היסטוריה של ערב הסעודית
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
ערב הסעודית ממוקמת בחצי האי ערב. אף שישוב אנושי התקיים בחצי האי ערב זה אלפי שנים – לרבות הנבטים שפעלו במאה ה-1 לפנה"ס – הייתה זו צמיחתה של דת האסלאם במערב האזור בראשית המאה ה-7 אשר הביאה למפנה המכריע בתולדותיו. האסלאם היה לדת השנייה בגודלה בעולם, והערים המקודשות לו ביותר - מכה ומדינה - נמצאו בשטח עליו תקום בבוא היום הממלכה הסעודית. אותו שטח היה גם נקודת המוצא של הערבים המוסלמים אשר פתחו במסעות כיבושים דתיים מפרס ועד לספרד, באופן שהטביע חותם בל יימחק על ההיסטוריה של המזרח התיכון כולו.
במאות הבאות הייתה השליטה בחצי האי ערב במוקד מאבקיהם של פולשים זרים, אשר הגיעו לקיצם בשנת 1517 כאשר האימפריה העות'מאנית השיגה דריסת רגל באזור. עם זאת, בהשוואה לטריטוריות עות'מאניות אחרות, נהנו הערבים בחצי האי ערב ממידה רבה של שלטון עצמי, שהלכה וגברה במקביל להיחלשותה של האימפריה.
היסטוריה קדומה עריכה
בני האדם הראשונים הגיעו לערב הסעודית לפני כ-20,000 שנה.
באלף ה-3 לפנה"ס אוכלס חצי האי ערב בשבטים דוברי שפות שמיות. שבטים אלו הגרו צפונה, ותחת הנהגתו של סרגון החריבו את האימפריה של לוגלזגיסי וייסדו את אכד (המאה ה-24 לפנה"ס) שנחרבה על ידי פלישות של שבטים גותים במאה ה-22 לפנה"ס. למרות קיומה הקצר של האימפריה האכדית, סרגון יצר מורשת של מלך כובש ששרדה אלפי שנים: דמותו של סרגון הייתה מודל למלכים אחרים שרצו להקים אימפריה. שני מלכים אשורים, סרגון הראשון (אנ') מהמאה ה-19 לפנה"ס וסרגון השני מהמאה ה-8 לפנה"ס, הוא מחריב ממלכת ישראל, קראו לעצמם על שמו. התרבות והשפה האכדיות דוברה באזור מסופוטמיה עד לתקופה ההלניסטית.
בדרום חצי האי ערב נוסדו ממלכות החל מהאלף הראשון לפנה"ס. אחת מהממלכות החזקות והחשובות הייתה סבא שבשיאה שלטה בצפון מזרח אתיופיה ובאריתריאה. ממלכות נוספות היו: חמיר, חדרמוות (אנ'), ת'מוד (אנ') ודעמת. ממלכות אלו שגשגו עד המאות הראשונות לספירה. כמו כן בדרום ערב הייתה השפעה תרבותית חזקה של קיסרות אקסום שלאורך תקופות רבות שלטה בחלקים מהאזור.
הנבטים שמקורם בחצי האי ערב, עסקו במסחר בסוף התקופה הפרסית, בתקופה ההלניסטית ובתקופה הרומית. הם סחרו בעיקר במור, לבונה ותבלינים. כוחם כסוחרים היה ידיעת סוד ההישרדות ומציאת המים במדבר והיו היחידים שמסוגלים לחצות אותו בשיירות של מאות גמלים.
הנבטים ניהלו אורח חיים נוודי, אמנם במהלך המאות הראשונות הם החלו להתיישב ביישובי קבע. העיר פטרה נעשתה לבירת הנבטים במהלך המאה ה-1. בשנת 106 ממלכת הנבטים סופחה לידי רומא והפכה לפרובינקיה ערביה. בסוף התקופה הרומית הם הקימו תחנות שכר לאורך דרך הבשמים שמאוחר יותר הפכו לערים. תחת שלטון האימפריה הביזנטית קיבלו על עצמם את הנצרות ולאחר הכיבוש הערבי התאסלמו ונטמעו בחברה הסובבת.
