היסטוריה של הרפובליקה הדומיניקנית: טרוחיו, ולאחריו
בשנת 1924 עזבו כוחות הכיבוש האמריקנים את אדמת הרפובליקה הדומיניקנית. בתוך שנים ספורות השתלט על המדינה הרודן רפאל לאונידס טרוחיו, והנהיג בה משטר רודני שדיכא את זכויות האדם, טבח במיעוט ההאיטי, והנהיג פולחן אישיות. שלטונו של טרוחיו היה יציב, לא מעט בשל תמיכתו בארצות הברית באופן עקבי, במהלך מלחמת העולם השנייה, והמלחמה הקרה שבאה בעקבותיה. בסופו של דבר הגדיש טרוחיו את הסאה, ורדיפתו אחר מתנגדי המשטר ורציחתם גם מחוץ לגבולות המדינה, הביאה לגינוי בינלאומי. קציני צבא שחששו מאובדן התמיכה האמריקנית, ומכך ששיטות הדיכוי האכזריות שבהן נקט יביאו לתגובת יתר ולכינון משטר קומוניסטי, התנקשו בחייו של טרוחיו ב-1961. השנים שלאחר מכן היו רצופות באי יציבות שלטונית. הנשיא הנבחר חואן בוש סולק במהפכה צבאית, וניסיונו לשוב ולקחת את השלטון לידיו ב-1965 הביא להתערבות נוספת של ארצות הברית, ולפלישה צבאית אמריקנית לאי, המכונה "מבצע השבת הכוח". עד לשנת 1996 שלט באי באופן בלתי רציף הנשיא האזרחי חואקין בלאגר, אך שלטונו היה רצוף בטענות על אלימות כלפי האופוזיציה, וזיופי בחירות. ב-1996 העביר בלאגר את השלטון לנשיא לאונל פרננדס שניצח בבחירות, וזאת לאחר ששלט ברפובליקה באופן בלתי רציף בין 1965 ל-1996 עם הפסקה בין 1978 ל-1986. השנים האחרונות בתולדות הרפובליקה הן שנים של יציבות שלטונית וכלכלית יחסית, ושל שלטון דמוקרטי. גל הגירה לארצות הברית ובמיוחד לניו יורק הביא ליצירת פזורה דומיניקנית משפיעה, המזרימה לרפובליקה זרם של הכנסות ומייצבת את כלכלתה.
עלייתו של טרוחיו לשלטון עריכה
עם נסיגתם הסופית של האמריקנים ב-1924 נבחר באופן דמוקרטי לנשיאות הפוליטיקאי הוותיק אורסיו ואסקס. במאמץ לשמור על כוחו עבור תומכיו, האריך ואסקס ב-1927 את כהונתו מארבע לשש שנים. הבסיס החוקתי לצעד זה היה שנוי במחלוקת. על אף שהארכת הכהונה אושרה על ידי הקונגרס, היא הייתה מנוגדת לכאורה לחוקה שהתקבלה בשנת 1924, אותה חוקה עצמה שוואסקס נשבע לה אמונים. עם בואו של השפל הגדול ירדו מחיר הסוכר שהיה הגידול העיקרי שעליו התבססה כלכלת הרפובליקה, לשפל חסר תקדים, פחות מדולר אמריקני אחד לפאונד של סוכר. על אף שהבחירות נועדו להתקיים במאי 1930 הארכת מועד כהונתו של ואסקס הביאה לספק האם תהיינה אלו בחירות הוגנות וחופשיות. בפברואר 1930 חתם עורך דין מהעיר סנטיאגו דה לוס קביירוס בשם רפאל אסטרייה אורנייה (Rafael Estrella Ureña) על הסכם תמיכה בשלטונו עם טרוחיו, מפקדו של המשמר הלאומי הדומיניקני (Guardia Nacional Dominicana), כוח המשטרה הכלל דומיניקני שהקים שלטון הכיבוש האמריקני. עם צעדת המורדים לסנטו דומינגו הורה ואסקז לטרוחיו לעצור אותם בכוח, אך טרוחיו הורה לחייליו להישאר בקסרקטיניהם. ואסקס הזקן והחולה יצא לגלות, ואסטרייה הוכרז כנשיא זמני. במאי התקיימו הבחירות, ובהן זכה טרוחיו לרוב של 95% מכלל המצביעים. טרוחיו לא היסס להשתמש בצבא על מנת להפחיד את מתנגדיו ואת האחראים על טוהר הבחירות. לאחר השבעתו באוגוסט, לבקשתו, הכריז הקונגרס הדומיניקני על פתיחתו של "עידן טרוחיו".
