היסטוריה של האיטי

ההיסטוריה המתועדת של האיטי מתחילה ב־5 בדצמבר 1492, כאשר כריסטופר קולומבוס הגיע לאי גדול באזור המערבי של האוקיינוס האטלנטי, אזור שמאוחר יותר ייקרא הים הקריבי. האי היה מיושב על ידי בני הטאינו שכינו את האי שלהם אייטי (Ayiti), בוהיו (Bohio) או קיסקייה (Kiskeya). קולומבוס תבע בעלות על האי כרכוש הכתר הקסטיליאני, ונתן לו את השם לה איסלה אספניולה (האי הספרדי), או אספניולה (Hispañola) (שמאוחר יותר שונה להיספניולה).

היספניולה הספרדית

פיקטוגרף משנת 1510 המתאר הגעה של מיסיונרים להיספניולה

קולומבוס הקים על האי נקודת התיישבות קטנה בשם סנטו דומינגו (והיה זה היישוב האירופאי הראשון בעולם החדש), אולם כאשר הוא חזר ב־1493 המתיישבים נעלמו, וככל הנראה נהרגו. הוא הכריז שכל האי שייך לספרד, והשאיר את אחיו, ברתולומיאו קולומבוס, על מנת להקים מחדש את היישוב.

בעקבות הגעת האירופאים, אוכלוסיית הילידים של האיטי כמעט ונכחדה, וככל הנראה מדובר בשיעור התמותה הגבוה ביותר של אוכלוסיית ילידים אמריקה בעקבות הגעת האירופאים. ניתן לייחס את שיעור התמותה הגבוה בהאיטי באופן חלקי לרצח, עבודת כפייה ודיכוי, אולם הסיבה העיקרית הייתה כתוצאה מהגעתן של מחלות העולם הישן, שלילידים לא הייתה כל חסינות נגדן. גורם עיקרי נוסף היה הפרת המאזן האקולוגי. אולם, מספר משמעותי של בני הטאינו ניצלו והקימו כפרים במקומות אחרים, הרחק מהמתיישבים האירופאים. מאוחר יותר הם התערבבו על העבדים השחורים הנמלטים ובמידה מסוימת גם עם אירופאים (בעיקר ספרדים).

העניין הספרדי בהיספניולה החל לדעוך במהלך שנות ה־20 של המאה ה־16, כאשר נמצאו מרבצי זהב וכסף חשובים במקסיקו ובדרום אמריקה. לאחר מכן החלה האוכלוסייה של היספניולה הספרדית לגדול באיטיות. בעקבות חשש מהתקפות פיראטים הורה המלך הספרדי לכל המתיישבים לעבור למגורים בקרבת עיר הבירה, סנטו דומינגו. הדבר היה בעוכריהם של הספרדים, שכן פיראטים בריטים, הולנדים וצרפתים הקימו בסיסים על החופים הצפוניים והדרומיים של האי שננטשו.

סן-דומנג הצרפתית

שודדי ים צרפתיים הקימו יישוב באי טורטוגה ב־1625. הם שרדו באמצעות שוד ימי של ספינות ספרדיות וציד בקר. אף על פי שהספרדים החריבו את היישוב מספר פעמים, הפירטים חזרו והקימו אותו מחדש. היישוב הרשמי הראשון בטורטוגה הוקם ב־1659 על סמך ייפוי כוח של המלך לואי ה־14.

ב־1664 חברת הודו המערבית הצרפתית השתלטה על המושבה, וקראה לה בשם סן-דומנג, ובכך צרפת הכריזה באופן רשמי על דרישתה לבעלות על החלק המערבי של היספניולה. ב־1670 צרפת הקימה את יישוב הקבע הראשון על האי, קאפ פראנסה (Cap Français, קאפ-האיסיין). לפי הסכם רייסווייק (נחתמה ב־1697 בין צרפת לקואליציית מדינות שהורכבה מאנגליה, ספרד, הקיסרות הרומית הקדושה ופרובינציות אחרות), ספרד העבירה באופן רשמי את השליש המערבי של היספניולה לצרפת. בתקופה זו מספרם של המתיישבים עלה על זה של הפירטים, ובעידודו של לואי ה־14 הם החלו לגדל טבק, אינדיגו, כותנה וקקאו באזורים הפוריים שבמישור הצפוני, דבר שהאיץ את הבאתם של עבדים אפריקניים. מרידות העבדים היו נפוצות וכמה עבדים הצליחו לברוח להרים, שם הם פגשו במה שעתיד להיות אחד הדורות האחרונים של בני הטאינו. לאחר שהטאינו האחרון מת נכחדה אוכלוסייה זו.

עד למלחמת שבע השנים (1756 – 1763) הכלכלה של סן-דומנגה התאפיינה במגמת צמיחה והתרחבות, כאשר הסוכר והקפה הפכו למוצרי הייצוא העיקריים. לאחר המלחמה, שהפריעה למסחר הימי, המושבה עברה תקופה של התרחבות מהירה. ב־1767 היא ייצאה כ־32,700 טון של סוכר נא וכ־23,100 טון של סוכר מזוקק, 450 טון של אינדיגו, ו־900 טון של כותנה. סן-דומנגנודעה בכינוי "פנינת האנטילים" – אחת המושבות העשירות ביותר באימפריה הצרפתית של המאה ה־18. בשנות ה־80 של המאה ה־18 הופקו בסן-דומנגלמעלה מ־40% מצריכת הסוכר האירופאית ו־60% מצריכת הקפה. מושבה יחידה זו, שגודלה דומה לזה של מרילנד או בלגיה, הפיקה יותר סוכר מכל איי הודו המערבית ביחד.