עליית האסלאם עריכה
עד לבוא האסלאם היה רובו של חצי-האי ערב מאוכלס בעיקר בשבטים נודדים, למעט ממלכות דרום ערב וערים מעוטות באזור החג'אז, כגון מכה, ג'דה ומדינה.
האסלאם נוסד על ידי מוחמד בתחילת המאה ה-7 לספירה. הוא אסף סביבו קומץ מאמינים מבני משפחתו ולאחר רדיפות מצד שליטי העיר מכה היגר למדינה. תושבי אל מדינה תמכו במוחמד וקיבלו על עצמם את האסלאם. מוחמד ביטל את הסכסוכים השבטיים במדינה בכך שהכריז כי כל המוסלמים הם אחים והמלחמה ביניהם אסורה. אמנם אלה נלחמו בעובדי האלילים שכן מוחמד ציווה על מיגור האלילות. מוחמד התגורר בעיר מכה עד מותו ב-632. בשנים אלה ניהלו הוא ותומכיו מלחמות דת בחצי האי ערב והפיצו את האסלאם בקרב השבטים עובדי האלילים של ערב, וב-630 כבשו את מכה ואסלמו את תושביה.
האימפריה המוסלמית עריכה
האימפריה המוסלמית, הוא שם כולל לישויות הפוליטיות המוסלמיות שהתקיימו מימי הנביא מוחמד (570-632) עד לתקופה העות'מאנית (המאה ה-14). תקופה זו רצופה שינויים פוליטיים, ולא הייתה אחידות שלטונית כפי שיש באימפריה. כמו כן, מידת השליטה של השלטון המרכזי במרחבי האימפריה השתנתה לאורך התקופה. מבחינה דמוגרפית, המוצא האתני של התושבים היה ערבי, עד המאה העשירית, אז החלה כניסת גורמים טורקיים. המשותף לרוב התושבים במשך כל התקופה הוא דת האסלאם.
מוחמד לא מנה יורש משום שלא היו לו בנים אלא בנות בלבד, דבר שהביא לסכסוך ירושה, שבסופו ירש את מוחמד אבו בכר, שזכה לתואר ח'ליף כלומר ממלא מקומו של מחומד. תפקידו של החליף היה הנהגה דתית ופוליטית של המוסלמים. יורשו של אבו בכר, עומר בן אל-ח'טאב יצא למסע כיבושים ברחבי אסיה וצפון אפריקה. יורשו של עמר היה עות'מן שנרצח ב-656. החליף הבא היה עלי בן אבי טאלב. ארבעה ח'ליפים אלו נקראים ראשידון או ארבעת החליפים ישרי הדרך.
לאחר תקופת שלטונם של החליפים ישרי הדרך, עלתה לשלטון משפחת בית אומיה שהרחיבה את שטחי האימפריה המוסלמית בצפון אפריקה וכבשה את ספרד. בירת האימפריה המוסלמית תחת שלטון בית אומיה הייתה דמשק. את בית אומיה החליף בשנת 750 בית עבאס, שבירתו הייתה בגדאד. תחת שלטון בית אומיה החלה האימפריה המוסלמית להתפורר בעקבות פלישת המונגולים והסלג'וקים, התחזקות כתות שיעיות וסכסוכי ירושה.
כיבושי המוסלמים הביאו לחורבן האימפריה הסאסאנית ולהחלשות האימפריה הביזנטית.
