פתיחת התפריט הראשי

היסטוריה של קוריאה הצפונית

צילום לוויין של חצי האי הקוריאני

ההיסטוריה של קוריאה הצפונית החלה לאחר חלוקת חצי האי הקוריאני בסוף מלחמת העולם השנייה. כניעת האימפריה היפנית לבעלות הברית בספטמבר 1945 הובילה לסיומו של השלטון היפני בחצי האי הקוריאני, ולחלוקת חצי האי בין שני אזורי כיבוש - דרום חצי האי בשליטת ארצות הברית, וצפון חצי האי בשליטת ברית המועצות. הגבול בין שני אזורי הכיבוש עבר בקו הרוחב 38 צפון

הסובייטים והאמריקאים לא הצליחו להגיע להסכמה בדבר ניהול משותף של שני אזורי הכיבוש. חוסר הסכמה זה, יחד עם חוסר אמון בסיסי בין שתי מעצמות העל באותה התקופה, הוביל, בשנת 1948, להקמתן של שתי ממשלות נפרדות – בצפון חצי האי הוקמה הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה, שפעלה תחת חסות סובייטית, ובדרום הוקמה הרפובליקה של קוריאה, שפעלה תחת חסות ארצות הברית. כל אחת משתי הממשלות טענה כי היא לבדה הממשלה הלגיטימית של קוריאה השלמה.

בשנת 1950, פתחה קוריאה הצפונית במבצע צבאי לכיבוש החלק הדרומי של חצי האי, מה שהוביל לפרוץ מלחמת קוריאה. לאחר התערבותן של מעצמות העל, ולאחר הרס נרחב ומאות אלפי הרוגים משני הצדדים, הסתיימה המלחמה עם השבת הסטטוס קוו, כאשר האזור המפורז הקוריאני החליף את קו הרוחב 38 צפון כגבול בין קוריאה הצפונית וקוריאה הדרומית.

חרף תום הקרבות, המתח והעוינות בין שני הצדדים נותרו בעינם. קים איל-סונג, מייסד ומנהיג קוריאה הצפונית נותר בשלטון עד מותו בשנת 1994. שלטונו של איל-סונג התבסס על פולחן אישיות בהיקף נרחב, וכן על אימוץ אידאולוגיית ג'וצ'ה, שקראה להסתמכות עצמית ולאי-תלות בגורמים חיצוניים, ועל עשרת העקרונות להקמתה של מערכת אידאולוגית מרכזית, שנועדו "להתוות" את דרך התנהלותם של תושבי המדינה.

בעקבות התפרקות ברית המועצות, התומכת הגדולה של המשטר הצפון-קוריאני ומשענתו הכלכלית, בסוף שנות ה-80 ובמהלך שנות ה-90 התדרדרה קוריאה הצפונית למשבר כלכלי קשה, אשר הוביל בתורו למגפת רעב חסרת תקדים במדינה. בשנת 1994 נפטר קים איל-סונג, מייסד המדינה והמנהיג העליון של קוריאה הצפונית, ובנו קים ג'ונג-איל ירש אותו עד לפטירתו בשנת 2010. בשלב זה, השלטון בקוריאה הצפונית עבר לבנו קים ג'ונג-און

לאחר שנים ארוכות של מדיניות בדלנית ועוינת כלפי קוריאה הדרומית ומדינות המערב, במסגרתה קוריאה הצפונית אף פיתחה בחשאי נשק גרעיני, במהלך שנת 2018, יותר משנה לאחר השבעת דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית, חלה הפשרה פתאומית ביחסים בין המדינות, מה שהוביל למפגש הפסגה בין ארצות הברית לקוריאה הצפונית, שהתקיים ביוני 2018 בסינגפור.[1]

תוכן עניינים

קוריאה הצפונית טרם חלוקת חצי האיעריכה

  ערך מורחב – הכיבוש היפני בקוריאה

בין 1910 ועד לסוף מלחמת העולם השנייה, קוריאה הייתה תחת כיבוש יפני. בתקופה זו, מרבית הקוריאנים היו איכרים, שהתקיימו מחקלאות זעירה.[2] במהלך שנות ה-30, שלטונות הכיבוש היפניים פיתחו תעשיית מכרות, ובנו תחנות כוח הידרואלקטריות, מפעלי פלדה ומפעלי ייצור במנצ'וריה, הסמוכה לצפון קוריאה.[3] במהלך תקופה זו מעמד הפועלים הקוריאני התרחב במהירות, כאשר קוריאנים רבים עברו לעבוד במפעלי התעשייה במנצ'וריה.[4] כתוצאה מכך, 65% מהתעשייה הכבדה בחצי האי הקוריאני הייתה ממוקמת בחלק הצפוני. עובדה זו השפיעה באופן ניכר על תולדותיה של קוריאה הצפונית לאחר קבלת העצמאות.[5]

במהלך תקופה זו, תנועת גרילה קוריאנית נוצרה באזורים ההרריים של מנצ'וריה, וביצעה מתקפות שונות כנגד כוחות הכיבוש היפניים. אחד ממנהיגי הגרילה הבולטים ביותר היה המנהיג הקומוניסטי, ולעתיד מנהיג קוריאה הצפונית, קים איל-סונג.[6]

מעטים מתושבי צפון קוריאה בתקופה זו נחשפו לרעיונות ולהגות המערבית.[7] חריג אחד לכך היה הדת. מאז הגעתם לאזור של המיסיונרים הראשונים בשלהי המאה ה-19, צפון קוריאה, ופיונגיאנג בפרט, הייתה מעוז של הדת הנוצרית,[8] מה שהקנה לה את הכינוי "ירושלים של המזרח".[9]

חלוקת קוריאה והקמת קוריאה הצפוניתעריכה

 
קבלת פנים חגיגית לצבא האדום בפיונגיאנג, 14 באוקטובר 1945

במסגרת ועידת טהראן שהתקיימה בנובמבר 1943, וועידת יאלטה שהתקיימה בפברואר 1945, ברית המועצות התחייבה להצטרף לבעלות הברית בלחימה כנגד האימפריה היפנית באזור האוקיינוס השקט בתוך שלושה חודשים מהשגת ניצחון בזירה האירופית. כתוצאה מכך, ב-8 באוגוסט 1945, שלושה חודשים לאחר כניעת גרמניה הנאצית, ברית המועצות הכריזה מלחמה על יפן.[10]

הצבא הסובייטי התקדם במהירות כזו, עד שממשלת ארצות הברית החלה לחשוש כי הכוחות הסובייטים בדרכם לכבוש את כל חצי האי הקוריאני. בשל כך, ב-10 באוגוסט ממשלת ארצות הברית הציעה את קו הרוחב 38 צפון להתווית הגבול בין שטח הכיבוש הסובייטי בצפון חצי האי, לשטח הכיבוש האמריקאי בדרום חצי האי. חלוקה מלאכותית זו, שכן לאורך ההיסטוריה לא היה הבדל היסטורי או תרבותי כלשהו בין תושבי חצי האי בצפון ובדרום, נקבעה באופן שרירותי, בין היתר מאחר שהותירה את בירת קוריאה, סיאול, תחת שליטה אמריקאית.[11] ההחלטה הובילה לראשונה בהיסטוריה הקוריאנית לפיצול תושבי חצי האי לשתי מדינות, כאשר 16 מיליון קוריאנים חיו באזור האמריקני ותשעה מיליון חיו באזור הסובייטי.[12] להפתעת האמריקאים, ברית המועצות הסכימה לחלוקה באופן מיידי.[13]

ב-14 באוגוסט הסובייטים החלו בהחדרת כוחות צבאיים דרך הים, והשתלטו במהירות על צפון-מזרח המדינה, כאשר ב-16 באוגוסט נכבשה וונסן,[14] וב-24 באוגוסט הצבא האדום הגיע לפיונגיאנג. לעומת זאת, כוחות צבא ארצות הברית לא הגיעו לאזור הדרומי לפני ה-8 בספטמבר באותה שנה.

במהלך חודש אוגוסט, ״ועדות עממיות״ החלו לצוץ ברחבי קוריאה, כאשר פעילותן זוהתה ועדת המעבר שפעלה בצפון המדינה, בשיתוף פעולה עם שלטונות הכיבוש הסובייטים.[15] בניגוד לעמיתיהם האמריקאים, הרשויות הסובייטיות בחרו לשתף פעולה מול אותן הוועדות.[16][17][18][19]

ב-19 בספטמבר, קים איל-סונג ו-36 קצינים בצבא האדם ממוצא קוריאני הגיעו לוונסן. קבוצה זו לחמה בכוחות הכיבוש היפנים במנצ'וריה במהלך שנות ה-30, והחל משנת 1941 התגוררו בברית המועצות ועברו אימונים צבאיים.[20] ב-14 באוקטובר, השלטונות הסובייטים הציגו את קים באופן רשמי בפני הציבור הצפון-קוריאני כלוחם גרילה וכסמל לגבורה.

