היסטוריה של מלטה
| ערך ללא מקורות | |
ההיסטוריה של מלטה מתחילה בסביבות 5200 לפנה"ס. המתיישבים הראשונים באזור הגיעו מסיציליה והיו בעיקר ציידים וחקלאים. בשנת 700 לפנה"ס הפיניקים כבשו את האיים וכינו אותם "מלט" (malat).
.svg)
לאחר הפיניקים הגיעו הרומאים למלטה, שהפכה לפרובינקיה רומית יחד עם סיציליה. האיים הפכו לשטח ביזנטי מתחילת המאה ה־6. הביזנטים הורחקו מהאזור בשנת 870 על ידי האע'לבים, בעזרת מצור.
מלטה נשלטה על ידי שלטון נורמי משנת 1091, שלמעשה חידש את ההתנצרות באיים. בנקודה זו, מלטה נהייתה שטח של ממלכת סיציליה, ובמשך זמן רב נשלטה על ידי שליטים פיאודלים, כגון: השוואבים, האראגונים והספרדים.
האיים ניתנו למסדר ההוספיטלרים בשנת 1530, מי ששלטו בהם כמדינת וסאל של סיציליה. בשנת 1565 ניסתה האימפריה העות'מאנית לקחת את האיים במצור הגדול על מלטה, אך הפלישה נכשלה. המסדר המשיך לשלוט במלטה למשך 2 מאות נוספות, ותקופת השלטון הזה נחשבה לזמן של התפתחות ושגשוג בתחומי האומנות והארכיטקטורה במלטה. ההוספיטלרים גורשו מהאזור לאחר שהרפובליקה הצרפתית הראשונה כבשה אותם בשנת 1798.
לאחר כמה חודשים של שלטון צרפתי, המלטזים מרדו בעזרת סיוע בריטי, פורטוגזי ונאפולי. כתוצאה מכך, מלטה הפכה לקולוניה בריטית משנת 1800, והפכה לטריטוריה בריטית רשמית בשנת 1813. האיים הפכו לבסיס צי חשוב של הבריטים, בזכות נמליה המצוינים של מלטה. בשל כך, האיים הותקפו על ידי האיטלקים במלחמת העולם השנייה, ובשנת 1942 הוענק למלטה עיטור צלב ג'ורג', שהיום מופיע בדגלה ובסמלה של מלטה.
מלטה השיגה עצמאות והכריזה על עצמה כקהילייה ב־21 בספטמבר 1964, ועד לשנת 1974 נקראה "מדינת מלטה". משנת 2004, המדינה חברה באיחוד האירופי ומשנת 2008 בגוש האירו.
טרום היסטוריה עריכה
 |
ראו גם – המקדשים המגליתיים במלטה |
היסטוריה מוקדמת והעת העתיקה עריכה
שלטון הפיניקים עריכה
_1.jpg)
הפיניקים הגיעו למלטה ב־700 לפנה"ס לערך מצור שבלבנון. הם התיישבו בה כדי להרחיב את המסחר שלהם בים התיכון. קברים פיניקים נמצאו ברבאט ובויקטוריה.[דרושה הבהרה] הפיניקים השאירו אחריהם כתובות באי, כמו ניצבי מליטה (אנ'), כנראה מהמאה ה־7 לפנה"ס.[1]
שלטון קרתגו עריכה
האיים עברו לשלטון קרתחדשת בסביבות 550 לפנה"ס, כמו מושבות פיניקיות רבות אחרות בים התיכון. במהלך הזמן, מלטה הפכה לאזור מסחר המקשר בין סיציליה לבין טריפוליטניה. גם מתקופה זאת נותרו כתובות פיניקיות מהאי, כמו כתובת גול, כתובת של ממשלת העם הפיניקית באי גוזו המנציחה חידוש מקדשים ומתוארכת למאות ה־3–2 לפנה"ס,[2] וכתובת בנעיסה (אנ'), המתוארכת ללמאות ה־4–2 לפנה"ס.[2]
הרפובליקה הרומית כבשה את מלטה בשנת 255 לפנה"ס במהלך המלחמה הפונית הראשונה.