המאה ה-18 עריכה
שורשיה של המדינה הסעודית במרכז חצי האי ערב מתוארכים לאמצע המאה ה-18. שליט מקומי בשם מוחמד אבן סעוד איחד כוחותיו עם מוביל הרפורמות האסלאמי מוחמד עבד אל-והאב באופן שאפשר יצירתה של ישות פוליטית חדשה במרכז חצי האי ערב, בחלק ניכר מהאזור המכונה נג'ד. בהדרגה זכתה תורת הוואהביה, הקוראת לשיבה לשורשי האסלאם, למעמד בכורה ברחבי המרחב הסעודי. במאה וחמישים השנים הבאות חוו השליטים לבית סעוד עליות ומורדות, ונאלצו להתמודד עם ניסיונות מצריים, עות'מאניים וערביים להשתלט על חצי האי. לבסוף, ב-1891 הביסה אמירות ג'בל שמר את סולטנות נג'ד, ובית סעוד נמלט לכווית.
המאה ה-20 עריכה
בשנת 1901 קם אחד מבני האמאם, עבד אל-עזיז אבן סעוד, והחל במסע לאיחוד חצי האי ערב תחת הנהגתו. שנה לאחר מכן כבש את ריאד, בירתה המסורתית של משפחת אל סעוד, והקים את אמירות ריאד.
ב-1913 כבשו כוחות וסיפחו הווהאביים הסעודיים את אזור המפרץ הפרסי, שבתחומי הוילאייט העות'מאני של אל-אחסא (בעגה המדוברת: "אל-חסא", במזרח חצי האי הערבי).[1] בין השנים 1913–1926 הכניע אבן סעוד גם את אל-קטיף ואת יתר נג'ד (מרכז חצי האי הערבי). ב-26 בדצמבר 1915 הגיעו הבריטים להסכם עם אבן סעוד (הסכם פרסי קוקס – אבן סעוד). הם הכירו בו בתור הסולטאן של נג'ד, ובתמורה לסיוע הבריטי הוא התחייב להימנע מחתימה על הסכמים עם מעצמות אחרות ומחדירה לנסיכויות המפרץ, שהיו בשליטה בריטית. אולם הסכם זה פג מאליו בתום מלחמת העולם הראשונה. ב-1919 נאלצו הבריטים להפעיל את חיל האוויר בכדי למנוע מאנשיו של אבן סעוד לכבוש את אמירות כווית, בת חסותם.[2] ב-1921 הסעודים חיסלו וסיפחו את שטחי אמירות ג'בל שמר (ובירתה ח'איל) בג'בל שמר.[1] לאחר הכיבוש, זנח את תוארו הדתי, "אמאם הווהאביה", ונטל את התואר "סולטאן", ובכך הגדיר עצמו כשליט שושלתי של ישות מדינית - יותר מאשר כמנהיגה של תנועה דתית פונדמנטליסטית.[3]
במאי 1922 התווה הסכם מחאמרה (כיום ח'רמשאהר באיראן) את העקרונות לעיצוב הגבול עם עיראק, ובסוף אותה שנה תוחם הגבול לראשונה בפרוטוקול עוקייר. אף על פי כן, הבריטים עדיין נאלצו לבלום באמצעות חיל האוויר פשיטות של שבטי הווהאבים לעיראק ולעבר הירדן.[4] בנובמבר 1923 נערכה ועידה בכווית, בתיווך בריטי, בין נציגי אבן סעוד לנציגי השריף חוסיין.[5] ב-1924–1925 כבשו הסעודים את ארץ החג'אז, ובכך חיסלו את מלכותו של ההאשמי חוסיין בן עלי מלך החג'אז, והשתלטו על קודשי האסלאם שבמכה ובמדינה.[1] ב-1925 חתמו הבריטים עם אבן סעוד על שני הסכמים: הסכם בחרה תיחם את הגבול עם עיראק וכלל אזורים נייטרליים, חופשיים לנדידת רועי גמלים; הסכם חדא קבע את הגבול עם עבר הירדן (ואדי סרחאן נשאר ברובו המכריע בתחום הסעודי). בין השנים 1902–1926 נודע השטח שבשליטתו של אבן סעוד בשם "סולטנות נג'ד".[6] לאחר כינון שלטונו בחג'אז, ב-8 בינואר 1926 הכריז עצמו אבן סעוד "מלך חג'אז וסולטאן נג'ד".[7]