במהלך דצמבר 1945, שלטונות ברית המועצות הסכימו להצעת ארצות הברית לקיום משטר נאמנות משותף בחצי האי הקוריאני לתקופה של עד חמש שנים, אשר בהמשך תוביל לעצמאות מלאה. בעוד שמרבית תושבי קוריאה דרשו עצמאות באופן מיידי, קים ושאר תומכיו הקומוניסטים תמכו במשטר הנאמנות המוצע, בעקבות לחץ מצד הממשלה הסובייטית. גורמים פנימיים בקרב הקומוניסטים הקוריאנים שהתנגדו לכך טופלו באופן נקודתי.[21][22][23] מייד לאחר הקמתו, המשטר החדש הכריז על יישום מדיניות פופולרית של חלוקת אדמות, הלאמת תעשיות, רפורמה בדיני עבודה, והנחלת שוויון מלא לנשים.[24]

במקביל, הוועדות המקומיות בצפון אורגנו מחדש על בסיס הכרה בהנהגתו הבלתי-מעורערת של קים איל-סונג. ב-18 בדצמבר, כלל הוועדות העממיות בצפון שולבו באופן מלא במפלגה הקומוניסטית תחת הנהגתו של קים, כאשר ב-1949, כלל הכוחות הפוליטיים הקומוניסטים במדינה התאחדו למפלגה אחת, מפלגת הפועלים של קוריאה, כאשר מנהיגה היה קים איל-סונג.[25]

זמן קצר לאחר הקמת המפלגה החדשה, קים ייסד את צבא העם הקוריאני, אשר התבסס על לוחמי הגרילה לשעבר כנגד הכיבוש היפני והמפלגה הלאומית הסינית (קוומינטנג) (במסגרת מלחמת האזרחים הסינית), ובסיוע ותמיכה מצד ברית המועצות. השלטון הסובייטי סיפק לצבא החדש טנקים בינוניים, משאיות, ארטילריה ונשק קל. קים גם הקים את חיל האוויר של קוריאה הצפונית, שהתבסס בימיו הראשונים על מטוסי קרב מצוידים במדחף מתוצרת סובייטית. בהמשך, טייסים צפון-קוריאנים נשלחו לבסיסי צבא סודיים בברית המועצות ובסין לשם אימון על מטוסי מיג-15.[26]

במהלך שנת 1946 ואילך, מהלך חקיקה אינטנסיבי הפך את קוריאה הצפונית למדינה קומוניסטית בעלת אוריינטציה סטליניסטית. רפורמת קרקעות חדשה חילקה שטחי אדמה נרחבים לעניים, מה שהוביל לאובדן כוחו של מעמד הבורגנות ובעלי הקרקעות המסורתי, וחיזק את התמיכה בקים מצד העניים ובני המעמד הנמוך, שהיוו מרבית האוכלוסייה בקוריאה הצפונית.[27][28]

בעקבות כישלון המגעים בין ארצות הברית וברית המועצות ביחס לאיחוד העתידי של שתי המדינות הקוריאניות למדינה אחת, ארצות הברית העבירה את הטיפול בנושא לידי האו"ם בספטמבר 1947. בעקבות זאת, האו"ם הקים ועדת בחירות זמנית, שמטרתה הייתה לקיים בחירות בחצי האי הקוריאני כולו, לשם קביעת אופי ומהות המשטר החדש, שנועד להחליף את שתי המדינות הקיימות. בעקבות התנגדותה של ברית המועצות למהלך, וסירובה לשתף פעולה עם הוועדה, הוחלט באו"ם לקיים בחירות מפוקחות באזור הדרומי בלבד.[29] באפריל 1948, ועידה של ארגונים פוליטיים מהצפון והדרום התקיימה בפיונגיאנג, אבל ועידה זו לא הובילה לתוצאות כלשהן.[30][31] הבחירות נערכו בסופו של דבר בקוריאה הדרומית ב-10 במאי 1948, מה שהוביל להקמתה הרשמית של הרפובליקה של קוריאה.[32] זמן קצר לאחר מכן, באוגוסט 1948, התקיימו בקוריאה הצפונית בחירות לאספת העם העליונה, וחוקה חדשה למדינה הוכרזה.

הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (קוריאה הצפונית) הוכרזה באופן רשמי ב-9 בספטמבר, כאשר קים איל-סונג הפך באופן רשמי לראש הממשלה.[33] ב-12 בדצמבר 1948, העצרת הכללית של האומות המאוחדות, בעקבות דו"ח מטעם ועדת הבחירות הזמנית של האו״ם, אשר פירט על חוסר שיתוף הפעולה מצד ברית המועצות, הכריזה כי הממשלה החוקית היחידה בחצי האי הקוריאני היא הרפובליקה של קוריאה.

עד לשנת 1949, קוריאה הצפונית השלימה את הפיכתה למדינה קומוניסטית-סטליניסטית מן המניין. מפלגת הפועלים של קוריאה החזיקה בשליטה בלתי מעורערת במדינה החדשה, במסגרת משטר חד-מפלגתי .

מלחמת קוריאה (1953-1950)עריכה

  ערך מורחב – מלחמת קוריאה
 
חיל האוויר של ארצות הברית מפציץ את וונסן, קוריאה הצפונית, 1951
 
חזרה בפיונגיאנג לקראת מצעד הניצחון, המסמן את סוף מלחמת קוריאה, 2012

בראשית שנת 1949, בעקבות מחאות בקוריאה הדרומית נגד שלטונו של לי סינג-מן, והשלמת הנסיגה של כוחות צבא ארצות הברית מרוב שטחה של קוריאה הדרומית, קים איל-סונג פנה לברית המועצות ולסין בבקשה לתמיכה במבצע צבאי לשם איחוד קוריאה כולה תחת שלטונו. בניגוד לחולשה הנראית לעין של צבא קוריאה הדרומית, שסבל ממורל מעורער ומציוד חסר ופגום בחלקו, צבא קוריאה הצפונית נהנה מאספקה רחבה של ציוד צבאי מברית המועצות, ברובו מעודפי מלחמת העולם השנייה. כמו כן, בצבא הצפון-קוריאני שירתו לוחמי גרילה רבים לשעבר מהמאבק נגד יפן וסין הלאומית, בעלי ניסיון קרבי נרחב.[34] ב-1949 ו-1950 קים נסע למוסקבה יחד עם מנהיג המפלגה הקומוניסטית בקוריאה הדרומית, פאק הון-סונג, במטרה לגייס תמיכה סובייטית למלחמה המתוכננת.[35]

בתחילה יוסיף סטלין דחה את בקשתו של קים איל-סונג לקבלת רשות לפלוש דרומה, אבל בסוף 1949, ניצחונה של המפלגה הקומוניסטית של סין במלחמת האזרחים הסינית, והשלמת הפיתוח של נשק גרעיני בברית המועצות, הוביל אותו לשקול מחדש את בקשתו של קים. בינואר 1950, בעקבות האיתות של המנהיג החדש של סין, מאו צה-טונג, בדבר נכונותו לשלוח כוחות צבא סינים לתמיכה בקים, סטלין אישר את תוכנית הפלישה של קים.[36] עם זאת, הסובייטים הבהירו כי תמיכתם תהיה מוגבלת, בדמות יועצים סובייטים שיסייעו לצפון-קוריאנים לתכנן את המבצע, ולאמן חלק מיחידות הצבא הצפון-קוריאני. סטלין הבהיר כי ברית המועצות תימנע מעימות ישיר עם ארצות הברית, גם במקרה בו כוחות קוריאה הצפונית ייקלעו למשבר צבאי.[37] 

לאורך השנה שקדמה לפרוץ המלחמה, שני הצדדים היו מעורבים בסדרה של התנגשויות צבאיות לאורך קו הגבול, במיוחד באזור החוף המערבי.[38] המלחמה עצמה פרצה ב-25 ביוני 1950, בשעה שכוחות קוריאה הצפונית, בטענה לתגובה כנגד מתקפה מצד כוחות הדרום, פתחו במתקפה משולבת לאורך קו הגבול.[39] הודות לשילוב של גורם ההפתעה ועליונות צבאית, כוחות הצפון הצליחו לכבוש במהירות את הבירה סיאול, כאשר הממשלה הדרום-קוריאנית נאלצה לנוס דרומה. עד לאמצע יולי, הצבא הצפון-קוריאני כבש חלק נרחב מקוריאה הדרומית, כאשר חיילי הדרום, יחד עם מספר יחידות אמריקאיות, התבצרו בקו הגנה באזור פוסן בדרום מזרח המדינה. בתקופת הכיבוש הקצרה של קוריאה הדרומית, משטר הכיבוש הצפון-קוריאני הוביל רפורמה רדיקלית לשינוי חברתי, אשר כללה הלאמה מלאה של התעשייה הדרום-קוריאנית, רפורמת קרקעות נרחבת, והקמתן מחדש של ועדות עממיות בכל רחבי האזור הכבוש.[40] לטענת הגנרל האמריקאי ויליאם פ. דין, "תגובת אזרחי קוריאה הדרומית לכיבוש נעה בין תמיכה נלהבת ובין הסכמה פסיבית.[41][42]

האו"ם גינה את התוקפנות מצד קוריאה הצפונית, ואישר את שיגורו לאזור של כוח סיוע בהובלת ארצות הברית לשם הגנה על אזרחי קוריאה הדרומית. בספטמבר, כוחות הסיוע הראשונים נחתו באינצ'ון, וכבשו מחדש את סיאול. תחת הנהגתו של הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור, כוחות האו"ם הצליחו לכבוש מחדש את האזור הדרומי, המשיכו להתקדם וכבשו נתח משמעותי מקוריאה הצפונית. בשלב זה, כוחות הצפון נאלצו לסגת עד לגבול עם סין,[43] וממשלת קוריאה הצפונית נאלצה לנוס מפיונגיאנג הכבושה.[44] מתווה הכוחות השתנה פעם נוספת בסוף נובמבר, בשעה שסין העממית התערבה במלחמה לטובה קוריאה הצפונית, ובשיתוף פעולה עם שרידי הצבא הצפון-קוריאני הצליחה לכבוש מחדש את אזור קוריאה הצפונית, לרבות פיונגיאנג (דצמבר 1950), ולהסיג את כוחות האו"ם דרומה עד לכיבוש סיאול פעם נוספת (ינואר 1951),[45] אף שכוחות האו"ם הצליחו לכבוש מחדש את סיאול במתקפת נגד. בשלב זה, המלחמה התדרדרה לקיפאון עקוב מדם למשך השנתיים הבאות. במהלך המלחמה, חיל האוויר האמריקאי עשה שימוש נרחב בהפצצות כנגד כוחות סין וקוריאה הצפונית, ואף עשה שימוש בפצצות נפלם באזורים מאוכלסים באזרחים, והפציץ במכוון סכרים מרכזיים בצפון, מה שהוביל לשיטפונות הרסניים.[46][47] כתוצאה ממתקפת ההפצצות, כמעט כל המבנים העיקריים, וכן מרבית התשתיות בקוריאה הצפונית, הושמדו.[48][49] קוריאה הצפונית הגיבה על ידי בניה תת-קרקעית של בתים, בתי ספר, בתי חולים, ומפעלים, לשם הגנה מההפצצות.[50] כתוצאה מכך, התפוקה הכלכלית של קוריאה הצפונית בשנת 1953 ירדה ב-75-90% לעומת זו של שנת 1949.

