ויקיפדיה

הכיבוש הגרמני באיי התעלה

תקופת הכיבוש הגרמנית באיי התעלה בין 1940 ל-1945

הכיבוש הגרמני באיי התעלה נמשך לאורך רוב שנות מלחמת העולם השנייה, מ-30 ביוני 1940 ועד שחרור האיים ב-9 במאי 1945. הבייליוויק של ג'רזי והבייליוויק של גרנזי הם שני שטחי חסות של הכתר הבריטי השוכנים בתעלת למאנש, ליד חופי נורמנדי. איי התעלה היו החלק היחידי דה יורה של האימפריה הבריטית שנכבשו על ידי הוורמאכט במהלך המלחמה.

הכיבוש הגרמני באיי התעלה
חלק מהחומה האטלנטית. בין השנים 1940–1945 בנו כוחות הכיבוש הגרמנים וארגון טודט ביצורים סביב לחופי איי התעלה, דוגמת מגדל תצפית זה בסוללת מולטקה שבג'רזי.
חלק מהחומה האטלנטית. בין השנים 1940–1945 בנו כוחות הכיבוש הגרמנים וארגון טודט ביצורים סביב לחופי איי התעלה, דוגמת מגדל תצפית זה בסוללת מולטקה שבג'רזי.
צד בעימות חלק מבעלות הברית
תאריך כניסה לעימות 30 ביוני 1940
העילה למלחמה פלישת גרמניה הנאצית לאיים
תאריך סיום העימות 9 במאי 1945
אירועי הסיום שחרור האיים מהכיבוש
נתוני המדינה
אוכלוסייה 40,000
מפת איי התעלה וחופי צרפת

מתוך ציפייה לניצחון מהיר על בריטניה בעזרת הקרב על בריטניה ומבצע ארי-הים, ניסו הכובשים הגרמנים את השימוש בגישה עדינה מאוד שקבעה את מהלך העניינים לחמש השנים הבאות. רשויות האיים אימצו גם הם גישה דומה, ובכך הובילו להאשמות כלפיהם כמשתפי פעולה. עם זאת, בהדרגה הלך המצב והחמיר, עד אשר עם תום המלחמה הגיעו הן הכובשים והן הנכבשים למצב של כמעט חרפת רעב בחורף 1944–1945.

לפני הכיבוש עריכה

חודשי המלחמה הראשונים עריכה

החל מ-3 בספטמבר 1939, כאשר הכריזה הממלכה המאוחדת מלחמה על גרמניה הנאצית, ועד 9 במאי 1940, השתנו מעט דברים באיי התעלה. שלא כמו בבריטניה, לא הוחל גיוס חובה, אך מספר אנשים נסעו לבריטניה כדי להתגייס כמתנדבים. הפעילות החקלאית והתיירות נמשכו כרגיל. במרץ 1940 הרפתה ממשלת בריטניה את מגבלות הנסיעה בין בריטניה לבין האיים, ואפשרה לתיירים מבריטניה לנפוש באתרי התיירות המסורתיים של האיים כדי לאגור כוחות. ב-10 במאי תקפה גרמניה את הולנד, בלגיה ולוקסמבורג מן האוויר והמלחמה התקרבה אל האיים עוד יותר. המערכה על צרפת הגיעה לשיאה ב-24 במאי, יום האימפריה, כאשר המלך ג'ורג' השישי פנה לנתיניו בנאום ברדיו, באומרו, "המאבק המכריע עומד בפתח ...שאף אחד לא יטעה, אויבינו לא שואפים לכיבוש טריטוריאלי גרידא. מטרתם היא התבוסה, המוחלטת והסופית, של האימפריה הזאת וכל מה שהיא מייצגת, ולאחר מכן כיבוש העולם כולו. ואם שאיפתם תוגשם הם יביאו לידי הגשמה של כל השנאה והאכזריות שכבר יושמה על ידיהם".[1]

ב-11 ביוני, כחלק מהמאמץ המלחמתי הבריטי בקרב על צרפת, יצאה משימה ארוכת טווח של חיל האוויר המלכותי הבריטי, בה השתתפו 36 מפציצי ויתלי כנגד טורינו וג'נובה שבאיטליה. המטוסים המריאו משדות תעופה קטנים בג'רזי ובגרנזי כחלק מ"מבצע האדוק" (אנ'). כתוצאה מתנאי מזג האוויר הגיעו עשרה מפציצים בלבד אל מטרותיהם המתוכננות ושני מפציצים אבדו בקרב.[2]

הפירוז עריכה

ב-15 ביוני, לאחר תבוסת בעלות הברית בצרפת, החליטה ממשלת בריטניה שאיי התעלה לא היו בעלי חשיבות אסטרטגית ולפיכך היא לא תגן עליהם, אך מידע זה לא הועבר לגרמנים. כך, בניגוד לרצונו של ראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל, ויתרה הממשלה על הנכס הוותיק ביותר של הכתר "מבלי שנורתה ולו ירייה אחת". הגרמנים לא הפיקו שום תועלת מאיי התעלה למעט הערך התעמולתי של כיבוש טריטוריה בריטית. "איי התעלה פורזו והוכרזו... עיירה פתוחה".[3]

ב-16 ביוני הונחו סגני המושלים של כל האיים להקצות מספר רב ככל האפשר של סירות כדי לסייע לפינוי של סן-מלו. גרנזי היה רחוק מדי לסיוע שכזה בהתראה כה קצרה. הבייליף (שופט השלום) של ג'רזי ביקש ממועדון היאכטות של סנט הלייר לסייע. ארבע יאכטות הפליגו מיד, ו-14 נוספות היו מוכנות תוך 24 שעות. היאכטות הראשונות הגיעו לסן-מלו בבוקרו 17 ביוני והעלו על סיפונן חיילים מהחוף שהמתינו לספינות תובלה. שאר היאכטות מג'רזי הגיעו ב-18 ביוני וסייעו לפנות את אחרוני הכוחות.

ב-17 ביוני נחת מטוס בג'רזי שהגיע מבורדו ועל סיפונו היה בריגדיר גנרל שארל דה גול. לאחר הפסקה קצרה לקפה ולתדלוק, המשיך המטוס בדרכו להסטון שמחוץ ללונדון, שם ביום המחרת נשא הגנרל את נאום 18 ביוני ההיסטורי שלו אל העם הצרפתי דרך ה-BBC. ב-20 ביוני עזבו אחרוני הכוחות את האיים. הפינוי התרחש באופן כה מהיר עד שהמצעים והארוחות שנאכלו למחצה נותרו בטירת קורנט (אנ').

הפינוי עריכה

ההכרה בצורך לפינוי האזרחים מאיי התעלה הגיעה מאוחר מאוד. ללא כל תכנון ועם שמירה הדוקה על סודיות, התקשורת בין ממשלות האיים לבין בריטניה התקיימה באווירה של מבוכה ופירוש מוטעה של המצב. הדעות היו חלוקות, ובעקבות כך התרחשה אנדרלמוסיה של צעדי מדיניות שונים שאומצו על ידי האיים השונים. ממשלת בריטניה גמרה אומר ליישם מדיניות שכללה הקצאת מספר גבוה של כלי שיט שיאפשרו לתושבי האיים לעזוב מתי שיחפצו בכך.

הרשויות באולדרני, שלהן לא היה אמצעי תקשורת ישיר עם בריטניה, המליצו שכל תושבי האי יתפנו, ואכן כולם למעט קומץ תושבים עשו כן. שליטת סרק, סיביל האת'ווי, עודדה את כל תושבי האי להישאר. בגרנזי התפנו 80% מהילדים, ובכך ניתנה להוריהם האפשרות להשאיר את הילדים עמם או לפנות אותם יחד עם חבריהם בבית הספר.[4] ב-21 ביוני היה ברור כבר לממשלת גרנזי שיהיה זה בלתי אפשרי לפנות את כל מי שרצה להתפנות וניתנה עדיפות לקבוצות אוכלוסייה מיוחדות בזמן שנותר. המסר שהועבר בגרנזי השתנה לכזה ששלל את אפשרות הפינוי. בסך הכול התפנו מהאי 5,000 תלמידי בית ספר ו-12,000 מבוגרים מתוך 42,000 תושבי האי. בג'רזי, שם הילדים היו בחופשה כדי לסייע באיסוף יבול תפוחי האדמה, 23,000 אזרחים נרשמו לפינוי. עם זאת, רוב תושבי האי, בעקבות המלצה עקבית של ממשלת האי, בחרו להישאר, ורק 6,600 מתוך 50,000 תושבי האי עלו על ספינות הפינוי.[5] שרבור הסמוכה כבר הייתה תחת כיבוש גרמני עוד לפני שספינות הפינוי הרשמיות החלו לעזוב ב-20 ביוני. הספינה הרשמית האחרונה הפליגה ב-23 ביוני.[6] סירות דואר ומטען המשיכו להגיע לאיים עד 28 ביוני.[7]

רוב הילדים שפונו הופרדו מהוריהם. כמה מהילדים המפונים קיבלו סיוע כספי מ"תוכנית משפחות האומנה לילדים שהושפעו מהמלחמה", שבאמצעותה מומן כל ילד על ידי אדם אמיד מארצות הברית. אחת הילדות, פאולט, מומנה על ידי הגברת הראשונה, אלינור רוזוולט.[8]

ממשלת החירום עריכה

לפני הכיבוש, הממשל באיי התעלה חולק לשני שטחי חסות עם ממשל עצמאי למחצה – הבייליוויקים (Bailiwicks) של גרנזי וג'רזי – כאשר האיים הקטנים יותר חולקו ביניהם. הנציגים הרשמיים של הכתר היו סגני המושלים, ובראש הממשל המקומי, שכלל נציגים נבחרים, עמד הבייליף (Bailiff), יחד עם מספר מצומצם של נושאי משרה רשמיים שמונו בהסכמת הכתר.

משרד הפנים הנחה את סגני המושלים, נציגי הכתר, שבמקרה של פינויים יחד עם פינוי הכוח הצבאי, על הבייליפים ונושאי המשרה המקומיים להישאר בתפקידם ולקחת על עצמם את האחריות לניהול ענייני הקהילה, כולל תחומי האחריות שהיו נתונים קודם לכן בידי סגני המושלים. סגן מושל ג'רזי קיים דיון עם הבייליף של האי בנוגע לאפשרות שהוא יידרש למשול על פי הוראות מן הגרמנים. הבייליף ראה באפשרות זו כסותרת את שבועת האמונים שלו, אך הונחה לפעול באופן מנוגד.

