היסטוריה של ארגנטינה

ההיסטוריה של ארגנטינה נחלקה על ידי היסטוריונים לארבע תקופות עיקריות:

  • ההיסטוריה המוקדמת (עד למאה ה-16)
  • התקופה הקולוניאלית הספרדית (18101530)
  • תקופת יצירת האומה הארגנטינאית (1880 - 1810)
  • ההיסטוריה של ארגנטינה המודרנית (בערך משנת 1880).

התיישבות האדם בשטחי רפובליקת ארגנטינה של זמננו היא המאוחרת ביותר מבין אזורי יבשת אמריקה, עקב מיקומה בדרום היבשת, ונראה כי רק לפני כ-13 אלף שנה היא הגיעה אל החלק הדרומי של פטגוניה.

התיעוד הכתוב הראשון המוכר לנו לחיים באזור החל עם הגעתם של ראשוני המתיישבים הספרדים אל ריו דה לה פלטה במסעו של חואן דיאז די סוליס בשנת 1516. אירוע זה סימן את תחילת השליטה הספרדית באזור.

בשנת 1776 הקימה ממלכת ספרד את מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה באזור בו נמצאות כיום ארגנטינה, אורוגוואי, פרגוואי ובוליביה. בירת מלכות המשנה שכנה בבואנוס איירס. במהפכת מאי, בשנת 1810, מרדו התושבים באימפריה הספרדית ובשנת 1816 הכריזו על הקמת הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה. הספרדים הובסו בשנת 1824, ובין השנים 18611853 הוקמה הרפובליקה הפדרלית של ארגנטינה.

פרהיסטוריהעריכה

התיישבות האדם בשטחי רפובליקת ארגנטינה של זמננו, החלה כפי הנראה לפני יותר מ-10 אלף שנה. השריד העתיק ביותר המוכר של התיישבות אנושית בארגנטינה הוא מערת הידיים (Cueva de las manos) הנמצאת בפטגוניה באזור פריטו מורנו, ובה ציורי קיר והטבעות של טביעות ידיים. הציור העתיק ביותר ביניהם הוא כנראה בן יותר מ-9,000 שנה. שרידי פעילות של התרבויות הקדומות ביותר באזור, אשר עשו שימוש בכלים, התגלו בצפון-מערב ארגנטינה על מורדות הרי האנדים, והם מתוארכים למאה ה-18 לפנה"ס.

לכ-56% מהאוכלוסייה האינדיאנית בארגנטינה הנוכחית יש שורשים לאבות קדומים מהיישובים המקוריים.

תקופת שלטון האינקהעריכה

  ערך מורחב – אינקה

עד הקולוניאליזם האירופאי. ילידי דרום אמריקה (או בשמם המקומי: דִיאָגִיטָה-קָאלָאצָ'אקִי) בצפון ארגנטינה חיו על גבולות אימפריית האינקה המתרחבת.

האזורים, שהיום שולטת בהם מדינת ארגנטינה היו מאוכלסים בידי שבטים אינדיאנים שונים מצפון לדרום, כאשר ביניהם שבטי דייגים שהתגוררו באזור ארץ האש, שבטים נודדים שחיו ברחבי שטחי הפמפס והפטגוניה, שבטים הרריים דוגמת האראוקן (Araucan) או המפוצ'ה (Mapuche) שחיו לאורך שרשרת אנדים, הגווארני באזורי הג'ונגלים שבגבול פרגוואי, ובאזור הצפון שבט הקילמס (Quilmes). במרבית השטחים הייתה ההתיישבות דלילה ביותר, כאשר הרמה הטכנולוגית הפשוטה של שבטים אלה לא אפשרה להם פיתוח אינטנסיבי של מקורות המזון שלהם שיאפשר התרבות גדולה של האוכלוסייה.

יוצאי דופן בתמונה הזאת היו ההתיישבויות של אימפריית הטיוואנאקו והיורשת שלה, אימפריית האינקה, שחדרו אל גבולות האזור המוכר כיום כארגנטינה מצד הגבול הבוליביאני שמצפון. הם לא הקימו מרכזי התיישבות גדולים ועל פי המחקרים הארכאולוגיים נראה שהם הסתפקו בהקמת מוצבי חוץ לשמירת גבולות הממלכה ולגביית מס עובד מהשבטים המקומיים.

תקופת הקולוניאליזם הספרדיעריכה

 
בואנוס איירס בשנותיה הראשונות

האירופאים הגיעו לאזור בשנת 1502 על רקע מסעו של אמריגו וספוצ'י. כאשר הנווט הספרדי חוּאָן דִיאָס דֶה סוֹלִיס הגיע אל נהר הריו דה לה פלטה, בשנת 1516. בשנת 1536 הקימו הספרדים התיישבות קטנה וארעית במקום בו שוכנת היום העיר בואנוס איירס ובשנת 1580 הקימה בה ספרד התיישבות קבועה אשר נכללה באזורי השליטה של מלכות המשנה של פרו.

השימוש בנמל הטבעי בשפכו של נהר הריו דה לה פלטה היה נאסר על ידי הממשל היות שכל עורקי התחבורה והמסחר הימיים בדרום אמריקה אמורים היו לעבור דרך נמל לימה, בפרו, אך הקרבה היחסית של הנמלים המזרחיים של היבשת על פני לימה הנמצאת במערב היבשת הפכה את ההברחות לסוג המסחר העיקרי בערים כגון בואנוס איירס, אסונסיון ובמונטווידאו.

הספרדים העלו את חשיבות האזור על ידי הקמת מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה (Virreinato del Río de la Plata) בשנת 1776, לאחר שקודם לכן היה האזור תחת שיפוטה של מלכות המשנה של פרו. מלכות משנה הכילה שטחים גדולים ונרחבים שכללו את שטחי ארגנטינה, אורוגוואי, פרגוואי וחלקים מבוליביה אך התקיימה רק שנים מעטות.

במשך תקופה זו, נמל בואנוס איירס פרח ושגשג עקב סיבות רבות כמו למשל ההכנסות הצומחות של מכרות מתכות אצילות שבפוטוסי שבבוליביה, העלייה בהובלה הימית של טוּבִין, גידול בקר לשם ייצוא בשביל תעשיית העור ולמוצרים נוספים, ומעוד סיבות פוליטיות שהפכו את בואנוס איירס לאחד ממרכזי המסחר החשובים של האזור.

כאמור לא התקיימה מלכות המשנה של הריו דה לה פלטה לאורך זמן והיא פורקה במהרה בעקבות התמיכה הספרדית הדועכת שנפסקה כמעט לחלוטין, וכאשר תקף נפולאון את ספרד והפיל את המונרכיה שם, שימש צעד זה כאמתלה בידי תושבי בואנוס איירס להתנתק מספרד.

על רקע המלחמות הנפוליאוניות באירופה, התפשטותה של האימפריה הבריטית בעולם ומאבקה של בריטניה בצרפת התקיימו ב-1806 וב-1807, שתי נסיונות כושלים של הבריטים להשתלט על נהר הריו דה לה פלטה, כחלק מהמגמה שלהם לבנות מאחזים צבאיים ומסחריים לאורך נתיבי הים העולמיים, וכחלק ממלחמתם בנפוליאון (בשלב זה ספרד עדיין הייתה בעלת ברית שלו). ניסיונות אלו נתקלו בהתנגדות עיקשת של המתיישבים שכללה מתקפת נגד במקרה הראשון ולחימה ברחבות ומבית לבית במקרה השני עד שנכנע צבא הפלישה הבריטי ונסוג מהעיר. אירועים אלו נחרטו בזיכרון ההיסטורי הארגנטינאי כאירועים אשר בהם המתיישבים התנגדו ועמדו על שלהם מול אחת ממעצמות העל (באותו הזמן) בלי לקבל כל סיוע מספרד.

עצמאות ארגנטינהעריכה

  ערך מורחב – מלחמת העצמאות של ארגנטינה

האוכלוסייה הארגנטינאית, אשר הייתה ברובה המכריע אירופאית במוצאה, חייתה תחת ההשפעה של ההתרחשויות והלכי הרוח באירופה במדינות המוצא של האוכלוסייה. על רקע זה שמעה של המהפכה הצרפתית ושל המלחמה המהפכנית בארצות הברית הביאו רעיונות ותנועות ליברליות אליה ואל כלל אזורי אמריקה הלטינית. לאחר שצרפת השתלטה על ספרד, נטלו המתיישבים בבואנוס-איירס את השליטה האדמיניסטרטיבית והמדינית לידיהם והקימו חוּנְטָה שתנהל את הפעילות השלטונית ב-25 במאי 1810 והזמינו את שאר הפרובינציות להצטרף אליהם. המתיישבים השתמשו בהדחתו של מלך ספרד בידי נפוליאון כאמתלה על מנת שלא להצטייר כמי שמורדים בו, וההכרזה הרשמית על עצמאות המדינה נדחתה עד לשובו אל כס השלטון - משלא נותרה בידיהם ברירה אחרת. כאשר ברקע הדברים גם פרגוואי, המדינה השכנה, הכריזה עצמאות בשנת 1811.