כוח העבודה במטעים הללו הורכב מ־790,000 עבדים אפריקניים (כאשר בשנים 1783–1791 הם היוו שליש מסחר העבדים באוקיינוס האטלנטי). בין 1764 ו־1771 המספר הממוצע של עבדים שהובאו לאי נע בין 10,000 ל־15,000, ב־1786 הגיע עד ל־28,000, והחל מ־1787 הגיעו לאי כ־40,000 עבדים בממוצע בכל שנה. אולם, חוסר היכולת לשמור על מספר העבדים ללא ייבוא מחדש מאפריקה הביא למצב שב־1789 אוכלוסייה של 500,000 עבדים נשלטה על ידי 32,000 אנשים לבנים בלבד. בכל התקופה הזאת רוב העבדים במושבה היו ילידי אפריקה, כיוון שהתנאים הקשים של העבדות גרמו לתמותה גבוהה ביחס לילודה (ריבוי טבעי שלילי). התרבות האפריקנית נותרה דומיננטית בקרב העבדים עד לסוף השלטון הצרפתי, ובייחוד דת הוודו, ששילבה יסודות מהליטורגיה והטקסים הקתוליים עם אמונות ומנהגים מגינאה, ממלכת קונגו ודהומיי. סוחרי העבדים סרקו את החוף האטלנטי של אפריקה, כך שהעבדים שהובאו לאי הגיעו ממאות שבטים שונים, כאשר הדבר יוצר בעיות שפה.

על־מנת לפקח על העבדות חוקק לואי ה־16 את ה־code noir^{[דרושה הבהרה]}, שהעניק לעבדים זכויות אדם חלקיות והטיל מספר חובות על אדוניהם, שהיו מחויבים לפי החוק לספק אוכל, בגדים ושירותים שונים שנועדו לקיום סביר של העבדים. בחוק נקבע גם עונש גופני שנתן לאדוני העבדים את האפשרות להפעיל שיטות ברוטליות על מנת להכריח את העבדים להיות צייתנים, אם כי לא נקבעו בחוק דרכי הפיקוח והבקרה על ענישה זו. מסמך שנכתב לכאורה על ידי מזכירו האישי (שהיה רוב ימיו עבד) של אנרי כריסטוף^{[דרושה הבהרה]} מתאר את הפשעים לכאורה שבוצעו על ידי אדוני העבדים בסן-דומנג^{[דרושה הבהרה]} כלפי עבדיהם:

האם הם לא תלו אנשים כשראשיהם מופנים כלפי מטה, הטביעו אותם בשקים, צלבו אותם על קורות, קברו אותם בחיים, מחצו אותם במדוכה? האם הם לא הכריחו אותם לאכול צואה? והאם – לאחר שפשטו את עורם – הם לא השליכו אותם למאכל התולעים, או על תילי נמלים, או הצליפו בהם בביצות והותירו אותם למאכל היתושים? האם הם לא זרקו אותם לתוך סירים המלאים בסירופ סוכר? האם לא הכניסו גברים ונשים ביחד לתוך חביות מלאות קוצים וגלגלו אותם במורד ההר לתוך העמקים? האם הם לא נתנו לכלבים אוכלי אדם להרוג אותם, ולאחר שאלה השביעו את רעבונם, הותירו את קורבנותיהם הפצועים למוות באמצעות כידונים ופגיונות?

— רוברט היינל, Written in Blood: The History of the Haitian People, מרילנד: אוניברסיטת אמריקה , 1996

אלפי עבדים זכו בחופש לאחר שברחו אל ההרים, הקימו את קהילות המארונים וערכו פשיטות על מטעים מבודדים. העבד לשעבר שזכה לפרסום בצורה הבולטת ביותר הוא מאקאנדאל, שהגיע מגינאה ב־1751 ובמהלך שהותו באי איבד את אחת מידיו. כאיש דת הוודו, הוא איחד את רוב כנופיות המארונים ובמהלך שש השנים הבאות הוא ערך פשיטות מוצלחות והצליח להתחמק מהצרפתים. לפי דיווחים שונים הוא הרג למעלה מ־6,000 אנשים, בעת שהציג שאיפה קיצונית להכחיד כל זכר לאדם הלבן בסן-דומנג. ב־1758 הוא נלכד לאחר שניסה להרעיל בלא הצלחה מאגר מים של בעלי מטעים, וכעונש הוא נקבר בעודו בחיים בכיכר עירונית בכף פרנסואה.

בסן-דומנגהייתה הקהילה הגדולה והמופתחת ביותר של אנשים חופשיים ממוצא אפריקני בקריביים, הז'ן דה קולר (בצרפתית: אנשים עם צבע). קהילת הז'ן דה קולר בסן-דומנגמנתה כ־25,000 חברים ב־1789. אנשי הדור הראשון היו בדרך כלל ילדיהם של בעל עבדים צרפתי ושפחה אפריקנית שנבחרה כפילגש שלו. במושבות הצרפתיות הילדים הללו נחשבו כאנשים חופשיים והיו זכאים לרשת רכוש. באופן זה נוצר מעמד של "מולאטים" בעלי רכוש שלחלק מהם יש אבות עשירים. הז'ן דה קולר היו מעין מעמד ביניים בין העבדים האפריקנים והקולוניאליסטים הצרפתיים. מספר אפריקנים זכו גם כן למעמד זה.

ככל שאוכלוסיית הז'ן דה קולר גדלה, השליטים הצרפתיים חוקקו חוקים מפלים נוספים. חוקים אלו אסרו על בני הקבוצה לעסוק במקצועות מסוימים, לשאת נשים לבנות, ללבוש בגדים אירופאים, לשאת חרבות או אקדחים בפומבי, או להשתתף באירועים חברתיים שיש בהם לבנים. אולם, החוקים הללו לא הגבילו את זכותם לרכוש אדמה, ורבים מתוכם הגדילו את רכושם והפכו לבעלי עבדים. ב־1789 הם כבר החזיקו בשליש משטחי המטעים וברבע ממספר העבדים בסן-דומנג. הסיבה העיקרית לעליית הז'ן דה קולר הייתה העלייה בחשיבות הקפה שגדל בגבעות שהיו שייכות להם. הריכוז הגדול ביותר של בני הז'ן דה קולר היה בחצי האי הדרומי, שהיה האזור האחרון של המושבה שיושב כיוון שהיה רחוק מנתיבי המסחר האטלנטיים והמבנה הטופוגרפי הבעייתי. רוב האוכלוסייה התיישבה במה שעתיד להיות העיר ז'רמי.