השלטון הרומי עריכה
כאשר הרומאים כבשו את האזור, מלטה נכנסה לפרובינקיה סיקיליה. הם כבשו את האזורים שבו נמצאות כיום מדינה, ויקטוריה וולטה ונבנו ערים רבות אחרות. בתקופת השלטון הרומי, השפה הלטינית הוכרזה כשפתה הרשמית של מלטה, והדת הרומית הפכה לדת הרשמית באיים. למרות זאת, התרבות והשפה הפיניקית נשארו במלטה עד המאה הראשונה לספירה, ועדויות להמשכיות הפיניקית באי ניתן למצוא בקיפוסים של מלקרת.[3]
מלטה נשארה בשליטה רומית עד לתחילת המאה ה־6 לספירה.
השלטון הביזנטי עריכה
בשנת 533, הקצין הביזנטי בליסאריוס נחת במלטה במסעו מסיציליה לצפון אפריקה. בשנת 535, שני האיים סופחו לתוך האימפריה הביזנטית.
ימי הביניים עריכה
השלטון המוסלמי עריכה
בשנת 870, מלטה נכבשה על ידי מוסלמים מצפון אפריקה. כאשר כבשו אותה, התושבים שחיו בה נטבחו, הערים נהרסו והכנסיות שבה נבזזו. מלטה כמעט ולא הייתה מיושבת עד שנת 1049. מי שיישבו אותה מחדש היו קבוצת מוסלמים והעבדים שלהם. אף על פי שהשלטון המוסלמי במלטה היה קצר יחסית, השפה הרשמית בה נהייתה לערבית.
האוכלוסייה הנוצרית במלטה התפתחה וגדלה מתחילת עידן הנצרות ועד היום, וגם בתקופת השלטון הערבי נשארו קבוצות נוצריות ששמרו על דתם במהלך התקופה הזו.
השלטון הנורמי עריכה
מלטה חזרה לשלטון נוצרי עם הגעת הנורמים לאיים. בשנת 1091, רוג'רו הראשון, רוזן סיציליה כבש אותה והפך את השליטים המוסלמים של האזור לוסאלים שלו. בשנת 1127, בנו רוג'רו השני, מלך סיציליה, גמר לבסס את השלטון הנורמי במלטה, והפך את הדת בה לנצרות.
שלטון האימפריה הרומית הקדושה עריכה
בין השנים 1194–1266 הייתה מלטה חלק מהאימפריה הרומית הקדושה תחת שלטון שושלת הוהנשטאופן. בשנים הללו החל גירוש המוני של ערבים ומוסלמים מהאיים, על פי מה שציווה הקיסר פרידריך השני.
שלטון ההוספיטלרים עריכה
מלטה הייתה בשלטון ההוספיטרלרים בין השנים 1530–1798 כווסאלים של ממלכת סיציליה.
השנים המוקדמות עריכה
בתחילת המאה ה־16, האימפריה העות'מאנית התפשטה במהירות על חלקים גדולים מאירופה. המלך הספרדי קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה פחד שהטורקים יכבשו את רומא. זה היה יכול להיות הסוף לנצרות באירופה. בשנת 1522, העות'מאנים סילקו את ההוספיטלרים מרודוס. כדי למנוע פלישה לרומא מהדרום, קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ששלט אז במלטה, נתן להוספיטלרים את האזור.
במשך 268 השנים הבאות, "אבירי מלטה" המפורסמים הפכו את השטח לתחום שלהם, והשפה האיטלקית לשפתם הרשמית. הם בנו יישובים, ארמונות, כנסיות, גנים וביצורים באיים.
ממלטה, חידשו האבירים את התקפותיהם על הספינות העות'מאניות. בזמן הזה כבשו ההוספיטלרים את העיר של בירגו, איפה שהיה מקום מצוין להשכין את הצי שלהם. באותה העת, בירגו הייתה העיר השנייה בגודלה במלטה, אחרי מדינה. ההגנה על בירגו השתפרה וביצורים חדשים נבנו איפה שנמצאת כיום סנגלאה. נמל קטן אחד נבנה בקצה של חצי האי, שבתוכו נמצאת כיום ולטה, ונקרא מבצר סנט אלמו.