בין השנים 1814 ל-1817 הוביל הגנרל חוסה דה סן מרטין מסעות צבאיים כנגד כוחות מצב ספרדיים והשתלט על אזורים הולכים וגדלים עד לשחרור מלא של ארגנטינה ואז חצה את האנדים באזור העיר מנדוסה, פלש אל צ'ילה השכנה, שחרר גם אותה וממנה המשיך אל מחוזות אחרים. הארגנטינאים רואים בסן מרטין, שלחם בארגנטינה, צ'ילה, אקוודור ופרו, את המשחרר הלאומי שלהם. ב-9 ביולי 1816 הכריז הקונגרס שהתכנס בעיר טוקומן שבצפון ארגנטינה באופן רשמי על עצמאות מהספרדים. בוליביה הכריזה את עצמאותה ב-1825, ולאחר מלחמת ארגנטינה–ברזיל עשתה זאת גם אורוגוואי.

ב-2 בפברואר 1825, חתמה הממלכה המאוחדת ברית ידידות וקשרי מסחר ושיט עם ארגנטינה ובכך הייתה למדינה הראשונה שהכירה בה כמדינה עצמאית.

לאחר תבוסת הספרדים, הופיעו שתי מגמות באוכלוסייה הארגנטינאית בנוגע לדרך שבה יש לקיים את העצמאות, כאשר מצד אחד ניצבים המאחדים (unitarios) השואפים להקים מדינה מאוחדת יחידה בעלת שליטה מלאה על כל אזוריה, ומן העבר השני הפדרליסטים השואפים לראות מדינה שבה יש עצמאות רבה לפרובינציות בתחומים רבים ושליטה חלקית בלבד של השלטון המרכזי, ומלחמות אזרחים אשר פרצו בין שתי מגמות אלה הפילו את המדינה לחוסר סדר מדי פעם לאורך המאה ה-19.

למעשה במחצית הראשונה של המאה ה-19 כמעט ולא התקיים שלטון מרכזי בארגנטינה, והיא התקיימה במתכונת של אוסף של פרובינציות. הדמות הדומיננטית בתקופה זאת היה הפדרליסט חואן מנואל דה רוסאס, דיקטטור אשר שלט בפרובינציית בואנוס איירס מ-1829 עד 1852, תוך שהוא פועל כאחראי על יחסי החוץ של המדינה כולה, בהיעדר שלטון פדרלי אחר; מונע את איחודן של הפרובינציות, ומושך בחוטים מאחורי הקלעים כדי להשפיע עליהן. רוסאס עסק הרבה יותר בהשתלטות על בואנוס איירס מאשר בפדרליזם עקרוני. הוא הקים משטרה חשאית למחצה משלו, ה"מסורקה" (La Mazorca) ששימשה אותו לביסוס שלטונו בבואנוס איירס בדרך של טרור.

לאחר הפיכה שהונהגה בידי הגנרל חוסטו חוסה דה אורקיסה, פדרליסט מורד שנתמך בידי אורוגוואי וברזיל, התבססה אחדותה הלאומית של ארגנטינה מבחינה רשמית, ובשנת 1853 אושרה החוקה.

בתקופה זו, אוכלוסיית ארגנטינה כללה בעיקר מהגרים ספרדיים וצאצאיהם, הקריאולים, שחלקם התגוררו בבואנוס איירס ובערים אחרות, וחלקם חיו בפמפס כגאוצ'וס. לצידם הייתה גם אוכלוסייה משמעותית של צאצאיהם של עבדים אפריקאיים, שרובם לא שמרו על זהות ייחודית והתמזגו באוכלוסייה. ילידים התגוררו בעיקר באזור הצפון-מערבי ההררי ובאזורים הדרומיים.

הכלכלה הכפרית בתקופה זו הייתה מבוססת כמעט לגמרי על מרעה של בקר וצאן. אף על פי שהקרקע הפורייה התאימה מאוד לגידול תבואה, בתקופה זאת עדיין לא היה בארגנטינה מספיק כוח אדם כדי לקיים חקלאות אינטנסיבית יותר לנצל את המשאב הזה. לפיכך, פעילות כלכלית שצורכת הון רב אך יחסית מעט כוח אדם היא שהייתה דומיננטית בכלכלה. הילידים אשר פלשו מעת לעת אל אזורי ההתיישבות של המתיישבים האירופאים עדיין איימו על אזורי הספר הדרומיים של המדינה מכיוון פטגוניה.

בריטניה השקיעה בתקופה זאת הון רב בפיתוחה של ארגנטינה כחלק מהמעבר שלה לאורך תקופה זאת מקולוניאליזם, שבו היא כובשת ומנהלת טריטוריות, אל פוסט קולוניאליזם שבו היא שולטת כלכלית ועסקית בשטחים שאינם תחת שליטתה המדינית והופכת אותם לספקים של מוצרי חקלאות ומחצבים ושוקי יעד לתוצרת התעשייתית שלה. היא עשתה זאת בארגנטינה תוך שהיא מנצלת את מעמדה כמעצמה הימית הגדולה לקידום המסחר בינה לאירופה. בורחס כתב מאוחר יותר שארגנטינה השיגה עצמאות מספרד, אך הכיבוש הספרדי של ארגנטינה עדיין לא הושלם. מבחינה כלכלית, כפי שכתב פרנאן ברודל, השלטון הספרדי הוחלף בתלות בהון האנגלי שהושקע בה. הון זה הושקע בתשתיות, כמו מסילות ברזל, ובהקמת חוות, בעיקר בפטגוניה, בארץ האש ובסביבות חצי האי ואלדס, אזורים שאליהם הגיעו מהגרים בריטיים רבים.

התפתחותה של ארגנטינה המודרניתעריכה

 
אחוז התושבים שלא נולדו בארגנטינה על פי שנים

שני כוחות עיקריים השפיעו על התפתחותה של המדינה הארגנטינאית המודרנית בסוף המאה ה-19: טכניקות חקלאיות מודרניות והשתלבותה של ארגנטינה בכלכלה העולמית. השקעה זרה והגירה מאירופה סייעה למהפכה הכלכלית. בתחומים כמו רכבות ונמלים הושקע הון זר, בעיקר אנגלי, אשר השאיר את חותמו בתחומי פעילות שונים, כאשר עד היום נהוגה בארגנטינה מערכת רכבות על פי הסטנדרטים הבריטיים, למרות ששאר התחבורה היא במודל האירופאי. דבר דומה התרחש במבנה הצבא הארגנטינאי, אשר בו מתקיים פיקוד עצמאי במידה רבה של הזרועות השונות, ובו התבססו בצבא היבשה השפעות של מבנה הצבא הגרמני, אשר יועצים ממנו סייעו להקמת וארגון כוחות היבשה, ומצד שני הצי, אשר הוקם וטופח בעיקר בסיוע יועצים בריטיים, פועל עד היום במתכונת ומסורות בריטיות. ההשקעות שתוארו לעיל יצרו לעיתים חיכוך מול האוכלוסייה המקומית היות שהבעלים הזרים ציפו לשלוט בהשקעותיהם ובדרך המימוש הכלכלית שהשפיעה על אורח חייהם של העובדים והתושבים באזור.

בניגוד למשקיעים, המהגרים שפיתחו את משאביה של ארגנטינה (בעיקר בפמפס הדרומיים) הגיעו מכל אירופה, בדומה להגירה לארצות הברית, כאשר מקורות ההגירה העיקריים היו איטליה (ובמיוחד ממחוזותיה הדרומיים), ספרד, ווילס, אירלנד וצרפת.

בשנים 1865–1870 התרחשה מלחמת הברית המשולשת, בין ארגנטינה, ברזיל ואורוגוואי לבין פרגוואי. בעשור הבא, הגנרל חוליו ארחנטינו רוקה ביסס את השליטה של בואנוס איירס על הפמפס ואת הניצחון של האוניטריוס על הפדרליסטים אשר הפך למעשה את ארגנטינה למדינה מאוחדת תחת שלטון מרכזי עד ימינו אלה; ב-1880, רוקה היה לנשיא.

