היספניה טארקוננסיס

פרובינקיה רומית

היספניה טארקוננסיסלטינית: Hispania Tarraconensis) הייתה אחת משלושת הפרובינקיות הרומיות בחצי האי האיברי בתקופת האימפריה הרומית, יחד עם היספניה בייטיקה ולוסיטניה. הפרובינקיה השתרעה על שטח שחופף בקירוב עם צפון פורטוגל וספרד של ימינו, למעט אנדלוסיה בדרום (שהייתה בתחום השיפוט של היספניה בייטיקה) ואזורים במרכז ספרד (שהיו בתחום השיפוט של לוסיטניה). בנוסף לפרובינקיות הרומיות בחצי האי, היספניה טארקוננסיס גבלה מצפון בפרובינקיות גאליה נרבוננסיס וב-אקוויטניה. בירת הפרובינקיה הייתה העיר טארקו (טרגונה של ימינו), וערים גדולות אחרות היו אמפוריון, קרתגו נובה, קיסראוגוסטה וברקינו.

היספניה טארקוננסיס
Hispania Tarraconensis
Hispania 2a division provincial.svg
Roman Empire - Tarraconensis (125 AD).svg
מיקומה של היספניה טארקוננסיס (באדום) באימפריה הרומית
ממשל
עיר בירה טארקו
גאוגרפיה
יבשת אירופה עריכת הנתון בוויקינתונים
היסטוריה
הקמה הרפורמות של אוגוסטוס
תאריך 27 לפנה"ס
פירוק כיבוש חצי האי האיברי על ידי הוויזיגותים
תאריך 472
ישות קודמת היספניה קיטריור
ישות יורשת הממלכה הוויזיגותית
שונות
Hispania 2a division provincial.hebrew.png
הפרובינקיות הרומיות בחצי האי האיברי בתקופת האימפריה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ההיסטוריה הרומית בחצי האי האיברי מתחילה בשלהי המאה השלישית לפנה"ס, בעקבות המאורעות של המלחמה הפונית השנייה. הפרובינקיה החליפה את הפרובינקיה הרפובליקאית היספניה קיטריור לאחר הרפורמות של אוגוסטוס ולאחר ניצחונו במלחמות הקנטבריות בצפון חצי האי האיברי, וסיפוח האזור לפרובינקיה. בשנת 293 לספירה פוצלה הפרובינקיה ל-3 פרובינקיות (טארקוננסיס, קרטגיננסיס וגלאיקיה) כחלק מהרפורמות של דיוקלטיאנוס, כתוצאה מכך תחום השיפוט של הפרובינקיה צומצם לצפון מזרח חצי האי האיברי, וכלל את עמק נהר האברו ושטחים מסביבו. הפרובינקיה המשיכה להתקיים במאות השלישית והרביעית לספירה עם פלישת עמים גרמניים שהתחילה במאה השלישית לספירה, עד להשתלטות של הוויזיגותים על חצי האי האיברי, ולבסוף ב-476 רומא איבדה לחלוטין שליטה בהיספניה.

חברה ותרבותעריכה

חיי החברה והתרבות בפרובינקיה היו תוצאה של התמזגות טבעית של החברה האיברית הילידית עם חברה רומית, מאחר שהאימפריה לא טרחה לכפות את ערכיה ומנהגיה על הפרובינקיות. מיזוג הדרגתי זה היה בין היתר תוצאת שילובם של האליטה המקומית במנגנוני השלטון המקומי הרומיים, ואימוץ של מנהגים רומיים. השינוי החברתי הזה לא היה אחיד: בתחילת המאה הראשונה לספירה, היה פער בין צפון מערב הפרובינקיה, שם השתמרו אורחי חיים ילידיים שונים, ובמזרח הפרובינקיה, שעברה רומניזציה עוד בתקופת הרפובליקה שנמשכה כבר כשתי מאות, וכתוצאה מכך נולדה חברה היספנו-רומית ייחודית.

לפני המאה הראשונה לפנה"ס, ההתיישבות הרומית בפרט והאיטלקית בכלל בחצי האי האיברי הייתה מצומצמת, והייתה בעיקרה פקידים אדמיניסטרטיביים, סוחרים ויורדי-ים. כמו כן, בתקופה זו הייתה הגירה הדרגתית של חיילים רומאים ואיטלקים משוחררים שהתיישבו בעומק חצי האי ביישובים לא רשמיים. בנוסף לאלו, לפחות שני לגיונות (כל אחד מהם מנה לפחות 4200 חיילים) שהו בכל רגע נתון בחצי האי. בעקבות מלחמות האזרחים ב45–49 ו-31 לפנה"ס, אוגוסטוס שיכן חיילים משוחררים בחצי האי, בין היתר בפרובינקיית היספניה קיטריור טארקוננסיס, מה שהאיץ את תהליך הרומניזציה בפרובינקיה. כמו כן, מפקדים ונציבים רומיים נהגו לתת אזרחות רומית לתושבים איבריים ילידיים מידיי פעם, כפרס על שירות צבאי ראוי לשבח או ככלי מיקוח.