המצור הגדול על מלטה עריכה
ערך מורחב – המצור הגדול על מלטה
ב־18 במאי 1565, סולימאן הראשון הטיל מצור על מלטה. ראשית, העות'מאנים כבשו את מבצר סנט אלמו ולאחר חודש של לחימה הנמל נהרס. לאחר מכן, התחילו להילחם על בירגו עצמה ובביצורים שבסנגלאה, אך ללא הישג כלשהו.
המצור הגדול הסתיים ב־10 בספטמבר באותה השנה, כאשר האימפריה העות'מאנית הודו בתבוסתם ונכנעו. העות'מאנים ציפו לניצחון מוחץ בתוך כמה שבועות. היו להם 40,000 חיילים, שנלחמו מול 9,000 החיילים של האבירים. ההפסד שלהם היה מפתיע. לא נשארו להם עוד חיילים כדי לכבוש את מלטה והסולטאן מת בשנה שלאחר מכן.
לאחר המצור עריכה
בשנת 1566, המסדר החל לעבוד על עיר חדשה, בצפון־מזרח האי מלטה, איפה שהעות'מאנים השתמשו כבסיסם בתקופת המצור. קראו לעיר הזו ולטה, על שם זא'ן דה לה ולט, הגראנד מאסטר ה־49 של ההוספיטלרים. משום שהאימפריה העות'מאנית לא תקפה שנית, הביצורים שהיו באיים נשמרו, וכיום ניתן לראות את הביצורים השמורים ביותר מתקופה זו.
בשונה משלטונות של איים אחרים, מלטה בשלטון ההוספיטלרים לא היו טריטוריה של מדינה אחרת. האיים הפכו למדינה העצמאית שלהם. בשנת 1775, מרד שנקרא עליית הכהנים (אנ') התרחש. המטרה של המורדים הייתה לכבוש את מבצר סנט אלמו, אך המרד דוכא באכזריות על ידי השלטון, והמורדים גורשו או נכלאו.
השלטון הצרפתי עריכה
במהלך הזמן, הכוח של מסדר אבירי יוחנן הקדוש (ההוספיטלרים) הוחלש. מלוכתם נגמרה בשנת 1798, כאשר חיל הים של נפוליאון בונפרטה עצר בדרכו כדי לכבוש שטחים מהאימפריה העות'מאנית במזרח התיכון. נפוליאון רצה נמל בטוח במלטה כדי לספק מחדש את ספינותיו, וכאשר סירבו, הוא שלח מחלקה מחיל הים שלו כדי לכבוש את ולטה. הגראנד מאסטר באותה התקופה, נכנע ב־11 ביוני. ביום שלאחר מכן נחתם חוזה בין נפוליאון לבין ההוספיטלרים שאומר שכל השטחים שהיו בידיהם, יועברו לצרפת.
השלטון הבריטי עריכה
המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 עריכה
בשנת 1800, מלטה הפכה לקולוניה בריטית מרצונם של האזרחים במדינה. לפי התנאים בחוזה אמיין, הבריטים היו צריכים לפנות את האיים, אך, בסופו של דבר, לא עשו זאת – אחד מכמה מקרים של אי קיום האמנה, מה שהוביל לחידוש הסכסוך בין האימפריה הבריטית לבין צרפת.
בהתחלה לאיים לא ניתנה חשיבות רבה. אך בזכות הנמלים המצוינים של מלטה, הם הפכו לנכס מוערך של הבריטים, במיוחד לאחר פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869. מלטה שימשה כמבצר צבאי בעל צי גדול, והייתה למעשה המטה של הצי הבריטי בים התיכון.
השלטון האזורי לא נתן למלטזים עצמאות כלשהי עד לשנת 1921[4], והתושבים סבלו מעוני רב. זה קרה משום שהצפיפות באיים הייתה רבה, והייתה תלויה כמעט לגמרי בצבא הבריטי. במהלך המאה ה־19, הנהיג הממשל הבריטי כמה רפורמות ליברליות חוקתיות, שאליהן התנגדה בדרך כלל הכנסייה המקומית. ארגונים פוליטיים, כמו המפלגה הלאומית, הוקמו או שאחת ממטרותיהן הייתה שימור השפה האיטלקית במלטה.