בשנים 1880 עד 1929 כלכלתה של ארגנטינה התפתחה, בעיקר בצמיחה של היצוא. הכלכלה הייתה מכוונת יותר ויותר ליצוא של מוצרים חקלאיים, בייחוד בשר וחיטה, ואילו הצמיחה של התעשייה המקומית נפגעה מיבוא של מוצרים תעשייתיים זולים. חשוב לא פחות מהביקוש למוצרים חקלאיים ארגנטינאים הייתה ההשקעה של הון זר.

בשנת 1884 הועבר חוק שהבטיח חינוך כללי, חופשי ולא-דתי לכל ילד.

בתקופה זאת, שבה מרבית האוכלוסייה לא ידעה קרוא וכתוב, שבה הייתה תקשורת מועטה ותחבורה מעטה בין המרכז לבין הפריפריה, היו חלקים רבים באוכלוסייה בלתי מעורבים לחלוטין בעשיה הפוליטית, ואלה שהיו מעורבים והשפיעו עליה היו מטבע הדברים השכבות היותר עשירות ומשכילות, בעיקר אלה אשר יכלו לעשות שימוש בהון שלהם על מנת להשפיע על הבחירות ועל נבחרי הציבור. ממשלתו של רוקה וגם הממשלות האחרות פעלו לפיכך בעיקר על פי האינטרסים של בעלי הקרקעות הגדולים.

בתחילת דרכה של המדינה תפסה מרבית האוכלוסייה את זהותה כחלק מהמארג של מדינות אמריקה הלטינית, על רקע השחרור הכללי של מרביתן משליטת ספרד ושיתופי פעולה ביניהן למטרה זאת. מתחילת המאה ה-20 בערך נוטה הלאומיות הארגנטינאית יותר ויותר לזהות את ארגנטינה עם אירופה וארצות הברית, במקום הזדהות עם שאר דרום אמריקה. ארגנטינה מסמנת את עצמה כמדינה אירופאית באופן מיוחד בתוך כלל היבשת, היא מקיימת קשר הדוק עם מדינות המערב, עיקר הסחר שלה הוא איתן, מתקיימות בה השקעות זרות רבות, והדבר משפיע על אורח החיים, על הבניה בערים הגדולות ועל התרבות, כולל חיי הלילה. השמרנים, אשר מנהיגיהם באו מקרב בעלי הקרקעות בעיקר, שלטו עד תקופה זאת בפוליטיקה הארגנטינאית, עד שב-1916 יריביהם הרדיקלים זכו בבחירות והשתלטו על הממשלה. עליית הרדיקלים נבעה מגלי ההגירה של המאה ה-19 אשר הביאו אל ארגנטינה אוכלוסייה משכילה, והקימו מרכזי פעילות וחברה בערים הגדולות, אשר היו מחוברים יותר אל הפוליטיקה והיו מרוחקים יותר משליטתם של בעלי הקרקעות, בניגוד לגאוצ'וס. הליברלים ביטאו את הלכי הרוח של אותן שנים באירופה ובארצות הברית של התרחבות הביטוי של שכבות האוכולוסיה והעמקת הדמוקרטיה, הם הדגישו את הבחירות החופשיות והמוסדות הדמוקרטיים, פתחו את הדרך בפני המעמד הבינוני הגדל של ארגנטינה, שאופיין בדרך כלל בהשכלה גבוהה יחסית ושצמח על רקע הצמיחה הכלכלית של אותן שנים.

בין דמוקרטיה לשלטון צבאיעריכה

בין 1930, השנה בה הצבא תפס לראשונה את השלטון, ל-1983 - השנה בה החלה התקופה הדמוקרטית הנמשכת עד היום; ארגנטינה התנדנדה בין דמוקרטיה לדיקטטורה צבאית, במשך 53 שנים.

העשור הידוע לשימצהעריכה

עשור זה (Década Infame) החל עם ההפיכה הצבאית בספטמבר 1930 בראשות הגנרל חוסה פליקס אוריבורו (José Félix Uriburu) שהדיח את הנשיא הרדיקלי איפוליטו איריגוז'ן (Hipólito Yrigoyen) שנבחר ב-1928.
עד 1943 שלטו נשיאים מושחתים בחסות הצבא.
בתקופה זו גם החלה מיושמת מדיניות כלכלית שהתבססה על יצור תחליפי יבוא [1].

נסיבות ההפיכהעריכה

בעקבות המהפכה הבולשביקית ב-1917, הוקמו בהשראת ברית המועצות מפלגות קומוניסטיות במדינות המתועשות וגם בכאלו שלא; ואף היו מספר נסיונות להפיכות קומוניסטיות באירופה שלא צלחו.
גם בארגנטינה החלה תסיסה שהתבטאה באקטיביזם של תנועות הפועלים שהחלו לצבור כח, והדבר הוביל להתנגשויות עם כוחות הבטחון והגורמים השמרניים בחברה - כולל תנועות פשיסטיות שקמו בהשראת מקבילותיהן האירופאיות באיטליה ובגרמניה. קמו ארגונים חמושים שבשיתוף פעולה עם כוחות הבטחון ושגרירות בריטניה היו מעורבים במספר מעשי טבח בפועלים מתקוממים.

במקביל החלו להיווצר במשק מונופולים מושחתים ששיתפו פעולה עם הנשיאים דאז ושיחדו אותם.

השפל הגדול בשנת 1929 השפיע גם על הכלכלה הארגנטינאית שהתבססה על יצוא, שהצטמצם בעקבות המשבר באירופה ובצפון אמריקה.
זה גרם לאבטלה וירידה בשכר, ולמתיחות חברתית. הפיכות צבאיות התרחשו על רקע המשבר הכלכלי והאקטיביזם של ארגוני העובדים גם במדינות נוספות באמריקה הלטינית.
הכנסיה הקתולית תמכה מצד אחד בזכות ההתאגדות של הפועלים, אך גם סייגה זאת בתמיכה בזכות הקניין הפרטי. רק ב-1931 גינה האפיפיור פיוס העשירי את הפשיזם.

איריגוז'ן ספג ביקורת בשל שימוש רב בצווים נשיאותיים להתערבות בנעשה בפרובינציות, ובשל מעשי רצח של אנשי אופוזיציה כולל אחד הסנטורים.

כשנבחר איריגוז'ן הרדיקלי לראשונה לנשיאות ב-1916, התפלגה מהמפלגה הרדיקלית קבוצה שהקימה את המפלגה הרדיקלית האנטי-פרסונלית (Unión Cívica Radical Antipersonalista), הם התמודדו נגדו בבחירות ב-1928 והפסידו, ומאז החלו לחפש דרך להדיחו והצטרפו לקואליציה בתמיכת הצבא (Concordancia - הסכמה, הרמוניה) ששלטה במהלך "העשור הידוע לשמצה" (1930-1943).

לכל אלו הצטרפה העתונות שחלק מראשיה תמך בהפיכה לא רק בכתב, אלא בקשר הדוק עם ראשי הצבא.

חוסה פליקס אוריבורו (1930-1932)עריכה

 
חוסה פליקס אוריבורו

בספטמבר 1930, חוסה פליקס אוריבורו עמד בראש כת צבאית שהדיחה את הנשיא הנבחר איריגוז'ן, והחל בכך שדרה של הפיכות צבאיות (ובעקבותיהן - דיקטטורות צבאיות) שליוו את ארגנטינה במהלך 53 השנים הבאות.
ימים ספורים לאחר מכן, בית המשפט העליון הכיר בו כנשיא לפי דוקטרינת השלטון בפועל, שתכשיר את הדיקטטורות הצבאיות גם בעתיד.

אוריבורו יצג הלכי רוח לאומנים וקתוליים שתמכו בשיתוף פעולה בין הסקטורים השונים (הממשלה, העובדים, המעסיקים); הלכי רוח ששגשגו החל משנות ה-1920 בארגנטינה.

אוריבורו הפקיד בידיו של המשורר לאופולדו לוגונס (Leopoldo Lugones) את ניסוח הכרזת ההפיכה, אולם ניסוחו נדחה כ"פשיסטי" על ידי מספר גנרלים שהחזיקו בדעות לאומיות-ליברליות.
בניגוד לנעשה באירופה, תפיסת השלטון נעשתה בידי הצבא, ולא בידי גופים מפלגתיים עממיים.

הוא ניסה לייסד מפלגה לאומית שאליה יצטרפו שאר המפלגות, חוץ מהרדיקלים (שתמכו בנשיא המודח איריגוז'ן) והסוציאליסטים; אולם לא הייתה לכך היענות.