האריסטוקרטיה בערי הפרובינקיה הייתה מורכבת מצאצאי המהגרים הרומיים והאיטלקיים שהתיישבו עוד בתקופת הרפובליקה, צאצאי משפחות ילידיות שקיבלו אזרחות, ומהגרים חדשים מרחבי האימפריה. אזרחים בעלי מקצוע התאגדו באיגודים מקצועיים (collegium, ברבים: collegia) על מנת לקדם את האינטרסים המסחריים שלהם, דוגמה לכך היא איגוד הסוללים בטראקו[1]. בעלי קרקעות קטנים התאגדו באיגודים חקלאיים (centurium, ברבים: centuriae) . איגוד מהסוג הזה לעיתים בחרו פטרון בעל השפעה שייצג אותם וסייע להם לקדם את האינטרסים שלהם.

כמו בכל רחבי האימפריה, מוסד העבדות היה קיים בפרובינקיה. עוד בתקופת הכיבוש הרומי בשתי המאות הראשונות לפנה"ס, העמים הנכבשים היו מקור לעבדים רבים שנסחרו ברחבי הים התיכון[2]. ברוב ערי הפרוביניקה הייתה קיימת אוכלוסייה של עבדים שעבדו במגוון עבודות פשוטות כמו בנייה, אך גם בעלי מקצוע ומלאכה היו עבדים, כגון נפחים, ואפילו היו מורים ומלומדים עבדים, רובם ממוצא יווני[3]. חלק מהעבדים נולדו לתוך העבדות, וחלק נמכרו על ידי קרוביהם. עבד שחסך מספיק יכל לקנות את חירותו ובך להפוך לעבד לשעבר (libertas). עבדים-לשעבר מוצלחים במיוחד מונו למשרת ה-seviri augustales, והיו אחראים על התנהלות הדת הקיסרית בעירם.

חיי התרבות בערים הגדולות אימצו סממנים רומיים מובהקים, וכללו תחרויות ספורטיביות וקרבות גלדיאטוריים באמפיתיאטראות, מופעים אומנותיים מגוונים בתיאטראות (בטארקו נמצאה מצבה של פנטומימאי[4]) ומפגשים יומיומיים בבתי המרחץ.

באזורים הפחות מעוירים בצפון ובצפון מערב הפרובינקיה, מסורות קדם-רומיות שרדו על שלהי המאה השלישית לספירה. העמים באזור, שהיו מושפעים מתרבויות קלטיות, היו עמידים יחסית להשפעות הרומניזציה. אזורים אלו היו מחולקים לקונפדרציות שבטיות כמו הקטנברי, הקלאיקי וה-ואקאי, שהורכבו מעמים שהיו מחולקים לשבטים. לשבטים אלו היה מעמד רשמי של gentilitates. מעמד זה אפשר לשבטים לקיים הסכמי סחר, הגנה ושיתוף פעולה הדדיים עם קהילות וערים אחרות, ובתמורה על הקהילה היה לספק כוח אדם לחילות העזר הרומיים (ה-Auxilia).

כלכלהעריכה

עוד לפני הרומאים, חצי האי האיברי היה מחובר לנתיבי סחר בים התיכון. מושבות יווניות יבאו סחורות ממקומות שונים באגן הים התיכון ומכרו אותם לקהילות איבריות מקומיות, וחפירות ארכאולוגיות חושפות מספר גדול של כלי חרס יווניים ופיניקיים שנמצאו במזרח היספניה. בעקבות הכיבוש הרומי התחילה מגמת צמיחה של החשיבות הכלכלית של היספניה, ובשיאה סחורות חקלאיות שגודלו באזורים הפוריים בחוף הים התיכון ובעמק האברו, ומתכות שנכרו בפרובינקיה נסחרו בכל החצי המערבי של האימפריה.

עם השתלטות רומא על היספניה, קהילות חקלאיות מקומיות נאלצו להגדיל את הייצור החקלאי שלהן על מנת לשלם את המיסים הכבדים שדרש השלטון הרומי. כתוצאה מכך הם ייצאו תבואה לאיטליה ושילמו חלק מהרווחים כמיסים. בנוסף לכך, עמים מקומיים רכשו סחורות איטלקיות אליהן נחשפו בזכות הנוכחות הרומית בחצי האי. יין שיוצר במרכז איטליה היה פופולרי במיוחד, וכלי חרס ששימשו לאחסון יין נמצאו בכמויות גדולות ביישובים איבריים ורומיים מהתקופה[5]. סחר פורה זה בין איטליה להיספניה עודד הגירה רומית של סוחרים ויזמים לקהילות חדשות שנבנו בפרובינקיה.

לקראת סוף המאה הראשונה לפנה"ס, בעלי קרקעות במזרח טארקוננסיס החלו לייצר יין ולייצאו אל מחוץ לפרובינקיה. החל מתקופת שלטונו של טיבריוס, נפח ייצור היין בטארקוננסיס עלה באופן משמעותי. היין המקומי הפך לנפוץ במערב האימפריה, וזכה לרוכשים באיטליה, אפריקה, גאליה, גרמניה ובריטניה. הוא היה נחשב ליין איכותי במיוחד, בין היתר על ידי פליניוס הזקן[6].

המאה השלישית באימפריה הרומית התאפיינה בחוסר יציבות פוליטיים ובמשבר כלכלי. בפרובינקיה משבר זה בא לידי ביטוי בדעיכת ייצור וייצוא היין, ובבריחת בעלי הון מהערים אל קרקעות פרטיות, או לחלופין לרומא הבירה.