עידן טרוחיו עריכה
רפאל לאונידס טרוחיו שלט באי באופן מוחלט, בשלטון שהיה תערובת של ייצוב ושיפור המצב הכלכלי (שיפור ממנו נהנו בעיקר המקורבים לשלטון), ודיכוי אכזרי של זכויות האדם.[1] טרוחיו התייחס למפלגתו "המפלגה הדומיניקנית" (Partido Dominicano) כאל חותמת גומי להכרעותיו. המקור האמיתי של כוחו היה "המשמר הלאומי", אותו הגדיל וחימש, והעניק לו תפקיד מרכזי במערכת השליטה באוכלוסיית האי. כאשר פירק חיל הנחתים האמריקאי את הכנופיות המקומיות מנשקן, חיסלו האמריקנים את המקור העיקרי לאופוזיציה אפשרית לשלטון המרכזי, והעניקו לכוח המשטרה המרכזי שיצרו מונופול על הכוח ברפובליקה.[2] משטרו של טרוחיו הפך את המשמר הלאומי לאחד מהכוחות הצבאיים הגדולים והחמושים באמריקה הלטינית. עד 1940 הייתה ההוצאה לצורכי צבא 21% מהתקציב הלאומי[3]. בה בעת פיתח טרוחיו מערכת מסובכת של סוכנויות מודיעין. בסוף שנות ה-50 היו לפחות שבע קטגוריות של סוכנויות ביון, שריגלו אחר הציבור וגם זו אחר זו. כל האזרחים נדרשות לשאת תעודות זהות ו"אישורי התנהגות טובה" מאת המשטרה החשאית. טרוחיו קידם את פולחן האישיות של עצמו. כאשר נפגעה סנטו דומינגו בסופת הוריקן בשנת 1930, ולמעלה מ-3,000 תושבים נהרגו, בנה מחדש את האזורים שנחרבו והעניק לעיר את השם "סיודאד טרוחיו" (Ciudad Trujillo - עיר טרוחיו). הוא גם העניק להר הגבוה במדינה, פיקו דוארטה, אשר נקרא על שם אחד האבות המייסדים של האומה, חואן-פבלו דוארטה, את השם "פיקו טרוחיו". למעלה מ-1,800 פסלים של טרוחיו הוצבו במקומות ציבוריים, ובכל מקום בו בוצעה עבודה ציבורית הוצב שלט בו הכיתוב "עידן טרוחיו, מיטיב המולדת".[4]
כאשר בעלי מטעי הסוכר הגדולים פנו להאיטי בחיפוש אחר כוח עבודה זול, הביא הדבר להתיישבות של בני האיטי רבים ברפובליקה. על פי מפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1920 על ידי הממשל הצבאי האמריקני, היו בשטח הרפובליקה 28,258 תושבי קבע מהאיטי. ב-1935 עלה מספרם ל-52,657.[5] ב-1937 הורה טרוחיו על טבח של בין 17,000 ל-36,000 מתושבים אלה, בתואנה של תמיכתה של האיטי בגולים דומיניקנים מתנגדי המשטר. אירוע זה מוכר כ"טבח הפטרוזיליה".[6] רציחתם של עשרות אלפי האיטים לא חמושים החיים באזורי הגבול שבין האיטי והרפובליקה הדומיניקנית ספגה ביקורת בינלאומית[7] הרצח נבע ממדיניות של טרוחיו ל"דומיניקניזציה של אזורי הגבול". שמות של אזורים, כפרים וערים לאורך הגבול שונו מקריאולית וצרפתית לספרדית, הוודו נאסר והוצא אל מחוץ לחוק, והוצבו מכסות קשיחות לאחוזי העובדים הזרים שיכלו החברות להעסיק, כאשר שהייתם של ההאיטיים בתחומי הרפובליקה לאחר עונת קטיף הסוכר נאסרה.
