פתיחת התפריט הראשי
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
סדרת ערכים
בהיסטוריה של בריטניה
תקופות בהיסטוריה של בריטניה
בריטניה הפרהיסטורית
בריטניה הרומאית
בריטניה בימי הביניים
הפטרכיה
אנגליה הסקסונית
אנגליה הנורמנית
הרנסאנס האנגלי
העידן האליזבתני
בריטניה המודרנית
תקופת ההשכלה הסקוטית
האימפריה הבריטית
מהפכת החקלאות הבריטית
המהפכה התעשייתית
היסטוריה של הממלכה המאוחדת
היסטוריה של אזורים בבריטניה:
היסטוריה של אנגליה
היסטוריה של סקוטלנד
היסטוריה של אירלנד
היסטוריה של ויילס
היסטוריה של לונדון
נושאים מתוך היסטוריית בריטניה:
היסטוריה של החברה הבריטית
היסטוריה של הצבא הבריטי
היסטוריה של הכלכלה הבריטית
היסטוריה של החוקה הבריטית

החוקה של הממלכה המאוחדת אינה חוקה כתובה. מקורותיה שואבים מחקיקה בת מאות שנים, תקדימים, נוהגים משפטיים ומקורות אחרים. ההתפתחות החוקה האנגלית באה בעקבות מאות שנים של מאבק בין המלוכה, האצילים, מוסדות דתיים והעם האנגלי.

לפני מלחמת האזרחיםעריכה

לפני הכיבוש הנורמניעריכה

ממלכת אנגליה התגבשה באמצע המאה ה-9, מתוך התמזגות של הפטרכיה (כינוי למספר ממלכות בדרום אנגליה של ימינו) תחת שלטונו של המלך האנגלי. עד ל-1066 אנגליה נשלטה בידי מלכים שאושרו בויטנגמוט שהיה מעין פרלמנט והיה מורכב מוויטאן (מילה שפירושה החכמים). גם ברמה המקומית היו ביטוים שונים של דמוקרטיה, שנמשכו עד הכיבוש הנורמני.

הכיבוש הנורמניעריכה

ויליאם הראשון (הכובש) היה ראשון המלכים הנורמנים. הנורמנים הביאו עימם מונרכיה אבסלוטית. ויליאם יזם שינויים גדולים רבים, ביניהם שינוי בסיסי של מערכת החוק האנגלו-סקסונית, אותה הוא חיבר עם החוק הנורמני (1085). על מנת לוודא את מידת שלטונו, ויליאם הזמין את חיבורו של ספר יום הדין, סקר של יכולת הייצור של אנגליה, הדומה למפקד אוכלוסין מודרני.

הנרי הראשוןעריכה

הנרי הראשון (1068 - 1 בדצמבר 1135), מלך מ-1100 ועד ל-1135. כאשר הוא עלה לשלטון הוא העניק צ'ארטר זכויות. מסמך זה אינו מגילת זכויות אלא סדרה של הצהרות והבטחות. ההצהרה החשובה ביותר בצ'ארטר מצויה בתחילתו, כשהמלך מודה ש"בעזרת האל ועצתם של אצילי ממלכת אנגליה, הומלכתי למלך על ממלכה זו". הצהרה זו מהווה התרחקות מאבסולוטיזם וצעד לקראת קונסטיטוציונליזם (חוקתיות). המלך הכיר בכך שהזכות למשול מגיעה לא רק מהאל אלא גם מעצתם המשותפת של האצילים.

מנקודה זו ואילך, ובייחוד בין התקופות של המלך ג'ון הראשון וצ'ארלס השני, מבנה הכוח של אנגליה התפתח ממודל אבסלוטי למודל חוקתי.

הפלטג'נטיםעריכה

המלך ג'ון (24 בדצמבר 1167 - 19 באוקטובר 1216) שלט באנגליה מ-1199 ועד 1216. הוא היה אחיו הצעיר של ריצ'רד הראשון.

 
מגנה כרטה

תקופת מלכותו הייתה רוויה במאבקים. היה מאבק בין צרפת ואנגליה, בין אנגליה והאפיפיור ובין המלך והאצילים.

לבסוף האצילים אילצו את ג'ון לחתום על המגנה כרטה, שנחשבת בעיני רבים כמסמך המשמעותי הראשון בשורה ארוכה של מסמכים במשך השנים עד להווה, שיחד מרכיבים את הריבונות החוקית על הארץ המוכרת כממלכה המאוחדת. לפיכך, החוקה של ריבונות זו מפוזרת על פני תקדימים היסטוריים רבים, ולא כתובה במקום אחד.