אדריכלותעריכה

האדריכלות ביישובים הרומיים והמקומיים בחצי האי האיברי עם תחילת הנוכחות הרומית אופיינה בניגודיות בין סגנונות רומיים ששאבו השראה מהמסורות האדריכליות ברחבי הים התיכון, לבין סגנונות מקומיים. דוגמה מוקדמת לכך היא היישוב הרומי החדש שנבנה ליד אמפוריון ב-100 לפנה"ס; היישוב כלל פורום רחב ידיים (כ 63 מטרים לאורך וכ38 מטרים לרוחב) ובראשו עמד מקדש גדול שהוקדש לשלשה הקפיטולינית. המקדש נבנה על גבי פודיום והוקף בעמודי שיש משלושת צידיו שעוטרו בכותרות קורינתיות שתמכו בארכיטרב, אפריז וקורניז ובגג רעפים. המתחם בלט בגודלו בהשוואה ליישוב היווני וליישובים האיבריים באזור, והיה הדוגמה המוקדמת לסגנון הבנייה הרומית הזה מחוץ לאיטליה[7].

עם מיסוד הכת הקיסרית במהלך המאה הראשונה לספירה, חלה תנופה של בנייה מונומנטלית ושל התנסות בבניית סוגים חדשים של בניינים ופורומים. בסביבות 70 לספירה מתחם רחב ממדים שהוקדש לכת הקיסרית נבנה בטארקו. המתחם כלל מגרש מרוצי מרכבות (קירקוס), פורום שאירח את האסיפות הפרובינקיאליות, ותת-מתחם שבראשו עמד מקדש לרומא ואוגוסטוס. את המתחם שימשו מעברים תת-קרקעיים וגלריות. אחד מהפיתוחים הטכנולוגיים שאפשרו את הבנייה של המתחם הוא השימוש בבטון. מעבר לתפקידו האדמיניסטרטיבי של המתחם, הוא סימל את הנוכחות האיתנה והיעילות של השלטון הרומי בטארקוננסיס[8].

 
האמפיתיאטרון בטארקו

כמו כן, מבני ציבור מונומנטליים נוספים שהיו חדשים למסורת האדריכלית בחצי האי היו תיאטראות ואמפיתיאטראות. במקרים רבים מבנה התיאטרון היה בצורת חצי עיגול, נחצב מהטופוגרפיה המקומית, מטעמי נוחות ומטעמי אקוסטיקה. היציעים נבנו על גבי יסודות בטון, והמושבים סותתו מאבן או משיש. כך לדוגמה נבנו התיאטראות בטארקו ובסגונטום[9]. אמפיתיאטראות היו גדולים יותר, נבנו בצורת עיגול מלא או אליפסה. האמפיתיאטרון באמפוריון הוא אחד מהמוקדמים שנבנו בחצי האי האיברי.

מבנים רומיים נוספים שהיו נפוצים בפרובינקיה היו אמות מים, כמו זו שסיפקה מים לעיר טראקו מנהר הגאיה, כ10 קילומטרים מהעיר, שנבנתה במאה הראשונה לספירה[10]. בצפון מזרח טארקוננסיס, ב-לה קורונה של ימינו, מגדלור בגובה 44 מטרים שעוצב בדמותו של המגדלור באלכסנדריה, עדיין עומד. המבנים הללו ומבנים נוספים כמו גשרים, סכרים ותעלות, נבנו זכות פיתוחים הנדסיים ומדעיים שמקורם ברחבי האימפריה[11].

דתעריכה

בצפון מערב חצי האי, דתות קלטיות ילידיות שרדו בתקופת האימפריה. טקסים לאלים שונים בוצעו באוויר הפתוח ולא במקדשים, למגוון גדול של אלים שזוהו לעיתים עם אלים רומיים. בגליציה ובאסטוריאס של ימינו יש שרידים של מזבחים לאלים אנדרוני, קנידיאדו ו-לקידוס, שזוהו עם יופיטר[12]. באזור של קלטיבריה נמצאו שרידים של פולחן לעלות פוריות וחקלאות שמזוהות בתור "האמהות" (Matres). בדרך כלל, כל אחד מהאלים הללו לא זכה לפולחן נרחב בקרב עמי האזור אלא היה אל פטרון של שבט או קהילה מסוימים.

לדת הייתה השפעה נרחבת על חיי היום-יום בפרובינקיה. כמו בתחומים אחרים, לחיי הדת בפרובינקיה היו סממנים איבריים מקומיים, שהתערבבו עם סממנים רומיים, יווניים וקרתגניים/פיניקיים שיובאו לחצי האי. עוד ב-206 לפנה"ס, עם גירוש הכוחות הקרתגניים מחצי האי בעקבות המלחמה הפונית השנייה, פולחן של אלים רומיים יובא על ידי החיילים המשוחררים שנשלחו על ידי רומא ליישב את האזור. בין היתר, את האלים יופיטר, יונו ומינרווה, הידועים גם בתור השלשה הקפיטולינית. במבצר בטראקו שנבנה בשלהי המאה השלישית לפנה"ס נמצא תבליט בדמותה של מינרבה, זו הדוגמה הידועה המוקדמת ביותר של נוכחות דתית רומית בחצי האי האיברי[13].