קונגרס וינה בשנת 1814, אישר מחדש את השלטון הבריטי במלטה, תחת הסכם פריז שנחתם באותה השנה.
במהלך מלחמת העולם הראשונה, מלטה נקראה "אחות הים התיכון". השם ניתן לה בשל המספר הרב של הפצועים במלחמה, שהתארחו בולטה ובערים אחרות.
מלטה בין שתי מלחמות העולם עריכה
בשנת 1919, התחילו במלטה פרעות ה־7 ביוני (אנ') (איטלקית: Sette Giugno). ובשנת 1921, לקולוניה ניתנה ממשלה עצמית, תחת השלטון הבריטי. מלטה השיגה לעצמה פרלמנט עם סנאט (שבוטל לאחר מכן, בשנת 1949). ג'וזף הווארד מונה לראש ממשלת מלטה וב־1923, המנון מלטה נוגן לראשונה.
בשנות ה־30 של המאה ה־20 הייתה תקופה של חוסר יציבות בין התושבים המלטזים, הכנסייה המקומית הקתולית ולבין השלטונות הבריטים. חוקת 1921 של מלטה השתנתה פעמיים: בפעם הראשונה בשנים 1932–1930 כשהפסיקו לאפשר בחירות חופשיות, לאחר התדרדרות היחסים בין המפלגה החוקתית לבין הכנסייה. ובפעם השנייה, בשנת 1933, השתנתה החוקה בגלל ההצבעה התקציבית של הממשלה להוראת השפה האיטלקית בבתי ספר יסודיים.
לפני הגעת הבריטים, השפה הרשמית מאז 1530 הייתה איטלקית, אך הדבר הוחלף על ידי השימוש המוגבר באנגלית. בשנת 1934 הוכרזה שפתה הרשמית שלה כמלטזית גם כן. בתקופה זו רק 15% מהאוכלוסייה ידעו לדבר איטלקית שוטפת.
מלטה הבריטית בתקופת מלחמת העולם השנייה עריכה
- ערך מורחב – המצור על מלטה (מלחמת העולם השנייה)
לפני מלחמת העולם השנייה, ולטה הייתה המפקדה של צי הים התיכון של הצי המלכותי הבריטי. למרות תוכנויותיו של וינסטון צ'רצ'יל, המפקדה הועברה לאלכסנדריה שבמצרים באפריל 1937, מחשש שתהיה פגיעה מדי להתקפות אוויר מאירופה. עם הכרזת בניטו מוסוליני על צירופה של איטליה הפשיסטית למדינות הציר, במלטה היו רק 4,000 חיילים, עם אוכלוסייה המונה כ־300,000 איש.
כאשר הייתה קולוניה בריטית, שקרובה לסיציליה הפאשיסטית, הופגזה מלטה פעמים רבות על ידי כוחות אוויר איטלקים וגרמנים. הבריטים השתמשו במלטה כדי לשגר רקטות לעבר הצי האיטלקי בסיציליה וכעמדת האזנה להודעות רדיו גרמניות.
המתקפה הראשונה נגד מלטה חלה ב־11 ביוני 1940. באותו היום האיים הותקפו שש פעמים. חיל האוויר המלטזי לא הצליח לעצור את ההתקפות האיטלקיות, משום שהבסיס של הצי של מלטה עדיין היה בבנייה. העיתונאית מייבל סטריקלנד הגיבה להפצצות האיטלקיות בכך שאמרה: "האיטלקים לא חיבבו (את מטוסי גלוסטר גלדיאטור הבריטים), אז הם השמיטו את הפצצות שלהם כ־20 מיילים ממלטה וחזרו בחזרה". למרות מילים אלו, המפציצים האיטלקים המשיכו את הפצוצותיהם, הפעם במטרה לגרום הרס רב לתשתיות צבאיות ואזרחיות במלטה.
במהלך חמשת חודשי הלחימה הראשונים, מטוסי האי הרסו כשלושים ושבעה מטוסים איטלקיים, כאשר הם בעצמם סבלו מנזקים יותר גדולים משל האיטלקים. על כל פנים, מסע ההפצצה האיטלקי גרם נזק חמור לתשתיות האיים ויכולתו של הצי המלכותי לפעול בים התיכון.