נעשו סידורים של הרגע האחרון כדי לאפשר לממשל הבריטי לפעול באופן חוקי בנסיבות הכיבוש. פינוי סגני המושלים ב-21 ביוני וניתוק הקשר עם המועצה המלכותית מנע מתן הסכמה מלכותית לחוקים שהועברו על ידי המחוקקים. הבייליפים לקחו על עצמם את התפקידים האזרחיים, אך לא הצבאיים, של סגני המושלים.[6] ממשלות הבייליוויקים שבאופן מסורתי התבססו על קונצנזוס לא התאימו לפעולות מנהליות מהירות, ולפיכך לנוכח הכיבוש הממשמש ובא, כוננו גופי ממשל קטנים יותר. מאחר שהמועצות המחוקקות התכנסו באופן פומבי, יצירתם של גופי ממשל קטנים יותר שיכלו להתכנס בדלתיים סגורות איפשרה דיונים חופשיים יותר בסוגיות כמו השאלה עד כמה יש להענות לפקודות של הגרמנים.

בגרנזי, הצביע הפרלמנט של האי ב-21 ביוני להעביר את האחריות לניהול ענייני האי לוועדה מנהלת, בנשיאותו של התובע הכללי של האי אמברוז שרוויל, שנבחר על פני הבייליף בן ה-69, ויקטור קריי, שכן שרוויל היה בן 50 ואדם חסון יותר. ב-27 ביוני העביר הפרלמנט של ג'רזי תקנה להעברת הסמכויות שעל פיה יאוחדו הוועדות המנהלות לשמונה מחלקות שכל אחת מהן תהיה כפופה לאחד מחברי הפרלמנט. בראש המערכת הועמד הבייליף בן ה-48, אלכסנדר קיוטונש.

הפלישה עריכה

 
חיילים גרמנים בג'רזי

הגרמנים לא האמינו שהאיים פורזו, שכן הידיעות על הפירוז הושתקו עד 30 ביוני, והם התקדמו לעברם בזהירות. טיסות התצפית לא הניבו תוצאות חד משמעיות. ב-28 ביוני 1940 הם שיגרו טייסת מפציצים שחגה מעל האיים והפציצה את הנמלים של גרנזי וג'רזי. בסנט פיטר פורט, העיירה הראשית של גרנזי, עמדה שורה של משאיות כדי להעמיס עגבניות לייצוא לאנגליה, אך מטוסי הסיור חשבו שאלו משאיות להסעת כוחות. מתקפה דומה התרחשה בג'רזי והסתכמה בתשעה הרוגים. בסך הכול נהרגו בהתקפות 44 תושבי האיים. ה-BBC שידר הודעה מאוחרת שהאיים הוכרזו כעיירות פתוחות ומאוחר יותר באותו יום דיווח על הפצצות הגרמנים.

בעוד הוורמאכט עשה הכנות למבצע "חץ ירוק" (Grünpfeil), פלישה מתוכננת לאיים עם כוחות תקיפה בהיקף של שני גדודים, ביצע טייס סיור, האופטמן ליבה-פיטריץ ניסיון נחיתה בשדה תעופה נטוש בגרנזי ב-30 ביוני כדי להעריך את רמת ההגנה המקומית. הוא דיווח על נחיתתו הקצרה לצי האוויר השלישי של הלופטוואפה שהגיע למסקנה שהאיים נטולי הגנה לחלוטין. מחלקה של אנשי הלופטוואפה הוטסה באותו ערב לגרנזי על ידי מטוסי תובלה. המפקח סקלפר ממשטרת גרנזי יצא אל שדה התעופה כשהוא נושא מכתב חתום על ידי הבייליף ובו צוין ש"האי הזה הוכרז אי פתוח על ידי ממשלת הוד מלכותו של הממלכה המאוחדת. אין כאן כוחות מזוינים מכל סוג שהוא. נושא מכתב זה הונחה להעביר את המסר הזה אליכם. הוא אינו דובר את השפה הגרמנית". הוא מצא ששדה התעופה נכבש על ידי הלופטוואפה. הקצין הגרמני הבכיר, מיור אלברכט לנץ, ביקש להילקח אל האדם הבכיר באי. הם נסעו ברכב משטרתי למלון רויאל, שם הצטרפו אליהם הבייליף, נשיא הוועדה המנהלת, ופקידי ממשל אחרים. לנץ הכריז באמצעות מתורגמן שכעת נמצאת גרנזי תחת כיבוש גרמני. בכך הקדים הלופטוואפה את תוכניות הפלישה של הוורמאכט. ג'רזי נכנעה ב-1 ביולי. אולדרני, בה נותרו מספר מצומצם של תושבים, נכבשה ב-2 ביולי וכוח צבאי קטן יצא מגרנזי לסרק, שנכנעה ב-4 ביולי. הכוח הגרמני הראשון שהגיע על גבי ספינה כלל שתי יחידות נ"מ, שהגיעו לסנט פיטר פורט על סיפון אוניית משא בריטית שנלקחה כשלל, "הולנד" (SS Holland) ב-14 ביולי.[9]

הכיבוש עריכה

עד מהרה העמיקו הגרמנים את אחיזתם באיים. הובאו כוחות רגלים, הוקמו עמדות תקשורת והגנה אנטי-אווירית והוסדר שירות טיסות לצרפת הסמוכה. אנשי כוחות הצבא הבריטי רוכזו לצורך עזיבתם.

השלטון עריכה

 
פקודת המפקד הצבאי הגרמני בג'רזי מ-2 ביולי 1940

הגרמנים ארגנו את הממשל שלהם באיים כחלק ממחוז מאנש הצרפתי, שם הוא היה למעשה חלק מצרפת של וישי, אך נוהל כחלק מאזור הממשל הצבאי A שבסיסו היה בסן ז'רמן שבחלק של צרפת שהיה כבוש בידי הגרמנים. מפקדת פיקוד השדה 515 בפיקודו של אוברסט פרידריך שומאכר הגיעה ב-9 באוגוסט 1940 לג'רזי כדי להקים מבנה פיקודי למנהל האזרחי, עם שלוחה בגרנזי (שהייתה אחראית גם על סרק), שלוחה באולדרני ונקודה לוגיסטית בגרנוויל שבצרפת.

מפקד הכוח הוציא פקודה ב-2 ביולי בגרנזי וב-8 ביולי בג'רזי שהורתה שהחוקים שהוצאו על ידי בתי המחוקקים המקומיים יקבלו הסכמה מהמפקד הצבאי ושהוראות הגרמנים ירשמו כחוקים. בתי המשפט המקומיים ימשיכו בפעולתם, אך בתי המשפט הצבאיים הגרמנים ישפטו על עבירות על החוק הגרמני. בתחילה הגישו הבייליפים את החוקים לאישורו של המפקד הצבאי חתומים על ידם בתוקף תפקידם כסגני מושלים. בסוף שנת 1941 התנגד המפקד הצבאי להליך זה והחוקים שחוקקו בהמשך נחתמו פשוט על ידי הבייליפים.

השלטונות הגרמנים שינו את אזור הזמן של האיים משעון גריניץ' לשעון מרכז אירופה וכן שינו את כיוון התנועה מנהיגה בצד שמאל כנהוג בבריטניה לנהיגה בצד ימין כנהוג במדינות אירופה.[10] כדי שהכלכלה באיים תמשיך להתנהל הונפקו שטרות כסף של שלטונות הכיבוש. שטרות אלו היו בשימוש הכוחות הצבאיים הגרמנים לתשלום על סחורות ושירותים. משכורותיהם של המקומיים שהועסקו על ידי הגרמנים שולמו גם הם בכסף זה.

הגרמנים אפשרו לפעילות התרבות להמשיך, כולל פעילות של בתי הקולנוע והתיאטראות. התזמורות הצבאיות שלהם הופיעו בפומבי. ב-1944 הגיעה שחקנית הקולנוע הגרמניה ליל דגובר (אנ') להופעות בפני החיילים הגרמנים בג'רזי ובגרנזי.[11]

לצד גופי המנהל האזרחי, היה באיים גם מפקד צבאי. המפקדים הצבאיים היו:

  • מיור אלברכט לנץ (1 ביולי 1940 - 26 בספטמבר 1940)
  • אוברסט רודולף גראף פון שמטוב (26 בספטמבר 1940 - 1 ביוני 1941)
  • גנרל-מיור אריך מילר (1 ביוני 1941 - 1 בספטמבר 1943)
  • גנרל-מיור רודולף גראף פון שמטוב (1 בספטמבר 1943 - 1 באוקטובר 1944)
  • גנרל-לויטננט רודולף גראף פון שמטוב (1 באוקטובר 1944 - 26 בפברואר 1945)
  • ויצה-אדמירל פרידריך היפמייר (26 בפברואר 1945 - 9 במאי 1945)

האיים הוחזקו על ידי הדיוויזיה ה-216 עד 30 באפריל 1941 ולאחר מכן על ידי הדיוויזיה ה-319.[12]

חשדות לשיתוף פעולה עריכה

את השקפתם של רוב תושבי האיים בנוגע להתנגדות פעילה לכיבוש הגרמני ניתן ככל הנראה להמחיש בדבריו של ג'ון לואיס, רופא מג'רזי. "כל סוג של מעשה חבלה היה לא רק מסוכן, אלא גם היה יכול להשיג את התוצאה ההפוכה. ויותר מכך, היו עלולות להיות השלכות מידיות על האוכלוסייה האזרחית שהייתה מאוד פגיעה לכל סוג של מעשה נקם". אמברוז שרוויל הביע את דעתם של רוב תושבי האיים ב-18 ביולי 1940, כאשר הוא הלין על סדרה של פשיטות תקיפה של הקומנדו הבריטי על גרנזי. "פעולות צבאיות מסוג זה אינן מתקבלות בברכה כלל וכלל והן עלולות לגרום לאובדן חיים בקרב האוכלוסייה האזרחית". הוא ביקש מממשלת בריטניה להניח לאיי התעלה. בהמשך נכלא שרוויל על ידי הגרמנים על חלקו בסיוע לשני מרגלים בריטים בגרנזי. כאשר הוא שוחרר הוא גורש למחנה מעצר גרמני.