תקופת המהפכה

תחילתה של המהפכה הצרפתית ב־1789 השפיעה על המושבה במידה רבה. בזמן שהמתיישבים הצרפתיים דנו כיצד החוקים המהפכניים החדשים ישפיעו על סן-דומנג, החלה מלחמת אזרחים ב־1790 כאשר האנשים החופשיים מצבע טענו כי גם הם אזרחים צרפתיים לפי תנאי הצהרת זכויות האדם והאזרח. עשרה ימים לפני נפילת הבסטיליה, ביולי 1789, האספה הלאומית הצרפתית הצביעה על קבלת שישה נציגים מסן-דומנג. קבוצה של מולאטים עשירים בפריז, בהנהגתם של ז'וליאן ריימונד ווינסנט אוג, לא הצליחה להגשים את מטרתה ולשכנע את הנציגים הלבנים לתמוך בהענקת זכויות מלאות למולאטים. האספה הלאומית החליטה במרץ 1790 להעניק זכויות מלאות לז'ן דה קולר, בין השאר בזכות המאמצים של הקבוצה שבה היו חברים ריימונד ואוג.

אוג נסע לסן-דומנג על מנת להבטיח את קיום ההכרזה הפומבית והשמירה על תקנה זו, הגיע לחופי האי באוקטובר 1790 וביקש לדבר עם המושל המלכותי, הקומטה דה פייניאר. לאחר שדרישותיו לא נענו הוא ניסה לגרום לז'ן דה קולר לפתוח במרד. אוג ווינסנט שאבאן (חייל משוחרר שנטל חלק במהפכה האמריקנית) ניסו לתקוף את קפ-פרנסיס. אולם, המורדים המולאטים סירבו לחמש או לשחרר את העבדים שלהם, או לערער על מוסד העבדות, כך שהמורדים הובסו על ידי מיליציה לבנה בסיוע מתנדבים שחורים (כולל הנרי כריסטוף). לאחר מכן הם ברחו לאורך החזית להינץ', שבאותה תקופה הייתה בחלק הספרדי של האי. אולם, הם נלקחו בשבי, הוחזרו לרשויות הצרפתיות, ואוג ושאבאן הוצאו להורג בפברואר 1791.

ב־22 באוגוסט 1791 החלו העבדים שבצפון המושבה בהתקוממות שסימנה את תחילת מהפכת האיטי. לפי המסורת המרד החל בטקס וודו שבוצע בואה קיימן ליד קפ-פרנסיס. הקריאה למרד ניתנה על ידי כהן דת בשם בוקמן. בתוך שעות המטעים הצפוניים כבר בערו, והמרד התפשט ברחבי כל המושבה. בוקמן נלכד והוצא להורג, אך המרד המשיך להתפשט במהירות למרות זאת.

ב־1792 החליטה האספה הלאומית הצרפתית לשלוח למושבה את לז'ה-פליסיט סונטון, כחלק מהוועדה המהפכנית. מטרתו העיקרית הייתה לשמר את השליטה הצרפתית בסן-דומנג, לייצב את המושבה, ולאכוף את שוויון הזכויות לאנשים החופשיים מצבע, כפי שהוחלט על ידי האספה. סונטון נקט צעד רדיקלי ב־29 באוגוסט 1793 כאשר הכריז על שחרור העבדים במחוז הצפוני, אך עם מגבלות רבות על חירותם. האמנציפציה הורחבה כמעט לכל המושבה בספטמבר ובאוקטובר. האספה הלאומית אשררה את החוק ב־4 בפברואר 1794, וקבעה כי הוא יחול על כל המושבות הצרפתיות.

אולם, העבדים לא הצטרפו מיד לסונטון. המתיישבים הלבנים המשיכו להיאבק בו, זכו לסיוע מהבריטים, ואליהם הצטרפו רבים מבין האנשים החופשיים מצבע שהתנגדו לביטול העבדות. רק בתחילת מאי 1794, כאשר נודע במושבה על האשרור הצרפתי לאנמציפציה, העבדים לשעבר הצטרפו אל הרפובליקנים הצרפתים. השינוי במצב הפוליטי בצרפת גרם להוצאתו של סונטון מהמושבה ב־1796, אך לא לפני שהוא הצליח לתת נשק לעבדים לשעבר.

המושבה עמדה בפני פלישה מלאה של הבריטים, והעבדים המורדים התגבשו ככוח צבאי חזק בהנהגתם של טוסן לוברטיר, ז'אן ז'אק דסאלין ואנרי כריסטוף. לוברטיר הצליח להניס את הבריטים וב־1798 הוא הפך דה פקטו לשליט של המושבה. ב־1799 הוא הביס את הגנרל המולאטי אנדרה ריגו ששלו על רוב החלקים הדרומיים והמערביים של המושבה, וסירב לקבל את מרותו. עד ל־1801 הוא הצליח ליטול את השליטה על כל האי, לאחר שכבש את סנטו דומינגו הספרדית והכריז בה על ביטול העבדות. אולם, הוא לא הכריז על עצמאות מלאה למדינה או ניסה להתנקם בבעלי העבדים לשעבר הלבנים, כיוון שהיה משוכנע כי צרפת לא תחדש את העבדות וכי "אוכלוסייה של עבדים שזה עתה הגיעה מאפריקה לא תוכל להפוך לציוויליזציה באמצעות 'עשייה עצמית'".

ב־1802 נפוליאון בונפרטה שלח כוח פלישה גדול בפיקודו של גיסו, שארל לקלרק. במשך תקופה מסוימת לקלרק נחל הצלחות, ואף הצליח לכבוש ולהעביר לשליטה צרפתית ישירה את החלק המזרחי של האי, כפי שנאמר בהסכם בזל עם ספרד מ־1795. הצרפתים הצליחו להשיג ניצחונות משמעותיים לאחר הקרבות באמצעות 40,000 חיילים אירופים וסיוע מהמתיישבים והמולאטים שהיו נתונים לפיקודו של אלכסנדר פטיון, שבעבר היה אחד מהסגנים של ריגו. שניים מבין הסגנים של טוסן החלו להכיר בכך שלא ניתן להתגונן עוד כנגד כוחות הפלישה, והחלו בנפרד לנהל משא ומתן עם הפולשים, שבסופו הסכימו להעביר את נאמנותם. בנקודה זו לקלרק הזמין את טוסן לשולחן המשא ומתן על מנת להגיע להסדר. אולם, לקלרק רימה את טוסן, עצר וגירש אותו לצרפת. טוסן מת בצרפת באפריל 1803 כתוצאה מדלקת ריאות, לאחר שנכלא בפור דה ז'ו (Fort de Joux) שבהרי היורה.