בתקופת הרפובליקה, המושבות הרומיות בחצי האי בחרו כוהני דת ומגיסטרטים שניהלו את ענייני הדת והפולחן. הקפיטוליום (מקום פולחן המוקדש לשלשה הקפיטולינית) באמפוריון הוא הראשון שהוקם מחוץ לאיטליה, והוא דוגמה לחשיבות של ניהול קפדני של הפולחן הציבורי בעיניי תושבי הפרובינקיה הרומאיים.

בניגוד לדת הרומית, בדתות האיבריות המקומיות לא היה מנהג של פולחן באמצעות תמונות ופסלים. למרות זאת, אלים רומיים אומצו בהדרגה על ידי האליטה של הערים הילידיות במזרח חצי האי, ראייה לכך היא הופעתם של מטבעות עם דמויות ופרצופים המזוהים עם אלים רומיים שנטבעו על ידי האליטה המקומית, בהשראת וברשות השלטון הרומי. כמו כן, אלים יווניים ופיניקיים אשר זכו לפולחן בחצי האי החלו להיות מזוהים עם מקביליהם הרומיים. דוגמה לכך הוא הזיהוי של דיאנה הרומית עם ארטמיס מאפסוס. פסל שיוחס לדיאנה נמצא באמפוריון, מקום בו היה במשך זמן פולחן לארטמיס[13].

בנוסף להתמזגות של אלים רומיים ויוונים, ניתן גם לראות חלחול של אלים לא-רומיים חדשים לחצי האי בזמן השלטון הרומי. לדוגמה, מקדש לאל היווני-מצרי סרפיס נבנה באמפוריון בשלהי המאה הראשונה לפנה"ס.

בתקופת האימפריה המוקדמת, גל ההגירה של מתיישבים רומאיים למזרח הפרובינקיה (שהוקמה כפרובינקיה אימפריאלית באופן רשמי ב-27 לפנה"ס) האיץ את התבססות הדת הרומית באזור. כמו כן, תושבים היספניים ששירתו בחילות העזר (auxilia) שהקים אוגוסטוס, כאשר חזרו למקומות מגוריהם לאחר מסעות הקרב בהם היו במגע קרוב עם אזרחים רומיים ששירתו בלגיונות, סייעו להתשפטות הדת הרומית אל החלקים הפחות מעוירים של הפרובינקיה. למרות זאת, בצפון מערב השפעתה של הדת הרומית הייתה מצומצמת ומוגבלת רק למרכזים אדמיניסטרטיביים כמו אסטוריקה אוגוסטה (אסטורגה של ימינו)[13].

לקראת אמצע המאה הראשונה לספירה, הפולחן לשלשה הקפיטולינית בפרובינקיה היה ממוסד ונרחב. בקלוניה (קורונה דל קונדה של ימינו) נמצא קפיטוליום גדול שהכיל מקדשים, מזבחים, ומבנים אדמיניסטרטיביים שהקיפו פורום בסגנון רומאי. השלשה הקפיטולינית זוהתה עם השלטון הרומי, והיה נהוג להביע נאמנות לרומא באמצעות פולחן לאלים הללו. פסל שיש של ראשה של מינרבה, החבוש בקסדה בסגנון יווני, נמצא בטראקו ומתוארך לתקופה זו[13].

במהלך המאה הראשונה לספירה, חלקים מסוימים מהאריסטוקרטיה בטארקוננסיס החלו לאמץ מנהגים של דתות מסתורין שונות, דתות שהיו מאופיינות באחווה קהילתית, פילוסופיה של הארה מיסטית ואמונה בחיים לאחר המוות. בין היתר, כת מאמיני איסיס יובאה על ידי סוחרים לערי החוף של הפרובינקיה במהלך המאה הראשונה, פסל שיש בקלוניה שמיוחס לאיסיס הוא ראייה לכך. כתות מסתורין נוספות שהיו קיימות בפרובינקיה היא כת מאמיני מיתראס וכת האלה האם קיבלה (Cybele).

לקראת המאה השלישית לספירה, קהילות נוצריות רבות שגשגו ברחבי האימפריה, והיו מקושרות זו לזו ברשת של בישופות, ובמאה השלישית קהילות נוצריות בטארקוננסיס באסטוריקה אוגוסטה, טארקו ובמקומות נוספים החלו לסבול מדיכוי מצד השלטונות הרומיים, כשב-259 לספירה הבישוף פרוקטואוסוס מטארקו ודיאקוניו נשרפו על המוקד באמפיתיאטרון של העיר, אולם דיכוי זה לא האיט את התחזקות הנצרות בפרובינקיה.