המצב אליו נקלע שרוויל המחיש את הקושי של ממשלת האי ואזרחיו לשתף פעולה עם הגרמנים, אך לא להגיע למצב של סיוע לגרמנים, ולשמור על רמה גבוהה ככל האפשר של עצמאות מהשלטון הגרמני. סוגיית שיתוף הפעולה של תושבי האיים עם הגרמנים נותרה עמומה במשך שנים רבות, אך הוצתה מחדש בשנות ה-90 עם פתיחתם הארכיונים מימי המלחמה וכתוצאה מפרסום ספרה של מדליין בנטינג "הכיבוש לדוגמה: איי התעלה תחת השלטון הגרמני, 1945-1940". שמו של אחד הפרקים בספר "התנגדות? איזו התנגדות?" עורר את כעסם של תושבי האיים.[13] סוגיית שיתוף הפעולה התלקחה עוד יותר בעקבות סדרת הטלוויזיה העלילתית "אי במלחמה" (Island at War) משנת 2004 שבה תואר רומן בין חייל גרמני ואישה תושבת האיים ותוארה דמותו של המפקד הצבאי הגרמני באור חיובי. הנקודה המרכזית בגישתה של בנטינג הייתה שתושבי האיים לא פעלו ברוח דבריו של צ'רציל, הם "לא לחמו בחופים, בשדות וברחובות. הם לא התאבדו והם לא הרגו אף אחד מהגרמנים. תחת זאת הם התרווחו, עם כמה סימנים גלויים מעטים של התנגדות, בחמש שנות כיבוש קשות, משעממות, אך יחסית שלוות, שבהן יותר ממחצית האוכלוסייה עבדה עבור הגרמנים".

בהיסטוריה הרשמית של הכיבוש, הגן המחבר צ'ארלס קרויקשאנק על מנהיגי האיים ועל ממשלותיהם. בהנחה שמנהיגי האיים, הוא אמר, "פשוט שמרו על ראשיהם מעל המים ועשו מה שנאמר להם לעשות על ידי כוחות הכיבוש, יהיה זה כמעט בלתי ראוי לבקר אותם. אך הם ניהלו את המלחמה המנהלית במחנהו של האויב בהזדמנויות רבות. זה לא שהם לא ביצעו מספר שגיאות למרבה ההפתעה, אך הם לא פעלו נכון בנסיבות של הקשיים הגדולים ביותר".

חיי התושבים עריכה

חייהם של האזרחים במהלך הכיבוש גרמו להם לזעזוע. העובדה שממשלותיהם המשיכו למשול בהם ריככה את המהלומה ושמרה על רובם במרחק מהכובשים. רבים איבדו את מקום עבודתם כאשר בתי העסק נסגרו והיה קשה למצוא עבודה שלא אצל הגרמנים. עם התקדמות המלחמה, נעשו החיים קשים באופן משמעותי יותר והמוראל היה ירוד, במיוחד כאשר הוחרמו מכשירי הרדיו ובוצעו גירושים בספטמבר 1942. מזון, דלק ותרופות נעשו יקרי המציאות והפשע החל לגאות. לאחר הפלישה לנורמנדי ב-6 ביוני 1944 נראה השחרור יותר ויותר באופק, אך הימים הקשים עדיין עמדו בפני התושבים. חורף 1944–1945 היה קר מאוד והרעב התפשט. רבים מתושבי האיים ניצלו מחרפת רעב כאשר הגיעו החבילות של הצלב האדום.

הגבלות עריכה

עם הגעתם לאיים, פרסמו הגרמנים צווים שכפו חוקים חדשים על תושבי האיים. בחלוף הזמן, פורסמו חוקים מגבילים נוספים שעל התושבים היה לציית. המגבלות כללו החרמות של כלי נשק, סירות, מכשירי רדיו, כלי רכב (שהתושבים אולצו למכור), מצלמות, דלק, בתים ורהיטים. כמו כן הוטלו מגבלות על דיג, שתיית משקאות אלכוהוליים, ייצוא סחורות, שינוי מחירים, שירים וסמלים פטריוטיים, התכנסויות של יותר משלושה אנשים, גישה לחופים, חופש הדיבור, נגישות לתרופות ופעילות מועדונים ואגודות. בוצעו כאמור שינויים באזור הזמן של האיים ובכיוון הנסיעה של כלי הרכב והונהג קיצוב במזון. התושבים נאלצו לסבול צנזורה, הטלות עוצר, החלפת הכספים למטבע הגרמני, ביצוע מפקד אוכלוסין, העלאת מיסים, נשיאת תעודות זהות, הלנת חיילים בבתיהם, הנהגת הגרמנית כשפת הלימוד בבתי הספר ועבודה עבור הגרמנים.

ביצורים ובנייה עריכה

 
בונקר בג'רזי

כחלק מהחומה האטלנטית בנו כוחות הכיבוש הגרמנים וארגון טודט בין השנים 1940–1945 באיי התעלה ביצורים, כבישים ומתקנים נוספים. במכתב שיצא ב-16 ביוני 1941 מהמפקדה העליונה במערב, צוין שביצור האיים יתבצע על פי הוראות של אדולף היטלר, מאחר ש"יש לקחת בחשבון" שמתקפת בעלות הברית תתרחש בקיץ אותה שנה. רוב העבודה בוצעה על ידי עובדים שהגיעו מחוץ לאיים, כולל אלפים שהובאו מברית המועצות וכולל עובדי כפייה יהודים בפיקוח הכוחות הגרמנים.[14][15] הגרמנים העבירו מעל 16,000 עובדי כפייה לאיי התעלה לבניית הביצורים. על העובדים נמנו עובדים שגויסו בכפייה מכל רחבי אירופה הכבושה, כולל צרפתים, בלגים, והולנדים, מתוכם כמה מחברי תנועות המחתרת שניצלו את ההזדמנות להגעה לאיים כדי להשיג גישה למפות ולתוכניות.

ב-1941 הועברו לג'רזי מאות עובדים מאלג'יריה הצרפתית וממרוקו הצרפתית שהועברו לידי הגרמנים מממשלת צרפת של וישי. כ-2,000 ספרדים שמצאו מקלט בצרפת לאחר מלחמת האזרחים בספרד ושהיו שם במעצר, הובאו גם הם לבצע עבודות כפייה. רוב עובדי הכפייה מברית המועצות הגיעו מאוקראינה. כמו כן הובאו אלף יהודים צרפתים.[16]

הקושי בשימוש בעובדים מקומיים עלה כבר בשלבים הראשונים של הכיבוש. בבקשה לעובדים מ-19 ביולי 1941 ציינה המפקדה העליונה במערב את "הקושי הקיצוני" בהשגת עובדים אזרחיים מקומיים. ב-7 באוגוסט סירב האחראי על העבודות בג'רזי להוראה הגרמנית לספק עובדים לשיפוצים בשדה התעופה של האי בשל העובדה שהעבודות יהוו סיוע צבאי לאויב. ב-12 באוגוסט ציינו הגרמנים שיש לגייס עובדים בכפייה. העובדים שמלכתחילה בנו את שדה התעופה לקחו על עצמם את העבודה תחת מחאה. לנוכח האיומים בגיוס חובה ובגירוש לצרפת, ההתנגדות לדרישות הגרמנים הובילה למאבק מתמשך על פירוש אמנות האג וההגדרה של עבודות צבאיות ואזרחיות. דוגמה לכך היה ההיקף של עבודות הגינון שכוונתם הייתה ליצור הסוואה למתקנים צבאיים. ב-1 באוגוסט קיבלו הגרמנים את הכלל של אמנת האג שקבעה שלא ניתן להעסיק עובדים אזרחיים במיזמים צבאיים. נושא חיזוק חומות הים, שבאופן ברור ניתן היה להגדירם כעבודות אזרחיות (שהיו חשובות באיים), אך ניתן ללא ספק להגדירם גם כעבודות שיביאו תועלת צבאית להגנה החופית, הראה כיצד היה קשה להבחין בין שני סוגי העבודות. הצורך הכלכלי הביא רבים מתושבי האיים לקחת על עצמם עבודות שהוצעו על ידי הגרמנים, והם ניצלו את ההזדמנות לחבל בעבודות או לעכבן ולגנוב כלים וציוד. נהגי משאיות שאבו מעט דלק מהמשאיות כדי להחליפו במזון מהחוואים. הגרמנים גם הציעו לתושבים שנתפשו מפרים עוצר או מגבלות אחרות להיות מועסקים בעבודות כחלופה לגירוש לגרמניה.

קטגוריה נוספת של עובדי כפייה היו סרבני מצפון בריטים ואזרחים אירים. כאשר רבים מצעירי האיים התגייסו לצבא עם פרוץ המלחמה, הורגש מחסור בכוח אדם בחוות, במיוחד באיסוף יבול תפוחי האדמה. 150 סרבני מצפון רשומים שהיו קשורים ל"איגוד ההבטחה לשלום" (Peace Pledge Union) ו-456 פועלים אירים גויסו לעבודה בג'רזי. כמה מהם בחרו להישאר באי ונלכדו שם לאחר הכיבוש. כמה מסרבני המצפון היו קומוניסטים בהשקפת עולמם וראו בהסכם ריבנטרופ–מולוטוב כהצדקה לעבודה עבור הגרמנים. האירים שהיו אזרחים של אירלנד הנייטרלית, היו חופשיים לעבוד עבור הגרמנים על פי רצונם ורבים מהם אכן עשו זאת. הגרמנים ניסו להפעיל כלפי האירים רגשות אנטי-בריטיים ובעד הצבא האירי הרפובליקני בהפעלת אמצעי תעמולה. ג'ון פרנסיס ריילי שיכנע ב-1942 72 מעמיתיו האירים להתנדב לעבודה במפעלי הברזל ליד בראונשווייג. התנאים שם היו קשים וב-1943 הם שבו לג'רזי. ריילי עצמו נשאר לתמוך בגרמניה והצטרף לאס דה. איי התעלה היו אחד החלקים המבוצרים ביותר בחומה האטלנטית, במיוחד אולדרני שהוא האי הקרוב ביותר לחופי צרפת. ב-20 באוקטובר חתם היטלר על הוראה, בניגוד לעצתו של המפקד העליון ארווין פון ויצלבן, להפוך את איי התעלה ל"מבצר בלתי חדיר". במהלך שנת 1942 הוקדש החלק ה-12 של המשאבים שהופנו לחומה האטלנטית לביצור האיים. לעיתים נאמר שהאיים היו מוגנים בצורה טובה יותר בהשוואה לחופי נורמנדי, לאור המספר הגבוה של המנהרות והבונקרים סביב לאיים. עד 1944 נחצבו 244,000 מטרים מעוקבים של סלעים במסגרת עבודות המנהור בלבד בגרנזי, בג'רזי ובאולדרני. באותו פרק זמן הגיעה כמות הסלעים שנחצבו בעבודות דומות בכל החומה האטלנטית, שהשתרעה מנורווגיה ועד לגבול צרפת-ספרד (לא כולל איי התעלה עצמם), ל-225,000 מטרים מעוקבים.[17]

כדי להעביר אספקה לביצורים נסללו בג'רזי ובגרנזי מסילות ברזל קלות. בג'רזי, הונחה מסילה ברוחב של 1,000 מ"מ על תוואי מסילת הברזל הישנה בין סנט הלייר לבין לה קורבייר, עם שלוחה שהגיעה למחצבת האבנים בסנט ג'ון. מסילה ברוחב 600 מ"מ הונחה לאורך החוף המערבי של האי ומסילה נוספת הונחה בין סנט הלייר לבין גוריי. המסילה הראשונה נפתחה ביולי 1942 וטקס הפתיחה הופרע על ידי תושבים מקומיים שביצעו התנגדות פסיבית. הגרמנים השתלטו על מסילת הברזל של אולדרני והחליפו חלק מהמסילה הסטנדרטית במסילה של 1,000 מ"מ שעליה פעלו שני קטרי דיזל. תשתית הרכבות הגרמנית פורקה לאחר המלחמה.

