היסטוריוגרפיה של המדע

היסטוריוגרפיה של המדע חוקרת את התפתחותם של המדע והטכנולוגיה ואת השפעתם החברתית, תרבותית, כלכלית ופוליטית של אלו. בהיסטוריוגרפיה מתוארת, מנקודת מבט של ההיסטוריונים ההיסטוריה של המדע, טביעת מושגים כגון המהפכה המדעית וההתמקדות בתהליך התגבשותו של המדע המודרני הוא לפחות בחלקו ביטוי לעניין שיש לנו בקודמינו, כאשר המילה 'לנו' מתייחסת למי שעבורם אמונותיהם של מדענים בסוף המאה ה-20 נחשבת כאמת על אודות עולם הטבע.

המפנה הקוניאני בכתיבת ההיסטוריה של מדע

ספרו של תומאס קון המבנה של מהפכות מדעיות שיצא לאור ב-1962 השפיע רבות על כתיבת ההיסטוריה של המדע, ומסמן מפנה באופן שבו נכתבה. בספרו קון יוצא נגד התפיסה שהתפתחות מדעית היא תהליך הדרגתי של גידול ידע, שבו מתוספים פרטים, כגון עובדות, תאוריות, ושיטות, המקובצים בספרי לימוד, אל ערמת מלאי של ידע הגדלה ללא הרף. על פי התפיסה שנגדה יוצא קון, כתיבת ההיסטוריה של המדע היא רישום כרונולוגי של תוספות הידע הללו, הבאות זו לאחר זו, וכן רישום של המכשולים שעיכבו את הצטברותן. לפי תפיסה זו, ההיסטוריון של המדע הוא בעל שתי משימות: מצד אחד עליו לקבוע לגבי התקופה בה הוא עוסק על ידי מי ומתי בדיוק התגלתה כל עובדה, חוק ותאוריה, ומצד שני עליו לתאר ולהסביר את אוסף הטעויות, המיתוסים והאמונות הטפלות שגרמו להאטת קצב ההצטברות של מרכיבי ספר המדע המודרני. קון מערער על גישה זו, וכותב:

בשנים האחרונות כמה היסטוריונים של המדע מתקשים יותר ויותר למלא את התפקידים שמועידה להם התפתחות זו בדרך של הצטברות. אולי אין המדע מתפתח באמצעות הצטברות של תגליות והמצאות בודדות. כמו כן, נתקלים אותם היסטוריונים בקשיים גדלים והולכים בבואם להבחין בין המרכיב ה'מדעי' בתצפיות ובאמונות העבר לבין מה שכינו קודמיהם בלא היסוס 'טעות' או 'אמונה טפלה'. ככל שמתעמקים במחקר הולכים ומשתכנעים כי השקפות שונות שרווחו בעבר היו בכללן לא פחות מדעיות

קון מותח ביקורת על האופן שבו מוצגת ההיסטוריה של המדע בספרי לימוד מדעיים:

אופייני הוא שספרי לימוד למדע מכילים רק שמץ של היסטוריה [... הם] גורמים גם לתלמידים וגם לאנשי מקצוע לחוש כי הם משתתפים במסורת היסטורית ארוכת ימים. אלא שהמסורת הנגזרת מספרי הלימוד, שהמדענים חשים כאילו הם משתתפים בה, היא מסורת שלאמיתו של דבר מעולם לא הייתה קיימת [...] ספרי הלימוד למדע מתייחסים רק לאותם חלקים מעבודת מדעני העבר שאפשר בקלות לראותם כתורמות להצגתן ופתרונן של בעיות הפרדיגמה של ספרי הלימוד. בחלקו על ידי ברירה ובחלקו על ידי סילוף, מדעני הדורות הקודמים מוצגים במובלע כאילו עבדו על אותה מערכת של בעיות קבועות, ולפי אותה מערכת כללים קבועים [...] אין פלא שספרי הלימוד והמסורת ההיסטורית המתקבלת מהם צריכים להיכתב אחרי כל מהפכה מדעית. ואין פלא שכאשר הם אכן נכתבים מחדש, המדע נראה שוב כהצטברותי בעיקרו.

— המבנה של מהפכות מדעיות, עמ' 213–214.