נפוליאון אישר ב־20 במאי 1802 הצעת חוק שלפיה העבדות תישמר במקומות שבהם היא לא בוטלה (מרטיניק, טובגו וסנט לוסיה). העתק סודי של ההחלטה הזו נשלח אל לקלרק, שקיבל אישור להחזיר את העבדות על כנה כאשר יהיה נוח לעשות זאת. באותו זמן חל כרסום נוסף בזכויותיהם של הז'ן דה קולר באמצעות תקנות נוספות. כל התקנות הללו לא פורסמו או הוצאו לפועל בסן-דומנג, אך באמצע הקיץ החלו להגיע למושבה שמועות על כוונתה של צרפת להחזיר את מצב העבדות על כנו. בגידתו של טוסן ופעולות הצרפתים במרטיניק ערערו את מצב שיתוף הפעולה ששרר בין מנהיגים שונים כגון דסאלין, כריסטוף ופטיון. המנהיגים השונים החלו להיאבק בלקלרק כיוון שהיו משוכנעים כי אותו גורל מונח לפתחה של סן-דומנג. המלחמה שפרצה בעקבות האירועים האחרונים הייתה כוחנית מאוד. במקביל לתחילת עונת הגשמים חלה עלייה בתחלואה בקדחת ובמלריה, שפגעו קשות בפולשים. לקלרק עצמו מת מקדחת בנובמבר, ובנוסף לכך מתו ואושפזו אלפי חיילים צרפתים כתוצאה מהמחלות.

לאחר מכן לקלרק הוחלף על ידי דונטין מארי ז'וזף דה וימה, ויקונט רושאמבו. רושאמבו כתב לנפוליאון כי על מנת לשלוט בסן-דומנגצרפת צריכה "להכריז על הכושים כעבדים, ולהרוס לפחות 30,000 כושים וכושיות". בייאושו הוא החל לנקוט בפעולות יותר אכזריות; הצרפתים פעלו בכוח רב מאוד (כגון עינויים) נגד אסירים שחורים. נטען גם כי באחד הלילות הוא ערך נשף שאלין הזמין נשים מולאטיות חשובות רבות, ובחצות הודיע להן כי בעליהם מתים. אולם, המורדים הגיבו על כל פעולה אכזרית. לאחר הקרב רושאמבו קבר בחיים כ־500 אסירים, ודסאלין הגיב באמצעות תלייתם של 500 אסירים צרפתים. שיטותיו האכזריות של רושאמבו סייעו לליכוד שורותיהם של המורדים.

כאשר המצב במלחמה החל לנטות לטובת העבדים לשעבר נפוליאון נטש את שאיפתו להשיב על כנה את האימפריה הצרפתית שמעבר לים. המלחמה בין צרפת והממלכה המאוחדת נמשכה גם ב־1803, כאשר הצי המלכותי שולט בימים, והתגבורות והאספקה לא הגיעו בזמן לרושאמבו. נפוליאון החליט להתרכז במלחמה שהתחוללה באירופה, ובאפריל הוא חתם על רכישת לואיזיאנה, הסכם שבו ארצות הברית קנתה מצרפת את הטריטוריה שלה בצפון אמריקה. צבאו של דסאלין הביס את הצבא הצרפתי בפיקודו של רושאמבו באופן סופי בקרב ורטייר שנערך ב־18 בנובמבר 1803.

דסאלין הכריז על עצמאות ב־1 בינואר 1804, וקבע כי האומה החדשה תיקרא בשם הטאיינו של האיטי ("ארץ ההרים"). רוב המתיישבים הצרפתים שנותרו נסו לאחר תבוסת הצבא הצרפתי, וחלקם היגרו ללואיזיאנה או קובה. בניגוד לטוסן, דסאלין היה עוין מאוד כלפי האירופים. בפעולה אחרונה של תגמול הצרפתים הנותרים נטבחו על ידי כוחות הצבא של האיטי. כ־2,000 צרפתים נרצחו בקפ-פרנסיס, 800 בפורט־או־פרנס ו־400 בז'רמי. דסאלין הצהיר כי "אנחנו גמלנו לקניבלים האלה, מלחמה עבור מלחמה, פשע עבור פשע, זעם עבור זעם".

אחת מהחריגות הצבאיות הייתה כוח צבאי של חיילים פולנים שנלחמו לצידו של נפוליאון. חלקם סירבו להילחם בתושבים הילידים, ותמכו בעקרון חירות האדם; למעשה, כ־100 מתוכם אף הצטרפו למורדים. כתוצאה מכך הפולנים הורשו להישאר ולא סבלו מהגורל שהמתין לאירופים אחרים. מאות בודדות מתוך אלפי הפולנים אכן בחרו באפשרות זו. מתוך שאר הפולנים כ־700 חזרו לצרפת, ורבים אחרים אולצו לשרת ביחידות בריטיות לאחר הכניעה. צאצאיהם של הפולנים שנותרו לבסוף בהאיטי חיים בה עד היום.

עצמאות: השנים הראשונות (1804–1843)

תחילה אחז דסאלין בתואר של נשיא האיטי, ראש המדינה החדשה. למרות זאת, בספטמבר 1804 הכריז על עצמו בתור קיסר האיטי ועל הקמתה של מונרכיה חוקתית שבפועל הייתה דיקטטורה בעוד הוא לקח על עצמו את התואר 'ז'אק הראשון, קיסר האיטי'. עם עלייתו לשלטון קבע דסאלין את עיר הנמל פורט-או-פרנס להיות לו לבירה. עם קבלת השלטון, דסאלין אישר את החוקה של 1804. חוקה זו, במונחים של חירויות חברתיות, קראה ל:

1. חופש הדת (תחת טוסן, הנצרות הקתולית הוכרזה כדת המדינה הרשמית);
2. כל אזרחי האיטי, ללא קשר לצבע העור, יכונו בשם "שחור" (זה היה ניסיון לחסל את ההיררכיה הגזעית הרב-שכבתית שהתפתחה בהאיטי, עם אירופאים מלאים או כמעט מלאי דם בראש, ברמות שונות של עור בהיר עד חום באמצע, ועור כהה בתחתית).
3. על גברים לבנים נאסר להחזיק רכוש או תחום על אדמת האיטי. אם הצרפתים יחזרו להשיב את העבדות, סעיף 5 בחוקה הכריז: "בירייה הראשונה של אקדח האזהרה, הערים יושמדו והאומה תקום לנשק".