מחנות עבודת כפייה עריכה

  ערך מורחב – מחנות הריכוז אולדרני
 
הכניסה לבית החולים התת-קרקעי הגרמני בג'רזי

הגרמנים בנו מחנות רבים בג'רזי, בגרנזי וארבעה מחנות באולדרני. ארגון טודט הנאצי הפעיל את כל המחנות ועשה שימוש בעובדי כפייה לבניית בונקרים, עמדות תותחים, מקלטים אוויריים וביצורי בטון.

באולדרני החלו המחנות לפעול בינואר 1942 ומספר המוחזקים בהם הגיע לכ-6,000 איש. מחנות ברוקום והלגולנד היו מחנות עבודה ל"מתנדבים". מחנה בורקום שימש את הגרמנים לעבודת טכנאים ו"מתנדבים" מארצות שונות באירופה. מחנה הלגולנד שימש את העובדים מארגון טודט ולאלו שעבדו במחנות אלו שולם שכר, שלא כמו העובדים בשני המחנות האחרים, סילט ונורדרני. האסירים במחנה סילט ובמחנה נורדרני היו עובדי כפייה. במחנה סילט הוחזקו עובדי כפייה יהודים.[18] במחנה נורדרני הוחזקו עובדי כפייה מאירופה (בעיקר ממזרח אירופה ומברית המועצות, אך גם ספרדים). ב-1 במרץ 1943 הועברו מחנות נורדרני וסילט לפיקוחו של האופטשטורמפיהרר מהאס אס מקס ליסט, שהפך אותם למחנות ריכוז.

יותר מ-700 מאסירי ארבעת המחנות הללו איבדו את חייהם באולדרני עצמו או בהפלגות ממנו ואליו עד לסגירתם והעברת האסירים לצרפת, בעיקר באמצע שנת 1944.[18] ב-5 ביולי 1944 פגע טורפדו של הצי המלכותי הקנדי בספינה "מינוטאור" שעל סיפונה הפליגו 468 עובדים של ארגון טודט, כולל נשים וילדים, בדרך מאולדרני לסן-מלו. כ-250 מהעובדים נהרגו מההתפוצצות או מטביעה.[19]

בג'רזי, מספר המחנות המדויק לא ידוע. מחנה ויק בגרוויל נחקר ומוערך שמספר העובדים בו הגיע ל-200.[20]

יהודים עריכה

 
לוח זיכרון לזכר שלוש נשים יהודיות שגורשו מגרנזי ונרצחו באושוויץ.

מספר קטן של יהודים ממוצא בריטי ומארצות אחרות חי באיי התעלה במהלך הכיבוש. רובם התפנו ביוני 1940, אך החוק הבריטי לא אפשר לאזרחי מדינות אויב, ללא קשר למוצאם, להיכנס לבריטניה ללא היתר. עם הגעת הגרמנים, נרשמו 18 יהודים מתוך 30–50 יהודים שמוערך שהתגוררו באיים.[21] באוקטובר הוציאו פקידים גרמנים את ההוראה הראשונה נגד היהודים, שעל פיה הונחתה משטרת האי לזהות את היהודים כחלק מתהליך הרישום של האוכלוסייה האזרחית. רשויות האי צייתו להוראה וכרטיסי הרישום סומנו באות J בצבע אדום. בנוסף נערכה רשימה של הרכוש היהודי, כולל רכוש של יהודי האי שכבר התפנו, שנמסרה לגרמנים. היהודים הרשומים באיים, לעיתים קרובות אנגליקנים שהיו להם סבא אחד או שניים ממוצא יהודי, היו נתונים לתשע "ההוראות הקשורות לאמצעים נגד היהודים", כולל סגירת העסקים שלהם (או העברתם ללא יהודים במסגרת תהליך האריזציה), מסירת מכשירי הרדיו שלהם, והסתגרות בבתיהם במשך כל שעות היממה למעט שעה אחת ביום.

אנשי המנהל האזרחי באי התייסרו על השאלה עד כמה הם יוכלו להתנגד להוראות אלו. התהליך התנהל בצורה שונה בשלושת האיים. פקידי ממשל מקומיים עשו מאמצים להקל על הצעדים שננקטו על ידי כוחות הכיבוש הנאצים, ובתוקף כך הם סירבו לאלץ יהודים לשאת את הטלאי הצהוב ורוב בתי העסק היהודים הוחזרו לבעליהם לאחר המלחמה. פקידי הממשל במחלקת הרישום הנפיקו מסמכי שווא לכמה מאלו שנפלו בקטגוריות כיהודים על פי חשדות הגרמנים. הצעדים נגד היהודים לא בוצעו באופן שיטתי. כמה יהודים ידועים חיו בתקופת הכיבוש בפתיחות יחסית, כולל מריאן בלמפייד, רעייתו של האומן אדמונד בלמפייד. שלוש נשים יהודיות ממוצא אוסטרי ופולני, תרז שטיינר, אוגוסט שפיץ ומריאן גרינפלד, נמלטו ממרכז אירופה לגרנזי בשנות ה-30, אך לא עלה בידן לעזוב את גרנזי כחלק מהפינוי ב-1940 בשל מגבלות החוק הבריטי. שנה וחצי לאחר מכן, גילו הגרמנים את נוכחותה של שטיינר. שלוש הנשים גורשו לצרפת באפריל 1942. מאוחר יותר נשלחו לאושוויץ, ושם נרצחו.[22]

הבונים החופשיים עריכה

הנאצים דיכאו את פעילות הבונים החופשיים. ההיכלות של הבונים החופשיים בג'רזי ובגרנזי נתפסו על ידי הגרמנים בינואר 1941 והריהוט והסמלים שלהם הוחרמו ונשלחו לברלין לתצוגה. רשימות חברי הלשכות נבדקו. בהמשך השנה חוקקו בתי המחוקקים בשני הבייליוויקים חוקים להלאמת הרכוש של הבונים החופשיים כדי להגן עליו. בתי המחוקקים סירבו לנקוט בצעדים נגד הבונים החופשיים ואף אחד מחברי המסדר לא נפגע על ידי רשויות החוק.[23] פעילות תנועת הצופים וצבא הישע נאסרו גם הם, אך הם המשיכו לפעול במחתרת.[24]

גירושים ומאסרים עריכה

על פי הוראות מפורשות מהיטלר ב-1942, הודיעו השלטונות הגרמנים שכל תושבי איי התעלה שלא נולדו באיים, בנוסף לאלו ששירתו כקצינים במלחמת העולם הראשונה, יגורשו מהאיים. רוב האנשים הללו הועברו לדרום-מערב גרמניה, למחנות המעצר לאזרחי בעלות הברית (אנ')‏ V-B בביבראך אן דר ריס (אנ') ו-VII בלאופן (אנ') ולוורצאך (אנ'). פקודת גרוש זו הוצאה מלכתחילה ב-1941, כפעולת תגמול למאסרם של 800 אזרחים גרמנים באיראן. היחס בין האזרחים הגרמנים באיראן לבין המועמדים לגרוש מאיי התעלה היה אמור להיות 20 תושבי האיים על כל אזרח גרמני, אך הפעולה השתהתה ובסופו של דבר בוטלה. החשש ממאסר ומגרוש גרם למעשי התאבדות בכל שלושת האיים. האחות של גרנזי, גלדיס סקילט (אנ'), שהייתה בחודש החמישי להריונה כאשר גורשה לביבראך, הייתה תושבת האיים הראשונה שילדה בעת מאסרה בגרמניה.[25] מתוך 2,300 מגורשים, איבדו את חייהם 45 עד תום המלחמה.[26]

ההתנגדות עריכה

שיעורם של הפעילים בתנועות ההתנגדות לכיבוש הגרמני בארצות אירופה נע בין 0.6% ל-3% מכלל האוכלוסייה בכל המדינות. שיעור המשתתפים בפעולות ההתנגדות באיי התעלה הגיע לסדר גודל דומה. מתוך 66,000 תושבי האיים בתקופת המלחמה, נשפטו כ-4,000 איש על עבירות שונות (כ-2,600 בג'רזי ו-1,400 בגרנזי), אף על פי שרבים מהם נשפטו על עבירות פליליות רגילות ולא על מעשי התנגדות. 570 אסירים נשלחו לבתי כלא ולמחנות ביבשת, ולפחות 22 תושבי ג'רזי ותשעה תושבי גרנזי מתו במאסרם. כ-200 תושבי ג'רזי סיפקו סיוע חומרי ונפשי לעובדי כפייה שנמלטו מעבודתם, כולל יותר ממאה איש שהיו מעורבים ברשת של בתים בטוחים למתן מחסה לנמלטים.

אף אחד מתושבי האיים לא התגייס ליחידות צבאיות גרמניות, אם כי מספר קטן של בריטים שנקלעו לאיים עם תחילת הכיבוש, הצטרפו לכוחות הגרמנים מכלאם. אדי צ'פמן, בריטי שהיה כלוא בג'רזי בעוון פריצה כאשר פלשו הגרמנים לאיים, הציע לגרמנים לפעול עבורם כמרגל תחת שם הקוד "פריץ". מאוחר יותר הוא היה לסוכן כפול תחת שם הקוד "זיגזג".