ספרו של קון סימן מפנה היסטוריוגרפי בכתיבת ההיסטוריה של המדע. במקביל החל משנות השישים של המאה העשרים, עברה כתיבת ההיסטוריה של המדע תהליך של התמקצעות, שלווה בהקמתם של מכונים ייעודיים להיסטוריה ולפילוסופיה של המדע באוניברסיטאות במערב. בהשפעת פרסום ספרו של תומאס קון המבנה של מהפכות מדעיות וכחלק מתהליך רחב יותר שחל בתחום ההיסטוריוגרפי, התחילה קבוצה של אנשים לכתוב את ההיסטוריה של המדע אחרת ממה שהיה נהוג. כפי שכותב איתמר פיטובסקי מחבר "אחרית הדבר" למהדורה העברית של ספרו של קון בעברית: "ההשפעה הגדולה ביותר הייתה על חקר ההיסטוריה והסוציולוגיה של המדעים. הספר זכה במהירות לפופולריות רבה בדיציפלינות הללו וקשה להמעיט בהשפעת התמונה שהוא מצייר, ועוד יותר בהטמעה של הטרמינולוגיה שלו, עד לעצם ימים אלה [...] במידה רבה, הייתה ההיסטוריוגרפיה של המדע שבויה בימים ההם בתוך המסגרות שהוכתבו על ידי הפילוסופים, הפוזיטיביסטיים הלוגיים כמו גם קארל פופר וממשיכיו [...] מספר הנרשמים לחוגים להיסטוריה גדל, שוב לא נגזר על הסטודנטים לעסוק בעניינים מתודולוגיים יבשים [...] המבנה של מהפכות מדעיות חילחל אל כלל מדעי הרוח והחברה, ואל התרבות כולה".

נהוג לחלק את ההיסטוריה של המדע לשתי סוגות, ה"היסטוריה הישנה", שנכתבה לפני צאת ספרו של קון, ו"ההיסטוריה החדשה" שנכתבה אחריו. זוהי חלוקה סכמטית וככזאת יש לה יוצאים מן הכלל - "היסטוריה חדשה" נכתבה עוד קודם, ו"היסטוריה ישנה" עדיין נכתבת. אף על פי כן, היא משמשת ציר נוח להשוואה בין שתי גישות מתחרות לכתיבת היסטוריה של המדע.

ה"היסטוריה הישנה"

ה"היסטוריה הישנה" היא כתיבת ההיסטוריה של המדע תוך שימוש במאפיינים ודגשים ספציפיים כפי שיפורטו לעיל. כתיבת ההיסטוריה הישנה של המדע הייתה נפוצה לפני פרסום ספרו של תומאס קון, המבנה של מהפכות מדעיות, אם כי כתיבתה נעשית גם כיום.

מאפייני ה"היסטוריה הישנה"

• היסטוריה של גיבורים (Great Man Theory) - כתיבת ההיסטוריה נתפסה ככתיבה על דמויות הרואיות ועל ידיהן: גברים מכובדים, בעלי כריזמה והשכלה, אשר השתמשו במעמדם החברתי-פוליטי על מנת להשפיע על כתיבת ההיסטוריה על פי זווית ראיתם. תאוריה זו התפרסמה ב-1840 על ידי הכותב הסקוטי תומאס קרלייל ובה רשם כי ההיסטוריה של העולם היא הביבליוגרפיה של גיבורים. בהקשר של ההיסטוריה של המדע, דוגמה לגישה זו ניתן למצוא אצל ג'ון גריבין בספרו היסטוריה של המדע:

...נראה לי טבעי לנקוט גישה שהיא ביוגרפית בעיקרה ביחס לתולדות המדע, בתקווה לברר מהו הדבר שמריץ את המדען [...] אני יודע שגישה זו אינה אהודה במיוחד על ידי היסטוריונים, ואפשר שכל ההיסטוריונים המקצועיים שקראו את ספרי עד כה יאשימו אותי בגישה מיושנת, או אפילו ריאקציונרית

— ג'ון גריבין, היסטוריה של המדע (תל אביב: ידיעות ספרים 2010)

היסטורית הגיבורים מתמקדת בתהליכים האישיים של הגיבור כדרך שבזכותה הגיע למסקנותיו. החשוב בכתיבה זו היה התהליך המנטלי שחל על הגיבור, וחייו האישיים שהשפיעו על צורת מחשבתו:

...עלינו לראות את קופרניקוס כמגלה הגאוני של אמת מדעית, שבגילויה כרוכה אחת המהפכות הגדולות בהשקפת עולמו של האדם.

— שמואל סמבורסקי, הפיסיקה של המאה ה-17, תל אביב: משרד הביטחון 1989, עמ' 11.