שלטונו הדיקטטורי והאכזרי של דסאלין הוביל לעליית ההתנגדות לשלטונו עם הזמן. עיקר ההתנגדות למשטר נבעה מאילי הון ובעלי נחלות שהיו בעבר השחורים המשוחררים בסדר המעמדות שהתקיים במהלך תקופת המושבה הצרפתית. מנהיג האופוזיציה של בעלי הנחלות, אלכסנדר סאבס פטיון (Alexandre Sabès Pétion), החל מרד נגד דסאלין במהלך שנת 1806. דסאלין שלח כוחות להפיל את המרד ומצא את מותו בהתנקשות פוליטית שהתרחשה במאבק שפרץ. לאחר מכן נחלקה השליטה בהאיטי בין אלכסנדר סאבס פטיון ותומכו ואנרי כריסטוף (Henri Christophe).

כריסטוף יצר את מדינת האיטי הסמכותנית בצפון, ופטיון הקים את הרפובליקה של האיטי בדרום. כריסטוף ניסה לשמור על מערכת קפדנית של עבודה וייצור חקלאי הדומה למטעים לשעבר. למרות שבאופן קפדני, לא הונהגה עבדות, הוא כפה שיטה פיאודלית למחצה, שבה כל אדם בעל יכולת נדרש לעבוד במטעים כדי לייצר סחורות למדינה הצעירה. השיטה שלו, אף על פי שהיא מעיקה ללא ספק, הניבה את מירב ההכנסות של שתי הממשלות.

לעומת זאת, פטיון פירק את האחוזות הקולוניאליות לשעבר וחילק את הקרקע לאחזקות קטנות. בגלל העמדה הבינלאומית החלשה ומדיניות העבודה שלה (רוב האיכרים חיו דרך כלכלת קיום), ממשלתו של פטיון הייתה תמיד על סף פשיטת רגל. עם זאת, במשך רוב זמנה, היא יצרה את אחת הממשלות הליברליות והסובלניות ביותר בהאיטי אי פעם. בשנת 1815, בתקופת מפתח במאבקו של בוליבר למען עצמאות ונצואלה, הוא העניק למנהיג ונצואלה מקלט וסיפק לו חיילים ותמיכה חומרית משמעותית. היו לה גם הכי פחות התכתשויות צבאיות פנימיות, למרות הסכסוכים המתמשכים שלה עם הממלכה הצפונית של כריסטוף. אולם ב-1816, לאחר שמצא את נטל הסנאט בלתי נסבל, הוא השעה את בית המחוקקים והפך את תפקידו לנשיא לכל החיים. זמן לא רב לאחר מכן, הוא מת מקדחת צהובה, ועוזרו ז'אן פייר בואייה החליף אותו.

בשנת 1811, הנרי כריסטוף הכריז על עצמו כמלך אנרי הראשון של ממלכת האיטי בצפון והזמין כמה מבנים יוצאי דופן. הוא אפילו יצר מעמד אצולה באופנת המלוכה האירופית. אולם בשנת 1820, נחלש ממחלה ועם ירידה בתמיכה במשטרו הסמכונתני, הוא התאבד בכדור כסף במקום להתמודד עם הפיכה. מיד לאחר מכן, יורשו של פטיון, בואייה, איחד מחדש את האיטי באמצעות טקטיקות דיפלומטיות ושלט כנשיא עד להדחתו ב-1843.

כמעט שנתיים לאחר שבואייה ביסס את השלטון במערב, האיטי פלשה לסנטו דומינגו (הרפובליקה הדומיניקנית של היום) והכריזה על האי כמשוחרר ממעצמות אירופה. ב-30 בנובמבר 1821 הכריז המושל הספרדי חוסה נונייס דה קאסרס, על עצמאותו של מזרח האי, בשם "הרפובליקה של האיטי הספרדית" - "Haiti Español", וביקש לצרפה לפדרציה של רפובליקת קולומביה הגדולה שייסד סימון בוליבר בצפון יבשת דרום אמריקה באותה התקופה. תשעה שבועות לאחר מכן שבו בני האיטי, בראשות ז'אן פייר בואייה, וכבשו את מזרח האי, בהכריזם על איחודו של האי היספניולה תחת שלטון האיטי. בדרך זו הוא השיג את אחדות האי, אשר בוצעה רק לפרק זמן קצר על ידי טוסן לוברטור בשנת 1801. כיבוש הצד הספרדי של בואייה הגיב גם למאבקים פנימיים בקרב הגנרלים של כריסטוף, להם העניק בואייה סמכויות נרחבות ואדמות במזרח.

שליטתה בת עשרים ושתיים השנים של האיטי בשטחו המזרחי של האי היספניולה, זכורה על ידי התושבים כתקופה של משטר צבאי אכזרי, אך המציאות הייתה מורכבת בהרבה. בשנות המלחמה והמהפכה צברה האיטי חוב ענק לגורמי חוץ, ובמיוחד לצרפת, שהיה עליה לשלמו. בתמורה להכרה דיפלומטית מצרפת, נאלץ בואייה לשלם שיפוי עצום על אובדן הרכוש הצרפתי במהלך המהפכה. כדי לשלם על כך, הוא נאלץ להעלות הלוואות בצרפת, מה שהכניס את האיטי למצב של חובות. בויאר ניסה לאכוף את הייצור באמצעות חקיקה, שאושרה ב-1826, אך לבעלי איכרים חופשיים, בעיקר חיילים מהפכנים לשעבר, לא הייתה כל כוונה לחזור לעבודות הכפייה שנלחמו כדי להימלט. עד 1840, האיטי הפסיקה לייצא סוכר לחלוטין, אם כי כמויות גדולות המשיכו לגדל לצריכה מקומית כטאפיה - רום גולמי. עם זאת, האיטי המשיכה לייצא קפה, שדרש מעט גידול וצמח פראי למחצה.