הנרי השלישי (1 באוקטובר 1207 - 16 בנובמבר 1272) ירש את אביו ג'ון. הנרי היה רק בן תשע כנעשה מלך, והארץ נשלטה בידי באי כוחו עד שהנרי הגיע לגיל 20. תחת לחץ מהבארונים, שהונהגו בידי סימון החמישי דה מונפור, הנרי הסכים לקיומו של הפרלמנט האנגלי הראשון.

במאה הבאה, בתקופת שלטונו של ריצ'רד השני היה מרד, מרד האיכרים (1381). המרד כמעט הביא לקבלת דרישותיהם של האיכרים (כגון ביטול הצמיתות), אך לבסוף הוא לא הצליח. המרד עדיין מציין נקודה חשובה בהיסטוריה, אך לא הצליח לתרום לחוקה הכתובה.

הטיודוריםעריכה

חוק העליונות הראשון (1534) קבע כי המלך הנרי השמיני הוא "ראש" הכנסייה האנגלית. הנרי מת ב-1547, והותיר אחריו שלושה ילדים כיורשים אפשריים. חוק העליונות השני (1559) העביר את הכוחות של החוק הראשון לאליזבת' הראשונה, ביטל את החקיקה הקתולית של מרי, אם כי התואר של אליזבת' היה "מושלת עליונה של הכנסייה האנגלית" ולא "ראש", כדי שלא לטעון שהיא יכולה לשלוט גם על הדוקטרינה של הכנסייה. החוק גם חייב את כל הפקידים והכמרים להשבע אמונים למלכה כ"מושלת" של הכנסייה האנגלית.

על המלוכה היה לקבל את הסכמת הפרלמנט בכל נושא, אך בשל איום המלחמה עם ספרד, הפרלמנט נותר נאמן לחלוטין לאליזבת', מכיוון שהיא הייתה מנהיגה חזקה. עם הניצחון על הארמדה הספרדית (588), הפרלמנט הרגיש בטוח יותר ולכן הוריד את רמת נאמנותו למלוכה.

הפרלמנט הורכב משני רמות ממשל: "בית הלורדים" שבו ישבה האצולה הגבוהה, ו"הבית התחתון (הקומונס)" שבו ישבו נציגים משפיעים של המעמד הבינוני והאצולה הנמוכה.

הבית התחתון גדל פי שניים בתקופה זו, בשל העלייה בעושרו וכוחו של המעמד הבינוני. היו מספר פוריטנים בעלי חשיבות בבית זה שדרשו זכויות רבות יותר לפוריטנים, אך אליזבת' הצליחה להימנע מלקבל את דרישותיהם.

ג'ון איילמר ראה דמיון רב בין החוקה הטיודורית לבין זו של הרפובליקה הקלאסית הספרטנית. גאופרי אלטון, שכתב את הספר החוקה הטיודורית, הסכים עם מסקנותיו של איילמר. היו אלה המומחים לתרבות יוונית שהשפיעו רבות על המחשבה החוקתית האנגלית והכניסו את המושגים הפוליטיים היווניים, לדוגמה הרעיון של "חוקה מעורבת".

ג'יימס הראשון והשישיעריכה

כשהמלכה אליזבת' מתה (1603) ללא יורש, מלך אחריה בן דודה ג'יימס השישי, בנה של מרי, מלכת הסקוטים, ונעשה למלך ג'יימס הראשון של אנגליה, דבר המהווה צעד חשוב לקראת הממלכה המאוחדת.

ג'יימס השישי עמד בפני בעיה של מחלוקות דתיות עזות באנגליה, מאחר שהיא כללה אנגליקנים, פוריטנים, כאלה שתמכו בהיפרדות מהכנסייה האנגליקנית, וקתולים.

ג'יימס האמין בזכות האלוהית של מלכים, כלומר בכך שמלכים נבחרו בידי האל ולפיכך אין מי ששולט עליהם חוץ מהאל. אמונה זו התאימה לאמונה הפרסביטריאנית שלו בפרה-דסטינציה, שכן העובדה שנולד כמלך עשתה אותו, בעיניו, לאחד מהנבחרים. אם כי הוא היה פרסביטריאני (ובכינויים אחרים - קלווניסט, פוריטן), הוא היה נגד הרעיון הפרסביטרי של בחירת הנציגים הדתיים בידי הקהילה, מכיוון שהיא פגעה באבסולוטיזם שלו. לפיכך היו התנגשויות רבות בינו ובין הפוריטנים.