גם נסיונו לקדם את מועמדו לתפקיד מושל פרובינציית בואנוס איירס נכשלה: באפריל 1931 נערכו הבחירות לתפקיד המושל, ולמרבה ההפתעה הרדיקלים ניצחו (עם תמיכת הסוציאליסטים).
מרבית השרים של אוריבורו התפטרו, אולם הוא ארגן מחדש את ממשלתו, ומינה מושל אחר במקום הנבחר.

זמן מה לאחר מכן פרצה התקוממות בקוריינטס שדוכאה מהר מאוד, אולם אריבורו ניצל זאת כדי לעצור את פעילות איגודי העובדים, לאסור על מינוי סוציאליסטים ותומכים של איריגוז'ן לכל תפקיד שהוא; ובהמשך - להתערב בבחירות לתפקידי מושלים, ולשנות את התוצאות כראות עיניו.

נסיונותיו של אוריבורו לקדם את תפיסת עולמו נכשלו, ובטרם העביר את השלטון ליורשו - האשים בכשלון את שיטת הבחירות בארגנטינה.

אגוסטין חוסטו (1932-1938)עריכה

 
אגוסטין פדרו חוסטו (Agustín Pedro Justo).

לאחר כשלונו של אוריבורו בחחשום חזונו הלאומי קתולי שיתופי [2] שלטו בשנים 132-1943 שלושה נשיאים מטעם הקונקורדיה - קואליציית מפלגות שהתנגדו לאיריגוז'ן המודח ותמכו באוריבורו; והראשון בתור היה אגוסטין חוסטו.

תקופה זו מזוהה כלכלית עם קידום תעשיית תחליפי היבוא, וכל זה על רקע המשבר הכלכלי הגדול במהלך שנות ה-1930.

המדינות שנפגעו מהמשבר הכלכלי נטו להגן על עצמן באמצעות מגבלות על היבוא, וכך נהגה גם בריטניה שסייגה זאת במתן הקלות למושבותיה.
ארגנטינה חתמה ב-1933 על הסכם שהעניק לבריטניה בלעדיות בטיפול ברשת מסילות הברזל ובתחוצים אסטרטגיים נוספים, בתמורה למתן הקלות לייצוא הבשר מארגנטינה אליה. סגן הנשיא אף הכריז שמבחינה כלכלית ארגנטינה היא חלק מהאימפריה הבריטית.
הסכם זה עורר התנגדות בקרב האופוזיציה והוא שנוי במחלוקת מבחינה הסטורית, על רקע מה שהצטייר כפגיעה בריבונות ארגנטינה.

המודל של תחליפי היבוא החליף את המדיניות הקודמת שבאופן מסורתי תמכה ביצוא מוצרים חקלאיים (ובעיקר בשר) בתמורה למוצרי יבוא שחסרו בארגנטינה.
המעבר לתמיכה בתחליפי יבוא, בעיקר באזור בואנוס איירס, נתמך על ידי ההגירה הפנימית דאז: מהכפרים לערים, ומהפרובינציות לבואנוס איירס.

הרדיקלים הודרו לחלוטין מהשלטון באמצעות זיופי בחירות והתנכלויות של השלטון.
זה הוביל להקצנה לאומנית בקרב הרדיקלים, דבר שיבוא לידי ביטוי באיגודי העובדים בעשור הבא, כל זה בהנהגתו של מושל קורדובה אמדאו סבטיני (Amadeo Sabattini).

איגוד העובדים הגדול, ה-CGT (קונפדרציית העבודה הכללית, Confederación General del Trabajo) שנוסדה ב-1930, החלה להוות מוקד לתסיסה ולאידאולוגיה לאומנית סיציאליסטית.

גם בקונגרס נוצרה אופוזיציה משמעותית לנשיא חוסטו, ואחד הסנטורים נרצח בעקבות ביקורתו על ההסכם עם בריטניה.

רוברטו אורטיס (1938-1942)עריכה

 
רוברטו אורטיס.

חיימה חררדו רוברטו מרסלינו מריה אורטיס (Jaime Gerardo Roberto Marcelino María Ortiz), מהרדיקלים שהתנגדו לאיריגוז'ן, היה נשיא ארגנטינה כשפרצה מלחמת העולם השנייה.
הוא נקט במדיניות נטרלית, שנמשכה עד שהיה ברור שמדינות הציר עומדות בפני תבוסה. במהלך נשיאותו ארגנטינה הייתה מעורבת בהשכנת שלום בין פרגוואי ובוליביה בעקבות מלחמת הצ'אקו.

רמון קסטיז'ו (1942-1943)עריכה

 
רמון קסטיז'ו.

רמון אנטוניו קסטיז'ו (Ramón Antonio Castillo), סגנו של אורטיס, החליף אותו בשל מחלתו, עד שהודח בשנת 1943.

במהלך נשיאותו הופעלו לחצים על ידי ארצות הברית שארגנטינה תכריז מלחמה נגד גרמניה, ודבר זה קרה לבסוף רק במרץ 1945 כשמפלתה של גרמניה הפכה לבלתי נמנעת.

ב-1943 הודח קסטיז'ו בידי כת של קצינים, בינהם חואן דומינגו פרון - מהדמוניות המשפיעות ביותר בארגנטינה ב-30 השנים הבאות עד לפטירתו, אך גם לאחר מכן.
עד 1944 הם שימשו בתפקיד מספר חודשים לסירוגין

תביעת הבעלות על אנטארקטיקהעריכה

ב-1939 ארגנטינה הקימה באופן זמני את המועצה לענייני אנטארקטיקה, שהפכה כעבור שנה לקבועה; כדי לסייע לנורבגיה; ותפקידה היה מחקרי.
ב-1940 צ'ילה הכריזה על תביעותיה הטריטוריאליות באנטארקטיקה. ארגנטינה מחתה על כך, ובהמשך תבעה אף היא שטחים לעצמה.
ב-1942 ארגנטינה הניפה שם את דגלה באופן סמלי לציון מימוש בעלותה. בתגובה אוניה בריטית הסירה את הדגל הארגנטינאי, והניפה את הדגל הבריטי, וזמן קצר לאחר מכן ארגנטינה הסירה את הדגל הבריטי.
עד היום, ארגנטינה מציגה במפות שלה את השטח שהיא תובעת לעצמה באנטרקטיקה, וכן את איי פוקלנד שבשליטת בריטניה.

שובה של הדמוקרטיהעריכה

התבוסה במלחמת פוקלנד אילצה את המשטר הצבאי להכריז על בחירות כלליות ללא הגבלות ב-1983, וכך החלה תקופה רציפה בת מספר עשורים עד כה, של שלטון דמוקרטי, בו השליט מתחלף באופן חופשי - כולל העברת התפקיד בין נשיאים ממפלגות יריבות.
המערכת הדמוקרטית התייצבה, ראשי המשטר הצבאי הועמדו לדין על הפרת זכויות האדם, וארגנטינה נכנסה לתקופת הגלובליזציה, הקימה את המרקוסור, והתמודדה עם המשבר הכלכלי בשנים 2001-2002.

ראול אלפונסין (1983-1989)עריכה

 
ראול אלפונסין

ב-30 באוקטובר 1983 נערכו הבחירות בהן זכה מועמד הרדיקאלים ראול ריקרדו אלפונסין (Raúl Ricardo Alfonsín) עם 51%, לעומת 40% לנציג הפרוניסטים.

המדיניות כלפי הפרת זכויות האדםעריכה

אלפונין הורה לשפוט את ראשי המשטר הצבאי למעט האחרונים שהעבירו את ארגנטינה חזרה לדמוקרטיה, וכן את ראשי ארגוני הגרילה משנות ה-1970.
הוקמה ועדת חקירה שפרסמה דוח תחת הכותרת "לעולם לא עוד" (Nunca más) שתיעדה את הפרות זכויות האדם, וניסתה לברר מה עלה בגורלם של עשרות אלפי הנעלמים.
ראשי השלטון הצבאי נדונו לתקופות מאסר שונות, שהחמורות בינהן הגיעו למאסר עולם; זאת בניגוד למדינות אחרות שעברו לשלטון דמוקרטי בסוף המאה ה-20 ושבהן המעבר כלל חנינה לראשי המשטרים הקודמים.
יחד עם זאת, בשל התקוממויות הצבאיות בשנים 1987-1990, הוגבלו ההליכים המשפטיים וחלק מהנאשמים לא נשפטו. חנינות אלו בוטלו ב-2003.