במלטה, כ־330 אנשים מתו וכ־297 נפצעו מתחילת המלחמה ועד לדצמבר 1941. בחמשת החודשים הבאים נהרגו 820 בני אדם ו־915 נפצעו קשה ממטוסי קרב גרמנים.
ב־15 באפריל 1942, החליט ג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת החליט להעניק למלטה את עיטור צלב ג'ורג'. פרנקלין דלאנו רוזוולט, נשיא ארצות הברית בתקופת מלחמת העולם השנייה, הגיע לביקור במלטה ב־8 בדצמבר 1943 והציג את נאומו לתושבי האיים: "...תחת הפצצות חוזרות מהשמיים, מלטה עמדה לבדה במרכז הים, להבה זעירה אחת בחשכה – משואה של תקווה.."
באפריל 1942, התחיל מבצע פדסטל שמטרתו הייתה להעביר אספקות ציוד למלטה. בשנה שלאחר מכן הגיעו צ'רצ'יל ורוזוולט לביקור נוסף באי.
בשנת 1943, בעלות הברית כבשו את סיציליה מידי האיטלקים דרך מלטה. עם הסכם שביתת הנשק עם איטליה, חלק גדול מהצי האיטלקי נכנע לבריטים במלטה.
מקולוניה למדינה עצמאית עריכה
בשנת 1947 ניתנה במלטה זכות בחירה לנשים. באותה השנה, אגתה ברברה נבחרה להיות האישה המלטזית הראשונה שכיהנה בפרלמנט.
בשנים שלאחר מכן ניתן למלטה שלטון עצמי.
מלטה העצמאית עריכה
ממשלה לאומית (1964–1971) עריכה
לאחר קביעת חוק העצמאות של מלטה בשנת 1964 על ידי הפרלמנט הבריטי ואישור חוקה מלטזית חדשה, מדינת מלטה (במלטזית: Stat ta’ Malta) הכריזה על עצמאותה כמונרכיה חוקתית ב־21 בספטמבר 1964. מדי שנה התאריך נחגג במלטה כיום העצמאות. ב־1 בדצמבר באותה השנה האיים הצטרפו לאומות המאוחדות.
בסבבי הבחירות הראשונים שלאחר העצמאות, המפלגה הלאומית נהייתה המפלגה הגדולה ביותר במלטה. בשנים אלו, היחסים עם איטליה היו בעלי חשיבות רבה בשביל ליצור קשרים עם אירופה היבשתית. בשנת 1967, חתמה מלטה על הסכמי שיתוף פעולה עם איטליה, בעת ביקורו של אלדו מורו באיים.
בשנת 1965, מלטה הצטרפה למועצת אירופה, וב־1970, התקבלה לקהילה הכלכלית האירופית.
ממשלת מפלגת העבודה עריכה
בבחירות לראש ממשלת מלטה בשנת 1971, מפלגת העבודה בראשות דום מינטוף הובילה על המפלגה הלאומית ב־4,000 קולות בלבד. ממשלת העבודה פתחה מיד במשא ומתן עם בריטניה על ההסכמים הצבאיים והכספיים שניתנו למלטה לאחר העצמאות. הממשלה החדשה גם ביצעה תוכניות הלאמה והרחבת המגזר הציבורי. עונש מוות לרוצחים בוטל בשנת 1971.
מלטה הפכה לרפובליקה ב־13 בדצמבר 1974.
הממשלה נשארה בשלטון גם לאחר הבחירות במלטה בשנת 1976. בין 1976 ל־1981 היו זמנים קשים במלטה שכללו מחסור בצרכם חיוניים: אספקות מים וחשמל הושהו למשך שלושה ימים בשבוע. המתיחות הפוליטית גברה, במיוחד ביום שני השחור, שבו היה ניסיון התנקשות בראש הממשלה והבית של הנשיא הותקף.
סיומה של הנוכחות הבריטית במלטה ודרדור היחסים עם לוב ואיטליה עריכה
ב־1 באפריל 1979 החייל הבריטי האחרון עזב את מלטה. היום הזה הוכרז כ־"יום החופש".