כלכלת האי נסוגה לכלכלה חקלאית בסיסית, ושיטת הפרמאז' הפאודלית למחצה, שהונהגה על ידי דסאלין, ובה חויב כל אדם כשיר לעבוד במטעים כצמית, נותרה בתוקף על אף רצונו של בואייה להכריתה. כדי לנסות ולשפר את המצב, הנהיג בואייה רפורמה אגררית מקפת, לפי תוכנית שתוכננה ונזנחה עוד בימיה הראשונים של המהפכה. המטעים הגדולים חולקו ליחידות קטנות יותר, ותושבי הכפרים הוצמדו ליחידות חקלאיות קטנות, שלהן ניתנו מכסות ייצור.

כדי ליישם שיטה זו, הופקעו אחוזות רבות במזרח האי, ונעשו מאמצים לכפות את ייצורם של מוצרים הניתנים לייצוא. כן ניסה בואייה לכפות שירות צבאי, להגביל את השימוש בשפה הספרדית ולהכרית מנהגים עתיקי יומין כקרב התרנגולים. מאמצים אלו אך הובילו לביסוסה של זהות דומיניקנית נפרדת מזו של בני האיטי (ב"שפה, גזע, דת ומנהגים"). עם זאת, בתקופה זו נפסקה לחלוטין העבדות שזוהתה עד עתה עם חלקו המזרחי של האי.

חוקתה של האיטי אסרה על תושבים ממוצא אירופי להיות בעלים של מקרקעין, והמשפחות הוותיקות, בעלות האדמות, נושלו בכוח מרכושן. גם רכושה של הכנסייה הקתולית, שבני האיטי ראו בה חלק ממנגנון השיעבוד, הופקע. הממשלה הענייה לא הייתה מסוגלת לספק פרנסה לכוחות הכיבוש ששהו בחלקו המזרחי של האי, ואלו חיו ממה שהצליחו להחרים מהאוכלוסייה, לרוב בכוח. העבדים המשוחררים לא ראו בעין יפה את הניסיונות להכריחם לגדל יבולים לייצוא. בעיר סנטו דומינגו עצמה צמחה תנועה לאומית לעצמאות. האי כולו נשאר תחת שלטון האיטי עד 1844, כאשר במזרח קבוצה מקרה האוכלוסייה המקומית הובילה מרד שחילק את האי להאיטי במערב והרפובליקה הדומיניקנית במזרח.

רעידת האדמה ב-1842 הרסה את העיר ואת ארמון סאנס-סוצ'י, והרגה 10,000 בני אדם. זו הייתה רעידת האדמה הגדולה השלישית שפגעה במערב היספניולה בעקבות רעידות האדמה בפורט-או-פרינס בשנים 1751 ו-1770, והאחרונה עד רעידת האדמה ההרסנית של 2010.

מאבקים פוליטיים (1843–1915)

בשנת 1843, מרד, בראשותו של שארל ריבאייה-הרארד, הפיל את בואייה והקים שלטון פרלמנטרי קצר לפי חוקה חדשה. עד מהרה פרצו מרידות והמדינה הדרדרה לכאוס כמעט, עם סדרה של נשיאים חולפים עד למרץ 1847, כאשר הגנרל פאוסטין סולוק, עבד לשעבר שנלחם במרד של 1791, הפך לנשיא. במהלך תקופה זו, האיטי ניהלה מלחמה נגד הרפובליקה הדומיניקנית ללא הצלחה.

בשנת 1849, תוך ניצול הפופולריות שלו, הנשיא פאוסטין סולוק הכריז על עצמו כקיסר פאוסטין הראשון. שלטון הברזל שלו הצליח לאחד את האיטי לזמן מה, אך זה הגיע לסיומו בפתאומיות בשנת 1859 כאשר הודח על ידי הגנרל פאברה גפרארד.

הממשל הצבאי של גפרארד כיהן בתפקידו עד 1867, והוא עודד מדיניות מוצלחת של פיוס לאומי. בשנת 1860, הוא הגיע להסכם עם מדינת האפיפיור, והחזיר לאומה מוסדות רומא-קתוליים רשמיים, כולל בתי ספר. בשנת 1867 נעשה ניסיון להקים ממשלה חוקתית, אך הנשיאים סילבן סלנב וניסאז' סאג'ה הופלו ב-1869 וב-1874 בהתאמה. חוקה ישימה יותר הונהגה תחת מישל דומינג ב-1874, מה שהוביל לתקופה ארוכה של שלום ופיתוח דמוקרטיים בהאיטי. החוב לצרפת נפרע לבסוף ב-1879, וממשלתו של מישל דומינג העבירה את השלטון בדרכי שלום ליסיוס סלומון, אחד המנהיגים המוכשרים של האיטי. הוא הנהיג רפורמה מוניטרית, עם הקמת הבנק הלאומי של האיטי בשנים 1880–1881, ורנסאנס תרבותי החלה עם פריחה של אמנות האיטי.

שני העשורים האחרונים של המאה ה-19 התאפיינו גם בהתפתחותה של תרבות אינטלקטואלית מהאיטי. יצירות היסטוריה מרכזיות פורסמו בשנים 1847 ו-1865. אינטלקטואלים מהאיטי, בראשות לואי-ג'וזף ג'אנווייה ואנטנור פירמין, עסקו במלחמת מכתבים נגד גל של גזענות ודרוויניזם חברתי שהופיעו בתקופה זו.

החוקה שאושרה בשנת 1867 איפשרה מעברים שלווים ומתקדמים בממשלה שעשו רבות לשיפור הכלכלה והיציבות של האיטי ומצב תושביה. הממשלה החוקתית החזירה את האמון של העם האיטי במוסדות משפטיים. התפתחות תעשיות הסוכר והרום התעשייתיות ליד פורט-או-פרינס הפכה את האיטי, לזמן מה, למודל לצמיחה כלכלית במדינות אמריקה הלטינית. תקופה זו של יציבות ושגשוג יחסיים הסתיימה ב-1911, כאשר פרצה מהפכה והמדינה גלשה שוב לאי-סדר ולחובות.