היבטים רבים של חיי היום-יום בפרובינקיה יוצגו על ידי אלים. חיילים ומפקדים נהגו לבצע פולחן לאל המלחמה מארס. אנשים שעסקו במסחר ומלאכה נהגו לבצע פולחן לאלים אפולו ומרקוריוס, דוגמה לכך הוא המזבח שהוקדש לאפולו באקוואה קלידאה (קלדס דה מלוולה של ימינו). אלי רפואה ובריאות, כגון אסקלפיוס היווני וסאלוס הרומי, זכו לפולחן מצד אנשים חולים, אנשים בריאים שרצו להימנע ממחלות, רופאים, ובאופן כללי על ידי שכבות נמוכות בחברה. אנשים שחיו באזורים כפריים היו תלויים בתוצר חקלאי, במיוחד לאור המיסוי הכבד מצד בעלי הקרקעות והשלטון הרומי, ולכן ביצעו פולחן לאלות קרס וטלוס, שהיו מזוהות עם פוריות חקלאית. כמו כן נמצאו ראיות לפולחן לוונוס, פריאפוס (אל פריון שייצג גנים וכרמים), פלוטו ואשתו פרוסרפינה (המזוהים עם אל המוות היווני האדס ואשתו פרספונה, בהתאמה).

הדת הקיסריתעריכה

עם ניצחונו של אוגוסטוס במלחמת האזרחים וההכרזה על הקמתה של האימפריה הרומית, אוגוסטוס זכה לתהילה וליוקרה, והחלה מגמה של פולחן אישיות לאוגוסטוס ומשפחתו, ובהמשך לשאר הקיסרים. מסורת זו בחצי האי האיברי שאבה ממנהגי פולחן אבות רומיים, ומנהגי פולחן אישיות איבריים ילידיים, שהיו מוקדשים בדרך כלל למנהיגים פוליטיים וצבאיים. הדוגמה המוקדמת לפולחן קיסרי בפרובינקיה היא מזבח שנבנה ב-26 לפנה"ס בטראקו והוקדש לאוגוסטוס ורומא. ב14 לספירה, טיבריוס נתן רשות לאנשי טראקו לבנות מקדש גדול לאוגוסטוס האלוהי.

עד לשנת 25 לספירה הדת הקיסרית בפרובינקיה התמסדה והפולחן נוהל על ידי היררכיה של כוהנים ופקידים, שניהלו את ימי החג שנועדו להנציח את הקיסרים וצוינו בתאריך ימי ההולדת שלהם, ימי ההכתרה, ניצחונות צבאיים ועוד. כמו כן תפקידם של כוהנים אלו היה לעודד נאמנות לקיסר ולאימפריה בקרב השכבות הנמוכות, לבנות על חשבונם פסלים ומקדשים, ועוד. כוהנים וכוהנות הדת הקיסרית נבחרו כל שנה על ידי מועצות העיר. בחירה לתפקיד זה הייתה הזדמנות לבעלי הממון להביע בפומבי את נאמנותם לאימפריה ולקיסר, וחיזק את מעמדם בחברה.

השפעות זרות בתקופת האימפריה הרומיתעריכה

במהלך המאה הראשונה לספירה, חלקים מסוימים מהאריסטוקרטיה בטארקוננסיס החלו לאמץ מנהגים של דתות מסתורין שונות, דתות שהיו מאופיינות באחווה קהילתית, פילוסופיה של הארה מיסטית ואמונה בחיים לאחר המוות. בין היתר, כת מאמיני איסיס יובאה על ידי סוחרים לערי החוף של הפרובינקיה במהלך המאה הראשונה, פסל שיש בקלוניה שמיוחס לאיסיס הוא ראייה לכך. כתות מסתורין נוספות שהיו קיימות בפרובינקיה היא כת מאמיני מיתראס וכת האלה האם קיבלה (Cybele).

לקראת המאה השלישית לספירה, קהילות נוצריות רבות שגשגו ברחבי האימפריה, והיו מקושרות זו לזו ברשת של בישופות, ובמאה השלישית קהילות נוצריות בטארקוננסיס באסטוריקה אוגוסטה, טארקו ובמקומות נוספים החלו לסבול מדיכוי מצד השלטונות הרומיים, כשב-259 לספירה הבישוף פרוקטואוסוס מטארקו ודיאקוניו נשרפו על המוקד באמפיתיאטרון של העיר, אולם דיכוי זה לא האיט את התחזקות הנצרות בפרובינקיה.

היסטוריהעריכה

לפני רומאעריכה

החוף המזרחי של האזור לפני הכיבוש הרומאי והקמת הפרובינקיה אופיין בקהילות ותרבויות חקלאיות ילידיות שהיו נתונות תחת השפעה של מושבות פיניקיות ויווניות, ושל העמים הקלטיים מצפון-מערב. החל ממחצית המאה השישית לפנה"ס, מתיישבים יווניים מהעיר פוקאיה שבמערב אסיה הקטנה, הקימו את הערים רודוס, אמפוריון והמרוסקפאיון (רוזס, אמפוריאס ודניה המודרניות בהתאמה). היוונים ייבאו לעמים האיבריים טכנולוגיית חרשות ברזל, וסחרו בסחורות מכל הים התיכון. כמו כן, ישנן ראיות לסחורות שיובאו ממושבות פיניקיות באיביזה. לקראת סוף המאה השישית לפני הספירה, אמפוריון הפכה למרכז סחר חשוב ודרכה סחורות עברו במעלה נהר האברו ולעומק החצי האי[14].

המושבות היווניות צמחו והתעשרו בזכות התוצר החקלאי של הקהילות בעמק האברו ולאורך החוף הים תיכוני של חצי האי, ובזכות מרבצים של מתכות ומינרלים בהרים. כמו כן, הנוכחות היוונית השפיעה על העמים המקומיים מבחינה כלכלית ותרבותית[14].