גם במהלך מתקפת ההפצצות, המשא-ומתן בין הצדדים, אשר החל ביולי 1951, נמשך. בסופו של דבר, הסכם שביתת נשק נחתם ב-27 ביולי 1953. אף ששביתת הנשק הובילה להפסקת אש, האיבה בין שתי המדינות הקוריאניות נותרה בעינה, מה שסיכל כל אפשרות עתידית לחתימה על הסכם שלום, או לאיחוד מחדש של חצי האי הקוריאני בתרופה הנראית לעין..[51]

התפתחויות לאחר המלחמה.עריכה

פוליטיקה פנימיתעריכה

 
כינוס של מנהיגי קוריאה הצפונית, לרבות קים איל-סונג (חמישי משמאל), 1955

לאחר שוך הקרבות, קים איל-סונג התפנה לביצור מעמדו הפנימי ושליטתו הבלתי-מעורערת בקוריאה הצפונית.ֿעד אז, המערכת הפוליטית בקוריאה הצפונית, שהתבססה על מעמדה הריבוני של מפלגת הפועלים הקוריאנית, הורכבה למעשה מארבע סיעות מתחרות: פלג יאן-יאן, שהתבסס על הפליטים שהגיעו מסין; הקוריאנים הסובייטים, שהורכבו מקוריאנים אתנים שמקורם בברית המועצות; הילידים הקומוניסטים הקוריאנים בהנהגת פאק הון-יונג, ששימוש כסגן יו״ר המפלגה ושר החוץ של קוריאה הצפונית; וסיעת קאפסאן, קבוצה של לוחמי גרילה לשעבר נגד כוחות הכיבוש היפנים במהלך שנות ה-30, בהנהגת קים איל-סונג עצמו.[52][53]

בעת פתיחת כינוס הוועד המרכזי של מפלגת הפועלים הקוריאנית ב-30 באוגוסט 1953, קים הצליח לשכנע את רוב חברי הוועד המרכזי של המפלגה לתמוך בו כמנהיג היחיד של המפלגה. הוועד החליט גם על גירוש פאק הון-יונג מהוועד המרכזי, ומתנגדים נוספים לשלטונו של קים הורשעו במשפטי ראווה בגין ״בגידה במפלגה״. קים החל גם במסע טיהור פנימי לאורך המפלגה, כאשר חברי מפלגה רבים שמוצאם מקוריאה הדרומית גורשו מהמפלגה בשלב זה.[54]

פאק הון-יונג עצמו, סגן יו"ר המפלגה ושר החוץ לשעבר, הואשם במסגרת משפט ראווה בכישלונה של קוריאה הצפונית במהלך מלחמת קוריאה לשכנע את תושבי קוריאה הדרומית להצטרף ללחימה, ולהפיל את שלטונו הפרו-אמריקאי של סיגמן רי. פאק נושל מכל תפקידיו מטעם המפלגה בשנת 1953, והוצא להורג ב-1955.[55][56]

כינוס הוועד המרכזי של המפלגה בשנת 1956 המחיש את השינוי המקיף שהמפלגה עברה תחת הנהגתו של קים. מרבית חברי הוועד הוותיקים שהשתייכו לסיעות היריבות איבדו עמדת השפעה, ולמעלה ממחצית נציגי הוועד הצטרפו לאחר שנת 1950. רובם היו מתחת לגיל 40, ללא רקע של חינוך פורמלי, מפלח האוכלוסייה שנודע כתומך מסורתי בקים ובסיעתו.

בחודש פברואר 1956, המנהיג הסובייטי ניקיטה חרושצ'וב גינה באופן פומבי את פועלו של סטלין, מהלך אשר יצר תדהמה ברחבי העולם, וזעזע את העולם הקומוניסטי. בהשראת מהלך זה, מספר חברי הנהגה בקוריאה הצפונית החלו אף הם למתוח ביקורת על שלטונו הדיקטטורי של קים, ועל פולחן האישיות הסטליניסטי והמדיניות הכלכלית שאפיינו את הנהגתו. קים הצליח לדכא גם ניסיון זה לערעור על מנהיגותו במהלך כינוס הוועד המרכזי באוגוסט של אותה השנה.[57][58] עד לשנת 1960, כ-70% מחברי הוועד המרכזי של שנת 1956 נעלמו מהאקלים הפוליטי הצפון-קוריאני.[59]

במהלך ביקורו הרשמי במוסקבה בשנת 1955, קים איל-סונג ספג ביקורת שלילית בגין מדיניותו הסטליניסטית ופולחן האישיות הנרחב בו עשה שימוש. שגריר קוריאה הצפונית לברית המועצות, לי סאנגג'ו, חבר בפלג יאן-אן, דיווח למארחים הסובייטים כי אפילו פרסום תמונתו של קים בעיתון הפכה לעבירה פלילית, וכן כי המשטר הצפון-קוריאני העלה את דמותו של קים לדרגת הערצה חסרי תקדים, תוך השוואה לדמויותיהם של מרקס, לנין, מאו וסטלין, חברי הפנתיאון הקומוניסטי. לי גם טען שקים משכתב את ההיסטוריה הקוריאנית, בין היתר בטענה שכוחות הגרילה בהנהגתו שיחררו בכוחות עצמם את קוריאה מהכיבוש היפני, תוך התעלמות מהסיוע הניכר מצד מתנדבים מצבא העם הסיני. בנוסף, לי ציין כי במסגרת התהליך של הקולקטיבציה החקלאית בקוריאה הצפונית בהובלתו של קים, דגן הופקע מאיכרים בהיקפים נרחבים, מה שהוביל למספר רב של התאבדויות בקרב חקלאים.[60]

בשנת 1968, קים הוביל מסע טיהור נוסף כנגד יריבים פנימיים במפלגת הפועלים של קוריאה, שהתנגדו לעקרונותיה של אידאולוגיית ג'וצ'ה. במסגרת הטיהור, גורמים בכירים בפוליטיקה הצפון-קוריאנית הוקעו כאנטי-מהפכנים וסולקו מהמפלגה ומהחיים הפוליטיים, ביניהם גם לוחמי גרילה לשעבר כנגד היפנים.

במקור, פולחן האישיות של קים עוצב על פי הדגם הסטליניסטי, כאשר קים תואר תדיר כ״מנהיג העליון״. עם זאת, לאחר מותו של סטלין בשנת 1953, תיאורו של קים השתנה ל"מנהיג הגדול" - ״סוריונג״. במקביל להתפתחות ולהתפשטות פולחן האישיות של קים, גם עקרונותיה של אידאולוגיית ג'וצ'ה החלו להשתנות, כאשר האזכורים לעקרונות המרקסיזם-לניניזם צומצמו, והאזכורים לפועלו ולחשיבותו של קים עצמו התרחבו. במקביל, פולחן האישיות החל לכלול, בנוסף לקים עצמו, את בני משפחתו, בראש ובראשונה את בנו ויורשו, קים ג'ונג-איל.[61] ב-1972, לרגל חגיגות יום ההולדת של קים, נחנכה אנדרטת ברונזה בגובה 22 מטר בדמות פסלו.[62]

יחסים בינלאומייםעריכה

 
קים איל-סונג וג'ואו אנלאי במהלך סיור בבייג'ינג, 1958

בדומה למאו בסין, גם קים איל-סונג סירב לקבל את מדיניותו השלילית של ניקיטה חרושצ'וב ביחס לסטלין, והמשיך לאמץ את עקרונותיו של המודל הסטליניסטי בקוריאה הצפונית.[63][64] במקביל, החל לשים יותר דגש על השאיפה לעצמאות צפון-קוריאנית מוחלטת, שאיפה המגולמת בעקרונות הג'וצ'ה.[65] במהלך שנת 1965, במסגרת שיחה בין השניים, קים הדגיש בפני אלכסיי קוסיגין, ראש ממשלת ברית המועצות, שהוא לא בובה של אף אחד. קים גם טען כי "אנו (קוריאה הצפונית) מיישמים את המרקסיזם הטהור, ומגנים בו זמנית את השינויים מצד הסינים ואת השגיאות של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות״.[66]

על פי מספר פרשנים, אחת מהסיבות לכך שקים איל-סונג נותר בשלטון במהלך שנות ה-50, חרף הניכור הגובר בינו ובין השלטונות הסובייטים, היא שהסובייטים נאלצו להפנות את תשומת לבם לדיכוי המהפכה ההונגרית של 1956.[67] במקביל, היחסים בין קוריאה הצפונית ובין סין העממית התדרדרו באופן הדרגתי, בין היתר בשל סירובה העיקש של קוריאה הצפונית להכיר בתרומתה של סין לתום הכיבוש היפני של קוריאה, או בסיוע היפני במהלך מלחמת קוריאה. במהלך שנות ה-60, הן הסובייטים והן הסינים לא הצליחו לעצור או למתן את מסע הטיהור של קים כנגד יריביו, או את צעדיו להפיכת קוריאה הצפונית לאוטוקרטיה בסגנון סטליניסטי.

