היסטוריה של רמת גן

ההיסטוריה של רמת גן כוללת את סיפור הקמתה של העיר רמת גן וכן עדויות וממצאים על התיישבות אנושית באזור בתקופות קדומות. בשטח העיר נמצאו שרידים ארכאולוגיים מתקופת הנחושת והברונזה, אך בהמשך, בזמן השלטון הערבי בארץ ישראל הדלדלה אוכלוסיית האזור לתקופה ארוכה. בתחילת המאה ה-18 עובתה אוכלוסיית האזור שבין נחל הירקון לנחל אלכסנדר על ידי בני שבט אבו כישכ שהגיעו מסיני, ולאחר 1830 על ידי פלאחים מצרים וסודאנים שהביאו לארץ אבראהים פאשא ומוחמד עלי.

על אף הגידול באוכלוסייה, המקום שימש מקום מסתור לשודדי דרכים ונותר מסוכן עד לסוף המאה ה-18. ההצעה היהודית הראשונה ליישוב העיר נעשתה בסוף המאה ה-19, במכתבו של יהושע שטמפפר ליואל משה סלומון, לאחר הכישלון הראשון של ההתיישבות בפתח תקווה.

רעיון יסודה כעיר יהודית עלה בשנת 1914, כאשר קבוצה מתושבי אחוזת בית בהנהגתו של ד"ר יהודה לייב מטמון-כהן, מייסדה של הגימנסיה הרצליה, החליטו להקים עיר כפרית בשם "עיר גנים" המבוססת על גישת עיר גנים ועבודה עברית אך קרם עור וגידים רק שנה לאחר כינונו של ממשל אזרחי בריטי בארץ ישראל באביב 1921. במהלך מלחמת העולם הראשונה, מנובמבר 1917 ועד ספטמבר 1918, הייתה עיר גנים חלק מקו החזית בין הכוחות העות'מאנים והבריטים - קצהו המערבי של קו שתי העוג'ות.

שמו של היישוב שונה מ"עיר גנים" ל"רמת גן". במרץ 1926 הוכר היישוב כמועצה מקומית על ידי הבריטים, ולאחר קום המדינה, בשנת 1950, הוכרה כעיר בישראל.

בעת העתיקה

נמצאו מעט שרידים ארכאולוגיים בתחומי העיר, אך ייתכן שהדבר מבטא "הזנחה מדעית" יותר מאשר דלילות יישוב. בגבול רמת גן־בני ברק, בשולי רחוב בן-גוריון, באזור המרוחק כקילומטר מתוואי הירקון של היום, אותר בשנות הארבעים של המאה העשרים בית קברות מן התקופה הכלכוליתית. נמצאו 12 כוכי קבורה וגלוסקמאות חרס בצורת בתים וסירות.

כלי חרס מתקופת הברונזה שנמצאו מרמזים לרצף יישובי באזור זה גם לאחר התקופה הכלכוליתית. הבנייה הצפופה באזור, אשר ברובה נעשתה לפני שהיה פיקוח ארכאולוגי סדיר, מקשה על איסוף ממצאים מהאזור אך מעת לעת נערכות בו חפירות הצלה.

בשולי רמת גן, בצדו המזרחי של הירקון בסמוך לרחוב רוקח, מצוי "תל ג'רישה" המכונה גם "תל נפוליאון". תל זה נחפר מספר פעמים החל מ-1927 על ידי פרופ' סוקניק וממשיכיו. במקום אותרו שרידי יישוב קטן ששכן במקום באלף השלישי לפנה"ס, התרחב באלף השנים שאחר כך והגיע לשיאו במאות ה-17-18 לפנה"ס. ב-1950 מצא ד"ר קפלן בית קבורה ובו 18 חדרי קבורה עם כוכים בקירותיהם. נמצאו גם קדרות, צלחות, כדים, גרזן קרב, חרב ועוד. יש המזהים תל זה כעיר הלויים "גת רימון" ממכתבי אל-עמארנה, ומכאן כי תחום רמת גן של היום שכן בנחלת שבט דן בעת ההתנחלות (לפי יהושע י"ט פס' מ"ה: "ויהד ובני ברק וגת רימון"). השטח נעזב בשל לחץ הפלשתים וע"פ מסע סנחריב בהמשך עולה כי ב-701 לפנה"ס כבר לא היה בשטח ממלכת יהודה.

רמת גן שוכנת בקרבת תל בני ברק, כך שייתכן שחלק מיושביו חיו במה שכיום הוא שטחה המוניציפלי.

בעת החדשה, לפני ייסוד העיר

בתקופה הערבית הדלדלה אוכלוסיית האזור. מעטים העזו לעבור בו ומשום כך מעטים תיאוריו. הכפר ג'רישה, ששכן מצפון לתל-ג'רישה (במקום בו נמצא כיום אתר "שבע טחנות" בפארק הירקון) תועד במאה השש עשרה ואף שויך לנפת שכם אשר השתמשה ביפו כנמל מוצא בעת שנמל עכו היה חסום בפניה. אך במפות מאוחרות כמפת ז'אקוטן ממסע נפוליאון משנת 1799 (אשר דיוויזיית קלבר מצבאו חנתה בסמוך לתל) לא צוין כפר זה והאזור נראה עומד בשיממונו למעט הדרך ההולכת מיפו לשכם, חוצה במעבר מוסררה את נחל איילון ופונה שמאלה בתוואי רחוב אבא הלל של היום, ונתיב התואם בקירוב לרחוב ז'בוטינסקי של היום. הדרך במפה הצרפתית אינה חוצה את הירקון באזור עשר טחנות, כי אם ממשיכה בצמוד אליו מזרחה וחוצה אותו צפונית לאזור אומלבס. במפת ז'אקוטין לא נראים כלל צירי אורך באזור החופף לרמת גן של ימינו ואין ציון ליישוב בין הירקון והאיילון לבין אום-לאבס. אזור אצטדיון רמת גן ואזור פרדס כץ מתוארים כביצתיים.