ההתנגדות באיי התעלה כללה התנגדות פסיבית, מעשי חבלה קטנים, מתן מקלט וסיוע לעובדי כפייה נמלטים, ופרסום עיתונות מחתרתית שכללה חדשות מה-BBC. מחתרת חמושה לא התקיימה באיי התעלה. רוב האוכלוסייה בגיל גיוס כבר הצטרפה לכוחות המזוינים של בריטניה ושל צרפת עוד בתחילת המלחמה. בשל שטחם הקטן של האיים, ברוב פעילות ההתנגדות היו מעורבים יחידים שסיכנו את חייהם כדי להציל אחרים. ממשלת בריטניה לא עודדה פעילות התנגדות באיים. סימון של האות V על גבי שלטים גרמנים, כהזדהות עם סימן V של צ'רצ'יל, היה נפוץ באיים.

בתחילה נקטו הגרמנים במדיניות של נוכחות בלתי מאיימת כלפי האוכלוסייה האזרחית לצורכי תעמולה לקראת הפלישה שתוכננה לבריטניה. רבים מתושבי האיים צייתו לחוקי הכיבוש כל עוד הם חשו שהגרמנים התנהגו באופן נכון וחוקי. שני אירועים זעזעו במיוחד רבים מתושבי האיים וגרמו להם לנטוש את הגישה הפסיבית הזו: החרמת מכשירי הרדיו, וגרוש חלק ניכר מהאוכלוסייה.

במאי 1942 ניסו שלושה צעירים, פיטר האסל, מוריס גולד ודניס אודריין, להימלט מג'רזי באמצעות סירה. אודריין טבע ואילו האסל וגולד נכלאו בגרמניה, שם מת גולד.[22] בעקבות ניסיון בריחה זה, הוטלו מגבלות על החזקת סירות קטנות ומצלמות (הצעירים נשאו עמם צילומים של ביצורי האי), ומכשירי הרדיו הוחרמו מידי התושבים. 225 תושבי האיים, כמו פיטר קריל (אנ'), נמלטו מהאיים לבריטניה או לצרפת (150 מג'רזי ו-75 מגרנזי). מספר הנמלטים עלה לאחר הפלישה לנורמנדי, כאשר תנאי החיים באיים הוחמרו, שכן נתיבי האספקה ליבשת נקטעו והשאיפה להצטרף למהלכי השחרור באירופה התגברה.

בשבועות הראשונים שלאחר הכיבוש נאסרה ההאזנה לרדיו של ה-BBC ולאחר מכן (באופן מפתיע, בהתחשב במדיניות הנאצית בשאר שטחי אירופה הכבושה) הותרה לזמן מה לפני שנאסרה שוב. ב-1942 הפך האיסור לדרקוני עוד יותר, כאשר נאסרה כל האזנה לרדיו (כולל אפילו האזנה לשידוריו של ויליאם ג'ויס ברדיו הגרמני), איסור שמניעת הפרתו הובטחה על ידי החרמת מכשירי הרדיו. כשנמנעה מהם הגישה לשידורי ה-BBC, התגברה התרעומת של תושבי האיים כלפי הגרמנים ובהדרגה הם חתרו תחת חוקיהם יותר ויותר. מכשירי רדיו שהוחבאו ורשת הפצת ידיעות מחתרתיות הפכו לשכיחים יותר ויותר. יתר על כן, רבים מתושבי האיים הצליחו להחביא את מכשירי הרדיו שברשותם (או שהחליפו אותם במכשירי רדיו גביש) והמשיכו להאזין לשידורי ה-BBC על אף הסיכון שבהתגלות על ידי הגרמנים או הלשנה על ידי שכנים. החיפושים שהגרמנים ערכו לתפיסת מכשירי רדיו גרמו לניכור רב יותר כלפיהם מצד האוכלוסייה האזרחית.

מחסור במטבעות של ג'רזי (בין השאר בשל לקיחת המטבעות המקומיים על ידי החיילים הגרמנים כמזכרות) הוביל להעברת חוק השטרות של ג'רזי ב-29 באפריל 1941. סדרה של שטרות שעוצבה על ידי אדמונד בלמפייד הוצאה בעריכים של 6 פני, שילינג אחד, 2 שילינגים, 10 שילינגים ופאונד אחד. השטרות של 6 פני עוצבו על ידי בלמפייד באופן שהמילה "שש" (six) בצידו האחורי של השטר תיראה כאשר השטר קופל כסימן V, כסמל להתנגדות.[27] שנה לאחר מכן התבקש בלמפייד לעצב שישה בולי דואר חדשים עבור האי בעריכים של חצי שילינג עד 3 שילינג. כסימן להתנגדות, הוא שילב בעיצוב הבולים בעריך של 3 שילינג את ראשי התיבות GR‏ (Georgius Rex) בסימן קליגרפי משני צידי הספרה 3 כדי להפגין נאמנות למלך ג'ורג' השישי.[28] בלמפייד גם עסק בזיוף חותמות למסמכים עבור אנשים שנמלטו מהאיים.

הגירושים של 1942 עוררו את המסה הראשונה של ההפגנות נגד הכיבוש. אי-החוקיות וחוסר הצדק של הצעדים, בניגוד להתעקשותם הראשונית של הגרמנים לפעול בצורה תקינה ועל פי החוק, עוררו את זעמם של התושבים ועודדו רבים מהם לתמוך תמיכה פסיבית בפעולות ההתנגדות.

זמן קצר לאחר הטבעתה של הסיירת אה"מ קריבדיס (HMS Charybdis) ב-23 באוקטובר 1943 נשטפו לחופי גרנזי 21 גופותיהם של מלחי הצי המלכותי ולוחמי חיל הנחתים המלכותי. הרשויות הגרמניות קברו אותם בהלוויה צבאית מלאה. ההלוויות היו הזדמנות לכמה מתושבי האי להפגין את נאמנותם לבריטניה ואת התנגדותם לכובשים. כ-5,000 תושבי האי נכחו בלוויות והניחו זרי פרחים. בעקבות הלוויות אלו נסגרו הלוויות שהתקיימו בהמשך בנסיבות דומות לנוכחות אזרחים.[29]

כמה מנשות האיים התיידדו עם חיילי כוחות הכיבוש הגרמנים. מערכות יחסים אלו לא נראו בעין יפה על ידי רוב תושבי האיים, שהעניקו להן את הכינוי המזלזל "ג'רי-בגס" (Jerry-bags - ג'רי הוא הכינוי הבריטי לגרמנים). לפי משרד ההגנה הבריטי, שיעור גבוה של נשים "מכל המעמדות והמשפחות" קיימו יחסי מין עם האויב, ו-800 עד 900 ילדים נולדו לאבות גרמניים אלו.[30] הגרמנים מצידם העריכו שחייליהם היו אחראים ללידתם של 60 עד 80 לידות באיי התעלה. מבחינת המספרים הרשמיים, מיולי 1940 ועד מאי 1945 נרשמו בג'רזי 176 לידות מחוץ לנישואים ומיולי 1941 ועד יולי 1945 נרשמו בגרנזי 259 לידות מחוץ לנישואים. השלטונות הגרמנים ניסו לאסור על קיום יחסי מין כאלו כדי לנסות לצמצם את המקרים של הידבקות במחלות מין. לצורך כך הם פתחו בתי בושת לחיילים בהם הועסקו זונות צרפתיות שהיו תחת פיקוח רפואי של הגרמנים.[31]

מראות היחס האכזרי כלפי עובדי הכפייה גרם לרבים מתושבי האיים להבין את המציאות שמאחורי האידאולוגיה הנאצית מעבר לדקדוק של הגרמנים בחוקי הכיבוש. הצעדות הכפויות של העובדים בין המחנות לבין אתרי העבודה והמכות שהם ספגו אל מול פני התושבים חשפו בפניהם את אכזריותו של המשטר.

תגובת ממשלת בריטניה עריכה

 
עיתון בריטי שהוטל על איי התעלה ב-1940

תגובתה של ממשלת בריטניה לכיבוש איי התעלה על ידי הגרמנים הייתה מעומעמת והסתכמה בהוצאת הודעה לעיתונות על ידי משרד המידע לאחר הפלישה הגרמנית. בכמה הזדמנויות הטילו מטוסים בריטים עיתונים ועלונים על האיים.

פשיטות על האיים עריכה

  • ב-6 ביולי 1940 נשלח לוטננט משנה יוברט ניקול, תושב גרנזי ששירת בצבא הבריטי, למשימת מודיעין בגרנזי, שנקראה "מבצע זעם" (Operation Anger). הוא ירד לחוף הדרומי של האי לאחר שהובא לשם על ידי צוללת וחתר לחוף בקאנו בחסות החשיכה. הייתה זו הפעם הראשונה מתוך שתיים שניקול הגיע לאי. בסיום משימתו השנייה הוא החמיץ את פעולת החילוץ שלו ונלכד באי. לאחר חודש וחצי שבו הוא התחבא, הוא הסגיר את עצמו לגרמנים ונשלח למחנה שבויים.[32]
  • בליל 14 ביולי 1940 התקיים "מבצע שגריר" (Operation Ambassador) בו הונחתו בגרנזי אנשי מחלקה H של גדוד הקומנדו השלישי בפיקודו של ג'ון דרנפורד-סלייטר ופלוגה 11 העצמאית. הכוח לא הצליח ליצור מגע עם חיל המשמר הגרמני. ארבעה לוחמי קומנדו נותרו מאחור ונלקחו בשבי.[33]
  • בליל 2 - 3 בספטמבר 1942 בוצע "מבצע דראייד" (Operation Dryad), פשיטה מוצלחת על מגדלורי לה קסקט.[34]
  • בליל 7 - 8 בספטמבר 1942 בוצע "מבצע ברנפורד" (Operation Branford), פשיטה שהסתיימה ללא אירועים מיוחדים על בורהו, אי הסמוך לאולדרני.[35]
  • באוקטובר 1942 נערכה פשיטת קומנדו על סרק, בשם "מבצע בזלת" (Operation Basalt). שלושה חיילים גרמנים נהרגו ואחד נשבה. הפעולות שבוצעו על ידי לוחמי הקומנדו הובילו לפעולת נקם של הגרמנים נגד תושבי האיים לאיתור לוחמי קומנדו.[36]
  • "מבצע האקאבק" (Operation Huckaback) תוכנן במקור להתבצע בליל 9 - 10 בפברואר 1943 כפשיטה בו-זמנית על האיים הרם, ג'ת'ו וברצ'ו. מטרת המבצע היית לשבות גרמנים ולהשיג מידע על המצב באיי התעלה הכבושים. המבצע בוטל בשל תנאי מזג אוויר גרועים, ובסופו של דבר התקיים בליל 27 - 28 בפברואר כפשיטה על הלם בלבד. הכוח פשט על האי ומצא אותו בלתי מאויש ולאחר מכן התפנה ממנו.[37]
  • "מבצע פוסיפוט" (Operation Pussyfoot) היה גם הוא פשיטה על הרם, אך ערפל כבד בליל 3 - 4 באפריל 1943 סיכל אותה ולוחמי הקומנדו לא נחתו באי.[38]
  • "מבצע הארדטק" (Operation Hardtack) היה סדרה של פשיטות קומנדו על איי התעלה ועל החוף הצפוני של צרפת בדצמבר 1943. מבצע "הארדטק 28" היה נחיתה שבוצעה בג'רזי בליל 25 - 26 בדצמבר. לאחר שטיפסו על הצוקים הצפוניים של האי נפגשו לוחמי הקומנדו עם תושבים מקומיים, אך לא איתרו שום חיילים גרמנים. בפשיטה נהרגו שני לוחמים כאשר עלו על מוקש בדרכם חזרה.[39] מבצע "הארדטק 7" היה פשיטה על סרק שנערכה בליל המחרת. כאשר לא עלה בידי הלוחמים לטפס על הצוקים, הם שבו בליל המחרת, אך שניים מהלוחמים נהרגו ורוב האחרים נפצעו מפיצוץ מוקשים בעת הטיפוס, ועקב כך נכשל המבצע.[40]