בשנת 1926 השלימו הסעודים את מהלכי התפשטותם הטריטוריאלית, עם סיפוחה של עסיר (במערב חצי האי הערבי, מדרום לחג'אז ומצפון לתימן) וחיסולה של האמירות המקומית לבית אדריסי.[1] בעקבות זאת הפך השטח שבשליטתו של אבן סעוד ל"סולטנות נג'ד ובנותיה". באותה שנה, מכיבוש חג'אז ואילך, נטל לעצמו אבן סעוד את התואר "מלך החג'אז וסולטאן נג'ד ובנותיה".[6] ב-29 בינואר 1927, אימץ אבן סעוד את התואר "מלך נג'ד" במקום התואר "סולטאן נג'ד". באפריל 1927 נחתם הסכם ידידות בריטי-סעודי, שהכיר סופית בריבונותה של ממלכת אבן סעוד ובגבולותיה.[4] ב-20 במאי 1927, נחתם בג'דה הסכם חדש בין עבד אל-עזיז אבן סעוד לבריטניה, שהחליף את ההסכם משנת 1915. בהסכם ג'דה הכירה בריטניה - אז המעצמה האירופית הדומיננטית באזור - בעצמאותה המלאה של "ממלכת חג'אז ונג'ד", ובתמורה התחייב אבן סעוד לכבד את הסכמי החסות של בריטניה עם נסיכויות המפרץ.[8] ב-1930 נקשרו יחסים דיפלומטיים מלאים בין אבן סעוד לבריטים.[4] ב-22 במרץ 1930 התקיימה פגישה ביוזמתם בין אבן סעוד ופייסל הראשון, מלך עיראק על סיפון אנייה בריטית במפרץ הפרסי, במהלכה חתמו שני השליטים על ברית ידידות. בשנת 1932 אוחדו שני האזורים, חג'אז ונג'ד, ואבן סעוד הכריז על עצמו מלך "ממלכת ערב הסעודית",[9] מונרכיה אבסולוטית שדינה הוא הדין האסלאמי, או השריעה.
גילוי מרבצי נפט בשטח הממלכה במרץ 1938 הביא לשינויים מרחיקי לכת במעמדה, בכלכלתה ובאופייה. ייצור תעשייתי של נפט החל במהלך מלחמת העולם השנייה, במהלכה נותרה נייטרלית. ההון האדיר שזרם לתחומיה אפשר לה לקיים שירותי חינוך, בריאות ורווחה מבלי לגבות מיסים מתושביה, וכך הייתה למדינה רנטירית מובהקת. ערב הסעודית נמנתה עם מייסדות האו"ם והליגה הערבית ב-1945, ונטלה חלק משני בקואליציה הערבית שלחמה בישראל במלחמת 1948.
עם מותו של אבן-סעוד ב-1953 הועברה המלוכה לבנו, סעוד בן עבד אל-עזיז. כהונתו עמדה בסימן דחיית הערביזם הרדיקלי מבית מדרשו של שליט מצרים גמאל עבד אל נאצר, ובהתקרבות לארצות הברית ולמשטרים הערבים המתונים. ב-1964 הודח, בין היתר בשל מתיחות פנים-משפחתית, בריאותו הרופפת ואי-סדרים כלכליים בממלכה, והוחלף על ידי אחיו למחצה, ראש הממשלה ונסיך הכתר פייצל בן עבד אל-עזיז.
בשנת 1965 נערכו חילופי שטחים בין ירדן לבין ערב הסעודית. ירדן ויתרה על שטחי מדבר נרחבים בפנים היבשה, תמורת רצועת חוף של מספר קילומטרים ליד העיר עקבה (ראו גם: יחסי ירדן–ערב הסעודית).