בשנת 1851 מוזכרת שנית "גאריסה" על ידי החוקר רובינזון; זהו התיאור הראשון במאה ה-19 על מאחז באזור. במפת הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (ה-PEF) מסקר משנת 1875 מופיעים לצד ג'רישה הכפר סלמה, ממנו נקנו אדמות רמת גן בהמשך, וכן תל-אבו זיתון השוכן בפרדס כץ של היום. במפת ה-PEF כבר קיים ציר התנועה האורכי המתאים בקירוב לדרך בן-גוריון של ימינו. נתיב המגיע מאזור גבעת שמואל של ימינו נפגש עם נתיב המגיע מדרך יפו-אום לאבס בנקודה הזהה לצומת רחוב חזון איש ודרך ירושלים של ימינו. משם נמשך ציר אורך חופף בקירוב לדרך בן אליעזר של ימינו עד הנקודה בה נמצא צומת הרחובות בן אליעזר-התפוצות. תוואי אלכסוני שאינו קיים היום נמתח בין צומת הרחובות שדרות ירושלים-חזון איש עד לאזור סמוך לצומת הרחובות אלכסנדרוני והמאה ואחת. משם ממשיכה הדרך לנ.צ התואם לעיקול רחוב רוזן ברמת חן והלאה לכיוון יפו, תוך מפגש עם ציר האורך התואם לדרך בן-גוריון בנקודה בה נפגשים דרך רבין ודרך בן-גוריון על גבול גבעתיים. ציר רוחב המקביל וצפוני לדרך אלוף שדה נמתח בין צומת בן אליעזר-התפוצות לאזור צומת אלכסנדרוני-המאה ואחת, כך שנוצר משולש צירים המכסה את דרום רמת גן של ימינו. הכפר סלמה וחלקות מעובדות בהיקף קטן נמצאים ברובם מחוץ לתחומי רמת גן של היום. אזור אצטדיון וינטר מופיע כבריכה עונתית.

בתחילת המאה ה-18 עובתה אוכלוסיית האזור שבין הירקון לנחל אלכסנדר על ידי בני שבט אבו כישכ שהגיעו מסיני, ולאחר 1830 על ידי פאלחים מצרים וסודנים שהביאו לארץ אבראהים פאשא ומוחמד עלי. הפלאחים יושבו סביב יפו; בהסתמך על העדר תעוד התיישבות על ידי רובינזון ב-1852, הרי שככל הנראה במחצית השנייה של המאה ה-19 יושב סלמה על ידי פלאחים מצרים, סודנים ובהמשך אף חיג'אזים. מסקר שנערך על ידי משלחת צרפתית, וממלל נלווה למפת ה-PEF האנגלית ניתן להסיק כי היה מדובר בכפר ובו בקתות חומר וכ-300 נפשות באותה העת. אוכלוסיית אום לאבס נעה בין 20 ל 100 תושבים. לפי מפת ה-PEF בג'רישה התגוררו באותה עת כ-170 תושבים.

עם זאת, רמת הביטחון באזור הייתה נמוכה, ומרבית השטח עמד בשממונו (כך לפי מפת ותיאור רובינסון בשנת 1852 ותיאורה של יהודית מונטיפיורי אשר חלפה במקום מיפו לכיוון מעבורת עשר טחנות). האזור הנטוש שימש על פי תיאורי התקופה מסתור לשודדי דרכים שעשקו את ההולכים מיפו לשכם ובהמשך גם את ההולכים לפתח תקווה, וגבעות רמת גן כונו 'גבעות השודדים' (חארמי'ה). ב-1895 סללו הטורקים את דרך העפר מיפו לשכם שהייתה לכביש חצץ שחצה את ואדי מוסררה על גבי גשר ברזל - גשר שרונה, בנקודה הידועה כ'מעבר מוסררה', פנתה צפון מערבה לציר שהיום ידוע כרחוב כביש 482 וחצתה את הירקון על גשר האבן העתיק בעשר טחנות, ובצידיה הועמדו עמודי טלגרף.

ההצעה הראשונה להתיישבות בתחום רמת גן של היום הייתה של יהושע שטמפפר במכתבו ליואל משה סלומון, לאחר הכישלון הראשון של ההתיישבות בפתח תקווה. במכתב הציע שטמפפר לרכוש אדמות מן הכפר סלמה ולהתיישב שם, "כי רק בסלמה יהיה לנו שלום".

עם התפתחות פתח תקווה קיבלה הסביבה תנופה, ולאזור הגיעו בני שבט הג'מוסין שהתיישבו בשולי הירקון ובאזור פרדס כץ של היום. בשלהי שלטון הטורקים רכש סוחר האדמות היפואי אדיב במיה קרקעות מאנשי סלמה, ובהן אזור באב-אל-הווא (בקעת הרוחות = רחוב ביאליק של היום).

מבט על רמת גן הישנה מראש "גבעת אברהם", לכיוון מתחם הבורסה

ייסוד היישוב

אדמותיה של רמת גן נרכשו בידי שלוש אגודות: "עיר גנים", "מגרש גנים" ו"נחלת גנים" (אשר הסתפחה לרמת גן רק בשנות ה-40, בדומה לשכונות נוספות בצפון ודרום העיר), מהטמפלרים הגרמניים.

