבלות על רכישת דולרים ביוני 2012. הפיקוח על המט"ח הוביל להיווצרות שוק שחור המוכר בתור "דולר כחול" (dólar blue), בשער גבוה מהרישמי.

במאי 2014, שיעור האינפלציה הוערך על ידי גופים פרטיים ב-39.9%, מהגבוהים בעולם. פסק דין בניו יורק הורה לארגנטינה לפרוע את יתרת החוב מ-2001 לבעלי האג"ח, שרובן הוחזקו בידי קרנות אמריקאיות. הממשלה סירבה ושמטה שוב את חובותיה.

הסיבות לנסיגה המתמשכתעריכה

 
התוצר לנפש של ארגנטינה במהלך המאה ה-20 (במונחים דולריים הנכונים ל-1990) כאחוז מזה של ארצות הברית.

מצבה המיוחד של ארגנטינה כמדינה שנהנתה מצמיחה מהירה בתחילת המאה ה-20 אך סבלה מנסיגה לאחר מכן, עורר עניין מחקרי רב לגבי הסיבות לכך. הכלכלן סימון קוזנץ, זוכה פרס נובל, אמר בהומור שיש 4 סוגי מדינות: מפותחות, נחשלות, יפן, וארגנטינה.

גידו די טלה (Guido di Tella) ששימש כשר החוץ של ארגנטינה במהלך שנות ה-1990, ההבדל בין ארגנטינה למדינות כמו קנדה ואוסטרליה שכמוה נוסדו בעולם החדש בידי מתיישבים שרובם אירופאיים, הוא כשלונה למצוא תחליף לאי יכולתה להמשיך ולהתפשט גאוגרפית. אחרים ציינו את החלוקה המקובלת של השטחים החקלאיים לחוות ענק (estancias) בהן בעל החווה מעסיק פועלים שכירים, במקום למשקים (chacras) בהם הבעלים עובדים בעצמם ומהווים סקטור רחב של בעלי קרקע .

סיבות נוספות שעלו הן חוסר היציבות הממשלתית ואי יכולתן לשלוט, וכן מדינות המוצא של המהגרים ומדיניות ההגירה.

הסברים נוספים התייחסו ליחס התלות (Dependency Ratio, היחס בין האוכלוסייה שאינה בגיל העבודה לאוכלוסייה שבגיל העבודה) הגבוה, ולניעות הדמוגרפית (Demographic Transition, הירידה בשיעור הילודה והעלייה בתוחלת החיים במהלך מעברן של חברות מנחשלות למתפתחות ולמפותחות) הנמוכה; שהובילו לתלות בהון זר בשל רמת חיסכון נמוכה.

מ-1930 ואילך, צבירת ההון נפגעה בשל מדיניות תחליפי היבוא שגרמה ליבוא להתייקר, נתנה עדיפות לפיתוח תחליפים מקומיים, ופגעה ביכולת לייבא באותם מקרים בהם לא היה היצע מקומי של מוצרי השקעה; וזאת בניגוד לקנדה שעודדה צמיחה מוטת יצוא. בנוסף, המדיניות של ריבוי שערי חליפין לצד קיומו של השוק השחור והמכסים על היבוא תרמו את חלקם לפגיעה בהשקעות ולפריון העבודה הנמוך.

הסיבה האחרונה היא המבנה הממסדי שלה. התוצאה במונחים מקרו כלכליים היא שארגנטינה שהייתה אחת המדינות היציבות עד השפל הגדול, הפכה אחריו לאחת הפחות יציבות.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Ferrocarril Oeste de Buenos Aires: מ-estación del Parque במקום בו נמצא כיום תיאטרון קולון (teatro Colón), ועד La Floresta במקום בו נמצאת כיום השכונה Flores שאז הייתה מחוץ לעיר וכיום היא חלק ממנה.