מ-1911 עד 1915, היו שישה נשיאים שונים, שכל אחד מהם נהרג או נאלץ לגלות. הצבאות המהפכניים נוצרו על ידי קאקוס, שודדי איכרים מהרי הצפון, לאורך הגבול הדומיניקני, שגויסו על ידי פלגים פוליטיים יריבים עם הבטחות לכסף שישולם לאחר מהפכה מוצלחת והזדמנות לבזוז.

ארצות הברית חששה במיוחד מתפקידה של הקהילה הגרמנית בהאיטי (כ-200 ב-1910), שהחזיקה בכוח כלכלי לא פרופורציונלי. הגרמנים שלטו בכ-80% מהמסחר הבינלאומי במדינה; הם גם החזיקו והפעילו שירותים, כמו הרציף הראשי וחשמלית בבירה. הקהילה הגרמנית הוכיחה נכונות להשתלב בחברה בהאיטי יותר מכל קבוצה אחרת של זרים לבנים, כולל הצרפתים. חלקם נישאו למשפחות המולטות הבולטות ביותר במדינה, עוקפים את האיסור החוקתי על בעלות על קרקע זרה. הם גם שימשו כמממנים העיקריים של אין ספור המהפכות של האומה, וביפקו אינספור הלוואות - בריבית גבוהה - לפלגים פוליטיים מתחרים.

במאמץ להגביל את ההשפעה הגרמנית, בשנים 1910–1911, מחלקת המדינה של ארצות הברית תמכה בקונסורציום של משקיעים אמריקאים, שהורכב על ידי הבנק הלאומי של ניו יורק, בהבטחת הזיכיון להנפקת מטבעות באמצעות הבנק הלאומי של הרפובליקה של האיטי. שהחליף את הבנק הלאומי הקודם של האיטי כבנק המסחרי היחיד של המדינה ואפוטרופוס של האוצר הממשלתי. בשנת 1914, הנשיא וודרו וילסון השתלט על הבנק הלאומי של האיטי על ידי שליחת נחתים, שהוציאו 500,000 דולר מהעתודות שלו "לשמירה" בניו יורק.

בפברואר 1915 הקים וילברון גיום סם דיקטטורה, אך ביולי, מול מרד חדש, הוא טבח ב-167 אסירים פוליטיים, כולם ממשפחות מובחרות, ונעשה לינץ' על ידי המון בפורט-או-פרינס

שלטון ארצות הברית (1915–1934)

ב-1915 כבשה ארצות הברית את המדינה, בתגובה לתלונות לנשיא וודרו וילסון מבנקים בארצות הברית שהאיטי הייתה בחובות עמוקים אליהם. הם הסבירו את הפלישה בסיכון שהאיטי תיפול בידי האירופים, במיוחד הקיסרות הגרמנית. "אם ארצות הברית לא הייתה לוקחת על עצמה את האחריות, כוח אחר היה עושה זאת", אמר מאוחר יותר מזכיר המדינה רוברט לנסינג, שהחל את כהונתו חודש לפני הכיבוש. השלטון הזר נמשך עד 1934. תושבי האיטי תפסו את הכיבוש כאובדן ריבונות והיו מרידות נגד כוחות ארצות הברית. למרות זאת בוצעו רפורמות.

תחת פיקוחם של מארינס, האספה הלאומית של האיטי בחרה בנשיא פיליפ סודרה דרטיגונאווה. הוא חתם על אמנה שהפכה את האיטי למדינת חסות של ארצות הברית דה יורה, כאשר פקידים אמריקאים נטלו על עצמם את השליטה על הייעוץ הפיננסי, גביית המכס, השוטרים, שירות העבודה הציבורי ושירות הבריאות הציבורי לתקופה של עשר שנים. הכלי העיקרי של הסמכות האמריקנית היה ז'נדרמריה ד'האיטי שזה עתה נוצרה, בפיקודו של קצינים מארצות הברית.

בשנת 1917, לדרישת פקידים אמריקאים, האספה הלאומית פוזרה, ופקידים יועדו לכתוב חוקה חדשה, שהוכתבה בעיקר על ידי פקידים במחלקת המדינה של ארצות הברית ומחלקת צי ארצות הברית. מסמך זה ביטל את האיסור על בעלות זרה על קרקע - המרכיב החיוני ביותר בחוק האיטי. כאשר האספה הלאומית החדשה שנבחרה סירבה להעביר את המסמך הזה וניסחה אחד משלה תוך שמירה על האיסור הזה, הוא פוזר בכוח על ידי מפקד הז'נדרמריה סמדלי באטלר. חוקה זו אושרה במשאל עם בשנת 1919, שבו הצביעו פחות מ-5% מהאוכלוסייה. משרד החוץ של ארצות הברית אישר את משאל העם הזה בהנחה ש"האנשים שיצביעו יהיו 97% אנאלפביתים, בורים ברוב המקרים בנושא שעליו הם מצביעים". עסקים מארצות הברית חכרו אלפי דונמים של קרקע למטעים, וחקלאים שימשו כוח עבודה זול במטענים.

ארצות הברית שלטה בהאיטי במשך 19 שנים. גם לאחר עזיבתם של החיילים בשנת 1934, האיטי שילמה חובותיה לבנקים בארצות הברית במשך 13 שנים נוספות.

המאבק על הדמוקרטיה (1986 והלאה)

משנת 1986 ועד תחילת 1988 שלטה בהאיטי ממשלה צבאית זמנית תחת הגנרל אנרי נמפי. הבחירות, שהיו אמורות להתרחש בנובמבר 1987, בוטלו, לאחר שנרצחו ביום הבחירות בין 30 ל־300 מצביעים. לאחר מספר חודשים, ב־1988, נערכו בחירות מחודשות, שהוחרמו על ידי רוב מוחלט של האוכלוסייה. אחוז ההצבעה עמד אז על 4%. בבחירות בשנת 1988 מונה פרופסור לסלי מניגט לנשיא, אך לאחר שלושה חודשים הודח על ידי הצבא.