• הסתכלות העבר בראי ההווה (פרזנטיזם) - כתיבת ההיסטוריה הישנה מאופיינת לעיתים קרובות בכך שישנה בחינה וכתיבה סלקטיבית של אירועי העבר בראי ההווה. חשיבות אירועים נקבעת לפי חשיבותם כיום ולאו דווקא בהקשרם ההיסטורי. ההיסטוריה הישנה זכתה לכינוי "פרזנטיסטית" (מלשון present, הווה) שכן היא משתמשת בידע עכשווי כדי להבין ולתת פירוש (אנכרוניסטי לעיתים) לאירועים היסטוריים, כמו גם בגלל הבחירה הסלקטיבית שהיא עושה בכתיבה ההיסטורית, כלומר: כתיבה על אירועים שנתפסים כחשובים היום וזניחתם של אירועים אחרים, לא רלוונטיים כביכול.
• העבר כמוביל באופן בלתי נמנע להווה שהוא הווה טוב (היסטוריה וויגית) - היסטוריה וויגית טוענת כי השתלשלויות העבר הן התקדמות בלתי נמנעת לקראת ההווה ולתוצאותיו, אשר תמיד יהיה טוב יותר, תוך התעלמות מתאוריות כושלות וממבויים סתומים. המדע נתפס כתחום שעובר תהליך של גידול הידע מידע מועט בעבר לידע רב ונכון בהווה. תיאור זה של תהליך המוביל לקידמה הנתפשת כטובה וכנכונה טומן בחובו גם ביקורות על מדענים קדומים' "לא מוצלחים" לכאורה, המואשמים בכך שעיכבו את התפתחות המדע. יש בגישה זו יסודות של דטרמיניזם היסטורי. כך למשל, ג'ון גריבין:

אני דוחה את תפיסתו של תומאס קון בדבר 'מהפכות' במדע ורואה בהתפתחות המדע תהליך של צעד אחר צעד [...] הבנייה הדרגתית על בסיס מה שנעשה לפנים.

— ג'ון גריבין, היסטוריה של המדע (תל אביב: ידיעות ספרים 2010) עמ' 671

• מקורות משניים - בצורת הכתיבה של היסטוריה ישנה, נעשה לרוב שימוש רב במקורות משניים, שהם ספרים ומקורות היסטוריים על התקופה, להבדיל ממקורות ראשוניים, שהם תעודות בנות התקופה שנוצרו על ידי האנשים המתוארים. אם אכן מוזכרים מקורות ראשוניים, הם בעיקר פרסומים רשמיים כגון מאמרים, להבדיל מיומנים ותכתובות אישיות של המדענים.
• אינטרנליזם -כתיבה מנקודת המבט הפנימית של הדיסציפלינה והתייחסות רק לגורמים אינטלקטואליים. בהיסטוריה הישנה יופיעו לעיתים פריטים זניחים הקשורים לביוגרפיה של הגיבור בעוד שפרטים רחבים ואקוטיים מתחומי הכלכלה, התרבות והפוליטיקה לא יזכו לדיון רציני, למרות שהם הם היו בעלי השפעה מכריעה לעיתים, פריטים אלו הוזנחו בין אם במודעת ובין אם לא על ידי הגיבור. ביטוי מובהק לגישה זו ניתן למצוא שוב אצל גריבין:

מטרתי הייתה לספר לכם על האנשים שעשו את המדע ואיך הם עשו אותו. ההשקפה הזאת על המדע קרובה לתפיסה שבמידה מסוימת נפרד המדע מהתהפוכות הכלכליות והחברתיות המתרחשות בעולם בכללותו וגם שלאמיתו של דבר הוא עוסק בחיפוש אמת אובייקטיבית

— ג'ון גריבין, היסטוריה של המדע, תל אביב: הוצאת ידיעות ספרים, 2010, עמ' 671.

• כתיבה על ידי מדענים וחובבים - את ההיסטוריה הישנה כותבים לרוב אנשי מדע חסרי מיומנות וניסיון בכתיבת היסטוריה או עיתונאים, להבדיל מהיסטוריונים מקצועיים שעברו הכשרה בכתיבת היסטוריה של המדע.
• אינטלקטואליזם - הכוונה היא להתמקדות ברעיונות ותאוריה, להבדיל מפרקטיקות נסייניות ותצפיתיות ומתרבות חומרית. גישה זו מגלמת תפיסה של המדע כפרויקט אינטלקטואלי שעיקרו יצירת רעיונות ותאוריות, ושתפקיד הניסוי הוא לשרת את התאוריה, וזאת להבדיל מתפיסות שמדגישות את הפנים טכנולוגיים, היישומים, הפרקטיים, והחומריים כחלק מהותי במדע ובהתפתחותו.