 
אוניית הביון האמריקאית "פואבלו" שנלכדה על ידי שלטונות קוריאה הצפונית בשנת 1968

במקביל, המתיחות בין קוריאה הצפונית לקוריאה הדרומית החמירה בשנות ה-60 המאוחרות, מה שבא לידי ביטוי בסדרה של עימותי גבול מזוינים באזור המפורז הקוריאני. ב-1966, קים הכריז על ״שחרור הדרום" כחובה לאומית.[68] ב-1968, כוח קומנדו צפון-קוריאני ביצע ניסיון כושל לתקוף את הבית הכחול, מעונו ומשרדו הרשמי של נשיא קוריאה הדרומית, ולרצוח את הנשיא פאק צ'ונג-הי. זמן קצר לאחר מכן, צוות הספינה פואבלו נתפס על ידי חיל הים הצפון-קוריאני.[69] אנשי הצוות נותרו בשבי למשך כשנה, חרף מחאה אמריקאית בדבר תפיסה לא-חוקית של כלי שיט במים בינלאומיים, ושוחררו רק בדצמבר 1968 לאחר התנצלות אמריקאית רשמית.[70] באפריל 1969, מטוס קרב צפון-קוריאני הפיל מטוס ביון אמריקאי מסוג לוקהיד EC-121, כאשר 31 אנשי הצוות על המטוס נהרגו כולם. הממשל האמריקאי בראשות הנשיא ניקסון בחר שלא הגיב, מאחר שבתקופה זו כוחות צבא ארצות הברית היו שקועים בוייטנאם, ולא היה באפשרותם לשגר כוחות צבא נוספים לקוריאה באם המשבר יחמיר. עם זאת, הן לכידת הפואבלו והן יירוט ה-EC-121 לא זכו לתמיכה מצד ברית המועצות, אשר שאפה בתקופה זו להימנע מפתיחת חזית לוחמה נוספת באסיה. לעומת זאת, תגובתה של סין לצעדיה של קוריאה הצפונית בתקופה זו אינה ברורה.[71]

לאחר החלפתו של חרושצ'וב בליאוניד ברז'נייב ב-1964, היחסים בין קוריאה הצפונית וברית המועצות החלו להתחמם, כאשר היקף הסיוע מברית המועצות לקוריאה הצפונית החל אף הוא להתגבר. לעומת זאת, היחסים בין קוריאה הצפונית וסין המשיכו להתדרדר, כאשר הגינוי מצד קים למהפכת התרבות בסין, בתור ״טמטום שלא ייאמן״, נענתה על ידי סין בכינוי קים ״רוויזיוניסט שמן״.[72][73][74]

בשנת 1972, ובניסיון להפשיר את היחסים בין קוריאה הצפונית והדרומית, התקיים מפגש פסגה ראשון בין פיונגיאנג בסיאול. עם זאת, החשדנות ההדדית סיכלה כל אפשרות לשינוי כלשהו במצב העניינים בשטח.[75]

נפילתה של דרום וייטנאם ב-30 באפריל 1975 ואיחוד וייטנאם כולה תחת המשטר הקומוניסטי של הצפון, הוביל את קים לסברה כי חולשת ארצות הברית מהווה הזדמנות להשלמת האיחוד של קוריאה כולה תחת שלטונו. קים ביקר בבייג'ינג בחודש מאי 1975,[76][77][78] בתקווה להסדיר את היחסים בין שתי המדינות ולהשיג תמיכה פוליטית וצבאית סינית לתוכניתו לכבוש את קוריאה הדרומית, אבל מאו צה-טונג סירב.[79] חרף תמיכה פומבית סינית בקוריאה הצפונית, מאו אמר בפרטיות לקים כי סין לא תוכל לסייע לקוריאה הצפונית, הן עקב השפעותיה ההרסניות של מהפכת התרבות ברחבי סין, והן עקב רצונו של מאו לשקם את היחסים הדיפלומטיים עם ארצות הברית. בעקבות זאת, קים חזר לקוריאה הצפונית בידיים ריקות, ונאלץ לוותר על שאיפתו לאיחוד בטווח המיידי.[80]

במקביל, קוריאה הצפונית הדגישה את תפיסת עולמה העצמאית בהצטרפותה לארגון מדינות הבלתי-מזדהות בשנת 1975.[81] צעד זה נועד גם לקדם את אידאולוגיית ג'וצ'ה כמודל לחיקוי עבור מדינות מתפתחות.[82] בתקופה זו, קוריאה הצפונית יצרה קשרים חזקים עם המשטרים של בוקאסה ברפובליקה המרכז אפריקאית, מסיאס נגוומה בגינאה המשוונית, אידי אמין באוגנדה, פול פוט בקמבודיה, קדאפי בלוב, וצ'אושסקו ברומניה.

פיתוח כלכליעריכה

 
כפר בקוריאה הצפונית סמוך לנהר יאלו

המאמץ לבנייתה מחדש של קוריאה הצפונית לאחר השלכותיה ההרסניות של מלחמת קוריאה הסתייע בסיוע סיני וסובייטי נרחב.[83][84] גם לקוריאנים שמוצאם מיפן שנהנו מניסיון בתעשייה היפנית היה חלק משמעותי במאמץ זה.[85][86]

חרף חילוקי דעות ושורה של דיונים בקרב מפלגת הפועלים של קוריאה לאורך שנות ה-50, קוריאה הצפונית, בדומה ליתר מדינות הגוש הקומוניסטי, התמקדה בהשקעות בתעשייה בכבדה, בניית תשתיות וחיזוק העוצמה הצבאית, תוך הזנחת הייצור של מוצרי צריכה. בדומה ליתר המדינות הקומוניסטיות, גם קוריאה הצפונית עשתה שימוש ב״תוכניות חומש״ כלכליות מרוכזות לתקופות של מספר שנים.[87]

תוכנית החומש הראשונה (1956-1954) העלתה על נס את השאיפה להסתמכות עצמית, לאור עקרונות הג'וצ'ה.[88] תוכנית החומש הבאה (1961-1957) שמה לה למטרה לבצע הליך קולקטיבציה בענף החקלאות.[89] התוכנית אמנם קיבלה השראה מהקפיצה הגדולה קדימה בסין באותן השנים, אך לא הובילה לאותן תוצאות הרסניות. כלל התעשיות בקוריאה הצפונית הולאמו באופן מלא בשנת 1959,[90] והמיסוי על הכנסה חקלאית בוטל ב-1966.

לאורך כמעט כל שנות קיומה, קוריאה הצפונית פעלה במצב כוננות צבאית לקראת מלחמה, בדגש על שעבוד צורכי המשק הכלכלי לצורכי הצבא. תפיסה זו באה לידי ביטוי מספר רב של פעמים לאורך קיומה של המדינה, בין היתר בשנת 1962, כאשר המדינה השיקה קמפיין פרסומי חדש, תחת הסיסמה "נשק ביד אחת, ופטיש ומגל בשניה!"[91] במסגרת ועידה מיוחדת של מפלגת הפועלים ב-1966, מי מחברי ההנהגה שהתנגדו למתן קדימות לצורכי הצבא הודחו מתפקידם.[92]

על רקע חורבותיה של כלכלת צפון קוריאה לאחר מלחמת קוריאה, קוריאה הצפונית בנתה את הכלכלה מחדש על בסיס מודל הכלכלה המתוכננת. צ'ה גווארה, אז שר בממשלה הקובנית, ביקר בקוריאה הצפונית ב-1960, והכריז כי זהו מודל אותו קובה נדרשת לאמץ. בשנת 1965, הכלכלנית הבריטית ג'ואן רובינסון תיארה את הפיתוח הכלכלי של קוריאה הצפונית כ"נס".[93][94] בהתאם להערכות, עד לסוף שנות ה-70, התמ״ג לנפש של קוריאה הצפונית, היה שווה, או עלה על זה של קוריאה הדרומית, זאת במידה רבה הודות לריכוז ההיסטורי של התעשייה הכבדה בצפון קוריאה.[95][96][97][98] נכון לשנת 1968, כל הבתים בקוריאה הצפונית היו מחוברים לחשמל, אף שאספקת החשמל הייתה לא סדירה.[99] נכון לשנת 1972, כל הילדים מגיל 5 עד 16 היו רשומים לבתי הספר, וכ-200 אוניברסיטאות ומכללות מקומיות הוקמו ברחבי המדינה.[100][101] נכון לשנות ה-80 המוקדמות, כ-60-70% מהאוכלוסייה הצפון קוריאנית התגוררה ביישובים עירוניים.[102]

לקראת משברעריכה

 
מגדל ג'וצ'ה בפיונגיאנג

במהלך שנות ה-70, הקפיצה המרשימה בכלכלתה של קוריאה הצפונית, יחד עם העלייה ההדרגתית ברמת החיים של תושבי המדינה, הגיעו לסיומן.[103] בין הגורמים לשינוי זה הייתה החלטה להרחיב באופן ניכר את היקף ההשקעות בתעשייה הצבאית במדינה, במטרה להפחית את התלות של קוריאה הצפונית בסיוע הצבאי מצד ברית המועצות וסין. בתקופה זו, הממשלה הצפון-קוריאנית האמינה שהוצאות אלו יוכלו להיות מכוסות על ידי הלוואות מגורמי חוץ, והרחבת היקף המכירות של משאבי טבע בשוק הבינלאומי. קוריאה הצפונית השקיעה סכומים ניכרים בתעשיית הכרייה המקומית, לרבות רכישת ציוד כרייה ותשתיות מתאימות מחו"ל. המדינה גם רכשה מוצרים פטרוכימיים, טקסטיל, בטון, מתכת, ועיסת נייר לייצור צמחים מהמדינות המפותחות, לרבות אספקת מלט ממיזם יפני-דני בהיקף הגבוה בעולם.[104] בעקבות משבר האנרגיה העולמי שהחל לאחר מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, מחיריהם של משאבי טבע רבים בקוריאה הצפונית, ששווקו בשוק החופשי, צנחו באופן דרסטי, מה שהותיר את המדינה עם חובות גדולים וחוסר יכולת לפרוע אותם ובמקביל להמשיך ולספק רמה גבוהה של שירותי רווחה לאזרחי המדינה. בעקבות זאת, תשלומי פירעון החובות של קוריאה הצפונית לגורמי חוץ החלו להתדלדל משנת 1974, כאשר התשלומים נפסקו באופן כמעט מלא החל משנת 1985. כתוצאה מכך, קוריאה הצפונית לא יכלה עוד לרכוש מוצרים שונים שמקורם בגורמי חוץ.[105]