בבחירות בשנת 1990 קיבל ז'אן-ברטראן אריסטיד 67% מהקולות, וכך מונה לנשיא האיטי החדש. המדיניות הקיצונית של אריסטיד ואלימות חבורות תומכיו הבהילו רבים מהאליטה במדינה, ובספטמבר 1991 הוא הופל בהפיכה. בהפיכה מתו מאות אנשים, ואריסטיד נאלץ לגלות, לאחר שחייו ניצלו על ידי התערבות בינלאומית. לאחר ההפיכה, מונה ראול סדרס לנשיא. אריסטיד האשים את ארצות הברית בתמיכה בהפיכה. בתגובה להפיכה, הטיל האו"ם סנקציות על האיטי.

על פי הערכות, 3,000–5,000 האיטים נהרגו בתקופת השלטון הצבאי בין השנים 1991–1994. עקב ההפיכה ועקב השלטון הצבאי, האיטים רבים ברחו לארצות הברית. משמר החופים של ארצות הברית עצר או הציל 41,342 האיטים בשנים 1991 ו־1992, רובם הוחזרו להאיטי. ב־16 בפברואר 1993 טבעה המעבורת ההאיטית נפטון, ואיתה כ־700 נוסעים. יוזמות שונות לסיום המשבר הפוליטי באמצעות שיקום שליו של הממשלה שנבחרה בחוקה נכשלו. בשנת 1994 נפל השלטון הצבאי, ואריסטיד נבחר לנשיא האיטי.

בבחירות הכלליות שנבחרו בשנת 1995 ניצח אריסטיד את רנה פרבאל. בשנת 1996 נגמרה כהונתו של אריסטיד ופרבאל מונה במקומו. תקופת כהונתו של פרבאל הייתה אמורה להיגמר בשנת 1999, אך הממשלה לא הצליחה לארגן בחירות, עד שנת 2000. בחודש מאי בשנת 2000 התקיימו בחירות כלליות בהאיטי. בבחירות הצביעו כ־60% מבעלי זכות ההצבעה בהאיטי. לאחר שבסבב הראשון אף מתמודד לא קיבל את רוב הקולות, נערך סבב שני, בין אריסטיד לפרבאל. בסבב השני, זכה אריסטיד במעל 90% מהקולות. לשכת הצירים סירבה לקבל את התוצאה או להכיר באריסטיד כנשיא.

ב־7 ביולי 2021 נרצח נשיא האיטי ז'ובנל מואיז בהתנקשות קבוצת חמושים בביתו. בשנים אלו דווחו מאות רבות של מקרי חטיפות שביצעו קבוצות חמושים. בחודשים שלאחר מכן הראו מספר חיכוכים של גורמים שונים מהאיטי מול ארצות הברית, כאשר נבלמה בכוח כניסתם של עשרות אלפי פליטים מהאיטי שהגיעו לכיוון גבול ארצות הברית וכאשר בוצעה חטיפה מתוקשרת של אחת מקבוצות המסיונרים האמריקאיות הפעילות במדינה.

על רקע רצח הנשיא ביולי 2021, נקבע לשנת 2022 משאל עם חוקתי שיביא למספר שינויים בנושא משרת ראש הממשלה, הסנאט, שיטת הבחירות וכהונתו של הנשיא.

אחרי שראש הממשלה אריאל הנרי הכריז כי המדינה לא תממן עוד סובסידיות לרכישת דלק, חסם ארגון הפשע "משפחת G9 ובעלי הברית", המאגד תחתיו יותר מ-12 כנופיות, את הגישה למסוף הדלקים הגדול ביותר בהאיטי ודרש שהנרי יתפטר. מועצת הביטחון של האו"ם הצביעה בסוף השבוע פה אחד בעד החלטה הקובעת משטר חדש של סנקציות נגד כנופיות אלה.

רעידות אדמה במאה ה-21

ערכים מורחבים – רעידת האדמה בהאיטי (2010), רעידת האדמה בהאיטי (2018), רעידת האדמה בהאיטי (2021)

ב־12 בינואר 2010 התרחשה רעידת אדמה עזה בעוצמה של 7.0 לפי סולם מגניטודה לפי מומנט שפגעה בבירה פורט-או־פרנס, והותירה הרס רב ומעל ל-230,000 הרוגים, 250,000 פצועים ומעל למיליון חסרי בית. בעיר הבירה נהרסו מבני שלטון רבים ובהם ארמון הנשיאות.

ב-6 באוקטובר 2018 התרחשה רעידת אדמה בעוצמה של 5.9 לפי סולם מגניטודה לפי מומנט, בסמוך לעיר פור-דה-פה . רעידת האדמה הרסה מעל ל-350 בתים, פגעה במעל 7300 בתים, הרגה 17 אנשים ופצעה 427.

ב-14 באוגוסט 2021 התרחשה רעידת אדמה בעוצמה של 7.2 לפי סולם מגניטודה לפי מומנט. רעידת האדמה הרגה מעל 2000 איש ופצעה מעל 12,000 איש.

לקריאה נוספת

• Kurlansky, Mark. 1992. A Continent of Islands: Searching for the Caribbean Destiny. Addison-Wesley Publishing. ISBN 0-201-52396-5.
• Written in Blood: The Story of the Haitian People, 1492-1995, Heinl 1996

• נדב איל, המרד נגד הגלובליזציה, מרד העבדים בהאיטי (עמ' 68)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של האיטי בוויקישיתוף

• בוב קורבט, ההיסטוריה של האיטי (סיכום קורס), באתר "הרטפורד הוצאה לאור", 1995
• כרונולוגיה של ההיסטוריה של האיטי (1804–2005), באתר היסטוריה שיתופית
• ארון מטה (צר'), התהליך הדמוקרטי בהאיטי, באתר "רוח ההתנגדות חיה", יולי 2005
• מיזם לוברטור – מיזם ויקי על ההיסטוריה של האיטי
• רשומות של אלי אשד בבלוג שלו, פברואר 2010:
  • האיטי – הרפובליקה המכושפת
  • האיטי ארץ הזומבים
• סלאם גברקידן, מאט אפוזו, קתרין פורטר וקונסטנט מאוט, ניו יורק טיימס, היום שבו הבנקים בוול סטריט שלחו חיילים אמריקאים לכבוש מדינה, באתר TheMarker‏, 10 ביוני 2022
• האיטי, היסטוריה, דף שער בספרייה הלאומית