ב-1943 הציע תת-אדמירל הלורד מאונטבאטן לכבוש מחדש את האיים ב"מבצע קונסטליישן" (Operation Constellation), שלא יצא לפועל.

הפצצות מהאוויר ומהים עריכה

חיל האוויר המלכותי החל את פעולות ההפצצה הראשונות שלו על האיים ב-1940, אף על פי שהתועלת בהן הייתה מועטה למעט הערך התעמולתי, הסיכון בפגיעה במטרות אזרחיות היה גבוה והיה חשש שהגרמנים ינקמו באוכלוסייה האזרחית בשל ההפצצות. במהלך המלחמה נערכו 21 התקפות אוויריות על האיים שבהם נהרגו 93 איש ונפצעו 250, רבים מהם היו עובדי ארגון טודט בנמלים ובנתיבי התחבורה. 13 אנשי צוותי האוויר נהרגו.

בהתקפות מהים נהרגו חיילים ומלחים גרמנים, אזרחים, עובדי ארגון טודט, כולל 468 העובדים שהפליגו ב"מינוטאור", כולל נשים וילדים מאולדרני, שנפגעה מטורפדו של הצי המלכותי הקנדי ליד סן-מלו, ומתוכם נהרגו 250 אש מהפיצוץ ומטביעת האונייה ב-5 ביולי 1944.[19]

ביוני 1944 נפתחה אש ארטילרית מתותחי 150 מ"מ של סוללת בלוכר שבאולדרני לעבר כוחות אמריקאים בחצי האי שרבור. ב-12 באוגוסט נשלחה אוניית המערכה אה"מ רודני להפציץ את הסוללה. תוך כדי קבלת סיוע ממטוס תצפית, ירה צוות האונייה 72 פגזי 16 אינץ' לטווח של 40 ק"מ. שני גרמנים נהרגו, כמה נפצעו ושניים מתוך ארבעת התותחים ניזוקו.[41] באוגוסט הוחזרו לכשירות שלושה מתותחי הסוללה ובנובמבר הוחזר לכשירות הרביעי.

ייצוג האיים בלונדון עריכה

כשטחי חסות של הכתר הבריטי בשלטון עצמי, לאיי התעלה לא היו נציגים נבחרים בפרלמנט הבריטי. לפיכך, תושבי האיים שהתפנו מהם ערב הכיבוש ואלו שחיו בבריטניה קודם לכן היו אלו שהבטיחו שתושבי האיים שנשארו תחת הכיבוש לא נשכחו. "אגודת ג'רזי בלונדון" (Jersey Society in London),[42] שהוקמה ב-1896, סיפקה את מוקד ההתעניינות לגולים מג'רזי. ב-1943 הקימו כמה מהבולטים מתושבי גרנזי שחיו בלונדון את "אגודת גרנזי" (Guernsey Society) כדי לספק מוקד התעניינות דומה לגולים מגרנזי. לצד פעילות רווחה, לקחו על עצמם גופים אלו לבצע מחקרים לקראת השיקום הכלכלי והרפורמה הפוליטית שלאחר המלחמה. העלון Nos Îles שפורסם בלונדון על ידי וועדה של תושבי האיים השפיע מאוד על הרפורמה החוקתית שבוצעה באיים ב-1948. סר דונלד בנקס חש שחייב היה להיות קול מושכל וגוף להבעת דעות בקרב הגולים מגרנזי שיוכל להשפיע על ממשלת בריטניה ולסייע לרשויות האי לאחר המלחמה. ב-1942 הוא פנה למשרד הפנים כדי לבדוק אם ניתן לעשות משהו כדי להעביר מסר מרגיע לתושבי האיים, שכן היה ידוע שעל אף העובדה ששלטונות הכיבוש הגרמנים אסרו את השימוש במכשירי רדיו, ניתן היה עדיין לקלוט בהחבא את שידורי ה-BBC באיים. שידור ברוח זו בוצע ב-24 באפריל 1942.

ברטרם פייל (אנ'), איש ג'רזי, נבחר כחבר הפרלמנט מטעם מחוז הבחירה של פורטסמות' ב-1910. הוא נבחר מחדש לבית הנבחרים וב-1934 הוא קודם לבית הלורדים. במהלך תקופת הכיבוש הוא ייצג את האינטרסים של תושבי האיים והפעיל לחץ על ממשלת בריטניה כדי להקל על מצוקתם, במיוחד לאחר שהאיים נותקו מכל קשר עם העולם החיצון לאחר הפלישה לנורמנדי.[43]

בכל רחבי האימפריה הבריטית הוקמו ועדות מהגרים מאיי התעלה שגם הם התאגדו כדי לתת עזרה למפונים. לדוגמה, ב-1940 הקים פיליפ ויליאם לוס, סופר ועיתונאי, את אגודות איי התעלה בוונקובר לגיוס כספים עבור המפונים.[44]

מצור עריכה

ביוני 1944 החלו בעלות הברית בפלישה לנורמנדי. הם החליטו לעקוף את איי התעלה בשל הביצורים הכבדים שנבנו בהם. כתוצאה מכך נותקו קווי אספקת המזון ומוצרים אחרים של הגרמנים דרך צרפת. אספקת המזון של תושבי האיים כבר החלה להתדלדל והמצב החל להחמיר. הן תושבי האיים והן הגרמנים הגיעו לסף רעב.

באוגוסט הציע משרד החוץ הגרמני לבריטניה, דרך הצלב האדום השווייצרי, שכל תושבי האיים, למעט גברים בגיל גיוס, ישוחררו. הצעה זו לא באה בחשבון מבחינת הבריטים. ראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל רשם במזכר "תנו להם לרעוב, הם יכולים להרקב שם". לא ברור אם צ'רצ'יל התכוון לגרמנים או לתושבי האיים. בסוף ספטמבר נדחתה ההצעה.[45]

באותו חודש הפליגה מצרפת לגרנזי ספינה שהניפה דגל לבן. האמריקאים שהיו על הספינה שאלו את הגרמנים אם הם מודעים למצבם חסר התקווה. הגרמנים סירבו לדון על תנאי הכניעה והאמריקאים הפליגו לדרכם.[46]

חודשים של משא ומתן ממושך עברו עד שבדצמבר הורשתה הספינה "ווגה" (SS Vega) של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום להעביר אספקה לתושבי האיים שסבלו חרפת רעב. הספינה נשאה חבילות של הצלב האדום, מלח וסבונים וכן אספקה רפואית. בהמשך ביצעה ה"ווגה" חמש הפלגות נוספות לאיים, כשהאחרונה מביניהן הייתה כבר לאחר שחרור האיים.[47]

בלילה שלפני השחרור ביצע כוח של הגרמנים שיצאו מאיי התעלה את "מבצע גרנוויל" (Granville raid). במבצע זה פשט הכוח על גרנוויל שבמחוז מאנש שבצרפת המשוחררת, ושב לאיים עם אספקה.[48]

השחרור עריכה

 
ההצהרה על שחרור האיים

אף על פי שכבר ב-1943 הועלתה הצעתו של הלורד מאונטבאטן לכיבוש מחדש של איי התעלה, פעולה כזאת לא יצאה לפועל עד לכניעת גרמניה הנאצית.

ב-8 במאי 1945, בשעה 10 בבוקר, הודיעו שלטונות הכיבוש הגרמנים לתושבי האיים שהמלחמה הסתיימה. בשעה 3 אחר הצהריים באותו יום נשא וינסטון צ'רצ'יל נאום ברדיו ובו הוא הודיע:

מעשי האיבה יסתיימו באופן רשמי הלילה בשעה אחת אחר חצות, אך לשם הצלת נפשות, "הפסקת האש" החלה אתמול לאורך כל קו החזית, ואיי התעלה היקרים שלנו שוחררו גם הם היום.[49]

בבוקר המחרת, 9 במאי 1945, הגיעה המשחתת אה"מ בולדוג (HMS Bulldog) לסנט פיטר פורט שבגרנזי והכוחות הגרמנים נכנעו ללא תנאי על סיפון הספינה עם עלות השחר. זמן קצר לאחר מכן נחתו בסנט פיטר פורט הכוחות הבריטים.

אה"מ ביגל (HMS Beagle), שיצאה מנמל פלימות' באותה עת, ביצעה תפקיד דומה בשחרור ג'רזי. שני קצינים מהספינה, רופא הספינה לוטננט רונלד מקדולנד ולוטננט משנה ר. מילן, פגשו את מנהל נמל סנט הלייר שליווה אותם למשרדו, שם הם הניפו את היוניון ג'ק לפני שהניפו אותו על תורן מלון פום ד'אור. נראה שהמקום הראשון בג'רזי ששוחרר היה תחנת הממסר של הדואר הבריטי. איש הטלפוניה של הדואר הבריטי, שהתגורר באי בשנות הכיבוש, לא המתין לשחרור האי והגיע באותו יום לתחנת הממסר כדי להודיע לקצין הגרמני שהיה אחראי על המקום שהוא לוקח את האחריות על הבניין בשם הדואר הבריטי.