בשנת 1967 תמך המלך פייצל (מילולית, ולא צבאית) במצרים במהלך מלחמת ששת הימים. ההתנקשות בחייו של פייצל ב-1975 זעזעה את המזרח התיכון, אך לא פגעה ביציבות הממלכה. אחיו, ח'אלד בן עבד אל-עזיז, שלט עד למותו מהתקף לב ב-1982, או אז עלה אחיו החורג, הנסיך פהד בן עבד-אל עזיז, מודרניסט פרו-מערבי אשר ניהל בפועל את ענייני הממלכה בתקופתו של חאלד. אחיו למחצה של פהד, עבדאללה, נבחר לכהן כראש הממשלה ונסיך הכתר.
בשנת 1979 אירעו מספר אירועים שיתגרו את משילות השלטון מצד גורמי אסלאם קיצוני. בנובמבר 1979 התחולל "הקרב על הכעבה" במסגרתו התבצרו אנשי הקבוצה הקיצונית אל-אח'ואן במכה וביקשו להכריז על הפיכה אסלאמית. המרד דוכא בהחלטיות ואכזריות ומעל 60 איש מראשיו הוצאו להורג בעריפת ראש פומבית. גם מהומות אל-קטיף, שהתרחשו בסוף שנת 1979 על ידי גורמי אופוזיציה סעודים (בעיקר שיעיים) כנגד השלטון הסוני לא הצליחו לערער את יציבות השלטון. המהומות הדגישו את חוסר ההיסוס של השלטונות, המגובים בתמיכה מערבית, לדכא כל אי-סדר ציבורי.
החשש מפני התפשטות הרגש המהפכני-אסלאמיסטי לאחר המהפכה האיראנית הביא את ערב הסעודית לתמוך כלכלית בעיראק של סדאם חוסיין במהלך מלחמת איראן–עיראק (1980–1988). באותן שנים חלה ירידה ניכרת במחירי הנפט, במה שערער זמנית את יציבות הכלכלה הסעודית. במהלך מלחמת המפרץ הראשונה שניהלה ארצות הברית נגד עיראק, נמלטו פליטים כוויתים לסעודיה, ביניהם בני משפחת המלוכה הכוויתית, וכוחות הקואליציה הורשו לפעול מתחומה. נוכחותו של צבא ארצות הברית בשטח הממלכה חוללה מורת רוח רבה בקרב סעודים רבים, ביניהם אוסאמה בן לאדן. האמריקנים נסוגו כמעט לחלוטין בשנת 2003 משטח סעודיה והוצבו בקטר. בשנת 1996 חווה המלך פאהד שבץ מוחי חמור, אשר אילץ אותו להעביר את השלטון בפועל לנסיך הכתר עבדאללה. ב-1 באוגוסט 2005 הכריעה אותו מחלתו, והמלוכה הועברה באופן רשמית לידיו של עבדאללה.
המאה ה-21 עריכה
פיגועי 11 בספטמבר (2001) גרמו לרבים במערב לראות בערב הסעודית - או בממסדה הדתי - מעוז הטרור האסלאמי, זאת על אף יחסי המסחר והידידות בין בית המלוכה הסעודי לארצות הברית, קנדה, יפן ומדינות אירופה. 15 מתוך 19 המפגעים היו סעודים במוצאם. בשנים הבאות אירעו מספר פעולות טרור נגד מטרות שלטוניות ומערביות בריאד.
לקריאה נוספת עריכה
- חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג (תשנ"ד, 1994), פרק 6.2.1: אבן סעוד, האסלאם הוהאבי וכינונה של ערב הסעודית, עמ' 266–308.
- עוזי רבי, סעודיה – ממלכת נפט במבוכי הדת והפוליטיקה (ספר 7 בסדרה המזרח התיכון בימינו), האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ח–2007
קישורים חיצוניים עריכה
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל המזרח התיכון | ||
|
ההיסטוריה | ||
- שאול שי, ערב-הסעודית – בין פרגמטיזם לרדיקליזם, \מבוסס על הספר הפתעה צפויה מאת יורם שוויצר ושאול שי, נתיב, נובמבר 2003
- דוד ח', ערב הסעודית בעקבות איראן?, מערכות 282, 1982
הערות שוליים עריכה