 
מפה לינגוויסטית של חצי האי האיברי לקראת סוף המלחמה הפונית

סופרים רומיים מתארים מספר גדול של שבטים ועמים שחיו באזור בעת הכיבוש הרומי, ביניהם הקונטסטני (במחוז אליקנטה של ימינו), האילרגאונס (בעמק האברו), ומדרומם האדטני (במחוזות קסטלון וטרואל של ימינו). מצפונם שכנו הקונפדרציות השבטיות של הדסטני (במחוז סרגוסה של ימינו). אולם העמים הבולטים בכתבים הם אלו אשר נלחמו ברומאים – הקלטיברים במזרח-מרכז חצי האי, הקנטברים והאסטורים בצפון, והקלאיקים בצפון-מערב[14].

לקראת סוף המאה השלישית לפנה"ס, חלק מהקהילות המקומיות התנהלו באופן שהושפע מבחינה פוליטית ותרבותית מהמתיישבים היווניים בחצי האי. העיר סגונטום (סגונטו של ימינו) הייתה אחת מהערים האיבריות הגדולות בתקופה, ונוהלה על ידי אריסטוקרטים בעלי ממון. לעומת זאת, עמים אחרים כמו האילרגטים והאווסטנים הונהגו על ידי מנהיגים צבאיים וכרתו בריתות קצרות טווח עם שכניהם השבטיים. יישובים מקומיים רבים נבנו באופן הדומה ליישובים יווניים, עם חומות מונומנטליות, רחובות ישרים ומקדשים בסגנון יווני[14].

הכיבוש הרומיעריכה

המלחמה הפונית השנייהעריכה

הכיבוש הרומי של חצי האי האיברי התחיל ברקע מאבקה של רומא בקרתגו. בעקבות ניצחונה של רומא במלחמה הפונית הראשונה, קרתגו איבדה שליטה באיים סרדיניה, סיצילה וקורסיקה, שהיו חשובים לכלכלה ולצבא הקרתגני. על מנת לכפות על ההפסד הזה, ההשפעה הקרתגנית בחצי האי האיברי התרחבה, וב-227 לפנה"ס הוקמה העיר קרתגו נובה בדרום-מזרח, בהתחלה כבסיס צבאי על מנת להבטיח את השליטה באזור.

ב-219, הגנרל הקרתגני חניבעל צר על העיר סגונטום במזרח חצי האי, ובתגובה ב-218 הגנרל הרומאי גנאיוס קורנליוס סקיפיו הפליג עם 2 לגיונות לאמפוריון על מנת למנוע מהכוחות הקרתגניים מלגהיע לאיטליה. הוא התקדם דרומה והקים ביצורים נרחבים בטראקו. לאחר שהביס את עזרובעל (אחיו של חניבעל) בקרב ימי בשפך האברו, התקדם דרומה עוד יותר וכבש את הערים איליטורגיס, קסטולו וקסטרו אלבום, ולבסוף אף את סגונטום ב-214. שנה לאחר מכן, עזרובעל בראש צבא של כארבעים אלף חיילים שהורכב בין היתר משכירי חרב איברים, הביס את הרומאים בקרב קסטולו, בו מתו גנאיוס קורנליוס סקיפיו ואחיו פובליוס קורנליוס סקיפיו.

בנו של פ. ק. סקיפיו בעל אותו השם (שלימים יקרא סקיפיו אפריקנוס כפרס על כיבוש קרתגו) קיבל את מושכות הפיקוד באיבריה, וב-209, לאחר מצור יבשתי וימי כבש את קרתגו נובה ונתן לצבאו לבזוז את העיר ולטבוח בתושביה. באזור של קרתגו נובה היו מרבצי כסף רבים וניצחון זה היה משמעותי לרומא גם מבחינה כלכלית. לאחר מספר קרבות בדרום חצי האי, לאחר הניצחון הרומאי בקרב איליפה ב-206, הרומאים השתלטו על העיר גדיר והקרתגנים איבדו את אחיזתם האחרונה בחצי האי האיברי.

הכיבוש הרומי של חצי האי האיבריעריכה

 
הכיבושים הרומיים של חצי האי האיברי, שהתחילו ב-220 לפנה"ס בצפון-מזרח והסתיימו ב-19 לפנה"ס בצפון-מערב