ב-10 במאי שוחרר האי סרק וב-16 במאי נכנעו הכוחות הגרמנים באולדרני. שבויי המלחמה הגרמנים נלקחו מאולדרני ב-20 במאי ובדצמבר אותה שנה החלה אוכלוסיית האי לשוב אליו.

אחרית דבר עריכה

הכוח העיקרי של המשחררים הגיע לאיים ב-12 במאי 1945. ההכרזה המלכותית שהוקראה על ידי בריגדיר גנרל אלפרד סנו הן בג'רזי והן בגרנזי העבירה את סמכות הממשל הצבאי אליו. ממשלת בריטניה תכננה תוכניות להקלה ולהשבת הסדר על כנו באיים. מזון, ביגוד, כלי מטבח, כלי בית ושאר צרכים חיוניים נאגרו כדי לספקם לתושבי האי באופן מידי. הוחלט שכדי לצמצם את הקשיים הפיננסיים, ימשיך הרייכסמארק להיות ההילך החוקי עד להחלפתם בלירה שטרלינג.

בסרק, נותרה שליטת האי אחראית על 275 החיילים הגרמנים שבאי עד שב-17 במאי הם הועברו כשבויי מלחמה לאנגליה. ב-14 במאי ביקר בגרנזי מזכיר הפנים הרברט מוריסון, ולמחרת הוא ביקר בג'רזי ונתן הסברים לבתי המחוקקים של שני הבייליוויקים מדוע לא הגנה בריטניה עליהם לפני הפלישה של 1940 ומדוע הם לא שוחררו לאחר הפלישה לנורמנדי.

ב-7 ביוני ערכו המלך ג'ורג' השישי והמלכה אליזבת ביקור בג'רזי ובגרנזי כדי לקבל בחזרה את נכסי הכתר ששוחררו.

מאחר שמצב העניינים באיים לא היה ידוע ברובו, ולא הייתה וודאות בנוגע למידת ההתנגדות של הכוחות הגרמנים, הוקנו סמכויות מנהליות גורפות למושל הצבאי על פי תקנות הביטחון המיוחדות לאיים. כפי שאירע בסופו של דבר, הכניעה הגרמנית בוצעה ללא כל שימוש בכוח ובסדר רב והסדר האזרחי הוחזר על כנו, ולפיכך התקנות הופעלו רק למטרות טכניות כמו השבת אזור הזמן לאיים. כל אחד מהבייליוויקים הוסמך לחוקק את התקנות של עצמו על פי הצורך. היה צורך לדון במצב של חקיקה להחזרת המצב לתקנו כפי שהיה טרם הכיבוש ללא קבלת הסכמה מלכותית. בריגדיר גנרל סנו חתם על התקנות ב-13 ביוני לחידוש הסדרים באיים כפי שהיה טרם הכיבוש. תקופת המשטר הצבאי באיים נמשכה עד 25 באוגוסט 1945 כאשר מונו סגני מושלים חדשים בכל אחד מהבייליוויקים.

לאחר השחרור נפתחו חקירות על החשדות לשיתוף פעולה לכאורה עם כוחות הכיבוש. בנובמבר 1946 יכול היה מזכיר הפנים להודיע לבית הנבחרים שרוב החשדות לא היו מבוססים וש-12 מקרים בלבד של שיתוף פעולה נבדקו כבסיס להעמדה לדין, אך בסופו של דבר סגר התובע הכללי את כל התיקים מחוסר הוכחות. בדצמבר 1945 הוכרז על מתן שורה של תוארי כבוד לכמה מתושבי האיים על שירותם בשנות הכיבוש. הועברו חוקים להחרמה בדיעבד של רווחים כספיים שנעשו על ידי התושבים מהמלחמה וסוחרי השוק השחור, אף על פי שצעדים אלו השפיעו גם על אלו שגרפו רווחים לגיטימיים בשנות הכיבוש.

מכאן התעוררה שאלת היחס לנשים המקומיות שניהלו יחסים עם החיילים הגרמנים. הנשים, שכונו "ג'רי-בגס" עוררו תרעומת בקרב חלק מתושבי האיים. בשעות שלאחר השחרור, הצטרכו החיילים הבריטים מכוחות השחרור להתערב כדי למנוע מעשי נקם.

בשנתיים שלאחר השחרור נוהל אולדרני כחווה שיתופית. בעלי המלאכה קיבלו את שכרם ממעסיקיהם, בעוד שמשכורותיהם של האחרים שולמו על ידי הממשלה המקומית מתוך הרווחים שהופקו ממכירות החווה. עודפי הרווחים הועברו לממשלת בריטניה תמורת השקעתה בפעולות השיקום של האי. כתוצאה ממורת רוחם של תושבי האי שלא התאפשר להם לשלוט על אדמותיהם, ערך משרד הפנים חקירה שהובילה ל"חוק ממשלת אולדרני של 1948", שנכנס לתוקפו ב-1 בינואר 1949. החוק הגדיר את הקמתו של בית הנבחרים של אולדרני, מערכת משפטית, ובפעם הראשונה בתולדות האי, גביית מיסים. בשל אוכלוסייתו הקטנה של האי, הייתה מחשבה שהוא לא יוכל לספק את צרכיו בעצמו בניהול שדה התעופה והנמל, וכן בהבטחת קיומם של שירותים ברמה סבירה. לפיכך, ניהול גביית המיסים הועבר לידי רשויות גרנזי, שהיו אחראים להרבה מתפקידי הממשל באי.

בעיקר בגרנזי, שרוב הילדים בגיל בית הספר פונו ממנו ערב הכיבוש, החליש הכיבוש את התרבות המקומית של האי. רבים חשו שהילדים "נטשו את השפה המקומית, הג'רנסיאה, ופנו יותר לאנגלית", זאת לאחר חמש שנים בה הילדים לא עשו שימוש בשפה ואיבדו חלק ניכר מאוצר המילים שלה.

הציוד הגרמני הנטוש והביצורים הציבו סיכון בטיחותי רציני ותאונות רבות אירעו לאחר השחרור כשחלקן הסתיימו במקרי מוות. עד היום ניתן להבחין בחלק ניכר של הבונקרים, הסוללות והמנהרות. רבים מהן שוחזרו, כמו סוללת לות'רינגן (Battery Lothringen) ובית החולים התת-קרקעי Ho8 (Hohlgangsanlage 8) ובימינו הם פתוחים לביקור. לאחר המלחמה עשו תושבי האיים שימוש מחלק מהביצורים למטרות אחרות, אך על רובם פשטו סוחרי גרוטאות וציידי מזכרות והם נותרו נטושים. אחד הבונקרים הוסב למדגרה לגידול דגים ואחד ממכלולי המנהרות הוסב לחווה לגידול פטריות.

אוצר האיים נכנס לחוב גדול של יותר מ-10 מיליון לירות שטרלינג, שנבע מהצורך לשלם לספינות הפינוי ועלות החזקתם של המפונים בבריטניה. זאת בנוסף למזון, הביגוד, השיכון והתעבורה של כוחות הכיבוש המקומיים שהועמסו על הכלכלה המקומית, העבודות שהמקומיים נאצלו לעבוד על פי הוראות הגרמנים וההוצאות הכבירות של השיקום לאחר המלחמה. ההכנסה ממיסים ירדה באופן משמעותי במהלך המלחמה. לבסוף, השטרות של הרייכסמארק הגרמני חסרי הערך והפקדונות במטבע זה בבנקים הומרו בשער של 9.36 רייכסמארק ללירה שטרלינג. חלק מהחוב כוסה כמענק על ידי ממשלת בריטניה בסכום של 3.3 מיליון לירות שטרלינג ששימש לכיסוי הוצאותיהם של תושבי האיים שניזוקו במהלך המלחמה. בנוסף, עלות החזקת המפונים, שהוערכה במיליון לירות שטרלינג כוסתה אף היא על ידי הממשלה.

לאחר המלחמה הוכן תיק לתביעה בבית המשפט הצבאי נגד האופטשטורמפיהרר לשעבר מקס ליסט, המפקד של מחנות נורדני וסילט, על הזוועות שבוצעו באולדרני. ליסט לא הועמד למשפט וככל הנראה הוא חי באזור המבורג עד למותו בשנות ה-80.

הנצחה עריכה

 
הפסל בככר השחרור בסנט הלייר, ג'רזי
 
אנדרטת שעון השמש בסנט פיטר פורט, גרנזי
  • 9 במאי, יום השחרור של ג'רזי וגרנזי, מצוין מאז המלחמה כיום חג לאומי, "יום השחרור" (Liberation Day). האי סרק מציין את יום השחרור שלו ב-10 במאי.[50] באולדרני לא הייתה שום אוכלוסייה ששוחררה, ולפיכך האי מציין את "יום השיבה הביתה" ב-15 בדצמבר, היום בו הגיעו ראשוני הספינות עם התושבים ששבו לבתיהם.[51]
  • "אגודת כיבוש איי התעלה" (Channel Islands Occupation Society) הוקמה כדי לחקור ולשמר את ההיסטוריה של התקופה.[52]
  • טירת קורנט (Castle Cornet) הוענקה לתושבי גרנזי ב-1947 על ידי הכתר כאות לנאמנותם במהלך שתי מלחמות העולם.[53]
  • חלק מהביצורים הגרמנים שומרו כמוזיאונים, כולל בתי החולים התת-קרקעיים בג'רזי ובגרנזי.[54]
  • כיכר השחרור בסנט הלייר שבג'רזי מהווה בימינו את מרכז העיר ובה ניצב פסל שמציין את שחרור האי. אנדרטת השחרור בסנט פיטר פורט שבגרנזי היא למעשה שעון שמש שנחנך ב-9 במאי 1995, יום השנה ה-50 לשחרור. האובליסק שמהווה את הגנומון של השעון, מעוטר ב-50 שכבות, כשחמש השכבות העליונות מייצגות את חמש שנות הכיבוש. שעון השמש תוכנן כך שב-9 במאי כל שנה הצל מצביע על הכתובות שמספרות את הסיפור של שעת השחרור.[55]
  • בג'רזי, סיום הכיבוש צוין גם במטבע של פני שעליו הוטבעה הכתובת "שוחרר 1945". בין השנים 1949–1952 הופצו מיליון מטבעות כאלו.[56]
  • ב-1950 רכש הפרלמנט של ג'רזי את "כף נוארמונט", אתר עם ביצורים נרחבים, כאתר זיכרון לכל תושבי האי שנהרגו בשנות המלחמה. ב-9 במאי 1970 הוסר הלוט מאבן זיכרון במקום לציון 25 שנים לשחרור.[57]
  • ב-2002 חתמה סנט הלייר ברית ערים תאומות עם העיר וורצאך שבגרמניה, לשם גורשו תושבי האיים בתקופת הכיבוש.[58]
  • ב-1966 העניקה ברית המועצות לנורמן לה ברוק ול-19 תושבים נוספים של האיים שעוני זהב כאות הכרה לתפקידם בתנועת המחתרת.
  • בחגיגות יום השנה ה-50 לשחרור האיים ב-1995, השתתפו נמלטים לשעבר שקיבלו מחסה מידי תושבי האיים.
  • ב-9 במרץ 2010 הוענק אות גיבור השואה הבריטי על ידי ממשלת בריטניה ל-25 אנשים לאחר מותם, כולל ארבעה תושבי ג'רזי, כאות הכרה לאזרחים בריטים שסייעו להצלת קורבנות בתקופת השואה. מקבלי האות מג'רזי היו אלברט גוסטב בדיין (שגם עוטר כחסיד אומות העולם), לואיזה גולד, אייבי פורסטר והרולד לה דרולינק (אחיה של לואיזה גולד). לדבריו של ההיסטוריון פרדי כהן (אנ'), הייתה זו הפעם הראשונה בה הכירה ממשלת בריטניה בגבורתם של תושבי האיים בתקופת הכיבוש הגרמני.