ראשית מעשה בקבוצה של תושבי אחוזת בית, אשר תהליך העיור והצפיפות ביישובם צרמו להם. הקבוצה התעוררה בהנהגתו של הד"ר יהודה לייב מטמון-כהן והחליטה לבנות עיר גנים חדשה. אספת הייסוד נערכה בי"ד באייר תרע"ד 1914 בתל אביב. מטמון, אשר היה מייסדה של גמנסיה הרצליה, חפץ להקים בעיר הגנים החדשה "גן בוטני גדול בשביל התלמידים והמורים". ההוגים החליטו להקצות לכל חבר חמישה דונם קרקע, אשר רק במחצית הדונם מתוכם תותר הבנייה והשאר ישמשו לזריעה ולנטיעות. נבחר ועד ובו הד"ר מטמון, ר. סברדלוב וד"ר זליג סוסקין, ונקבעו כללים לפיהם לא תותר תעשייה מזיקה ביישוב החדש, שפתו של היישוב תהיה עברית, העבודה תהיה עברית ועצמונית והתושבים מתחייבים להעביר אדמתם לקק"ל בעת הלאמת אדמות הארץ. 2,400 דונם הוצעו לאנשי עיר גנים על ידי אדיב במיה, אך מחסור כיס שגרם להעברת הרכישה ל'חברה חדשה' בת"א וייסודן של אגודות כ'מגרש גנים' של מ. הלפרין ו'נחלת גנים' בראשות מנחם שינקין (שרכשה אדמותיה מהגרמנים) גרמו לזינוק במחירי הקרקע ורכישת האדמות התעכבה.

אנדרטת צליחת הירקון במלחמת העולם הראשונה, ברמת גן

בצילום ניתן לראות את 'העמק' של אנשי עיר גנים (1) בו עוברים כיום רחובות ביאליק והרצל. ואת הגבעות המקיפות אותו שעל שמם נקראת העיר רמת גן. גבעת שאול (2), גבעת אברהם (3) - צילום אוויר משנת 1913.

צילום אווירי של הטייסת הבווארית ה-304 הגרמנית מ-13.8.1918. על הציר האלכסוני דרום מזרח צפון מערב (הדרום בתחתית התמונה), גשר שרונה שהוליך את כביש יפו-שכם מעל ואדי מוסררה במעבר מוסררה. הגשר מברזל הונח על ידי העות'מאנים ב-1895. מגשר הברזל ניתן לראות שביל עפר המסתיים בבניין ה'נוקטה' (ראשית ההתיישבות של הקבוצה הקנדית). ערוץ הואדי נמתח ממזרח למערב, מימין הגשר לשמאלו, לעבר נקודת המפגש עם נחל הירקון. עשרות מטרים מצפון לגשר מזלג דרכים: הדרך ימינה היא ציר ז'בוטינסקי- דרך פתח תקווה ואילו הדרך השמאלית היא דרך אבא הלל סילבר של ימינו. הכתם הכהה הוא חלקו הדרומי של פרדס גולדברג. לאישוש הזיהוי ראו: "The changing land between the jordan and the sea aerial photographs from 1917 to the present", Benjamin Z. Kedar, עמוד 100–101. זיהוי המקום כיום: "גשר ברזל נוסף הוא גשר שרונה (שבמקומו נמצא כיום הגשר הצפוני על מחלף ארלוזורוב המחבר את דרך בגין בתל אביב לציר ז'בוטינסקי ברמת גן)", שמואל אביצור, התפתחות הרכבת בא"י, חומר רקע לכנס, המדור לידיעת הארץ בתנועה הקיבוצית, 1987

בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה, ועמה המערכה על סיני וארץ ישראל. עם התקרבות החזית למרכז הארץ באפריל 1917 גורשו יהודי תל אביב ויפו לפתח תקווה וכפר סבא וצפון הארץ, ועיכוב נוסף נגרם לתוכנית רכישת אדמות 'עיר הגנים'. אדמותיה העתידיות של 'עיר גנים' הפכו לקו החזית. עמדות תותחים מוקמו בגבעות שלימים יהיו רמת גן, וגדודי פרשים אוסטרלים וחיילים הודים חנו והתבצרו בהן. בצילומי אוויר מתקופה זו ניתן להבחין בריכוזי חיילים בריטים על הר שאול שבטעות זכה לכינוי, 'גבעת באלפין'. הצליחה הראשונה של נחל הירקון על ידי כוחות חיל המשלוח המצרי, (מתקפת פרשים ניו זילנדית), נערכה ב-24 בנובמבר 1917 אך נהדפה לאחר שהטורקים הנחילו לכח התוקף אבדות קשות. בין שתי הצליחות הרסו הטורקים את גִ'סְר אֶל-הַדָּאר (גשר שאון המים), והסכר בעשר טחנות. הצליחה השנייה נערכה בחסות הלילה שבין 20 ל-21 בדצמבר 1917. אחת משלוש נקודות הצליחה הייתה במפגש הירקון עם 'דרך המואזין' (קצה רחוב בן-גוריון של היום). והפעם ההתקפה צלחה, והקו נפרץ. קצהו הצפוני של קו החזית - קו שתי העוג'ות, התייצב צפונית לשפיים (היום בתחומי גן לאומי חוף השרון), עד לספטמבר 1918.