אף על פי שטרוחיו ניסה לחקות את הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו, הוא קיבל בברכה את זרם הפליטים מן הרפובליקה הספרדית השנייה שהגיע בעקבות מלחמת האזרחים בספרד. ב-1938, לפני השואה, כאשר גורלם של הפליטים היהודים נדון בועידת אוויאן, הסכים טרוחיו לקלוט 100,000 יהודים, והיה השליט היחיד שהתחייב לקלוט מספר רב של פליטים. ארגון ה"ג'וינט" הורשה לפעול בשטחה של המדינה, ולקדם את יישובם של הפליטים מאירופה.[8] מלחמת העולם השנייה סיכלה נכונות זו, ובפועל נקלטו כ-600 יהודים ברפובליקה. רובם שוכנו בכפר בשם סוסאו, שם הועסקו בחקלאות. יהודים רבים נצלו בזכות העובדה שהחזיקו באשרת יציאה אל הרפובליקה הדומיניקנית, ומספרם מוערך בין 5,000 ל-10,000.[9] אין לדעת מהו שהביא את טרוחיו לפעולה זו, אם הרצון לשאת חן בעיני ארצות הברית, או מדיניות של "הלבנה" (blanquismo) של האוכלוסייה באמצעות עידוד הגירה מאירופה. כחלק מ"מדיניות השכן הטוב" של ארצות הברית כלפי מדינות אמריקה הלטינית בשנות משטרו של פרנקלין דלאנו רוזוולט, חתמה ארצות הברית אמנה עם טרוחיו שביטלה את השליטה האמריקנית במכס הדומיניקני. כאשר הצטרפה ארצות הברית למלחמת העולם השנייה בעקבות המתקפה על פרל הארבור הכריז טרוחיו מלחמה על מדינות הציר, על אף שהביע את הערצתו לאדולף היטלר ובניטו מוסוליני בגלוי. הכרזת מלחמה זו לא לוותה בכל צעד מעשי. בניגוד למדינות כברזיל ששלחו כוחות ללחימה באירופה, הסתפקה הרפובליקה הדומיניקנית בהקפאת נכסי מדינות הציר שהוחזקו ברפובליקה.[10]
במהלך המלחמה הקרה שמר על קשרים טובים עם ארצות הברית והכריז כי הוא המתנגד החריף בעולם לקומוניזם, והפך לנשיא הראשון באמריקה הלטינית שחתם על ברית הגנה הדדית עם ארצות הברית.
טרוחיו ומשפחתו היו בעלי מונופול על הכלכלה הלאומית. בעת מותו צבר הון אישי של קרוב לשמונה מאות מיליון דולר. הוא ומשפחתו היו בעלי למעלה מחצי האדמה הניתנת לעיבוד, 2,800 קילומטרים מרובעים, והעסקים שבבעלותו ניהלו 80% מהפעילות המסחרית בבירת הרפובליקה. .[11] טרוחיו ניצל את הרגשות הלאומיים כדי לרכוש לעצמו נתח נכבד מתעשיית הסוכר שהייתה עד אז בידיים אמריקניות. כן החזיק במונופול על המלח האורז, החלב, הבטון, הטבק, הקפה ותחום הביטוח. טרוחיו היה בעליהם של שני בנקים גדולים, מספר מלונות, שירותי נמל, קו אווירי וחברת ספנות. ממשכורתם של עובדי המדינה נוכו עשרה אחוזים לטובתו, לכאורה כתרומה למפלגתו. כן נהג לדרוש חלקים מרווחים שהושגו באמצעות זנות.[12] מלחמת העולם השנייה הביאה לדרישה מוגברת למוצרי הרפובליקה הדומיניקנית ולצמיחה בכלכלה הדומיניקנית, ושנות הארבעים והחמישים היו תקופה של צמיחה כלכלית ובניית תשתיות מפתח. במהלך תקופה זו הפכה "סיודאד טרוחיו" ממרכז מינהלי למרכז הלאומי לספנות ותעשייה, ורוב הדרכים הובילו למפעלים ולמטעים שבבעלות טרוחיו, ונמלים חדשים שימשו לעגינת ספינותיו.[13]