המדיניות הכלכליתעריכה

במהלך שנות הדיקטטורה הצבאית החוב החיצוני של ארגנטינה גדל מ-7.7 מיליארד דולר ל-45 מיליארד דולר, ועם זה אלפונסין היה צריך להתמודד.
כתוצאה מכך החלה האינפלציה לעלות, ואלפונסין יזם תוכנית לאומית בשיתוף המעסיקים הגדולים במשק בשם "תוכנית אאוסטרל" (Plan Austral התוכנית הדרומית), שהצליחה לבלום את האינפלציה, אך לא לפתור את הבעיות המבניות במשק.
הקפאת השכר הובילה אותו לעימות עם ארגוני העובדים המזוהים עם האופוזיציה הפרוניסטית, ולאחר שורת שביתות - הוא נכנס למשא ומתן איתם והגיע לפשרה שהתבטאה בחוק חדש שהחליף את החוק מימי הדיקטטורה שהגביל את כוחם של הארגונים.

אלפונסין העניק אוטונומיה לאוניברסיטאות, זו שניטלה בשנות ה-1960 על ידי השלטון הצבאי, וקידם חוקים חברתיים שנועדו להקטין את האנאלפביתיות, להבטיח תזונה נאותה, ולאפשר גרושים.

בתחום מדיניות החוץ אלפונסין חתר ליישוב המחלוקות עם שכנותיה של ארגנטינה, ובעיקר עם צ'ילה שהמחלוקת איתה לגבי מיקום הגבול בארץ האש הובילה אותן אל סף מלחמה ב-1978. בתיווכו של האפיפיור הושג הסכם ידידות בין שתי המדינות שפתר את המחלוקת הטריטוריאלית, ושזכה לתמיכה גורפת בקרב האוכלוסיה.

בברזיל, שגם איתה היחסים היו מעורערים - עוד מהימים שהיו מושבות של ספרד ופורטוגל, הוחזרה הדמוקרטיה זמן קצר לאחר ארגנטינה - ב-1985, והדבר הוביל לפגישה וחתימת הסכם בין מנהיגי שתי המדינות; הסכם שהוביל בהמשך להקמת המרקוסור יחד עם אורוגוואי ופראגוואי שגם בהן הושבה הדמוקרטיה.

היפראינפלציהעריכה

לקראת סוף שנות ה-1980 האינפלציה הרקיעה שחקים, ורמת העוני הגיע לרמת חסרת תקדים של קרוב ל-50%.
במציאות זו נערכו הבחירות לנשיאות בהן זכה קרלוס מנם נציג מפלגת האופוזיציה הפרוניסטית.
אלפונסין שנותאו לו מספר חודשים לסיום התפקיד, העדיף להתפטר ולהעביר את השלטון למנם מוקדם מהמתוכנן תוך שהוא מטיח האשמות ביריביו, ומותיר גל של שמועות לגבי נסיבות התפטרותו.

קרלוס מנם (1989-1999)עריכה

 
קרלוס מנם

קרלוס סאול מנם (Carlos Saúl Menem) היה נשיא ארגנטינה מיולי 1989 ועד דצמבר 1999 בשתי קדנציות נשיאותיות, כנציג הפרוניסטים.
הוא משל במהלך סיום המלחמה הקרה והתפרקות ברית המועצות, ותחילת עידן הגלובליזציה; וניהל מדיניות כלכלית נאו ליברלית בהתאם לעקרונות קונצנזוס וושינגטון; והוביל את תהליך ההפרטה והפחתת הרגולציה הגדול באמריקה הלטינית.

הנשיאות הראשונה של מנם (1989-1995)עריכה

התפרצותה של היפר אינפלציה בשנת 1990 ופרשת שחיתות סביב הקמת מפעל של Swift Armour S.A שעלולה הייתה לפגוע ביחסי ארגנטינה - ארצות הברית, הובילה למינויו של שר החוץ דומינגו פליפה קוואז'ו (Domingo Felipe Cavallo) לתפקיד שר הכלכלה.

מדיניות כלכליתעריכה

קוואז'ו נקט בשלושה צעדים עיקריים:

  • קיבוע שאר החליפין ביחס לדולר.
  • הקפאת פרעון החוב הפנימי למשך 10 שנים.
  • ליברליזציה של שוק העבודה.

כל זה הוביל ליסוף המטבע המקומי [3], ולהגדלת החוב החיצוני פי שניים ויותר.

בשנת 1991 הוקם המרקוסור - השוק המשותף הדרום אמריקאי, שהוביל להגדלת הסחר בין המדינות החברות בו, ובמקרה של ארגנטינה - בעיקר עם ברזיל.

הפרטותעריכה

בין 1990 ו-1994 הופרטו כל החברות הממשלתיות הגדולות: הרכבות, הדלק, התקשורת, הדואר, הטלוויזיה, ואף קרנות הפנסיה.

חנינותעריכה

מנם המשיך במדיניות החנינות למוערבים בפשעים נגד האנושות במהלך המשטר הצבאי בארגנטינה (1976–1983), כולל אנשי צבא וחברי החונטות שנשפטו ב-1985, ולוחמי גרילה. בסה"כ 1200 איש זכו לחנינה.
חנינות אלו קוממו ארגוני זכויות אדם, והן בוטלו לבסוף ב-2003.

פיגועי טרורעריכה

בשנים 1992 ו-1994 התרחשו הפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה והפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה בהתאמה, ונהרגו בהם מעל 100 איש.
רבים, ובינהם הנשיא מנם, הועמדו לדים ב-2015 בשל שיבוש מהלכי משפט.

בשנת 1995 פוצץ מפעל צבאי כדי להסתיר מכירת נשק לקרואטיה ואקוודור (שבה מנם הורשע).

הסכם אוליווסעריכה

מבשנת 1995, מנם ואלפונסין חתמו על הסכם אוליווס (Pacto de Olivos) לביצוע רפורמה בחוקה שהתקבלה 40 שנה קודם לכן - בתקופת הדיקטטורה הצבאית.

בהמשך השנה מנם נבחר עם 50% תמיכה בסיבוב הראשון.

הנשיאות השניה של מנם (1995-1999)עריכה

קריסת המצב החברתיעריכה

המצב החברתי התדרדר ושכבות נרחבות נפגעו מכך. האבטלה עמדה כל הזמן על רמה דו ספרתית, ורק ב-2006 היא ירדה לרמה חד ספרתית. חלק גדול מהמועסקים עבדו מבלי לדווח.
עסקים רבים קרסו ואיתם רמת התצרוכת.
במקביל, רמת הפשיעה עלתה במאות אחוזים במהלך תקופתו של מנם.

ארגוני העובדים הכריזו על שביתות כלליות מספר פעמים במהלך נשיאותו של מנם. ארגוני הגימלאים היו הראשונים ללמות בדרך של חסימות שבועיות של כבישים, והצטרפו אליהם בהמשך גם ארגוני העובדים.
שני מקרי מוות של מפגינים ב-1995 וב-1997, לראשונה מאז נפילת הדיקטטורה הצבאית, ציינו את עליית המדרגה בדיכוי המחאות.

העתון קלארין הפך לתאגיד ששלט גכתבי עת, תחנות טלוויזיה ורדיו, אתרי אינטרנט, ועוד. הם השתלטו על גופים מתחרים ובכך הפכו למונופול בתחום העתונות ומנעו תחרות.

ב-1998 מנם הוזמן לנאום בפני קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי, כהערכה למדינותו הכלכלית.
בשעה שהמשבר הכלכלי בארגנטינה העמיק והפך למיתון שנמשך 4 שנים, ארה"ב העניקה לה מעמד של בעלת ברית עיקרית שאינה בנאט"ו, היחידה עד אז מאמריקה הלטינית.

ב-1999 נערכו הבחירות לנשיאות, וזכה בהם פרננדו דה לה רואה (Fernando de la Rúa) שגיבש קואליציה שבראשה עמדו הרדיקאלים.

פרננדו דה לה רואה (1999-2001)עריכה

 
פרננדו דה לה רואה

פרננדו דה לה רואה (Fernando De la Rúa) החל את כהונתו כנשיא בדצמבר 1999, כנציג קואליציית מפלגות שבמרכזה המפלגה הרדיקלית ושחלקו מעט מהמשותף בינהן. כתוצאה מזה נוצרו חיכוכים פנימיים שהובילו להחלשותו של דה לה רואה.