המצב החמיר עוד בשעה שהכלכלה המתוכננת של קוריאה הצפונית, אשר שמה דגש על ענפי תעשייה כבדה, הגיעה לגבול יכולת-הייצור שלה. עיקרון אידאולוגיית ג'וצ'ה, שהנחה את הממשלה להתמקד בייצור עצמי במקום בסחר חוץ, מיצה את עצמו, כמו גם היכולת של המדינה לעמוד במירוץ השינויים הטכנולוגיים עם מדינות מתועשות אחרות. לקראת אמצע שנות ה-70, מדינות שונות בעולם הקפיטליסטי, ביניהן קוריאה הדרומית, מיסדו תעשיות ייצור חדשות על בסיס מחשבים, אלקטרוניקה, ומוצרי טכנולוגיה מתקדמת נוספים, וזאת בשעה שהכלכלה הריכוזית-סטליניסטית של קוריאה הצפונית נותרה מבוססת על תעשיית מכרות וייצור פלדה.[106] משבר זה הוביל גם לירידת קצב ההגירה לאזורים העירוניים, בהיעדר עבודה מתאימה.[107]

בתקופה זו, וחרף הסימנים המתגברים למשבר כלכלי באופן, המשטר הצפון-קוריאני המשיך להשקיע בפרויקטים גרנדיוזים שקידמו את יוקרת המשטר, כגון מגדל ג'וצ'ה, מלון ריוגיונג ועוד. בשנת 1989, בתגובה לאולימפיאדת סיאול שהתקיימה ב-1988, המשטר אירח את ״פסטיבל הצעירים והסטודנטים העולמי״ בפיונגיאנג, כאשר לכבודו גם נבנה אצטדיון האחד במאי שהושק ביום פתיחת הפסטיבל.[108][109][110] השקעות אלו, חרף המצב הכלכלי ההולך ומחמיר, שימשו אף הן כגורם להתדרדרות הכלכלית של המדינה.[111]

בעקבות הקשיים הכלכליים הגוברים, קים נסע בשנת 1984 למוסקבה, שם פגש את המנהיג הסובייטי קונסטנטין צ'רניינקו. בתקופה זו, הסחר ההדדי בין קוריאה הצפונית לברית המועצות גבר, עד לשיא בשנת 1988 כאשר הסחר בין שתי המדינות הגיע להיקף שנתי של $2.8 מיליארד דולר.[112] כתוצאה מכך, קוריאה הצפונית הסתמכה במידה גוברת והולכת על הסחר מול ברית המועצות, כאשר גם בשנת 1986, קים נפגש עם המנהיג הסובייטי החדש מיכאיל גורבצ'וב במוסקבה, וקיבל פעם נוספת התחייבות לתמיכה בכלכלה הצפון-קוריאנית.[113]

עם זאת, ובשל המשבר החמור לו נקלעה כלכלת ברית המועצות עצמה, גורבצ'וב עצמו החל בשורה של רפורמות כלכליות ופוליטיות, אשר הובילו בסופו של דבר להתמוטטות הדרגתית של מדינות הגוש המזרחי בין השנים 1989 ל-1991, לרבות ברית המועצות עצמה.[114] בעוד שבאופן פומבי, ההנהגה הצפון-קוריאנית הדגישה כי אירועים אלו מוכיחים את ״צדקת דרכה״ של קוריאה הצפונית ושל אידאולוגיית ג'וצ'ה, בניגוד ליתר המדינות הקומוניסטיות ש״סטו מהדרך״ כביכול, הדבר הותיר את קוריאה הצפונית מבודדת יותר מאי פעם מבחינה פוליטית.[115]

מבחינה כלכלית, קריסתה של ברית המועצות ב-1991 שללה מקוריאה הצפונית את המקור העיקרי של סיוע כלכלי, והותיר את סין כבעלת הברית היחידה של המשטר. בהיעדר הסיוע הסובייטי, עליו קוריאה הצפונית הסתמכה בתקופה זו באופן מובהק, כלכלת המדינה התדרדרה ממצב של משבר מתמשך למצב של נפילה חופשית. בערך באותה התקופה (תחילת שנות ה-90), המנהיג העליון של קוריאה הצפונית מזה 45 שנה, קים איל סונג, היה על ערש דווי, כאשר בנו והיורש המיועד, קים ג'ונג-איל, השתלט בהדרגה על עוד ועוד תחומי ניהול של משק המדינה.[116]

שלטונו של קים ג'ונג-אילעריכה

  ערך מורחב – הרעב ההמוני בקוריאה הצפונית
 
דיוקנאות של קים איל-סונג ובנו קים ג'ונג-איל
 
מעבדת מחשבים בספרייה המרכזית של פיונגיאנג, 2012

קים איל-סונג נפטר מהתקף לב פתאומי ב-8 ביולי 1994. בנו, קים ג'ונג-איל, אשר הוכר רשמית עוד בשנת 1984 כיורש המיועד, ולקח על עצמו בהדרגה יותר ויותר תחומי מפתח במדינה, מונה לתפקיד המזכיר הכללי של מפלגת הפועלים של קוריאה, ומשכך שימש כשליט המדינה דה-פקטו.[117][118][119]

אף שעלייתו לשלטון של קים ג'ונג-איל אירעה במקביל למשבר הכלכלי והחברתי החמור שעבר על קוריאה הצפונית, ואף שמקובל לראות את עלייתו לשלטון כנקודת מפנה בהיסטוריה של קוריאה הצפונית, בפועל, לשינוי ההנהגה הייתה השפעה שולית בלבד על מצב העניינים במדינה בתקופה זו, שכן ג'ונג-איל היה מעורב מזה שנים רבות בניווט המדינה. גם במסגרת ההתנהלות הפוליטית במדינה לא חל שינוי ממשי בעקבות המעבר בין שלטונו של קים איל-סוג לשלטונו של קים ג'ונג-איל.[120] עם זאת, הכלכלה הצפון-קוריאנית סבלה בתקופה זו מצניחה תלולה. בין השנים 1990–1995, היקף סחר החוץ של קוריאה הצפונית הצטמצם במחצית, כאשר אובדן הסבסוד הסובייטי הורגש היטב בכמעט כל ענפי המשק. המשבר הגיע לשיאו בשנת 1995, עם שיטפונות נרחבים שהשמידו שורה של יבולים ותשתיות, והובילו לרעב המוני חסר תקדים שנמשך עד לשנת 1998 בקירוב.[121][122]

במהלך שנת 1998, ועל רקע המשבר החמור, הממשלה הכריזה על מדיניות ה"סונגון״, אשר משמעה "קדימות לצבא". לדברי מספר פרשנים, תקופה זו סימנה את עליית כוחו ומעמדו הפנימי של הצבא ביחס למפלגת השלטון, מפלגת הפועלים של קוריאה.[123]

נשיא קוריאה הדרומית בתקופה זו, קים דה-ג'ונג, צידד במדיניות של פיוס כלפי קוריאה הצפונית, ותמך במתן סיוע חירום לשכנה הצפונית. בשנת 2000, התקיימה ועידת פסגה היסטורית בין שני הנשיאים, במהלכה הוסכם על איחוד משפחות מוגבל ועל הצהרה משותפת לקראת איחוד עתידי בין שתי הקוריאות.

ב-9 באוקטובר 2006, קוריאה הצפונית הודיעה כי קיימה בהצלחה ניסוי גרעיני מוצלח מתחת לאדמה. מרכז רשמי לניטור סיסמי בקוריאה הדרומית אישר כי במועד האמור אכן הורגשה באזור רעידת אדמה בשיעור 3.6 בסולם ריכטר, שלא נבע מתופעה טבעית כלשהי.[124] בעקבות הכרזה זו, מועצת הביטחון של האו״ם הטילה סנקציות נרחבות על קוריאה הצפונית, לרבות אמברגו על רכישת נשק, מגבלות סחר על ייבוא דלק ומוצרים נוספים, מגבלות על המערכת הפיננסית והבנקאית, מגבלות תנועה והקפאת נכסים, וכן סנקציות דיפלומטיות.[125]

במקביל לשאיפתה לפיתוח נשק גרעיני, קוריאה הצפונית גם פעלה לפיתוח תעשיית טילים. בשנת 1998, קוריאה הצפונית ביצעה ניסוי בטיל Taepodong-1, שנועד לשמש כפלטפורמה לשיגור חפצים לחלל. הטיל שוגר בהצלחה, אבל לא הצליח להגיע למסלול. ב-5 ביולי 2006, בוצע ניסיון בטיל שיוט בין יבשתי, Taepodong-2, שעל פי הדיווח הטווח שלו כלל את החוף המערבי של ארצות הברית. עם זאת, הטיל נכשל זמן קצר לאחר השיגור.[126]

ב-13 בפברואר 2007, קוריאה הצפונית חתמה על הסכם מול קוריאה הדרומית, ארצות הברית, רוסיה, סין ויפן, במסגרתו התחייבה לסגור את הכור הגרעיני שהפעילה ביונגביון, בתמורה לקבלת סיוע כלכלי.[127] חרף ההסכם, קוריאה הצפונית המשיכה בניסויים הגרעיניים.[128]

ב-5 באפריל 2009, שיגרה קוריאה הצפונית לווין באמצעות טיל בליסטי.[129][130] ארצות הברית ומדינות נוספות גינו בחריפות את השיגור בטענה ששימוש בטיל בליסטי מהווה הפרה של החלטה 1718 של מועצת הביטחון ושל הסכמי פברואר 2007. בתגובה לגינוי האמריקאי, קוריאה הצפונית הודיעה על יציאה משיחות שש המדינות.[131] ב-25 באפריל 2009 קוריאה הצפונית הודיעה על חידוש ההפעלה של מתקני הגרעין במדינה[132] וחודש לאחר מכן, ב-25 במאי, ביצעה ניסוי שני בנשק גרעיני. הניסוי בוצע במתקן תת-קרקעי וגרם לרעידת אדמה בעוצמה 4.7 ולפיצוץ בעוצמה 2.4 קילוטון.[133][134][135] ב-12 ביוני, מועצת הביטחון של האו"ם הטילה סנקציות נוספות על המדינה במסגרת החלטה 1874.[136]