מצד שני, ג'יימס גם נאבק עם הקתולים, אך לבסוף העניק להם זכויות (ייתכן שבעקבות שכנועים של אשתו, שהייתה קתולית בסתר), כשהוא פוטר אותם בתחילה מתשלום מס לכנסייה האנגליקנית. הפטור בוטל לאחר שהכנסות הכנסייה ירדו באופן ניכר.

מלחמת האזרחיםעריכה

צ'ארלס הראשון ומלחמת האזרחיםעריכה

את ג'יימס ירש בנו, שהיה לצ'ארלס הראשון, ב-1625. צ'ארלס המשיך את המאבק בפרלמנט.

מקור כוחו העיקרי של הפרלמנט בתקופה זו היה השליטה על המיסים. הפרלמנט דרש יותר כוח על המיסוי. באופן מסורתי, הפרלמנט הצביע עם עלייתו לשלטון של מלך חדש על המכס שיהיה מותר לקחת על מוצרים מיובאים, מקור ההכנסה העיקרי של המלך. כעת הפרלמנט רצה לקבוע את המיסים פעם בשנה, דבר שיעניק להם כוח רב. ג'יימס הראשון פיזר את הפרלמנט כשהועלתה הדרישה הזו. צ'ארלס הראשון עשה זאת גם כן, ובתחילה פשוט התעלם משיעורי המכס שקבע הפרלמנט.

צ'ארלס קיבל הרבה מהכסף שלו מהלוואות מהאצילים. מקור חשוב אחר היה מיסוי ישיר. מס חשוב שצ'ארלס הסמך עליו היה מס הספינות, שחייב את המחוזות שגבלו בחוף הים לממן את הצי שיגן על החוף האנגלי. מס זה המשיך גם בתקופת שלום, כאשר הוא למעשה לא שימש למימון הצי. כמו כן, צ'ארלס הרחיב את המס גם למחוזות פנימיים, צעד שגרר אחריו התנגדות רבה.

עקב המלחמה עם צרפת וספרד צ'ארלס היה זקוק למקורות כספיים נוספים, ולכן הוא נאלץ לבקש מיסוי נוסף מהפרלמנט (1629). הפרלמנט סירב לעשות זאת עד שהוא יחתום על מגילת זכויות שקבעה כי:

  1. המלך לא יוכל לנהוג על פי חוק צבאי באנגליה בתקופת שלום.
  2. המלך לא יוכל לקבוע מיסים ללא הסכמת הפרלמנט.
  3. המלך לא יוכל לאסור אנשים באופן שרירותי.
  4. אסור יהיה לשכן חיילים בבתים פרטיים.

לאחר שצ'ארלס קיבל את האישור למיסים מהפרלמנט, הוא פיזר את הפרלמנט ולא קיים את הבטחותיו.

מלחמות נוספות עם סקוטלנד חייבו את צ'ארלס לפנות שוב לפרלמנט (1640) שכונה הפרלמנט הארוך מכיוון שהוא התפזר רק ב-1660. התנאים של הפרלמנט למיסוי היו:

  • על המלך לאסור את תומאס וונטוורת' וויליאם לוד, מתנגדי פרלמנט נחרצים.
  • על המלך להסכים לחוק שחייב את הפרלמנט להיפגש פעם בשלוש שנים.
  • ביטול בית הדין של אולם הכוכב (Court of the Star Chamber), בית דין מלכותי שנשלט לחלוטין על ידי המלך, ובו התובע היה גם השופט.
  • על המלך לבטל את בית הדין הגבוה, שהיה דומה לקודמו אך דן בעניינים דתיים.
  • על המלך לפרסם מסמך שבו הוא מואשם בפשעים שונים שעשה בתקופת מלכותו, ויתחייב שלא לעשותם שוב.
  • נאסר על המלך לפזר פרלמנט ללא הסכמתו של הפרלמנט.