השחיתות שפשתה בכל יצרה שתי בעיות כלכליות קשות. לקראת סוף שנות ה-50 הייתה הכלכלה בקשיים כתוצאה משילוב של הוצאת יתר על חגיגות 25 שנים לשלטון טרוחיו, ורכישת טחנות סוכר ומפעלי חשמל שהיו בידיים פרטיות, שהוכחה ככישלון כלכלי. ב-1956 רצחו סוכניו של טרוחיו בניו יורק אדם בשם חסוס מריה דה גלינדס שבתחילה עבד עבור טרוחיו ולאחר מכן גינה את משטרו בפומבי. דעת הקהל בארצות הברית פנתה כנגד טרוחיו. באוגוסט 1960, ארגון מדינות אמריקה הטיל סנקציות דיפלומטיות על הרפובליקה הדומיניקנית כתוצאה ממעורבותו של טרוחיו בניסיון לרצוח את נשיא ונצואלה רומולו בטאנקור. מחשש שהטינה לטרוחיו תביא בסופו של דבר להשתלטות הקומוניזם על הרפובליקה הדומיניקנית, כשם שהיה עם משטרו של באטיסטה בקובה, סייע ה-CIA לקבוצת מתנגדי משטר דומיניקנים לרצוח את טרוחיו במרדף מכוניות בדרך למעונו הכפרי בסן קריסטובל ב-30 במאי 1961. גם לאחר מותו של טרוחיו המשיכו המקורבים לשלטונו במשטר הטרור במשך זמן מה. בנו, רמפריס טרוחיו השתלט על המדינה, אך הודח על ידי שני דודיו, שרצו להביא לרפורמות ולהקלה במשטר הרודני. בנובמבר 1961 נמלטה משפחת טרוחיו לגלות בצרפת, והשלטון בפועל נמסר לנשיא חואקין בלאגר ששימש כנשיא בובה עוד בימי שלטונו של טרוחיו, ונותר בתפקיד הנשיא אף לאחר מותו.
העשורים שלאחר טרוחיו עריכה
לדרישת ארצות הברית, חלק בלאגר את השלטון עם מועצה בת שבעה אנשים, שנוסדה ב-1 בינואר 1962 וכללה גם נציגים מתונים של האופוזיציה. הסנקציות הבינלאומיות הוסרו ב-4 בינואר, ולאחר שהדף ניסיון הפיכה, התפטר בלאגר ויצא לגלות ב-16 בינואר. מועצת המדינה, בניהולו של הנשיא החדש רפאל פיליברטו בוניי המשיכה לשלוט עד שניתן היה לקיים בחירות. בדצמבר 1962 התקיימו הבחירות, ובהן זכה חואן בוש, איש אקדמיה ומשורר שייסד את מפלגת האופוזיציה "Partido Revolucionario Dominicano" (המפלגה המהפכנית הדומיניקנית), כאשר שהה בגלות בימי טרוחיו. נטייתו השמאלית, ורצונו בחלוקת קרקעות, הלאמה של נכסים זרים, וניסיונות להכפיף את הצבא לפיקוח אזרחי, הביאו לעוינות כלפיו מצידם של כת הקצינים, ההיררכיה הכנסייתית הקתולית, והמעמדות הגבוהים. שחששו מהפיכתה של הרפובליקה הדומיניקנית ל"קובה שנייה". בוש הודח בהפיכה צבאית ימנית בספטמבר 1963, ויצא לגלות בפוארטו ריקו.[14]
לאחר הדחת בוש עמד באופן פורמלי בראש המדינה טריומווירט אזרחי, שיצר דיקטטורה דה פקטו עד ל-24 באפריל 1965, כאשר קצינים תומכי רפורמות, ואזרחים תומכי בוש, שקראו לעצמם "אנשי החוקה", הביאו להפיכה, וכבשו את הארמון הלאומי. באופן מיידי, כוחות הצבא, בהנהגת הקולונל אליאס ווסין אי ווסין, שכינו עצמם "לויאליסטים", הגיבו בתגובת נגד והסתערו על הארמון בטנקים ובמטוסים. ב-28 באפריל, נחתו כוחות צבא ארצות הברית על אדמת האי, לכאורה לבקשת הלויאליסטים, ובתואנה שעליהם להגן על אזרחי ארצות הברית וזרים אחרים, בכינוי "מבצע חבילת כוח" (Operation Power Pack). עשרים ושלושה אלף חיילים נחתו בסופו של דבר באי.
ביוני 1966 חואקין בלאגר, מנהיג המפלגה הרפורמיסטית (שנקראה עתה המפלגה הסוציאל-נוצרית הרפורמיסטית - PRSC) נבחר לנשיא, ונבחר שוב במאי 1970 ובמאי 1974, בשתי הפעמים לאחר שמפלגות האופוזיציה העיקריות משכו את מועמדיהן בשלב מאוחר במסע הבחירות בשל הרמה הגבוהה של אלימות שהפגינו תומכי הממשלה. בנובמבר 1966 נחקקה חוקה, על פי החוקה נבחר הנשיא לתקופת כהונה בת ארבע שנים. אם התוצאה של הבחירות היא צמודה, יכול להיות סיבוב שני של הצבעה. כל אזרח בן 18 יכול להצביע. אזרחים נשואים יכולים להצביע גם אם אינם עדיין בני 18.