שלטונו של קים ג'ונג-אוןעריכה

  ערך מורחב – קים ג'ונג-און
 
פגישת קים ג'ונג-און וקים יונג-נאם, אפריל 2018

קים ג'ונג-איל נפטר באופן פתאומי ב-17 בדצמבר 2011,[137][138][139] כאשר בנו, קים ג'ונג-און, החליף אותו בתפקיד באופן מיידי. בשלהי שנת 2013, דודו של קים ג'ונג-און, צ'אנג סונג-טק, נעצר והוצא להורג לאחר משפט. על פי דיווח מטעם סוכנות הביון של קוריאה הדרומית, מדובר במהלך של קים ג'ונג-און לצורך חיזוק מעמדו וניטרול אויבים פנימיים, כאשר התהליך כלל טיהור של כ-300 אנשים.[140] בשנת 2014, ועדת חקירה מטעם האומות המאוחדות האשימה את ממשלת קוריאה הצפונית בביצוע פשעים נגד האנושות.[141]

בשנת 2015, קוריאה הצפונית אימצה באופן רשמי אז אזור הזמן של פיונגיאנג (UTC+08:30), תוך שינוי אזור הזמן הקודם בו עשתה שימוש המדינה (UTC+9.00), אשר נקבע במקור על ידי האימפריה היפנית בעת הסיפוח של קוריאה. כתוצאה מכך, קוריאה הצפונית ממוקמת בפועל באזור זמן שונה מאשר קוריאה הדרומית.[142]

במהלך ינואר 2016, קוריאה הצפונית ערכה לראשונה ניסוי מוצלח בפצצת מימן.[143]

בשנת 2016, התקיים הכינוס ה-7 של הוועד המרכזי של מפלגת הפועלים של קוריאה. מדובר על הכינוס הראשון שהתקיים מאז שנת 1980.[144]

בשנת 2017, קוריאה הצפונית ביצעה ניסוי בהוואסונג-15, טיל בליסטי בין-יבשתי המסוגל לפגוע בכל מקום בארצות הברית.[145] באותה תקופה, הערכות של כוחה הגרעיני של קוריאה הצפונית נעו בין 15 ל-60 פצצות, לרבות פצצות מימן.[146]

לקראת הפשרהעריכה

  ערך מורחב – פסגת ארצות הברית-קוריאה הצפונית בסינגפור (2018)

במהלך חודש פברואר 2018, קוריאה הצפונית שלחה באופן חסר תקדים משלחת ספורטאים רחבה להשתתף באולימפיאדת החורף בקוריאה הצפונית. המשלחת הובלה על ידי קים יו-ג'ונג, אחותו של קים ג'ונג-און.[147] באפריל אותה שנה, קים ג'ונג-און נפגש עם נשיא קוריאה הדרומית קים יונג-נאם. בעקבות הפגישה נמסרה הודעה לפיה שתי המדינות יפעלו לטובת פירוז חצי האי הקוריאני מנשק גרעיני, ולקראת הסכם שלום בין השתיים.[148] במקביל, קוריאה הצפונית הודיעה כי היא תשנה בחזרה את אזור הזמן הרשמי של המדינה, כך שיהיה תואם לזה של קוריאה הדרומית.[149]

ב-12 ביוני 2018, קים ג'ונג-און קיים פגישה היסטורית עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, במסגרתה חתם על הצהרה המאשרת התחייבותו פירוז חצי האי הקוריאני מנשק גרעיני.[150] בתגובה, הנשיא טראמפ הודיע כי הוא משהה תרגילים צבאיים עתידיים עם קוריאה הדרומית, ובוחן את האפשרות להסיג את כלל החיילים האמריקאים המוצבים בקוריאה הדרומית.[151][152]