כשנה לאחר כינונו של ממשל אזרחי בריטי בארץ ישראל בח' באדר ב' תרפ"א עת התכנסו אנשי עיר גנים ושבו למלאכת המשא והמתן על קניית הקרקע גילו כי מחירה האמיר וכי חלק ממנה הועבר לידי האגודות האחרות. באביב תרפ"א החלו אנשי האגודה ברכש ציוד מעודפי הצבא הבריטי. נשקלה רכישתו או חכירתו של חלק מתואי מסילת ברזל צבאית בריטית ששמשה רכבת קלה בימי המלחמה, וקישרה בין יפו לשטח המיועד לבניה, וכן קרונות וקטר, לטובת הובלת חומרי בניין ליישוב המתוכנן. באסרו חג פסח תרפ"א אף הספיקו חלוצי עיר גנים לנצל את תואי הרכבת לנסיעה אזרחית חגיגית ויחידה שיצאה מתחנת הרכבת תל אביב, חלפה מדרום לשרונה המושבה הטמפלרית וחצתה את ואדי מוסררה על גשר שרונה לעבר אדמות עיר גנים בגדה המזרחית של הואדי, (מתחם הבורסה של היום). למחרת היום פרצו מאורעות תרפ"א ושוב הואטה המלאכה. תוכניות הרכישה/חכירה של התוואי והציוד לא הבשילו לכדי מעשה ועד לפירוקה בשלהי 1922 נגררו על המסילה קרונות שהובילו חומרי בניין לבניית עיר גנים ושכונת בורוכוב, לימים, גבעתיים, על ידי סוסים ופרידות.

בקיץ תרפ"א החלו מדידת הקרקע על ידי מהנדסי חברת 'ארנון' ותכנון העיר על ידי המהנדסים שטיינהרץ, פרנקל ואורשטיין ועל ידי האדריכל ריכרד קאופמן. בחשון תרפ"ב נקדחה הבאר הראשונה על ידי יעקב מטמון, אחיו של הד"ר מטמון. הבאר הראשונה נמצאת ברחוב הבאר של היום בסמוך לרחוב ביאליק. בשלב הראשון נשאבו המים והובלו ידנית לבתים. הבאר השנייה נקדחה בסמוך לנחל איילון ונועדה לשימוש 'הקבוצה הקנדית'.

פסל של חיים נחמן ביאליק, בכיכר רמב"ם

בית אברהם קריניצי השוכן בבית מגוריו של קריניצי ברחוב הנושא את שמו (נובמבר 2008)

ראשית ההתיישבות הממשית הייתה בבניין ה'נוקטה', תחנת משמר טורקית ששכנה על גדת המוסררה ליד גשר שרונה ואוישה על ידי השומר מאיר לקר. מיד אחר כך עלו לקרקע בחנוכה תרפ"ב תשעת החלוצים מן 'הקבוצה הקנדית' (שלא היו למען האמת מקנדה אלא יותר מפולין ומרוסיה) - בסמוך לגשר המוסררה ולצומת עלית של היום- רחוב ראשונים. 'הקנדים' היו גם ראשוני הנוטעים ברמת גן, בשותלם את עצי אקליפטוס בצדי אפיק המוסררה בט"ו בשבט התרפ"ב.

בטבת תרפ"ב החליטה אספת המייסדים שהתכנסה בתל אביב על הריסת צריפי העץ שנבנו עד אז ועל בניית בתי אבן תחתם. בניסן תרפ"ב נערכה הגרלת המגרשים בבית הספר לנגינה שולמית בתל אביב, לקראת עליית הקבוצה השנייה על הקרקע.

אנשי עיר גנים שעלו אחרי 'הקבוצה הקנדית' היוו קבוצה מגוונת במוצאה וברקעה, התיישבו באזור הר אברהם (רחוב שרת של ימינו) וזכו לכינוי 'אנשי ההר'. אליהם הצטרפו בשבועות תרפ"ב אנשי קבוצת 'משק עזר גנים לדוגמה', יוצאי ביאליסטוק שהסתפחו לחברת עיר גנים והתיישבו במורד הר שאול לכיוון "הכביש הלבן", רחוב ביאליק של ימינו. בין הר שאול (ג'בל חרמיה') להר אברהם שכן 'העמק', ובו מצויה עד היום כיכר העיר הידועה רשמית ככיכר רמב"ם ומכונה כיכר 'אורדע' על שם קולנוע אורדע ששכן בתוכה ושמבנהו הייחודי קיים עד היום.

האדריכל ריכרד קאופמן הופקד על התוכנית העירונית של "עיר גנים" בדומה לתוכנית של תל אביב הוא הושפע מחזון עיר גנים בהם שטחים פתוחים ולצידם מבני ציבור וממתכנן הערים פטריק גדס אשר דגל בהתאמת התכנון לנוף המקומי. בתוכנית לעיר גנים קבע את "העמק" כמרכז היישוב (היום מרכז העיר) באזור בין הר אברהם וגבעת שאול, את ה"עמק" תחמו שני רחובות ממערב ומזרח, היום מכונים בהתאמה ביאליק והרצל. מדרום ה"עמק" נסללה דרך שהגיע עד נחל איילון והובילה לתל אביב במערב, היום מכונה רחוב ארלוזורוב, תוואי הדרך התעקל לאורך קווי הגובה הטבעיים של גבעת שאול. בפסגות ארבע גבעות המקיפות את ה"עמק" תכנן קאופמן שטחים פתוחים עם גנים ולצידם מבני ציבור שביניהם מקשרים צירים ירוקים. גן אברהם עליו הוקם בית החלמה, גן שאול, גן יהודה עליו תוכנן להיבנות בית העם וגן ציבורי על ראש הגבעה בה שוכן היום בית ספר בורוכוב (אזור זה נגרע מרמת גן והועבר לאנשי שכונת בורוכוב מאוחר יותר). תוכניתו של קאופמן מומשה כמעט במלואה מבחינת תוואי הרחובות וחלקות המגורים אך קשיים כלכליים עכבו כנראה פיתוח המבנים הציבוריים והגינות בפסגת הגבעות; תוכנית זו התממשה רק בחלקה, בעיקר בזכות ראש העיר הראשון אברהם קריניצי ומשה כבשני שטיפח את הגנים במסירות רבה במשך 43 שנים מאז שהתמנה להמנהל הראשון של מחלקת נטיעות ב-1926.