במהלך המחצית הראשונה של המאה השנייה לפנה"ס, מספר מרידות התרחשו מצד השבטים הילידיים בחצי האי. אל מנת לנהל את המאבק במורדים, השלטונות הרומיים פיצלו את היספניה לשתי פרובינקיות, היספניה קיטריור (שבהמשך תהפוך להיספניה טארקוננסיס) והיספניה אולטריור בדרום. מתקופה זו עד ימי שלטונו של אוגוסטוס בשלהי המאה הראשונה לפנה"ס, ההיסטוריה של היספניה מאופיינת במלחמות רבות, בין כוחות רומאיים לשבטים מקומיים, ובין רומאים לרומאים אחרים במלחמות האזרחים הרומיות. לאחר דיכוי המרידות בצפון מזרח, ב-153 פרצה מלחמה בין השלטונות הרומיים לבין השבטים הקלטיבריים במרכז-מזרח חצי האי לאחר שלפי הסנאט הרומי יישוב איברי מקומי הפר את ההסכמים שנחתמו לאחר המרידות בתחילת המאה, וזו התחילה כ20 שנה של המלחמות הקלטיבריות. המלחמה כללה תקופות של לחימה אינטסיבית ותקופות של רגיעה. ב-134 הקונסול פובליוס קורנליוס סקיפיו אימיליאנוס, אותו האחד שהשמיד את קרתגו בשנת 146 לפנה"ס, יצא לכבוש את העיר הקלטיברית נומטיה בראש צבא של כ-60000 חיילים שכלל כ-20000 ליגיונרים וכ-40000 שכירי חרב ובני ברית מקומיים, בקרב שהשאיר שרידים ארכאולוגיים רבים ותועד על ידי ההיסטוריון היווני פוליביוס שהיה נוכח באירוע (עמ' 39). ב-133 לפנה"ס העיר נכנעה וסקיפיו בזז והחריב אותה ומכר את רוב תושביה לעבדות. הניצחון הרומי במלחמות הקלטיבריות הנציח את השליטה הרומית במרכז חצי האי ומנע מרידות משמעותיות נוספות מצידם של שבטי האזור.

במאה הראשונה לפנה"ס, המציאות הפוליטית והצבאית בחצי האי האיברי הושפעה מהתהפוכות הפוליטיות ברומא. בשנות השמונים של מאה זו, בשנת 83 לפנה"ס מונה למושלות היספניה קיטריור הסנטור קווינטוס סרטוריוס, שהיה מתומכיו של לוקיוס קורנליוס סינה. במשך כעשור סרטוריוס ניסה להשתלט צבאית על כל היספניה, והדף מספר צבאות רומיים שנשלחו להדיחו. הקרבות התנהלו בין היתר בחוף המזרחי של חצי האי, בעמק נהר האברו ובצפון. ניצחונותיו של סרטוריוס נגד צבאות גדולים משלו גרמו לו להיות מפורסם ופופולרי בקרב שבטים מקומיים שהפכו לבני בריתו. סרטוריוס נרצח על ידי אחד ממפקדיו ב-72. פומפיי, שעמד באחד הצבאות הרומיים שנשלחו להדיח את סרטוריוס, בזז מספר יישובים קלטיבריים ו-ווקאיים כעונש על תמיכתם בסרטוריוס.

בשנת 62 לפנה"ס, גאיוס יוליוס קיסר שהיה אז מושל היספניה אולטריור (הפרוביקיה בדרום היספניה שבעתיד תהפוך להיספניה בייטיקה) יצא למסע כיבושים במערב היספניה כתגובה על פשיטות של שבטים לוסיטניים על הערים בדרום חצי האי. במהלך מסעות אלו קיסר הגיע עד לקלאיקיה בראש צבא של כ-15000 חיילים וכבש את המבצר הקלאיקי ב-בריגנטיום (ליד בטנזוס של ימינו). בשנים 49-44 לפנה"ס החצי האי האיברי היה אחד מאינסוף זירות הקרב בין הצדדים הלוחמים במלחמת האזרחים הרומית. בקרבות אלו פומפיי וקיסר ניסו לבצר את אחיזתם בחצי האי, ולבסוף ידו של קיסר הייתה על העליונה. בין השנים 29-19 לפנה"ס אוגוסטוס השלים את הכיבוש הרומי על היספניה במלחמות נגד הקנטברים והאסטורים בצפון חצי האי. לאחר מרד אחרון של הקנטברים ב19 לפנה"ס אותם הביס מרקוס וספניוס אגריפה, הכיבוש הרומי של החצי האי האיברי הושלם.

בתקופת האימפריהעריכה

האימפריה המוקדמתעריכה

בשנת 27 לפנה"ס הסנאט העניק לאוגוסטוס את התואר פרינקפס (princeps) וזוהי הייתה ההתחלה של האימפריה הרומית. בחלק ממהלך זה, היספניה חולקה ל3 פרובינקיות: היספניה בייטיקה שהוקמה כפרובינקיה סנאטוריאלית (כזאת שושליה נבחרו על ידי הסנאט(, בעוד שהיספניה טארקוננסיס ולוסיטניה היו פרובינקיות קיסריות שאת מושליהן (שנקראו legati Augusti) בחר הקיסר[15]. בהיספניה שנות שלטונו של אוגוסטוס אופיינו ברגיעה משמעותית ביחס לעשרות שנות הלחימה בזמן הכיבושים הרומיים, ושבעת הלגיונות הרומיים שהיו מוצבים בחצי האי הצטמצמו לשלושה בלבד[16]. מדיניותה של רומא בחצי האי האיברי בתקופתו של אוגוסטוס הייתה של בנייה ופיתוח, בעיקר של מושבות (coloniae) רומיות חדשות לחיילים משוחררים, מביניהם היו הערים ברקינו וקיסראוגוסטה[17]. בנוסף לכך, ערים קיימות חוו תנופה פיתוחים, כמו אמפוריון (שם נבנה פורום חדש) והעיר הקלטיברית סגובריגה.