המשך קיבוע שער החליפיןעריכה

בניגוד ליריבו במסע הבחירות, הפרוניסטי אדוארדו דואלדה (Eduardo Duhalde), שתמך בנטישת הצמדת הפסו לדולר; דה לה רואה התנגד לכך.
כתוצאה מהחוב החיצוני הגבוה ודרישות קרן המטבע הבינלאומית, הוא נאלץ לבצע התאמות תקציביות: העלאת מיסים, הקטנת משכורות, ופגיעה בקצבאות. נסיון של השלטון לשחד סנטורים שיתמכו בחוק שיאפשר הרעה בתנאי העבודה, הוביל להתפטרותו סגן הנשיא צ'אצ'ו אלוורס (Chacho Álvarez) ולפיצול בקואליציית המפלגות.

המשבר בשנת 2001עריכה

בדצמבר 2000, בשל אי יכולתה לעמוד בתשלומי הריבית על החוב החיצוני, סוכם עם קרן המטבע הבינלאומית על מתן כ-40 מיליארד דולר הלוואות לארגנטינה, בתמורה לליברליזציה והרעת תנאי ההעסקה בשוק העבודה. קיצוץ בתקציב, והעלאת גיל הפרישה.
החל מפברואר 2001 החלה זרימה של כסף אל מחוץ למדינה, המצב הכלכלי הורע, וסגן הנשיא נאלץ להתפטר. גם זה שהחליף אותו התפטר בשל המחאות בעקבות קיצוץ תקציב החינוך שהוא הציע.

במרץ 2001 התמנה דומינגו קוואז'ו (Domingo Cavallo) לשר הכלכלה. קוואז'ו טיפל ב-1982 בחוב החיצוני של ארגנטינה; ובשנות ה-1990, כשר בממשלתו של קרלוס מנם היה בין יוזמי מדיניות הקפאת שער החליפין. קוואז'ו הוביל תוכנית קיצונית של אפס גרעון תקציבי. בשנת 2014, בתקופתה של כריסטינה קירשנר הוא הועמד למשפט על כך.

באוקטובר נערכו הבחירות לרשות המחוקקת, בהן זכו הפרוניסטים - יריביו של דה לה רואה, כולל 25% שהביעו את מחאתם בהטלת פתקים לבנים.
כך נותר הנשיא ללא תמיכה מקואליציית המפלגות מחד, וללא תמיכת הקונגרס מאידך גיסא.

בדצמבר 2001, בעקבות הפסקת התמיכה של קרן המטבע הבינלאומית, דה לה רואה (הנשיא) וקוואז'ו (שר הכלכלה) פרסמו שורת צעדי חירום כלכליים שכללו הגבלות על משיכת מזומנים (כדי לשלוט טוב יותר בכלכלה דרך המערכת הבנקאית), וזאת בשעה שקרוב ל-45% מהעובדים במשק קיבלו כך את שכרם באופן לא חוקי.

באמצע דצמבר החל גל של מהומות בערים רבות ברחבי ארגנטינה, ובשכונות המצוקה החלו לבזוז חנויות.
הממשלה האשימה את הפרוניסטים בארגון המהומות. לאחר מספר ימי מהומות בהם נהרגו 7 מהמשתתפים בידי כוחות הבטחון ובעלי חנויות, הודיע דה לה רואה בשידור טלוויזיה על הטלת עוצר. בתגובה, מיליוני ארגנטינאים פתחו ב-"קסרולאסו" (Cacerolazo) - חבטו בסירים מהמרפסות וברחובות בתור מחאה רועשת, ומול הבית הוורוד המפגינים דרשו מהנשיא להתפטר, תוך שהם משמיעים את הסיסמה שתהפוך בהמשך לתנועת מחאה - "שילכו כולם (לעזאזל)" (¡qué se vayan todos!). עוד באותו הלילה התפטר שר הכלכלה קוואז'ו.

למחרת נמשכו המהומות, ובהתנגשויות בפלאסה דה מאז'ו נהרגו 9 אזרחים ומאות נפצעו.
דה לה רואה נשא אחר הצהריים נאום בו קרא לאחדות לאומית, הציע לפרוניסטים לשתף פעולה, ושעות ספורות לאחר מכן התפטר מתפקידו ועזב במסוק את ארמון הנשיאות.

אי יציבות פוליטית (2001-2003)עריכה

5 נשיאים ב-10 ימיםעריכה

עם התפטרותו של דה לה רואה מהנשיאות, קיבל את התפקיד באופן זמני הנשיא הפרוניסטי של הסנאט רמון פוארטה (Ramón Puerta).
ב-23 בדצמבר 2001 התכנסה האספה המחוקקת ומינתה לתקופה של 90 יום את אדולפו רודריגס סאה ( Adolfo Rodríguez Saá), פרוניסט אף הוא ומושל סן לואיס עד אז, עד לעריכת בחירות וכניסתו לתפקיד של הנשיא הבא. בנאומו בפני הקנגרס הכריז על השעיית פרעון חובות החוץ של ארגנטינה.

ב-28 בדצמבר התחדשו הפרות הסדר תחת הסיסמה "שילכו כולם (לעזאזל)" (que se vayan todos), והמפגינים פרצו לקונגרס וגרמו בו לנזק. בעקבות כך הממשלה התפטרה, ובעקבותיה גם סאה התפטר לאלתר בנאום טלוויזיוני מסן לואיס. כעבור מספר דקות גם רמון פוארטה התפטר.

הדבר יצר בעיה חוקתית מכיוון שלא היה ברור מי אמור לקבל את התפקיד, ולפיכך סאה נאות להמתין עד שתתכנס האספה המחוקקת ותמנה לתפקיד באופן זמני את נשיא בית הנבחרים אדוארדו קמאניו (Eduardo Camaño) ב-31 בדצמבר.

הנשיאות הזמנית של אדוארדו דואלדהעריכה

 
אדוארדו דואלדה

ב-1 בינואר 2002 התכנסה האספה המחוקקת, קיבלתה את התפטרותו של סאה, ומינתה את הסנטור הפרוניסטי אדוארדו דואלדה (Eduardo Duhalde) לנשיאות עד לתום הקדנציה של דה לה רואה; והוא הושבע עוד באותו היום.

ימים ספורים לאחר מכן דואלדה פירט את צעדי החירום הכלכליים: שער הדולר נוייד תוך ביצוע פיחות, בוטלה ההצמדה לדולר כולל של חשבונות הבנקים שבעליהם הפסידו חלק גדול מכספם; ובמקביל צעדים חברתיים שנועדו לטפל בשיעורי העוני הגבוהים.

באפריל הממשלה התפטרה עקב חילוקי דעות לגבי התוכנית הכלכלית. שר הכלכלה החדש רוברטו לוואניה (Roberto Lavagna) הודיע ששער החליפין ימשיך להיות נייד (בהתאם להמלצת קרן המטבע הבינלאומית) וגם ההגבלות על החשבונות הבנקאיים.

אחוז העניים גדל משמעותית בעקבות המשבר הכלכלי: מ-40% באוקטובר 2001 ל-54% באוקטובר 2002;
כאשר במספר מקומות נוצרו מוקדי עוני עמוקים שהגיעו ליותר מ-70%.
בבואנוס איירס המצב היה טוב יחסית עם 20% עניים. נוצר חשש בינלאומי ליציבות ארגנטינה, וראש הכנסייה הקתולית חורחה ברגוליו (Jorge Bergoglio, לימים האפיפיור פרנסיסקו) פנה בקריאה דרמטית לאזרחים והביע את חששו מהתפרקותה.

למרות מספר הצלחות, ארגנטינה לא עמדה בדרישות קרן המטבע הבינלאומית, ולכן לא זכתה לעזרתה.

בסוף 2002 ובתחילת 2003 הוסרו ההגבלות מעל החשבונות הבנקאיים, והמערכת הפיננסית התייצבה וחזרה לפעילות נורמלית.

ב-26 ביוני פרצו באבז'אנדה מהומות על רקע מחאה חברתית, שהובילו למותם של שניים ולפציעתם של 33 בשל ירי של כוחות הביטחון.

דואלדה הקדים את הבחירות והכריז שאין בכוונתו להתמודד.

בני הזוג קירשנר (2003-2015)עריכה

 
נסטור קירשנר
 
כריסטינה פרננדס דה קירשנר

בני הזוג נסטור קירשנר (Néstor Kirchner, 2003-2007) וכריסטינה פרננדס דה קירשנר (Cristina Fernández de Kirchner, 2007-2015) היו נשיאי ארגנטינה מטעם הפרוניסטים במשך 12 שנים בתחילת המאה ה-21.