בלאגר הוביל את הרפובליקה הדומיניקנית לשינויים מבניים וכלכליים, פתח את כלכלת המדינה להשקעות זרות, והגן על התעשיות המקומיות, ממשלתיות ופרטיות. מודל זה יצר תוצאות לא משמעיות. רוב תשע שנותיו של בלאגר היו שנות צמיחה בשיעור ממוצע של 9.4 אחוזים של צמיחת התוצר הלאומי הגולמי בין 1970 ל-1975. יש שדיברו אף על "הנס הדומיניקני". השקעות זרות וסיוע זר זרמו למדינה. מחירי הסוכר, שהיה אז התוצר העיקרי של כלכלת המדינה, היו טובים, והתיירות זרמה לאי והכניסה כסף זר. עם זאת, תוצאות טובות אלו ברמה המאקרו-כלכלית (אשר העידו על התעשרות ממוצעת של אזרחי המדינה) לא לוו בחלוקה ראויה של העושר שנוצר. קבוצות של מיליונרים שגשגו בתקופת שלטון בלאגר, אך העניים הפכו לעניים יותר, והיו מטרה לדיכוי מצד המדינה. דרישותיהם הכלכליות גונו כ"קומוניזם", וטופלו ביד קשה על ידי מנגנוני הביטחון של המדינה.[15] בבחירות בשנת 1978, הובס בלאגר בבחירות לכהונתו הרביעית, והוחלף בידי אנטוניו גוסמן פרננדס, (Antonio Guzmán Fernández) מאנשי מפלגת ה-PRD השמאלית שייסד בוש. בלאגר הורה לחיילים להסתער על הקלפיות ולהשמיד את פתקי ההצבעה, והכריז על עצמו כמנצח. נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, סירב להכיר בניצחון זה, ומשעמד בפני האפשרות להישאר ללא התמיכה החיצונית של ארצות הברית, הכריז בלאגר על תבוסתו. השבעתו של גוסמן ב-16 באוגוסט הייתה הפעם הראשונה בה הועבר השלטון באופן חוקי וללא אלימות מנשיא שנבחר בבחירות חופשיות לנשיא אחר שנבחר אף הוא בבחירות חופשיות. בסוף שנות השבעים הואטה הצמיחה הכלכלית, ומחירי הסוכר ירדו, בעוד שמחירי הנפט עלו. האינפלציה הגואה והאבטלה הביאו להגירה שלילית המונית אל מחוץ לרפובליקה, ובעיקר לניו יורק.
בבחירות ב-1982 ניצח סלבדור חורחה בלאנקו ממפלגת PRD, שניצח את המועמדים הנצחיים בוש ובלאגר. בלאגר שב וניצח בבחירות ב-1986, ונותר בתפקידו עד לשנת 1996. הבחירות ב-1990 היו אלימות, ונטען כי תוצאותיהן זויפו. הבחירות ב-1994 לוו באלימות רבה כנגד נציגי האופוזיציה. רוב המשקיפים החיצוניים חשו כי ניצחונות אלו של בלאגר לא היו ראויים. תחת לחץ אמריקני הסכים בלאגר לערוך בחירות נוספות ב-1996, בהן הוא עצמו לא ישתתף.
1996 ואילך עריכה
ב-1996 נבחר לנשיא לאונל פרננדס ממפלגת השחרור הדומיניקנית (Partido de la Liberación Dominicana). פרננדס, שגדל וחונך בארצות הברית, השיג 51% מהקולות לאחר שכרת ברית עם בלאגר. פרננדס הפריט תעשיות מפתח שהוחזקו בידי המדינה. הוא זכה לשבחים על שסיים עשורים של בידוד ושיפר את הקשרים עם המדינות הקאריביות האחרות, אך רבים גינו אותו על כך שלא ניסה להילחם בעוני ובשחיתות.