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ סינגפור, אורלי אזולאי (6 בדצמבר 2018). "הרגע ההיסטורי: טראמפ וקים ג'ונג און לחצו ידיים". Ynet (בעברית). בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2018. 
  2. ^ Cumings, Bruce (2005). Korea's Place in the Sun: A Modern History. New York: W. W. Norton & Company. עמ' 182. ISBN 0-393-32702-7. 
  3. ^ Cumings, Bruce (2005). Korea's Place in the Sun: A Modern History. New York: W. W. Norton & Company. עמ' 174–175, 407. ISBN 0-393-32702-7. 
  4. ^ Robinson, Michael E (2007). Korea's Twentieth-Century Odyssey. Honolulu: University of Hawaii Press. עמ' 84–86. ISBN 978-0-8248-3174-5. 
  5. ^ Lone, Stewart; McCormack, Gavan (1993). Korea since 1850. Melbourne: Longman Cheshire. עמ' 184–185. 
  6. ^ Robinson, Michael E (2007). Korea's Twentieth-Century Odyssey. Honolulu: University of Hawaii Press. עמ' 85–87, 155. ISBN 978-0-8248-3174-5. 
  7. ^ Lone, Stewart; McCormack, Gavan (1993). Korea since 1850. Melbourne: Longman Cheshire. עמ' 175. 
  8. ^ Robinson, Michael E (2007). Korea's Twentieth-Century Odyssey. Honolulu: University of Hawaii Press. עמ' 113. ISBN 978-0-8248-3174-5. 
  9. ^ Lankov, Andrei (16 במרץ 2005). "North Korea's missionary position". Asia Times Online. 
  10. ^ Walker, J Samuel (1997). Prompt and Utter Destruction: Truman and the Use of Atomic Bombs Against Japan. Chapel Hill: The University of North Carolina Press. עמ' 82. ISBN 0-8078-2361-9. 
  11. ^ Seth, Michael J. (2010). A History of Korea: From Antiquity to the Present. Rowman & Littlefield Publishers. עמ' 306. ISBN 9780742567177. 
  12. ^ Buzo, Adrian (2002). The Making of Modern Korea. London: Routledge. עמ' 53. ISBN 0-415-23749-1. 
  13. ^ Hyung Gu Lynn (2007). Bipolar Orders: The Two Koreas since 1989. Zed Books. עמ' 18. 
  14. ^ Seth, Michael J. (2010). A History of Korea: From Antiquity to the Present. Rowman & Littlefield Publishers. עמ' 86. ISBN 9780742567177. 
  15. ^ Buzo, Adrian (2002). The Making of Modern Korea. London: Routledge. עמ' 54–57. ISBN 0-415-23749-1. 
  16. ^ Robinson, Michael E (2007). Korea's Twentieth-Century Odyssey. Honolulu: University of Hawaii Press. עמ' 105–107. ISBN 978-0-8248-3174-5. 
  17. ^ Cumings, Bruce (2005). Korea's Place in the Sun: A Modern History. New York: W. W. Norton & Company. עמ' 227–228. ISBN 0-393-32702-7. 
  18. ^ Bluth, Christoph (2008). Korea. Cambridge: Polity Press. עמ' 12. ISBN 978-07456-3357-2. 
  19. ^ Jager, Sheila Miyoshi (2013). Brothers at War – The Unending Conflict in Korea. London: Profile Books. עמ' 23. ISBN 978-1-84668-067-0. 
  20. ^ Buzo, Adrian (2002). The Making of Modern Korea. London: Routledge. עמ' 56. ISBN 0-415-23749-1. 
  21. ^ Buzo, Adrian (2002). The Making of Modern Korea. London: Routledge. עמ' 59. ISBN 0-415-23749-1. 
  22. ^ Cumings, Bruce (2005). Korea's Place in the Sun: A Modern History. New York: W. W. Norton & Company. עמ' 187–190. ISBN 0-393-32702-7. 
  23. ^ Buzo, Adrian (2002). The Making of Modern Korea. London: Routledge. עמ' 60. ISBN 0-415-23749-1. 
  24. ^ Robinson, Michael E (2007). Korea's Twentieth-Century Odyssey. Honolulu: University of Hawaii Press. עמ' 107. ISBN 978-0-8248-3174-5. 
  25. ^ Robinson, Michael E (2007). Korea's Twentieth-Century Odyssey. Honolulu: University of Hawaii Press. עמ' 148. ISBN 978-0-8248-3174-5. 
  26. ^ Blair, Clay, The Forgotten War: America in Korea, Naval Institute Press, (2003).
  27. ^ Charles K. Armstrong, The North Korean Revolution, 1945-1950 (Ithaca, NY: Cornell University Press), 71-86.
  28. ^ Lone, Stewart; McCormack, Gavan (1993). Korea since 1850. Melbourne: Longman Cheshire. עמ' 184. 
  29. ^ Buzo, Adrian (2002). The Making of Modern Korea. London: Routledge. עמ' 66. ISBN 0-415-23749-1. 
  30. ^ Cumings, Bruce (2005). Korea's Place in the Sun: A Modern History. New York: W. W. Norton & Company. עמ' 211, 507. ISBN 0-393-32702-7. 
  31. ^ "National Reunification Prize Winners", Korean Central News Agency, 7 במאי 1998, אורכב מ-המקור ב-2013-06-02 
  32. ^ Buzo, Adrian (2002). The Making of Modern Korea. London: Routledge. עמ' 67. ISBN 0-415-23749-1. 
  33. ^ Buzo, Adrian (2002). The Making of Modern Korea. London: Routledge. עמ' 60–61. ISBN 0-415-23749-1. 
  34. ^ Bruce Cumings, The Origins of the Korean War, Vol. 1: Liberation and the Emergence of Separate Regimes, 1945–1947, Princeton University Press
  35. ^ Buzo, Adrian (2002). The Making of Modern Korea. London: Routledge. עמ' 72. ISBN 0-415-23749-1. 
  36. ^ Compare: Martin, Bradley K. (2007). Under the Loving Care of the Fatherly Leader: North Korea and the Kim Dynasty. Macmillan. עמ' 66–67. ISBN 9781429906999. In fact, as a condition for granting his approval of the invasion, Stalin insisted that Kim get Mao's backing. Kim visited Mao in May of 1950. Mao was inwardly reluctant [...] But with China's Soviet aid at stake, Mao signed on. Only then did Stalin give his final approval. 
  37. ^ Weathersby, Kathryn (2002). ""Should We Fear This?" Stalin and the Danger of War with America". Cold War International History Project: Working Paper No. 39. עמ' 10. 
  38. ^ Cumings, Bruce (2005). Korea's Place in the Sun: A Modern History. New York: W. W. Norton & Company. עמ' 247–253. ISBN 0-393-32702-7. 
  39. ^ Cumings, Bruce (2005). Korea's Place in the Sun: A Modern History. New York: W. W. Norton & Company. עמ' 260–263. ISBN 0-393-32702-7. 
  40. ^ Lone, Stewart; McCormack, Gavan (1993). Korea since 1850. Melbourne: Longman Cheshire. עמ' 112. 
  41. ^ Lone, Stewart; McCormack, Gavan (1993). Korea since 1850. Melbourne: Longman Cheshire. עמ' 111. 
  42. ^ Dean, William F Dean; Worden, William L (1954). General Dean's Story. Viking Press. עמ' 87. 
  43. ^ Cumings, Bruce (2005). Korea's Place in the Sun: A Modern History. New York: W. W. Norton & Company. עמ' 278–281. ISBN 0-393-32702-7. 
  44. ^ Cumings, Bruce (2005). Korea's Place in the Sun: A Modern History. New York: W. W. Norton & Company. עמ' 280. ISBN 0-393-32702-7. 
  45. ^ Cumings, Bruce (2005). Korea's Place in the Sun: A Modern History. New York: W. W. Norton & Company. עמ' 288. ISBN 0-393-32702-7. 
  46. ^ Cumings, Bruce (2005). Korea's Place in the Sun: A Modern History. New York: W. W. Norton & Company. עמ' 289, 296. ISBN 0-393-32702-7. 
  47. ^ Lone, Stewart; McCormack, Gavan (1993). Korea since 1850. Melbourne: Longman Cheshire. עמ' 118. 
  48. ^ Cumings, Bruce (2005). Korea's Place in the Sun: A Modern History. New York: W. W. Norton & Company. עמ' 297–298. ISBN 0-393-32702-7. 
  49. ^ Jager, Sheila Miyoshi (2013). Brothers at War – The Unending Conflict in Korea. London: Profile Books. עמ' 237–242. ISBN 978-1-84668-067-0. 
  50. ^ Cumings, Bruce (2005). Korea's Place in the Sun: A Modern History. New York: W. W. Norton & Company. עמ' 295–296. ISBN 0-393-32702-7. 
  51. ^ Lone, Stewart; McCormack, Gavan (1993). Korea since 1850. Melbourne: Longman Cheshire. עמ' 122–125. 
  52. ^ Buzo, Adrian (2002). The Making of Modern Korea. London: Routledge. עמ' 95. ISBN 0-415-23749-1. 
  53. ^ Lone, Stewart; McCormack, Gavan (1993). Korea since 1850. Melbourne: Longman Cheshire. עמ' 177. 
  54. ^ Pike, John. "North Korean Purges". 
  55. ^ Dae-Sook Suh, Kim Il Sung: The North Korean Leader (New York: Columbia University Press, 1988), 133-136.
  56. ^ Hoare, James. "Pak Heon-yeong". Modern Korean History Portal. Woodrow Wilson Center. בדיקה אחרונה ב-5 במרץ 2014. 
  57. ^ Person, James (אוגוסט 2006). ""We Need Help from Outside": The North Korean Opposition Movement of 1956". Cold War International History Project Working Paper (52). בדיקה אחרונה ב-5 במרץ 2014. 
  58. ^ Buzo, Adrian (2002). The Making of Modern Korea. London: Routledge. עמ' 95–96. ISBN 0-415-23749-1. 
  59. ^ Buzo, Adrian (2002). The Making of Modern Korea. London: Routledge. עמ' 96. ISBN 0-415-23749-1. 
  60. ^ Ri, Sang-jo. "Letter from Ri Sang-jo to the Central Committee of the Korean Workers Party". Woodrow Wilson Center. בדיקה אחרונה ב-5 במרץ 2014. 
  61. ^ Lone, Stewart; McCormack, Gavan (1993). Korea since 1850. Melbourne: Longman Cheshire. עמ' 179–180. 
  62. ^ Oberdorfer, Don; Carlin, Robert (2014). The Two Koreas: A Contemporary History. Basic Books. עמ' 18. ISBN 9780465031238. 
  63. ^ Buzo, Adrian (2002). The Making of Modern Korea. London: Routledge. עמ' 95–97. ISBN 0-415-23749-1. 
  64. ^ Robinson, Michael E (2007). Korea's Twentieth-Century Odyssey. Honolulu: University of Hawaii Press. עמ' 152. ISBN 978-0-8248-3174-5. 
  65. ^ Buzo, Adrian (2002). The Making of Modern Korea. London: Routledge. עמ' 95, 122. ISBN 0-415-23749-1. 
  66. ^ Radchenko, Sergey. "The Soviet Union and the North Korean Seizure of the USS Pueblo: Evidence from Russian Archives". Cold War International History Project Working Paper (47): 8. 
  67. ^ Jager, Sheila Miyoshi (2013). Brothers at War – The Unending Conflict in Korea. London: Profile Books. עמ' 363–364. ISBN 978-1-84668-067-0. 
  68. ^ Jager, Sheila Miyoshi (2013). Brothers at War – The Unending Conflict in Korea. London: Profile Books. עמ' 366. ISBN 978-1-84668-067-0. 
  69. ^ Buzo, Adrian (2002). The Making of Modern Korea. London: Routledge. עמ' 99. ISBN 0-415-23749-1. 
  70. ^ Lerner, Mitchell (2002). The Pueblo Incident: A Spy Ship and the Failure of American Foreign Policy. Lawrence, KS: University Press of Kansas. ISBN 9780700611713. 
  71. ^ "New Romanian Evidence on the Blue House Raid and the USS Pueblo Incident." NKIDP e-Dossier No. 5. Retrieved May 3, 2012.
  72. ^ Jager, Sheila Miyoshi (2013). Brothers at War – The Unending Conflict in Korea. London: Profile Books. עמ' 376. ISBN 978-1-84668-067-0. 
  73. ^ Radchenko, Sergey. "The Soviet Union and the North Korean Seizure of the USS Pueblo: Evidence from Russian Archives". Cold War International History Project Working Paper (47): 11, 16. 
  74. ^ "Quarterly Chronicle and Documentation". The China Quarterly (Cambridge University Press on behalf of the School of Oriental and African Studies) (30): 195–249. April–June 1967. JSTOR 651878. 
  75. ^ Shin, Jong-Dae. "DPRK Perspectives on Korean Reunification after the July 4th Joint Communiqué". NKIDP e-Dossier no. 10. Woodrow Wilson Center. בדיקה אחרונה ב-5 במרץ 2014. 