נסטור קירשנרעריכה

בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות, באפריל 2003, זכה הנשיא לשעבר קרלוס מנם במקום הראשון עם 24% מהקולות, לעומת נסטור קירשנר שזכה רק ב-22%; אולם מכיוון שהעריך שיפסיד בסיבוב השני הוא העדיף לוותר על ההתמודדות ונסטור קירשנר נבחר ונכנס לתפקידו במאי.

הוא השאיר בתפקידו את שר האוצר של קודמו אדוארדו דואלדה, והמשיך באותה מדיניות כלכלית: קניית מט"ח על ידי הבנק המרכזי כדי לפחת את המטבע ולתמוך בכך ביצוא, ולעודד את הצמיחה שעמדה על כ-10% (תמ"ג). הוא פרע את החוב לקרן המטבע הבינלאומית, ופתח לאחר מכן במשא ומתן לגבי אגרות החוב שלא נפרעו בעת המשבר הכלכלי ב-2001.

נסטור קירשנר קידם נושאים בתחום זכויות האזרח ופעל להעמדתם לדין של מנהיגי הדיקטטורות בשנות ה-1970, שהנשיא לשעבר ראול אלפונסין חנן. צעד זה גרר ביקורת מקרב חוגי הימין שראו בו פגיעה בפיוס הלאומי שניסו לקדם בעבר.
על פי צו נשיאותי מיוני 2003, כל מועמד לתפקיד שופט בבית המשפט העליון היה עובר תקופת ביקורת בת שלושה חודשים בה ניתן היה להעלות הסתייגויות לגביו, ובנוסף - הסנאט היה צריך לאשר אותו ברוב של 2/3.

יחד עם מנהיגים סוציאליסטים נוספים מאמריקה הלטינית הוא פעל נגד ההגמוניה של ארצות הברית ונגד אזור הסחר החופשי שהיא רצתה לקדם לתועלתה. בין המנהיגים: לואיז אינסיו דה סילבה (לולה) (ברזיל), טאבארה ואסקס (אורוגוואי), אוו מוראלס (בוליביה), מישל בצ'לט (צ'ילה), רפאל קוראה (אקוואדור), והוגו צ'אווס (ונצואלה).

ביולי 2003, ארגנטינה וצ'ילה החלו לשתף פעולה בהקמת בסיסים שטחים באנטארקטיקה עליהם הן תובעות בעלות, גם כביטוי של שכנות טובה נוכח חילוקי דעות בעבר על קו הגבול בפטגוניה, וגם כדי להצר את צעדיה של הממלכה המאוחדת שגם לה היו תביעות ומאחזים.

בשנת 2004 פרץ סיבסוך בין ארגנטינה ואורוגוואי בעקבות הקמת שני מפעלים על גדות נהר אורוגוואי (המפריד בין שתי המדינות), בצידו האורוגוואי. פשרה הושגה רק לאחר פנייה של ארגנטינה לבית הדין הבינלאומי בהאג ותיווך של חואן קארלוס (מלך ספרד).

בבחירות ב-2005 לתפקידי מושלים וסנטורים נותר קרע בתנועה הפרוניסטית בין נסטור קירשנר ואדוארדו דואלדה כשכל אחד מהם מריץ את אשתו לתפקיד סנטורית: צ'יצ'ה דואלדה נבחרה לסנטורית של פרובינציית בואנוס איירס, וכריסטינה קירשנר לסנטורית של העיר בואנוס איירס.

נסטור קירשנר הירבה לפרסם צווים נשיאותיים, במקום להתמודד עם הקונגרס ולקדם דרכו חוקים - כמקובל.

כדי להילחם באינפלציה, הממשלה הפעילה פיקוח על מחיר הבשר ומצרכים אחרים והטילה מגבלות על היצוא[4], והאינפלציה הרשמית נעה סביב 10%. יחד עם זאת נשמעו טענות שמדובר באינפלציה כבושה, ושהנתונים הרשמיים מוטים והאינפלציה גבוהה בהרבה.

במחצית הראשונה של 2007 הייתה סדרת שערוריות סביב קשרים לא חוקיים של פוליטיקאים בכירים עם חברת הבנייה השוודית סקנסקה וכסף מזומן ממקור מפוקפק שנמצא בידי שרת הכלכלה פליסה מיסלי (Felisa Miceli) שהתפטרה מתפקידה.

כריסטינה פרננדס דה קירשנרעריכה

בבחירות הנשיאותיות ב-2007 זכתה כריסטינה אליזבת פרננדס דה קירשנר (Cristina Elisabet Fernández de Kirchner) עם 45% תמיכה בסיבוב הראשון, לעומת מועמד קואליציית הראדיקלים שזכה בחצי מזה; והיא נכנסה לתפקידה בדצמבר, ובכך הייתה לאשה הראשונה שהגיעה לתפקיד זה בארגנטינה.

בתחילת 2008 היא העלתה ב-20% את תעריפי התחבורה הציבורית (אוטובוסים, רכבות, רכבות תחתיות) שלא הועלו מאז 2001, ושמומנו בעזרת סובסידיות.

במרץ 2008 פרצה שביתה של הארגונים החקלאיים במחאה על הצעדים להגבלת היצוא שפרסם שר הכלכלה מרטין לוסטו (Martín Lousteau), שנמשכה מעל 4 חודשים עד חודש יולי.

לאחר מכן פרץ סכסוך בין הממשלה לתאגיד התקשורת של קלארין (Clarín) לגבי חופש הביטוי מצד אחד, והמונופול של התאגיד מאידך גיסא.
בתחילת 2009 פורסם חוק העוסק ברישוי תחנות רדיו וטלוויזיה שהחליף חוק קודם מתקופת הדיקטטורה הצבאית, ושגרר חילוקי דעות חוצי גבולות פוליטיים, וכן קשיים חוקתיים שמנעו את ישומו המלא.

עם פרוץ המיתון הגדול ב-2008, כריסטינה קירשנר נקטה במדיניות כלכלית אנטי מחזורית, נתנה אשראי לחברות ועובדים, עודדה את התעשייה המקומית, ותעשיית הרכב אף קבעה שיא תפוקה ב-2011.

באוקטובר 2008 כריסטינה קירשנר קידמה רפורמה במערכת הפנסיה הציבורית שהונהגה בימי קרלוס מנם, ומקובל לראות ברפורמה שלה את אחד השינויים המרכזיים במהלך 12 שנות שלטונם של בני הזוג קירשנר.

הנשיאה פירסמה באוקטובר 2009 צו לגבי קצבאות הילדים, ויחד עם צעדים נוספים להגדלת קצבאות הזקנה ולשיפור הביטחון הסוציאלי, עלתה רמת החיים ומעמד הביניים הכפיל את עצמו במהלך שלטונם של הקירשנרים.

בשנת 2010 ארגנטינה ציינה 200 שנה למהפכת מאי 1810, בה המשנה למלך ספרד הודח מתפקידו והשלטון עבר לידי החונטה הראשונה (La Primera Junta) שייצגה את תושבי בואנוס איירס [5].

ביולי אושר חוק הנישואים השוויוניים שהתיר נישואים של בני אותו מין, הראשון מסוגו באמריקה הלטינית. מאוחר יותר, בשנת 2012, אושר חוק המאפשר ניתוחים לשינוי מין במימון המדינה.

באוקטובר אותה שנה נפטר מדום לב הנשיא לשעבר ובעלה של הנשיאה המכהנת - נסטור קירשנר.

באוקטובר 2011 נערכו הבחירות לנשיאות, וכריסטינה קירשנר זכתה ברוב מוחץ של 54%, כשסגנה הוא אמאדו בודו (Amado Boudou) ששימש עד אז כשר הכלכלה, וזה שהוביל את הרפורמה בפנסיה.

במהלך הקדנציה השנייה שלה היא החזירה את השליטה ב-YPF (חברת הדלק הגדולה בארגנטינה) לידי המדינה, באמצעות הלאמה של 51% ממניותיה.

בסוף 2011, נוצר קרע עם הוגו מויאנו (Hugo Moyano) מזכ"ל ה-CGT (ארגון העובדים הגדול במדינה) שהעביר את תמיכתו לאופוזיציה. במקביל, החלו להתרבות הפגנות הרחוב של האופוזיציה נגד הממשלה, שהתארגנו דרך הרשתות החברתיות.