בשנת 1922 הועברו רשמית 1,800 דונם לאנשי עיר-גנים (מתוכם הופרשו 300 דונם לטובת הקמת שכונת בורוכוב), נערכה הגרלת המגרשים והוחל בבניית בתי הקבע. בי' בתמוז תרפ"ב הנחת היסודות לבית משפחת מכנס – הוא בית האבן הראשון בעיר. בי"ב בטבת תרפ"ג (1922) הוכרזה "עיר גנים" כמושב ונבחר הוועד הראשון. באספה זו דווח על ארבעים משפחות המתגוררות ביישוב.

רמת גן עד קום המדינה

בית החרושת "עלית" ברמת גן, שנות ה-30

בתקנון "עיר גנים" נקבע היישוב כישוב חקלאי שיתופי, אך במשך בוטל התקנות וישוב הוכרז כמושב בעל בעלות פרטית על הקרקע. בשבט תרפ"ג, (2 באפריל 1923), שינתה האספה שהתכנסה באולם שולמית בראשות א. אוסטר את שם המושב לרמת גן על שם הגנים שבראש הגבעות.

באביב תרפ"ג נערכה האספה הראשונה בתוך רמת גן בראשות דב קפלן, ודווח בה כי הותקן ברז ראשון ביישוב. באותה שנה עסק כבר הוועד בגיוס כספים לסלילת הכביש לשרונה, בהקצאה לנטיעת גן ציבורי 'במורד ההר', ובהקצאת מגרש לבית הספר. הוגשו בקשות לפתיחת קולנוע ולנטיעת הפרדסים הזעירים שאפיינו את רמת גן עוד שנים ארוכות לאחר מכן. אחרון הפרדסים הזעירים שכן ברחוב הגלגל של היום, אל מול תחנת מגן דוד אדום עד לשנות השבעים. כמו כן הוקצה באותה אספה סכום לקניית חצוצרות לשומרים.

ב-1923 נפתח גן הילדים הראשון. בניין הקבע התחיל להיבנות לאחר שגג המבנה הארעי עף ברוחות חורף 1924.

עם השנים החל היישוב לעבור תהליך שינוי ממושב שיתופי חקלאי ליישוב עירוני ככל שגדלה אוכלוסייתו. בשנת 1925 הוחלף הוועד המקומי במועצה שבראשה עמד ישראל מלך שמרלינג.

ב-26 במרץ 1926 הוגדרה רמת גן כמועצה מקומית בצו ממשלת המנדט הבריטית בארץ ישראל. נבחרו מועצה וועד פועל שלראשם נבחר אברהם קריניצי, איש מעשה וביטחון רב פעלים עוד זמן רב בטרם הגיעו לרמת גן. מאותו זמן ובכל שלבי התפתחותה הייתה רמת גן מזוהה עם דמותו של קריניצי אשר טביעות אצבעותיו העמלות בולטות בעיר על אף שחלפו שנים ממותו. בעת ההכרזה כמועצה מקומית התגוררו במקום כ-450 תושבים שגרו ב-72 בתים ו-63 צריפים.

תחת הנהגת קריניצי לבשה רמת גן סממנים עירוניים ובשנת 1927 התארגנה חברת תחבורה בין עירונית, נפתחה סוכנות דואר ביישוב, נחתם חוזה לאספקת חשמל עם חברת החשמל והוחלט על הצמדת בית כיסא סניטרי לכל בית וצריף. באותה שנה הונחו אבני הפינה לבית ההבראה "החלמה" שבמרומי ההר ולבית החרושת הראשון 'הסורג'. כמו כן החלו סלילת כבישי היישוב ומתיחה מסודרת של צנרת מים.

ב-1933 הושלם הגן הציבורי ע"ש המלך ג'ורג' (המכונה היום גן המלך דוד), ניטעו חורשות אורנים על הגבעות החשופות כהכנה לגנים הציבוריים הבאים בתור, בית הספר עבר למבנה הקבע [ששכן על מגרש החניה שליד בית האזרח של היום] ונבנתה המרפאה הציבורית. בהיבט החקלאי היו נטועים כבר 500 דונם של פרדסים ו-150 דונם של גני ירק ביישוב.

העלייה החמישית שהחלה ב-1933 נתנה תנופה משמעותית להתפתחות העיר, ואוכלוסייתה גדלה מ-1,300 תושבים ב-1933 ל-5,000 ב-1937. בשנת 1934 הוקם מפעל השוקולד והממתקים "עלית", בשנת 1935 הוקם מפעל הסיגריות "דובק". עד 1937 הושלמה בניית בתי החרושת ארגמן, פלאלום (לייצור סירים) ומשי-זקס (לייצור אריגים), וכן נבנה בית הקולנוע הראשון. בשנות ה-30 הוקמו גם מפעל התרופות "צורי" ומפעל "עסיס", שייצר ריבות, מיצים, שימורי פירות וירקות, כהל וחומץ. בשנת 1937 אליעזר דבורקין שהיה בין מייסדי היישוב תרם את המגרש שהיה ברשותו להקמת בניין בית היתומים של דבורקין.

בתקופת המיתון שבין מאורעות תרצ"ו למלחמת העולם השנייה עמלו פרנסי רמת גן על שימור הקיים ואף הצליחו להרחיב את יישובם. ניטעו גן הנשיאים (כיום גן שאול) וגן הכנסת.