בהיספניה, שתי המאות הראשונות לספירה התאפיינו ברגיעה מבחינה צבאית, וברומניזציה מתמדת של האוכלוסיות המקומיות, שכללה נתינת אזרחות לתושבים ילידים ואינטגרציה כלכלית של חצי האי האיברי עם העיר רומא ושאר האימפריה[18]. בטארקוננסיס, קבוצות אוכלוסין בעלות רקע תרבותי שונה בתכלית המתפרשות על שטח גאוגרפי נרחב נשלטו בתקופה זו ברשת של ערים בעלות שלטון עצמי. חוסר ריכוזיות זה, והצטרפותן של משפחות מקומיות למעמדי האצולה והפרשים הרומיים הביאו לדעיכתם של מרכזים עירוניים בפרובינקיה ולהגירה של תושבי הפרובינקיה (שכעת רבים מהם היו אזרחים רומיים) לעיר רומא. בד בבד עם היחלשותם של מרכזים עירוניים רומיים בחצי האי הייתה הופעתן והתחזקותן של קהילות נוצריות בחצי האי שהיו בעלות אופי בדלני כלפי מנהגים רומיים, בפרט דתיים. למרות כל זאת, הפרובינקיות ההיספניות ידעו שקט ושגשוג כלכלי עד שלהי המאה השנייה לספירה.

האימפריה המאוחרתעריכה

 
הפרובינקיות הרומיות בחצי האי האיברי בתחילת המאה הרביעית לספירה

במאה השלישית החלה מגמה של פשיטות מצד עמים שבטיים על חצי האי האיברי, שלוותה במשבר כלכלי שהתחיל עקב החלטות כלכליות של הקיסר ספטימיוס סוורוס שגרמנו לפגיעה בערכם של המטבעות הרומיות ולאינפלציה. מגמות אלו גרמו להתפרקות הדרגתית של הסדר העירוני בטארקוננסיס, והערים שהיו תלויות בתרומותיהם של פטרונים עשירים כמו בירת הפרובינקיה טארקו, חדלו מלגדול. כתגובה לשינויים אלו, ניתן לראות ניסיונות של השלטונות הרומיים בפרובינקיה להתאים את עצמם לסיטואציה החדשה, ובין השנים 211–217 לספירה היה ניסיון מצד הקיסר קרקלה לפצל את טארקוננסיס לשתי פרובינקיות חדשות על מנת להסדיר את השליטה במכרות הזהב בפרובינקיה[19]. בין השנים 258 ו-270 לספירה, חצי האי האיברי היה תחת שליטתו של הגנרל לטיניוס פוסטומוס, שמרד בשלטונו של הקיסר גליאנוס. שלטונו בהיספניה היה רופף, וב-262 קבוצה של פרנקים פשטו על טארקוננסיס מהצפון, ולפי כתביו של אוקליוס ויקטור, בזזו את העיר טארקו. ב-298 לספירה, בתקופת שלטונו של דיוקלטיאנוס וכחלק מהרפורמות שלו, היספניה טארקוננסיס פוצלה שלוש פרובינקיות קטנות יותר: טארקוננסיס שמרה את בירתה טארקו תחום השיפוט שלה כלל את עמק נהר האברו ושטחים מסביבו, ואת החוף הים תיכוני הצפוני. שתי הפרובינקיות האחרות היו קרתגננסיס בדרום-מזרח וקלאיקיה בצפון-מערב.

ב-312 התנצרותו של הקיסר קונסטנטינוס סיימה עשרות שנים של דיכוי אלים מצד השלטונות הרומיים נגד הקהילות הנוצריות בחצי האי האיברי, ומשנים אלו החלה מגמת דעיכה בקרב הדתות הפגאניות וצמיחה של הקהילות הנוצריות. במאה הרביעית נבנו מבנים נוצריים בין היתר בקיסראוגוסטה ב-380 וב-טולטום ב-400. בתקופה זו הכנסייה קיבלה מקום מרכזי בערי הפרובינקיה.

במאה החמישית לספירה הפלישות הברבריות לחצי האי האיברי התעצמו עד שלבסוף ב-476 הויזיגותים גירשו את הכוחות הרומיים מחצי האי, ובכך סיימו יותר משש מאות שנה של עליונות רומית בחצי האי, והפרובינקיה חדלה מלהתקיים[20].

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • Simon J. Keay, Roman Spain, London: British Museum Publications, 1988
  • John S. Richardson, The Romans in Spain, Oxford: Blackwell Publishers, 1996

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Simon J. Keay, Roman Spain, London: British Museum Publications, 1988, עמ' 78
  2. ^ Keay 1988 p.75
  3. ^ Keay 1988 p.76
  4. ^ Keay 1988 p.88
  5. ^ Keay 1988 p.96
  6. ^ Pliny, Historia Naturalis, 14.71
  7. ^ Keay 1988 p.117
  8. ^ Keay 1988 p.120
  9. ^ Keay 1988 p.126
  10. ^ Keay 1988 p.129
  11. ^ Keay 1988 p.131
  12. ^ Keay 1988 p.169
  13. ^ 1 2 3 4 Keay 1988 p.145-171
  14. ^ 1 2 3 4 Keay 1988 p.8-24
  15. ^ John S. Richardson, The Romans in Spain, Oxford: Blackwell Publishers, 1996, עמ' 135
  16. ^ Richardson 1996 p.137
  17. ^ Richardson 1996 p.143
  18. ^ Keay 1988 p.172-173
  19. ^ Keay 1988 p.175
  20. ^ Keay 1988 p.202