תחת ראשות הממשלה של מינטוף, מלטה החלה ליצור קשרים תרבותיים וכלכליים עם לוב. כמו כן, החלו גם קשרים צבאיים עם קוריאה הצפונית.
באותן השנים מועמר קדאפי העביר למלטה כמה מיליוני דולרים. הקשרים הללו עם לוב הובילו לשינוי מדיניות החוץ של מלטה: עיתונאים מערביים דיווחו כי יחסיה של מלטה עם הממלכה המאוחדת, אירופה ונאט"ו מתדרדרים. על התפתחות חדשה זו נאמר כי "ממשלת העבודה הרסה את היחסים עם נאט"ו, והתחברה לעולם הערבי. לאחר 900 של קשרים עם אירופה, מלטה החלה להשתייך לדרום".
מלטה ולוב חתמו על הסכמי ידידות ושיתופי פעולה. בעקבות כך, לתקופה קצרה, ערבית הייתה מקצוע חובה בבתי הספר התיכוניים.
בשנת 1980, מלטה חתמה על הסכם נייטרליות עם איטליה, שאומר כי מלטה לא תצטרף לבריתות, ואיטליה מחויבת לשמור על הנייטרליות של מלטה. יחסי שתי המדינות הוגדרו כמצוינים.
תהליך ההצטרפות של מלטה לאיחוד האירופי עריכה
בבחירות שנערכו בשנת 1987 המפלגה הלאומית זכתה בהרבה קולות. הממשל הלאומני החדש של אדוארד פנק אדאמי יזם את קשריה החדשים של מלטה עם העולם המערבי, ודגל בהצטרפותה מחדש לאיחוד האירופי. בקשה להצטרפות הוגשה ב־16 ביולי 1990.
בבחירות של שנת 1992, הלאומנים זכו בשנית במספר המושבים הגדול ביותר. הבקשה לצירוף מלטה לאיחוד האירופי הוקפאה לאחר שזכו בבחירות. בשנת 1998, לאחר זכייתה בשנית, החזירה המפלגה הלאומית את בקשתה. מלטה הוכרה רשמית כמדינה מועמדת בשנת 1999. בשנת 2000, עונש מוות בוטל גם מהצבא.
משא ומתן על הצטרפות לאיחוד האירופי הסתיים בסוף שנת 2002. במשאל עם שהתרחש מאוחר מכן, 53.65% מהנשאלים הצביעו בעד. מפלגת העבודה הצהירה כי אם תזכה בבחירות הבאות בשנת 2003, לא תהיה מחויבת לתוצאה זו.
כאשר הלאומנים זכו בבחירות בפעם השלישית, לורנס גונצי היווה את תפקיד ראש ממשלת מלטה. חוזה הבקשה נחתם, ומלטה הצטרפה לאיחוד האירופי ב־1 במאי 2004. ג'ו בורג מונה לנציב הראשון של מלטה באירופה בוועידת בארוסו הראשונה.
מלטה באיחוד האירופי (2004–היום) עריכה
על הצטרפותה של מלטה לאיחוד האירופי היו השלכות חשובות על מדיניות החוץ של המדינה. כאשר הצטרפה, מלטה נדרשה לעזוב את איחוד המדינות הבלתי־מזדהות. מלטה הצטרפה לגוש האירו ב־1 בינואר 2008. בשנת 2009 ג'ורג' אבלה נבחר לנשיאות.
בשנת 2013 ממשלתו של גונזי הפסידה בבחירות, והוחלפה על ידי ממשלת העבודה בראשותו של ג'וזף מוסקט.
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- Maxine Anastasi, Nicholas C. Vella, Malta and Gozo, The Oxford Handbook of the Phoenician and Punic Mediterranean, Oxford University Press, 2019-08-12, עמ' 552–568
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 124
- ^ 1 2 נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 126
- ^ Maurice Sznycer, Antiquités et épigraphie nord-sémitiques, Annuaires de l'École pratique des hautes études 107, 1975, עמ' 191–208: "en plein période dite 'punicò-romaine' (II siècle av. J.-C.), des Maltais restent Phéniciens, attachés à la religion et à la culture phéniciennes."
- ^ אף על פי שמועצה מחוקקת שנבחרה חלקית הוקמה כבר בשנת 1849.