בשנות מלחמת העולם השנייה חזרה רמת גן לשורשיה החקלאיים; בצל החשש ממחסור עודדה המועצה זריעת ירקות בכלל המגרשים הריקים בעיר וגידול עיזים. בתקופה זו ניטעה גם גינת יהודה ע"ש איש החינוך יהודה לייב מטמון על כיפתו הנמוכה של הר שאול והוחל בהכשרת גן הניצחון (שהפך בהמשך לגן אברהם). בשנתה העשרים וחמש היו כבר ברמת גן 60 מפעלים, 600 עסקי מסחר ומלאכה ו-13,000 נפשות. ב-1941 עד 1942, נבנה בית עיריית רמת גן שהפך למשכן הקבע לעירייה לפי תוכניתו של מהנדס העיר רפאל מגידו.

בשל עמדתו הניצית של קריניצי (שלא היה חלק מן המחנה הציוני-סוציאליסטי ששלט ביישוב היהודי), שאף שהיה מעמודי התווך של ההגנה בעת הקמתה, הייתה רמת גן סובלנית לחברי המחתרות הפורשים ולכן כינו אותה הבריטים "האינקובטור של הטרור" וערכו בה חיפושים יסודיים. בתחום רמת גן היה מרכז אימון ראשי של האצ"ל בשנות הארגון הראשונות, אך פעולות מעטות בוצעו בתחום העיר עצמה:

• ההתקפה על משטרת רמת גן: ב-23 באפריל 1946 חדרו אנשי האצ"ל לחצר משטרת רמת גן בפיקודו של דב רוזן כשהם מחופשים לאנגלים המובילים עצירים ערבים. הכוח פרץ תחת אש לבניין המשטרה במטרה לאסוף נשק. שני לוחמים נפלו בפעולה ומפקד חוליית הסבלים, דב גרונר, נפצע ונפל בשבי.

אנדרטת שלוש המחתרות ברמת גן

סימני ההפצצה המצרית במלחמת העצמאות על הבית ברחוב הפרסה 1 ברמת גן

שלט בבית הספר בן-גוריון המזכיר כי במקום זה שכן המטה הכללי הראשון של צה"ל

שלט הסבר בכניסה לבית הספר בן-גוריון בו שכן המטכ"ל הראשון של צה"ל

• פעולה נוספת בשטח רמת גן נעשתה בבריכת גלי גיל ב-9 ביוני 1947, ובה נחטפו שני שוטרים בריטים במטרה כי ישמשו קלפי מיקוח בניסיון למנוע את תליית אבשלום חביב. השוטרים שוחררו למחרת על ידי הבריטים.
• לפעולות אלו יש להוסיף את המתקפות על מחנה תל ליטווינסקי (כיום תל השומר), השייך גם הוא לרמת גן.

לאחר כיבוש פרדס המנזר הגרמני בגבול רמת גן-גבעתיים, שכן בו מחנה של האצ"ל. סליק "ההגנה" המרכזי של רמת גן שכן במרתף בית החרושת לשוקולד צ.ד, אשר שכן בצומת הרחובות ז'בוטינקי ומודיעין (היום, בן-גוריון), במקום בו ניצב 'בית נח' כיום.

במאמץ להקנות את מורשת המחתרות אצ"ל, לח"י וההגנה, הוקמה בשנת 2006 אנדרטה משותפת לשלוש המחתרות מעשה ידיו של מנשה קדישמן ליד אצטדיון רמת גן.

רמת גן במלחמת העצמאות

עם ההתארגנות לקראת פלישת צבאות ערב והקמת צה"ל היה צורך דחוף למצוא מקום למטה הכללי ששכן עד אז בבית האדום ברחוב הירקון בתל אביב. אברהם קריניצי נענה לבקשתו של דוד בן-גוריון ופינה בצו חרום את בית ההבראה "החלמה" ועוד שמונה בתים על הגבעה ברחוב הקשת (היום - רחוב משה שרת). ממקום זה נוהל צה"ל במלחמת העצמאות. בן-גוריון קבע את לשכתו כשר הביטחון בבנין ברחוב ז"ר מס' 5. כיום עומד בנין זה שהוא בבעלות פרטית, לפני הריסה ומתנהל מאבק לשימורו.

המצרים ידעו על מיקומו של המטכ"ל ברמת גן וב-3 ביוני 1948 הם שלחו מטוסים להפציצו. בהפצצה זו נגרמו אבדות בהרוגים ופצועים. עד היום ניכרים סימני ההפצצה על הבית ברחוב הפרסה מס' 1. באותו יום הפציצו מטוסים מצרים את ראשון לציון וגרמו שם ל-25 הרוגים. הם המשיכו באותו יום בניסיון להפציץ את תל אביב אך הטייס מודי אלון הצליח להפיל במטוס המסרשמיט שלו שתי דקוטות מצריות.

בגינת בית ההבראה "החלמה" הושבעו ב - 27 ביוני 1948 אלופי צה"ל וצולמה התמונה המפורסמת שלהם שבמרכזה דוד ופולה בן-גוריון.

ב-1949 הועברו משרדי השלישות הראשית של צה"ל למחנה השלישות בו הם נמצאים עד היום. המטכ"ל פונה לקריה בתל אביב ב-1955 והבתים הוחזרו לבעליהם. בית ההבראה "החלמה" הפך לבית הספר "שילה" (כיום - בן-גוריון) ובכניסה לבית הספר הותקן שלט מתכת המזכיר כי במקום זה שכן המטה הכללי הראשון.