רוב אנגליה חשבה שהפרלמנט עשה די כדי להגביל את כוחו של המלך, אך הרדיקלים בפרלמנט ובארץ כולה (הפוריטנים הקיצוניים) ביקשו לעשות רפורמה בכנסייה האינגליקנית על ידי ביטול הבישופות (וכל דבר אחר בעל קשר לקתוליות), ולאמץ את צורת הפולחן של הפוריטנים כסטנדרט. דרישה זו הביאה לפיצול פוליטי בפרלמנט, שצ'ארלס ניצל. הוא שלח 500 חיילים לבית התחתון כדי לעצור חמישה ממנהיגי הפוריטנים, אך הם ברחו לפני שהוא הגיע אליהם, כך שהמלך נותר רק עם הבושה של ניסיון לפרוץ לפרלמנט.

המלך עזב את לונדון ועבר לאוקספורד, ומלחמת האזרחים האנגלית החלה (1642). צפונה ומערבה של אנגליה היו בצידו של המלך (יחד עם רוב האצולה). הם היו ידועים כקווליארים (Cavaliers). צ'ארלס גייס צבא לא-חוקי (שכן על פי החוק, הוא היה זקוק לאישור הפרלמנט כדי לגייס צבא).

דרומה ומזרחה של אנגליה היו לצד הפרלמנט והיו ידועים כ"עגולי-הראש" (Roundheads), בשל התספורת שלהם. גם הם גייסו צבא. הם גם כרתו ברית עם הסקוטים והבטיחו לשנות את הכנסייה האנגלית ודת הפרסבטיריאנית. לצבא שלהם הם קרו "צבא המודל החדש" שהיה מורכב ברובו מפוריטנים, ולמנהיג הם מינו את אוליבר קרומוול, שהיה גם חבר פרלמנט.

אוליבר קרומוול והקומנוולת'עריכה

אם כי הפרלמנט הוא שניצח, היה ברור לסקוטים שהפרלמנט לא ישמור על ההבטחה שלו וינהיג את הפרסבטיריות כדת הרשמית באנגליה. האיחוד של הפרלמנט, הסקוטים וצבא המודל החדש החל להתפרק. לסקוטים שילמו את משכורתם והם נשלחו חזרה לסקוטלנד.

קרומוול הציע שהפרלמנט יחזיר את הבישופים של הכנסייה האנגליקנית ואת צ'ארלס הראשון כמלך חוקתי, אך שיאפשר סובלנות כלפי דתות אחרות. אם אולם בסוף המלחמה, העם האנגלי הסכים לקבל את המלך חזרה אך לא סובלנות דתית. הם גם רצו בפירוק הצבא הפוריטני, מכיוון שהוא היווה גורם פרובקטיבי, אך הצבא סירב לפקודת הפיזור.

צ'ארלס פנה בתורו לסקוטים וביקש מהם להצטרף לצידו, וגם הפרלמנט היה לצידו, וכך החלה מלחמת אזרחים "שנייה" ב-1648. אך כעת, כל גורמי הכח היו בצידו של המלך, נגד צבא המודל החדש. אף על פי כן, קרומוול וצבאו הביסו את צ'ארלס בקרב פרסטון.

הפרלמנט, שהיה כעת בשליטת הפרסבטירים, החל בכמה פעולות חשובות:

  • ביטול המלוכה ובית הלורדים (לאחר מכן, צ'ארלס הוצא להורג).
  • יצירת רפובליקה שכונתה "הקומנוולת'", שלמעשה הייתה דיקטטורה ובראשה קרומוול.

סקוטלנד הייתה נגד הקומונוולת של קרומוול, והכריזה באדינבורו על בנו של צ'ארלס כמלך צ'ארלס השני, אך קרומוול וצבאו הביסו גם אותו והוא ברח לצרפת שם נשאר עד ל-1660.

לאחר מכן קרומוול פיזר את הפרלמנט והכריז על עצמו כלורד פרוטקטור.

ריצ'רד, קרומוול וצ'ארלס השניעריכה

קרומוול מת (1658), ובנו ריצ'רד ירש אותו. הוא ניסה לשמור על כוחו אך לא היה מסוגל לאחד תחתיו את כל הקבוצות המגוונות. הגנרל ג'ורג' מונק הגיע מסקוטלנד והפיל אותו מהשלטון. הוא הזמין את שרידי הפרלמנט הקודם להתכנס מחדש. הפרלמנט התכנס שוב והסתיים רשמית ב-1660, כשהצביע על פיזור ויצירת פרלמנט חדש. הפרלמנט החדש החל ברסטורציה של המלוכה, בכך שבחר בבנו של צ'ארלס, צ'ארלס השני, למלך אנגליה.

לאחר מלחמת האזרחיםעריכה

תנועות פוליטיות פופולריותעריכה