באוגוסט 2000 נבחר איש ה-PRD הנוטה למרכז ולשמאל, איפוליטו מחייה לנשיא, על רקע אי שביעות הרצון מתעריפי החשמל הגבוהים לאחר שפרננדס הפריט את חברת החשמל הלאומית. בתקופת כהונתו של מחייה עלתה האינפלציה והפסו סבל מחוסר יציבות, ופוחת מ-16 פסו לדולר, ל-60 פסו לדולר. במאי 2004 נערכו בחירות נוספות, ופרננדס שב לכס הנשיאות. פרננדס נקט באמצעי חירום לחיזוק הפסו ויציאת המדינה מהמשבר הכלכלי. בחצי הראשון של 2006 נהנתה המדינה משיעור צמיחה של 11.7%, ושער הפסו עמד על 31 פסו לדולר.
במהלך שלושת העשורים האחרונים, התרומות מדומיניקנים החיים בארצות הברית הפכו למרכיב חשוב בכלכלת הרפובליקה. בין 1990 ל-2000 אוכלוסיית הדומיניקנים בארצות הברית הכפילה את עצמה מחצי מיליון איש ללמעלה ממיליון, שני שלישים מהם נולדו ברפובליקה הדומיניקנית עצמה.[16]
חצי מכל האמריקנים הדומיניקנים חיים בניו יורק. בעשור האחרון הפכה הרפובליקה הדומיניקנית למקור הגדול ביותר להגירה לעיר ניו יורק, וכיום העיר מהווה את הריכוז העירוני הגדול ביותר של דומיניקנים מחוץ לסנטו דומינגו.[17] הדומיניקנים החיים מחוץ לרפובליקה העבירו לקרוביהם החיים עדיין במולדתם סכום שנתי של למעלה משלושה מיליארד דולר.[18]
ב-1997 קיבלה הרפובליקה חוק חדש לפיו יכלו דומיניקנים הגרים מחוץ למדינה לשמור על אזרחותם ולהצביע בבחירות לנשיאות. הנהנה המרכזי מחוק זה היה לאונל פרננדס, שגדל בניו יורק. הדומיניקנים שלחו כוח צבאי לקואליציה הבינלאומית שלחמה במלחמת עיראק, כחלק מהכוח הספרדי והלטינו אמריקני שכונה "בריגדת פלוס-אולטרה". ב-2004 השיב הנשיא פרננדס את שלוש מאות החיילים לביתם.
הערות שוליים עריכה
- ^ Johathan Hartlyn. The Trujillo Regime in the Dominican Republic. In Sultanistic Regimes, Johns Hopkins University Press
- ^ Emilio Betances, State and Society in the Dominican Republic, Pg. 96
- ^ Emilio Betances, State and Society in the Dominican Republic, Pg. 97
- ^ Eric Paul Roorda, The Dictator Next Door: The Good Neighbor Policy and the Dominican Republic, 1930-1945 Pg. 97-98 (Duke University Press: Durham, NC, 1998)
- ^ Needed but unwanted: Haitian immigrants and their descendants in the Dominican Republic, Pg. 24 (Catholic Institute For International Refugees, 2004)
- ^ Jan Kippers Black, Politics and development in an unsovereign state Pg. 27
- ^ Dominican Republic History by Hispaniola.com
- ^ ח. מסינג, אנציקלופדיה היסטורית של מדינות העולם, הוצאת "עמיחי" ו"יסוד", תל אביב, 1966, עמ' 340.
- ^ "הרפובליקה הדומיניקנית - מקום ייחודי וחמקמק", מסע אחר
- ^ באנגלית בשם "קומרסנט" הכולל מאמר המונה את כל המדינות הלוחמות ורמת השתתפותן
- ^ Howard Wirada The Dominican Republic: A Nation in Transition, Pg. 40-41
- ^ Jared Diamond, Collapse, 'One Island, Two Peoples, Two Histories' (Penguin Books: New York and London, 2005) Pg. 337
- ^ Jan Kippers Black, The Dominican Republic: politics and development in an unsovereign state Pg. 27
- ^ Ernesto Sagas & Sintia Molina, Dominican Migration: Transnational Perpectives, University Press Florida 2004
- ^ Roberto Cassa, Los doce años: Contrarevolución y desarrollismo, 2nd ed. Santo Domingo: Editora Buho 1991
- ^ [1]
- ^ The Newest New Yorkers: Immigrant New York in the New Millennium (New York City Department of City Planning, Population Division, 2004) Pg. 9
- ^ http://www.thehindubusinessline.com/2007/03/13/stories/2007031300300800.htm