רמת גן לאחר קום המדינה

בית "יד לבנים" ברמת גן, הניצב בראש גבעה ומשקיף על כל גוש דן

בריכת השחייה "גלי גיל" ברמת גן, 1950

בשנת 1949 החלו דיונים על איחוד רמת גן עם גבעתיים ובני ברק אך הדבר לא יצא לפועל. בשנות החמישים, עם גל העלייה, הייתה רמת גן יעד מועדף לעולי עיראק ועד מהרה הם הפכו לגורם דומיננטי בעיר. מאות בתי מגורים הידועים כ'בתי סבירסקי' [ע"ש הקבלן שבנה אותם] נמתחו לאורך רחוב הרא"ה וגבול רמת גן-בני ברק, וחיברו את רחוב קריניצי לרמת יצחק דרך שכונת הלל. בתים משותפים נבנו בשכונות הגפן, ברמת יצחק ואף במרכז העיר. שיכוני עולים צפופים נבנו בשכונות נווה יהושע, רמת עמידר וברמת השיקמה. בתי ספר ומבני ציבור נבנו לצורכי האוכלוסייה הגדלה ושטחי גינון ציבורי הוקצו לשכונות המתפתחות.

בשנת 1950 הוכרזה רמת גן כעיר. התפתחות העיר לא נעצרה בכך, וביוזמת קריניצי נבנה האצטדיון הלאומי על שטח שהועבר לרמת גן מבני ברק. קריניצי אף גבה את חובו של בן-גוריון לעיר מימי מלחמת העצמאות, ורמת גן זכתה בשטחים הרחבים שהיו שייכים בעבר לכפרים הערביים הסמוכים סלמה, ג'רישה ואל חירייה, שתושביהם נמלטו בימי המלחמה, לא הורשו לחזור לאדמתם לאחריה, ורכושם ואדמתם הוכרזו נכסי נפקדים. בנוסף, השתלט קריניצי גם על שטח שנרכש בכסף מלא על ידי ארגון ה"פארבנד" האמריקאי עבור קיבוץ אפעל. על שטחים אלו קמו השכונות רמת חן, רמת השקמה, רמת עמידר נווה יהושע, שכון החייל (רחוב דרך נגבה), שכון המזרחי, השכון ליוצאי אצ"ל ולח"י (בין דרך נגבה לבן אליעזר - מול תחנת מכבי האש) והפארק הלאומי. (על השטח של קיבוץ אפעל שכנה חווה והשטח הוסב לחווה חקלאית לטובת שיעורי חקלאות לתלמידי רמת גן. (שטחי הפארבנד - מתוך תכתובת נרגזת בין זלמן מסחרי ראש המועצה אונו לבין אברהם קריניצי. - ארכיוני ההסתדרות הציונית ומשרד הפנים)

חלק הארי של שטחי הכפרים הערביים שסופחו לרמת גן הוקצה לנטיעת הפארק הלאומי: אלפי דונמים של נטיעות, מדשאות רחבות ידיים, גן ורדים מפואר שהיה סמל רמת גני שנים רבות ובלב כל אלה - אגם מלאכותי. רף הביצוע היה בלתי נתפש במושגי אותם ימים במדינה החיה חיי צנע, אך קריניצי התמיד בשלו. חנוכת הפארק הרשמית הייתה ב-1951, בנוכחות ראש הממשלה דוד בן-גוריון, ועבודות הפיתוח נמשכו עד שנות השישים של המאה ה-20. הפארק תוכנן להיות פתוח, ולהוות מקום מנוחה לאנשי האזור.

בשנים אלה נוסדה גם תזמורת קאמרית. בשנות החמישים נבנה בעיר לקראת המכביה החמישית כפר המכביה. באצטדיון שבעיר נערכו למן המכביה החמישית כמעט כל טקסי הפתיחה של המכביות, למעט זאת שנערכה לאחר אסון המכביה.

ברמת גן התגבשו שני אזורי תעשייה עיקריים: האחד בסמוך לצומת עלית, שם שכנו המפעלים "עסיס" ו"עלית", ועוד בתי מלאכה ומפעלים קטנים יותר לאורך רחוב ז'בוטינסקי ובשולי תל בנימין; אזור התעשייה השני התפתח באזור נחלת גנים לאורך רחוב מודיעין ובו שכנו מפעל השוקולד "צ.ד" מדרום, ומפעל החבלים "ירושלמי" מצפון.

בשנות השישים הוקם ברמת גן תיכון בליך, עבר למשכנו הנוכחי בית הספר התיכון אוהל שם ונבנה בעיר בית מגן דוד אדום. ב-1961 קיבלה רמת גן את שטחי אוניברסיטת בר-אילן הצעירה. שטח האוניברסיטה היה חסר מעמד מוניציפלי עד אז ונאבקו עליו מ.א. אונו, מ.מ. גבעת שמואל ורמת גן. וועדת חקירה לעניין פרוק מ.א. אונו מ-1956 לא פירקה את המועצה אך קבעה כי המ.א. אונו וגבעת שמואל קטנות ונאבקות על קיומן, ורק עיר כמו רמת גן תהיה מסוגלת לתת לאוניברסיטה את השירותים המוניציפליים הנדרשים לה. (ארכיוני משרד הפנים)

בשנת 1961 הוקם בית הספר לאומנויות הבמה "בית צבי" על ידי אברהם ונעימה קליר לזכר בנם צבי, שנפל במלחמת העצמאות. בית צבי היה המתנ"ס הראשון בארץ ונמסר על ידי משפחת קליר במתנה לעיריית רמת גן לרווחת תושבי העיר.

ברמת גן נערכו המשחקים הפאראלימפיים תל אביב (1968) לאחר שממשלת מקסיקו סירבה לארח את המשחקים.