  76. ^ Hook, Brian; Wilson, Dick; Yahuda, Michael (ספטמבר 1975). "Quarterly Chronicle and Documentation". The China Quarterly (Cambridge University Press on behalf of the School of Oriental and African Studies) (63): 572–610. JSTOR 652772. 
  77. ^ Zagoria, Donald S.; Kim, Young Kun (דצמבר 1975). "North Korea and the Major Powers". Asian Survey (University of California Press) 15 (12): 1017–1035. JSTOR 2643582. doi:10.2307/2643582. 
  78. ^ Kim, Young C. (ינואר 1976). "The Democratic People's Republic of Korea in 1975". Asian Survey - A Survey of Asia in 1975: Part I (University of California Press) 16 (1): 82–94. JSTOR 2643284. doi:10.1525/as.1976.16.1.01p0148r. 
  79. ^ Buzo, Adrian (2002). The Making of Modern Korea. London: Routledge. עמ' 128. ISBN 0-415-23749-1. 
  80. ^ Chae, Ria. "East German Documents on Kim Il Sung’s April 1975 Trip to Beijing". NKIDP e-Dossier no. 7. Woodrow Wilson Center. בדיקה אחרונה ב-5 במרץ 2014. 
  81. ^ Buzo, Adrian (2002). The Making of Modern Korea. London: Routledge. עמ' 129. ISBN 0-415-23749-1. 
  82. ^ Armstrong, Charles (אפריל 2009). "Juche and North Korea's Global_Aspirations". NKIDP Working Paper (1). 
  83. ^ Charles K. Armstrong (2010). "The Destruction and Reconstruction of North Korea, 1950 - 1960". The Asia-Pacific Journal: Japan Focus. בדיקה אחרונה ב-3 במאי 2010. 
  84. ^ Shen, Zhihua; Yafeng Xia (מאי 2012). "China and the Post-War Reconstruction of North Korea, 1953-1961". NKIDP Working Paper (4). בדיקה אחרונה ב-5 במרץ 2014. 
  85. ^ Cumings, Bruce (2005). Korea's Place in the Sun: A Modern History. New York: W. W. Norton & Company. עמ' 430. ISBN 0-393-32702-7. 
  86. ^ Lone, Stewart; McCormack, Gavan (1993). Korea since 1850. Melbourne: Longman Cheshire. עמ' 185. 
  87. ^ James F. Person (2008). "New Evidence on North Korea in 1956". Cold War International History Project. בדיקה אחרונה ב-3 במאי 2012. 
  88. ^ Robinson, Michael E (2007). Korea's Twentieth-Century Odyssey. Honolulu: University of Hawaii Press. עמ' 151. ISBN 978-0-8248-3174-5. 
  89. ^ James F. Person (פברואר 2009). "New Evidence on North Korea's Chollima Movement and First-Five-Year Plan (1957-1961)". North Korea International Documentation Project. בדיקה אחרונה ב-4 במאי 2010. 
  90. ^ Bluth, Christoph (2008). Korea. Cambridge: Polity Press. עמ' 33. ISBN 978-07456-3357-2. 
  91. ^ Buzo, Adrian (2002). The Making of Modern Korea. London: Routledge. עמ' 98. ISBN 0-415-23749-1. 
  92. ^ Buzo, Adrian (2002). The Making of Modern Korea. London: Routledge. עמ' 98–99. ISBN 0-415-23749-1. 
  93. ^ Cumings, Bruce (2005). Korea's Place in the Sun: A Modern History. New York: W. W. Norton & Company. עמ' 404. ISBN 0-393-32702-7. 
  94. ^ Demick, Barbara (2010). Nothing to Envy: Love, Life and Death in North Korea. Sydney: Fourth Estate. עמ' 64. ISBN 9780732286613. 
  95. ^ Buzo, Adrian (2002). The Making of Modern Korea. London: Routledge. עמ' 140. ISBN 0-415-23749-1. 
  96. ^ Cumings, Bruce (2005). Korea's Place in the Sun: A Modern History. New York: W. W. Norton & Company. עמ' 434. ISBN 0-393-32702-7. 
  97. ^ Robinson, Michael E (2007). Korea's Twentieth-Century Odyssey. Honolulu: University of Hawaii Press. עמ' 153. ISBN 978-0-8248-3174-5. 
  98. ^ Bluth, Christoph (2008). Korea. Cambridge: Polity Press. עמ' 34. ISBN 978-07456-3357-2. 
  99. ^ Hunter, Helen-Louise (1999). Kim Il-song's North Korea. Westport, Connecticut: Praeger. עמ' 196. ISBN 0-275-96296-2. 
  100. ^ Buzo, Adrian (2002). The Making of Modern Korea. London: Routledge. עמ' 101. ISBN 0-415-23749-1. 
  101. ^ Lone, Stewart; McCormack, Gavan (1993). Korea since 1850. Melbourne: Longman Cheshire. עמ' 196. 
  102. ^ Lone, Stewart; McCormack, Gavan (1993). Korea since 1850. Melbourne: Longman Cheshire. עמ' 187. 
  103. ^ Ostermann, Christian F. (2011). The Rise and Fall of Détente on the Korean Peninsula, 1970-1974. Washington, DC: Woodrow Wilson Center. עמ' 18, 19, 26–33. ISBN 9781933549712. 
  104. ^ Oberdorfer, Don; Carlin, Robert (2014). The Two Koreas: A Contemporary History. Basic Books. עמ' 78. ISBN 9780465031238. 
  105. ^ Bluth, Christoph (2008). Korea. Cambridge: Polity Press. עמ' 35. ISBN 978-07456-3357-2. 
  106. ^ Bruce Cumings, North Korea: Another Country, New Press, 2004, ISBN 1-56584-940-X
  107. ^ Buzo, Adrian (2002). The Making of Modern Korea. London: Routledge. עמ' 151–152. ISBN 0-415-23749-1. 
  108. ^ "האולימפיאדה הנשכחת של צפון קוריאה". הארץ (בעברית). 9 בפברואר 2018. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2018. 
  109. ^ Robinson, Michael E (2007). Korea's Twentieth-Century Odyssey. Honolulu: University of Hawaii Press. עמ' 152, 157–158. ISBN 978-0-8248-3174-5. 
  110. ^ Bluth, Christoph (2008). Korea. Cambridge: Polity Press. עמ' 37. ISBN 978-07456-3357-2. 
  111. ^ Lone, Stewart; McCormack, Gavan (1993). Korea since 1850. Melbourne: Longman Cheshire. עמ' 189–191. 
  112. ^ Buzo, Adrian (2002). The Making of Modern Korea. London: Routledge. עמ' 150. ISBN 0-415-23749-1. 
  113. ^ Oberdorfer, Don; Carlin, Robert (2014). The Two Koreas: A Contemporary History. Basic Books. עמ' 124–125. ISBN 9780465031238. 
  114. ^ Buzo, Adrian (2002). The Making of Modern Korea. London: Routledge. עמ' 149–151. ISBN 0-415-23749-1. 
  115. ^ Oberdorfer, Don; Carlin, Robert (2014). The Two Koreas: A Contemporary History. Basic Books. עמ' 181. ISBN 9780465031238. 
  116. ^ Oberdorfer, Don; Carlin, Robert (2014). The Two Koreas: A Contemporary History. Basic Books. עמ' 248–264. ISBN 9780465031238. 
  117. ^ Buzo, Adrian (2002). The Making of Modern Korea. London: Routledge. עמ' 127. ISBN 0-415-23749-1. 
  118. ^ Buzo, Adrian (2002). The Making of Modern Korea. London: Routledge. עמ' 146. ISBN 0-415-23749-1. 
  119. ^ Lone, Stewart; McCormack, Gavan (1993). Korea since 1850. Melbourne: Longman Cheshire. עמ' 193. 
  120. ^ Lankov, Andrei (2015). The Real North Korea: Life and Politics in the Failed Stalinist Utopia. Oxford: Oxford University Press. עמ' 78. ISBN 978-0-19-939003-8. 
  121. ^ Buzo, Adrian (2002). The Making of Modern Korea. London: Routledge. עמ' 175–176. ISBN 0-415-23749-1. 
  122. ^ Kim Hong-min, "I'm not brave. I'm only pretending to be brave in coming here." Outsider, no. 15, September 2003. ISBN 89-90720-04-4
  123. ^ Hyung Gu Lynn (2007). Bipolar Orders: The Two Koreas since 1989. Zed Books. עמ' 113. 
  124. ^ Associated Press Archived אוקטובר 9, 2006 at the Wayback Machine
  125. ^ משרד החוץ, ועדת הסנקציות צפון קוריאה, משרד החוץ של מדינת ישראל
  126. ^ Minnich, James M. (2008). "National Security". in Worden, Robert L. North Korea: A Country Study (מהדורה Fifth). Washington: Government Printing Office. עמ' 257–260. ISBN 978-0-16-088278-4. 
  127. ^ Worden, Robert L., ed. (2008). "Introduction". North Korea: A Country Study (מהדורה Fifth). Washington: Government Printing Office. עמ' xviii, xxxv. ISBN 978-0-16-088278-4. 
  128. ^ Seth, Michael J. (2010). A History of Korea: From Antiquity to the Present. Rowman & Littlefield Publishers. עמ' 457. ISBN 9780742567177. 
  129. ^ Helen Kennedy (6 באפריל 2009). "North Korea 'broke the rules again,' President Obama charges while calling for end to nuclear arms". New York Daily News. בדיקה אחרונה ב-18 בפברואר 2010. 
  130. ^ William J. Broad (5 באפריל 2009). "North Korean Missile Launch Was a Failure, Experts Say". New York Times. בדיקה אחרונה ב-18 בפברואר 2010. 
  131. ^ Landler, Mark (14 באפריל 2009). "North Korea Says It Will Halt Talks and Restart Its Nuclear Program". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-15 באפריל 2009. 
  132. ^ "N. Korea Says It Has Restarted Nuclear Facilities list". Fox News. Associated Press. 25 באפריל 2009. בדיקה אחרונה ב-25 באפריל 2009. 
  133. ^ Kalinowski, Martin (25 במאי 2009). "Second nuclear test conducted by North Korea on 25 May 2009". Arms Control Wonk. אורכב מ-המקור ב-2 August 2009. בדיקה אחרונה ב-20 בינואר 2014. 
  134. ^ USGS Earthquake Hazards Program (26 במאי 2009). "Magnitude 4.7–North Korea". USGS. בדיקה אחרונה ב-20 בינואר 2014. 
  135. ^ "North Korea Conducts Nuclear Weapons Test". 25 במאי 2009. 
  136. ^ UN toughens North Korea sanctions, BBC News Online, 12 June 2009
  137. ^ "החדשות - צפו: מסע הלוויה של קים ג'ונג איל". mako. 28 בדצמבר 2011. בדיקה אחרונה ב-12 באוגוסט 2018. 
  138. ^ הידיעות, סוכנויות (19 בדצמבר 2011). "רודן צפון קוריאה, קים ג'ונג איל, מת בגיל 69". Ynet (בעברית). בדיקה אחרונה ב-12 באוגוסט 2018. 
  139. ^ "N. Korean leader Kim dead: state TV". בדיקה אחרונה ב-19 בדצמבר 2011. 
  140. ^ Kim Jong Un has purged, executed more than 300 people, spy agency says, UPI (באנגלית)
  141. ^ "North Korea: UN Commission documents wide-ranging and ongoing crimes against humanity, urges referral to ICC". United Nations Office of the High Commissioner for Human Rights. 17 בפברואר 2014. 
  142. ^ "North Korea's new time zone to break from 'imperialism'". 7 באוגוסט 2015 – באמצעות www.bbc.com. 
  143. ^ "החדשות - צ.קוריאה: "ערכנו ניסוי מוצלח בפצצת מימן"". mako. 6 בינואר 2016. בדיקה אחרונה ב-12 באוגוסט 2018. 
  144. ^ Frank, Ruediger (20 במאי 2016). "The 7th Party Congress in North Korea: A Return to a New Normal". 38 North. 
  145. ^ "North Korea tests 'new long-range missile' capable of striking anywhere in US as Donald Trump says he will 'take care of it'". The Telegraph. 29 בנובמבר 2017. 
  146. ^ Albert, Eleanor (3 בינואר 2018). "North Korea’s Military Capabilities". Council on Foreign Relations. 
  147. ^ Ji, Dagyum (12 בפברואר 2018). "Delegation visit shows N. Korea can take "drastic" steps to improve relations: MOU". NK News. 
  148. ^ "Kim, Moon declare end of Korean War". NHK World. 27 באפריל 2018. בדיקה אחרונה ב-27 באפריל 2018. 
  149. ^ Shin, Hyonhee (30 באפריל 2018). "South Korea to remove loudspeakers along border, North Korea to align time zone with the South". Reuters. 
  150. ^ Rosenfeld, Everett (12 ביוני 2018). "Document signed by Trump and Kim includes four main elements related to 'peace regime'". CNBC. בדיקה אחרונה ב-12 ביוני 2018. 
  151. ^ "החדשות - מסמך ההבנות: "קים התחייב לפירוז"". mako. 12 ביוני 2018. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2018. 
  152. ^ Cloud, David S. (12 ביוני 2018). "Trump's decision to halt military exercises with South Korea leaves Pentagon and allies nervous". Los Angeles Times. בדיקה אחרונה ב-12 ביוני 2018.