ה"היסטוריה החדשה"

מאפייני ההיסטוריה החדשה

• דגש על המאפיינים החברתיים והקהילתיים של המדע להבדיל מ"אישים דגולים" - בצורתה הגולמית ביותר ה"היסטוריה הישנה" נכתבת בתבניות שגובשו במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, קרי תיאור של מאורעות כבירים ושיפוט של אנשים דגולים (או היפוכם, נבלים). אמנם ייראה זה אווילי להכחיש כי היו ועדיין יש גברים ונשים שאפשר לכנותם "דגולים", אך היסטוריונים חדשים סבורים שברור פחות ופחות באילו נסיבות יש להעניק תואר זה, והאם יש בו כדי ללמדנו על אותו אדם דגול או דווקא על הטעמים של ההיסטוריון שהטביע את התווית. על כן, בכתיבת ההיסטוריה החדשה נמצא יותר דגש על הכלל, על החברה ועל הקהילה שממנה היה המדען חלק בלתי נפרד. בספרה של ג'נט בראון (Browne) - מוצא המינים של דרווין (Darwin's Origin of Spiecis) היא מציינת לא פעם את ההקשר החברתי, למשל "העולם שאליו חזר עתה דרווין רעש וגעש מרוב שינוי ורעיונות של שינוי" או "דרווין חי גם הוא באותו עולם. הוא הסתובב פחות או יותר בחוגים שבהם הסתובב מלתוס והכיר כמה מהאנשים שהכירו את מלתוס", עוד כמו

דרווין, בשבתו בחדר העבודה, שוקד על מלאכתו ומתמקד רק בה, הרשה לעצמו לחשוב שאיש לא יקדים אותו [...] מי שעיניו בראשו יכול היה לראות עוד קודם לכן את הסימנים המבשרים על בואן של תבניות מחשבה מתקדמות [...] זרמי שינוי גדולים הלכו והסתמנו בבריטניה של אותם ימים [...] עוד זמן רב לפני שהופיע דרווין בזירה כבר ניכרו אפוא אצל אינטלקטואלים רבים ספקות רציניים, נטיות חילוניות ואי נחת מן הדוקטרינות המקובלות

— ג'נט בראון, מוצא המינים של דרווין, עמ' 81–82.

• קונטקסטואליזם - המונח מתייחס לראיית דברים בהקשרם ההיסטורי בעיקר מבחינת חשיבותם - תיאור העבר בראי העבר. במקום לחפש את תרומותיו הקבועות והעומדות של מדע ישן יותר לעמדתנו העכשווית, מנסים ההיסטוריונים החדשים להבליט את השלמות ההיסטורית של אותו מדע בזמנו הוא. הם שואלים למשל, לא על הקשר שבין דעותיו של גלילאו ובין אלה של המדע המודרני, אלא על הקשר שבין דעותיו ובין אלה של קבוצתו וזמנו. סטיבן שייפין (Shapin) טוען בספרו המהפכה המדעית כי "העובדה שאנו מספרים סיפורים על גלילאו, בויל, דקראט וניוטן משקפת דבר מה על אודות אמונותינו המדעיות בנות סוף המאה ה-20 ומשהו שאותו חשוב לנו לשמר באותן אמונות. רוב בני המאה ה-17 לצורך העניין לא שמעו מעולם על אבותיהם המדעיים ואמונותיהם בנוגע לעולם הטבע ודאי היו שונות מאוד מאלה של אותם אבות. רוב בני המאה ה-17 לא ידעו שהם חיים ב"מאה ה-17" ולא היו ערים לקיומה של מהפכה מדעית. ההיסטוריה החדשה נוקטת קו ביקורתי ולא חגיגי, ודנה בהקשר ולא רק ברעיונות המדעיים עצמם.
• מקריות - ההיסטוריה החדשה מדגישה נקודות מפנה שבהן האירועים היו יכולים להתפתח באופן אחר, והיה יכול להיווצר מדע אחר. בסוף המאה ה-19 נטו לראות בהיסטוריה ככלל ובמדע בפרט נרטיב של "קדמה" והאמינו שהחברה נמצאת בשיא ההתקדמות האנושית האפשרית או קרובה אליו. עם סוף המאה העשרים ולאחר השבר של שתי מלחמות העולם החלו לפקפק באותה צעידה חד משמעית אל הטוב יותר והנכון יותר (או הרע יותר). היסטוריונים חדשים מניחים שיש במדע של היום מרכיב מקרי, ואין בהכרח התפתחות לקראת כיוון ידוע מראש כגון גילוי האמת על אודות הטבע.
• מקורות ראשוניים - ההיסטוריה החדשה שמה דגש על שימוש במקורות ראשוניים ובפרט על תכתובות לא פורמליות כגון תכתובת אישית של מדענים, שנחשבות לעיתים לאמינות יותר מפרסומים רשמיים.
• עיסוק בהשפעות חברתיות ותרבותיות - השפעתו של קרל מרקס על ההיסטוריוגרפיה במאה העשרים הייתה רבה. מרכיבי המפתח במחשבתו הושרשו עמוק ברעיונותיהם של היסטוריונים, בין היתר של ההיסטוריונים של המדע. התובנה היא שנסיבות חברתיות וכלכליות משפיעות על הדרכים בהן אנשים חושבים על עצמם, על חייהם ועל העולם הסובב אותם. על פי ההיסטוריה החדשה, המדע הוא תופעה חברתית ותרבותית ולכן לא ניתן לדון בו בנפרד מתופעות חברתיות, כלכליות, דתיות, אידאולוגיות, וכו'. סטיבן שייפין כותב בספרו כי