בעשור זה פתחה רמת גן שעריה בפני בורסת היהלומים ואיפשרה בנייה לגובה תוך הבטחה לארנונה מופחתת. בניין בורסת היהלומים שנחנך ב-1969 היה הראשון בשורה של מגדלים אשר נבנו מאז שנות השבעים סביב מתחם בריכת גלי גיל ומגרש הכדורגל של הכח מכבי רמת גן, ושהפכו את מתחם הבורסה למרכז פיננסי.

קבר אברהם קריניצי בפארק הלאומי

בשנת 1969 נהרג ראש העיר ומורה דרכה אברהם קריניצי בתאונת דרכים ונקבר בחלקת קבר מיוחדת (יחד עם גיסו ונהגו שנספו אף הם באותה תאונה) בפארק הלאומי ברמת גן.

את קריניצי החליף ממלא מקומו ישראל פלד. בתקופתו קרמה עור וגידים תוכנית הבנייה לגובה באזור הבורסה ושודרג גן החיות של רמת גן אשר היווה עד אז גן חופשי כחלק מן הפארק הלאומי לידי ספארי משולב בגן חיות מודרני על חלק משטחי הפארק הלאומי. בהמשך אוחד יחד עם גן החיות בתל אביב לידי המרכז הזואולוגי רמת גן - תל אביב. בימי כהונתו נבנתה שכונת קריית קריניצי.

ב-1983 נבחר לראשות העיר אורי עמית, איש מפלגת העבודה, שכיהן כראש העיר קדנציה אחת בלבד. בין הישגיו כראש העירייה: סגירת מפעלים מזהמים, הכנת התשתית לפיתוח מזורז במתחם הבורסה ליהלומים, שיפור תשתיות - כבישים, ביוב ומים, הגדלת שטחי הגנים בעיר, פתיחת המוזיאון לאמנות ישראלית ברחוב אבא הלל, בניית קניון איילון ופרויקט גן הערמונים. כמו כן, פעל למען שיפוץ ביתו הפרטי של אברהם קריניצי (ראש העיר הראשון) והסבתו למוזיאון לתולדות רמת גן, חיזק את הקשר בין רמת-גן לערים תאומות ברחבי העולם. בזכות שיפורים שערך עמית בשיעור הגבייה בעיר, קופת העירייה נהנתה מעודף תקציבי ניכר עם סיום הקדנציה שלו.

נזק כבד שנגרם למבנה ברמת גן מפגיעת טיל סקאד עיראקי

את עמית החליף בתפקידו צבי בר. בקדנציה הראשונה שלו התרחשה מלחמת המפרץ (בשנת 1991), שבמהלכה נפגעה רמת גן יותר מכל יישוב אחר בישראל. במהלך מלחמה זו שיגר סדאם חוסיין טילי סקאד לעבר ישראל במטרה לגרור אותה למלחמה. מתוך 39 הטילים שנורו, חלק נכבד נפל ברמת גן. בפגיעות טילים ברחובות יונה, עוזיאל ולאן 2 נהרסו בתים ונגרם נזק לבתים אחרים, ששופצו לאחר מכן. נזק רב, ללא נפגעים בנפש, נגרם בפגיעת טיל ברחוב אבא הלל בסמוך לדרך ההלכה. חלל אחד ידעה רמת גן במלחמה זו בפגיעת טיל ברמת חן.

במהלך כהונתו של בר שוקמו גנים ציבוריים, הושלמה בניית גן רחב ידיים במרום נווה ובוטלה התוכנית להעביר את עיריית רמת גן למקום אחר. גן הוורדים המזדקן שבפארק הלאומי הוחלף בגינת פרחים עונתיים המשולבים בשיחים גזומים. ניתנה תנופה למתן אישורי בנייה לגובה לצורכי מגורים ולניסיונות למציאת פתרונות לצורכי התעבורה. מגדלי מגורים נבנו בשכונות מרום נווה, בשולי שכונת נווה יהושע סביב גני ערמונים, בשכונת עלית, בנחלת גנים ובשכונת ראשונים. מנהרה נחפרה בדרך האלוף שדה, מתחם הבורסה חובר לתחנת הרכבת, נבנה "גשר מודעי" כחיבור נוסף בין רמת גן לתל אביב, ומנהרה נוספת נבנתה בצומת הרחובות ביאליק-אבא הלל סילבר. משאבים ניכרים הוקדשו למגזר האזרחים הוותיקים ולחינוך. הוקם בית הספר התיכון החדש. רמת גן זכתה לתוספת קרקע הסמוכה לקריית קריניצי.

בחודש אוקטובר 2013 נבחר ישראל זינגר להיות ראש העירייה הבא של רמת גן. בחודש אוקטובר 2018 נבחר כרמל שאמה הכהן לראשות העיר

לקריאה נוספת

• ספר ראשוני רמת גן, הוצאת עיריית רמת גן, 1965
• ישראל אלדד (עורך), ספר רמת גן, 1955
• ספר היובל לרמת גן, בהוצאת המועצה המקומית רמת גן, 1946
• א. קריניצי, בכח המעשה, בהוצאת מסדה, 1965
• טוביה מילנר, זיכרונותי מרמת גן, הוצאת "עמותת בית האזרח", 2008

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של רמת גן בוויקישיתוף

• חגית קהן (2004), "קריית בורוכוב ברמת-גן – ממקרה של תכנון תרבות בשיכון קהילתי הסתדרותי עד להשתנות הדרגתית של שכונת מגורים רגילה, עבודת מסטר, בהדרכת ד"ר רקפת סלע-שפי