כריסטינה קירשנר הסלימה את המתיחות עם הממלכה המאוחדת סביב נושא השליטה באיי פוקלנד, אסרה על יצוא סחורות מנמלי ארגנטינה לאיים, וגייסה את תמיכת מדינות אמריקה הלטינית לצידה. ראש ממשלת בריטניה דייוויד קמרון נשאר איתן בדעתו שעל עתיד האיים יחליטו תושביהם. הילארי קלינטון, אז שרת החוץ של ארצות הברית, ניסתה לתווך בין הצדדים ולהוריד את המתח.

עם התפטרותו של האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר מתפקידו בפברואר 2013, נבחר חורחה מאריו ברגוליו (Jorge Mario Bergoglio) - עד אז הארכיבישוף של בואנוס איירס, לתפקיד האפיפיור תחת הכינוי פרנציסקוס, והוא האפיפיור הראשון מיבשת אמריקה. לאחר בחירתו נערכה סדרת פגישות בינו לבין נשיאת ארגנטינה.

עם סיום כהונתה של כריסטינה קירשנר וכניסתו לתפקיד של מאוריסיו מאקרי בדצמבר 2015, הוא פרסם מסמך באנגלית שנועד לעודד השקעות זרות בארגנטינה, ושיותר משהו לימד על תוכניותיו לעתיד הוא לימד על הישגי הזוג קירשנר. בין היתר ציין מאקרי את רמת האוריינות הגבוהה, מספר האקדמאים, מדד ג'יני הנמוך, גודלה של הכלכלה והתוצר לנפש ביחס למדינות אמריקה הלטינית האחרות, שיעור האבטלה הנמוך, תשתית התחבורה (נמלים, נמלי תעופה, רכבות), שיעור חוב חיצוני נמוך, וכו'. בצד ההישגים היו טענות על רמת השחיתות - כולל שלה אישית והרכוש הרב שצברה, הניסיונות לשנות את החוקה כך שתוכל להיבחר בשלישית, והאשמות בשיתוף פעולה עם איראן בטיוח חקירת הפיגוע הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה (1994), כולל חיסולו של התובע הכללי אלברטו ניסמן בינואר 2015 שעמד לפרסם את ממצאיו (לגבי הפיגוע ולגבי טיוח החקירה). מחאה של ממשלת ישראל הובילה לתקרית דיפלומטית בין שתי הממשלות בשל מה שנתפס על ידי ארגנטינה כהתערבות בענייניה הפנימיים. לאחר כניסתו של מאקרי לתפקיד, נפתחה חקירה משפטית לגביה.

מאוריסיו מאקרי (2015-2019)עריכה

 
מאוריסיו מאקרי

לאחר שתי קדנציות של כריסטינה קירשנר [6] , בבחירות לנשיאות ב-2015, מאוריסיו מאקרי קיבל 34% בלבד מהקולות בסיבוב הראשון, אך בשני זכה ברוב של 51% את מועמד הפרוניסטים - דניאל סיולי (Daniel Scioli), ונכנס לתפקידו בדצמבר.

מאקרי יצג קואליציה של הראדיקלים ושל מפלגות מהמרכז-ימין, אך לא השתייך בעצמו לאף אחת משתי המפלגות הגדולות (הרדיקאלים והפרוניסטים), בניגוד לכל הנשיאים מאז שובה של הדמוקרטיה ב-1982. בנסף, הוא היה הראשון שנכנס לתפקיד בשעה שמתנהל נגדו הליך משפטי בשל מעקב לא חוקי אחר אזרחים במהלך כהונתו כמושל.

מאקרי בא ממשפחה עשירה והיה הבעלים של תאגיד מאקרי (Grupo Macri), מהגדולים במשק הארגנטינאי. בשמונה השנים הקודמות לבחירתו כנשיא, שימש כמושל העיר בואנוס איירס [7]. , הוא למד בארצות הברית ושלט היטב באנגלית - בניגוד לרוב נשיאי ארגנטינה שקדמו לו.

הוא נבחר לאור הבטחותיו להוריד את העוני והאינפלציה, לקדם כלכלה ליברלית, ולהביא גשם של השקעות זרות במשק.

בחודשיים ראשונים לנשיאותו הוא קיבל באופן חד צדדי שורת החלטות שחייבו הסכמה של הסנאט, וביניהן מינוי שני שופטים לבית המשפט העליו, וביטול רגולתיות בתחום התקשורת. הוא ביצע ליברליזציה של הדולר - צעד שהוביל לפיחות חד של כ-40%, העלה את תעריפי החשמל ב-500% למחירם הריאלי, ביטל את המכסים על היצוא (שנועדו להבטיח אספקת מזון זולה לתושבי ארגנטינה), נטל הלוואה של 5 מיליארד דולר, הגדיל את הסיוע לבואנוס איירס (בה שימש קודם כמושל ושרמת החיים בה הייתה גבוהה מאשר בפרובינציות), והישעה את פעילותה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
צעדים אלו גררו מחאות ושביתות של ארגוני העובדים.

ב-9 ביולי 2016 ארגנטינה ציינה 200 להכרזת עצמאותה בטוקומן, בנוכחותם של מאקרי ושל חואן קרלוס הראשון, מלך ספרד.

באוקטובר 2017, במחצית הקדנציה הנשיאותית של מאקרי, נערכו בחירות חלקיות לקונגרס, בהן הופגנה תמיכה עקיפה בו. יחד עם זאת, מייד לאחר מכן הוא פרסם תוכנית לרפורמה משולשת בתקציב, בשוק העבודה ובתחום הביטחון הסוציאלי; שגררה הפגנות מחאה שפגעו בתדמיתו.
סיכום המחצית העלה שכמובטח נעשו אמנם מספר צעדים לליברליזציה של המשק, אך לא בצורה משמעותית. בהמשך המטבע החל לרדת מערכו כתוצאה מהליכים דומים במטבע הברזילאי, וזה היה מבוא למשבר כלכלי בו הפסו הארגנטינאי פוחת ביותר מ-100% תוך שנה, נוצר מיתון, השכר ירד והעוני עלה; וארגנטינה נאלצה לפנות לקרן המטבע הבינלאומית בבקשת סיוע.

במחצית השנייה של 2019 שוב היה פיחות של כ-25%, כתוצאה מהאינפלציה הגואה התייקרו מצרכי היסוד ונוצר חשש לרעב בקרב השכבות החלשות. כתוצאה מכך שר השיכון התפטר.
בנוסף התברר שרוב הגידול בחוב החיצוני (ההלוואות ממדינות זרות שממשל מאקרי נטל), מעל 100 מילון דולר, שימש לבריחת הון ולתשלומי ריבית [8].
באוגוסט ארגנטינה נאלצה לא לפרוע חלק מחובותיה.

בבחירות שנערכו בדצמבר 2019 ניצח אלברטו פרננדס (Alberto Fernández) נציג הפרוניסטים, אם כי מאקרי גרף מעל 40% מהקולות.

אלברטו פרננדס (2019 -)עריכה

 
אלברטו פרננדס

אלברטו פרננדס (Alberto Fernández) ניצח בסיבוב הראשון של הבחירות בדצמבר 2019 לאחר שזכה בקרוב ל-50% מהקולות, למרות שמאקרי הצליח לזכות ביותר מ-40% חרף המשבר הכלכלי [9]

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ כלומר- שאיפה לכך שהמשק ייצר בעצמו את כל צרכיו.
  2. ^ הכוונה לשיתוף פעולה בין הממשלה, המעסיקים, ואיגודי העובדים; בשיתוף רוב המפלגות, למעט הרדיקלים והסוציאליסטים.
  3. ^ יסוף מוזיל את מטבע החוץ, פוגע ביצוא, מגדיל את היבוא, גורם לאובדן מט"ח, לרמת מחירים נמוכה, ולפגיעה בתעסוקה.
  4. ^ עודף הבשר במשק שנוצר בשל כך גרם למחיר המקומי להישאר נמוך ומצרך להיות זמין בשוק.
  5. ^ במקרה זה הכוונה לגברים ממוצא אירופאי
  6. ^ נשיא לא יכול לכהן יותר משתי קדנציות רצופות
  7. ^ לעיר בואנוס איירס מעמד עצמאי, בדומה ל-Washington DC בארה"ב, היא אינה חלק מהפרובינציה בואנוס איירס, ובתור שכזו יש לה מושל כמו לפרובינציה
  8. ^ השימוש הראוי להלוואות הוא השקעות, שפירותיהן ישמשו לפרעון החוב בעתיד.
    בריחת הון- כסף שמושקע בחו"ל במקום בשוק המקומי.
  9. ^ כדי לזכות בסיבוב הראשון יש לקבל מעל 40% מהקולות. במקרה זה שניהם קיבלו מעל 40%, ולכן מי שקיבל יותר - זוכה.