בשנים האחרונות היסטוריונים אינם מסכנים עוד עם ההתייחסות המסורתית לרעיונות כאילו הם מרחפים בחופשיות במרחב המושגי. תיאורים קודמים של המהפכה המדעית מסגרו אותה במונחים של רעיונות אוטונומיים ומנטליות נטולת גוף, אך הנוסחים החדשים יותר מתעקשים על החשיבות שבמיקום הרעיונות בהקשר תרבותי וחברתי רחב יותר. היום אנו שומעים יותר מבעבר על היחס שבין השינויים המדעיים של המאה ה-17 לבין שינויים בדפוסים דתיים, פוליטיים וכלכליים

— סטיבן שייפן, המהפכה המדעית (תל אביב: רסלינג 2009), עמ' 12.

לכן, הוא מניח כמובן מאליו שהמדע הוא פעילות הממוקמת בהקשר היסטורי וחברתי ושיש להבינו ביחס להקשרים שבתוכם הוא מתרחש.

• התמקצעות - את ההיסטוריה החדשה כותבים לרוב היסטוריונים מקצועיים של המדע, שקיבלו את השכלתם בתוכניות אקדמיות להכשרת היסטוריונים של המדע. על פי ההיסטוריונים החדשים יש לבחון את ההיסטוריה של המדע על ידי שיטות מחקר ומתודה היסטורית.
• דגש על פרקטיקה וניסוי - ההיסטוריה החדשה של המדע עוסקת בהרחבה בתהליך ודרך ההגעה למסקנה או להתגבשות התאוריה, כגון אמצעים, ניסויים, בחינה של התהליך ותיאורו, ומתייחסת לטכנולוגיה ולתרבות החומרית של המדע כחלק בלתי נפרד ממנו, להבדיל מחלק בעל חשיבות משנית ביחס לתאוריות ולרעיונות.

ראו גם

מלחמות המדע

לקריאה נוספת

• ארנולד, ג'ון, היסטוריה, תל אביב: ידיעות ספרים, 2000
• בראון, ג'נט, מוצא המינים של דרווין, תל אביב: ידיעות ספרים, 2009
• גריבין, ג'ון, היסטוריה של המדע, תל אביב: ידיעות ספרים, 2010
• סמבורסקי, שמואל, הפיזיקה של המאה ה-17, תל אביב: משרד הביטחון, 1989
• קון, תומאס, המבנה של מהפכות מדעיות, תל אביב: ידיעות ספרים, 2005
• שייפן, סטיבן, המהפכה המדעית, תל אביב: רסלינג, 2009

• Lovett J., Benjamin, "The New History of Psychology: A Review and Critique". History of Psychology, 2006, Vol. 9, No.1, 17–37
• ד"ר מיכאל אברהם בספרו "את אשר ישנו ואשר איננו", עמוד 251, קושר את המהפכה שחולל קון, אל הגישה הפוסטמודרניסטית, ומציע התייחסות שונה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריוגרפיה של המדע בוויקישיתוף