ייצוג בתרבות עריכה

מוזיקה עריכה

  • "פסטיבל המוזיקה הבינלאומי לשחרור ג'רזי" (The Liberation Jersey International Music Festival) מתקיים מאז 2008 לזכר תקופת הכיבוש.[59]
  • סונטת הפנטזיה לקלרינט ולפסנתר של ג'ון איירלנד, שנכתבה ב-1943, הושפעה בחלקה מהחוויה של איירלנד מהתפנותו מאיי התעלה ערב הכיבוש.
  • בשירה "אולדרני", שהופיע באלבומה The Sea Cabinet, מספרת הזמרת-יוצרת גווינית' הרברט (אנ') את סיפור הפינוי הפתאומי של תושבי אולדרני עם פרוץ המלחמה. הרברט שרה על שינויים בלתי הפיכים שאירעו במהלך הכיבוש הגרמני של האי והשפעתו על תושביו.[60]

טלוויזיה וקולנוע עריכה

כמה סרטים תיעודיים הופקו אודות הכיבוש, כולל ראיונות עם משתתפים, תושבי האיים וחיילים, קטעי ארכיון, תמונות ומסמכים וצילומים עכשוויים של הביצורים שבאיים. אחד הסרטים הללו היה "בעקבותיו של טוני: לזכר הכיבוש של איי התעלה" (In Toni's Footsteps: The Channel Island Occupation Remembered) משנת 2002. סרט תיעודי זה עוקב אחרי תולדות הכיבוש בעקבות גילויו של יומן בעליית גג בבית בגרנזי שהיה שייך לחייל גרמני בשם טוני קומפל.[61]

עלילותיהם של כמה סרטי דרמה בטלוויזיה ובקולנוע התרחשו בתקופת הכיבוש של איי התעלה:

מחזות עריכה

  • עלילת המחזה "גבירת סרק" (Dame of Sark) פרי עטו של ויליאם דאגלס יום (אנ') מתרחשת בסרק בתקופת הכיבוש הגרמני והוא מבוסס על יומניה של שליטת האי סיביל האת'ווי מאותה תקופה. המחזה עובד לטלוויזיה ב-1976 על ידי רשת ITV ובו כיכבה סליה ג'ונסון (אנ').
  • עלילת המחזה "המלחמה של לוטי" (Lotty's War) מאת ג'וליאנו קריספיני, מתרחשת באיי התעלה בתקופת הכיבוש.

בנוסף לכל אלה, נכתבו ספרים רבים שעלילתם מתרחשת באיי התעלה בתקופת הכיבוש.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא הכיבוש הגרמני באיי התעלה בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Denis, Judd (2012). George VI. London: I.B. Tauris & Co. p. 191.
  2. ^ "11 June 1940". Homepage.ntlworld.com. 11 June 1940. Archived from the original on 25 October 2012.
  3. ^ Doug Ford, The Background to the Occupation, Jersey Heritage, p. 5.
  4. ^ Lowe, Roy. Education and the Second World War: Studies in Schooling and Social Change. Routledge, 2012, p. 193.
  5. ^ Hamon, Simon. Channel Islands Invaded: The German Attack on the British Isles in 1940 Told Through Eye-Witness Accounts, Newspapers Reports, Parliamentary Debates, Memoirs and Diaries. Frontline Books, 2015, p. 81.
  6. ^ 1 2 Sanders, Paul (2005). The British Channel Islands under German Occupation 1940–1945. Jersey: Jersey Heritage Trust / Société Jersiaise.
  7. ^ Sherwill, Ambrose. A fair and Honest Book, p. 81.
  8. ^ "Eleanor Roosevelt and the Guernsey Evacuee - Guernsey Evacuees Oral History". Guernseyevacuees.wordpress.com. 6 December 2010.
  9. ^ Hamon, Simon (2015). Channel Islands Invaded: The German Attack on the British Isles in 1940 Told Through Eye-Witness Accounts, Newspapers Reports, Parliamentary Debates, Memoirs and Diaries. Frontline Books. p. 214.
  10. ^ Discover Jersey’s Occupation Story - From Occupation to Liberation (1940 - 1945)
  11. ^ ביוגרפיה של ליל דגובר באתר IMDb
  12. ^ Axis History
  13. ^ Bunting, Madeleine (1995), The Model Occupation: The Channel Islands under German Rule, 1940–1945, London: Harper Collins Publisher, p. 191.
  14. ^ "Occupation Memorial HTML Library". Thisisjersey.co.uk. Archived from the original on 14 January 2016.
  15. ^ "Occupation Memorial - Resources - Forced Workers". Thisisjersey.co.uk. Archived from the original on 20 June 2008.
  16. ^ The British Channel Islands; 1940–45 (Historical Boys Clothing)
  17. ^ World War II: British Channel Islands--Island Fortifications - Boys' Historical Clothing
  18. ^ 1 2 Subterranea Britannica (February 2003). "SiteName: Lager Sylt Concentration Camp".
  19. ^ 1 2 Forty, George. ATLANTIC WALL: CHANNEL ISLANDS:. Pen and Sword (June 2002), p. 119.
  20. ^ "Lager Wick, Jersey, Channel Islands". Research Projects. Department of Archaeology, University of Cambridge. 1 April 2016.
  21. ^ Sanders, Paul (2005). The British Channel Islands under German Occupation 1940–1945. Jersey: Jersey Heritage Trust / Société Jersiaise, p. xxii.
  22. ^ 1 2 Sanders, Paul (2005). The British Channel Islands under German Occupation 1940–1945. Jersey: Jersey Heritage Trust / Société Jersiaise, p. xxiii.
  23. ^ Freemasonry in the occupied Channel Islands during World War II - Freemasonry Today.
  24. ^ "Scouting in Occupied Countries: Part Eight". Archived from the original on 27 April 2013.
  25. ^ Guernsey deportee, nurse Gladys Skillett was born - The Sarnian.
  26. ^ "Guernsey resistance to German occupation 'not recognised'". BBC. 3 October 2014.
  27. ^ Resistance during the German Occupation of the Channel Islands – Part 1 - History Alive - Jersey Military Tours
  28. ^ Bob Ingraham, The Channel Islands at war — Resistance through postage stamps, Ephemeral Treasures, Dec 12, 2014
  29. ^ Charybdis Association (1 December 2010). "H.M.S. Charybdis: A Record of Her Loss and Commemoration". World War 2 at Sea. naval-history.net.
  30. ^ James, Barry (4 December 1996). "Documents Show Government's Concern : Was Duke of Windsor A Nazi Sympathizer?". The New York Times.
  31. ^ The bizarre night in 1945 when swastikas appeared on Island homes to protect a 'Jerrybag', Jersey Evening Post, Feb 21, 2015.
  32. ^ William Bell, Obituary: Hubert Nicolle, independent, 3 October 1998.
  33. ^ Bella Luce, The Story of The First Commando.
  34. ^ Foot, M. R. D. (4 November 1993). "Obituary,Peter Kemp". The Independent. London.
  35. ^ Operation Branford - codenames
  36. ^ Operation Basalt — Inside the Controversial 1942 British Raid That Led to Hitler’s Infamous ‘Commando Order’ - MilitaryHistoryNow.com - 10 August, 2020
  37. ^ Herm’s War – Herm Island’s Occupation Years - guernseydonkey.com - Nov 1, 2019
  38. ^ Operation Pussyfoot - Jersey War Tours
  39. ^ Operation Hardtack 28 - Jersey War Tours
  40. ^ Operation Hardtack 7 - Jersey War Tours
  41. ^ "Fortress Alderney". Battlefields. 9 May 1945.
  42. ^ אתר האגודה
  43. ^ "HL Deb 04 October 1944 vol 133 cc365-6". Hansard.
  44. ^ "Guernsey evacuees and kind canadians during the second world war". Exodus
  45. ^ Maev Kennedy, Light shines on Jersey's wartime tunnels, The Guardian, 4 May 2005.
  46. ^ Operation Nest Egg - codenames
  47. ^ "Red Cross ship saved Channel Islanders from WW2 starvation". BBC. 24 December 2014.
  48. ^ Jack Yeatman, The Granville Raid, BBC, May 9th. 2005.
  49. ^ The Churchill Centre: The End of the War in Europe Archived 19 June 2006 at the Wayback Machine
  50. ^ "Guernsey's Liberation Day story"
  51. ^ Billet d'Etat Item IV, 2005 Archived 10 April 2008 at the Wayback Machine
  52. ^ "Occupied.guernsey.net". Archived from the original on 23 June 2015
  53. ^ A Short History of Castle Cornet
  54. ^ Visitguernsey.com – German Military Underground Hospital
  55. ^ "La Piaeche d'la Libérâtiaon". Guernsey Museum and Art Gallery.
  56. ^ Part 7 Twelve Pence to a Shilling King George VI
  57. ^ "Jersey needs better World War II memorial, occupation society says". BBC. 8 February 2013.
  58. ^ "Sthelier.je". Archived from the original on 29 May 2013.
  59. ^ אתר הפסטיבל
  60. ^ Sebastian Scotney (15 May 2013). "Podcast: A Few Minutes with... Gwyneth Herbert". London Jazz News. London Jazz.
  61. ^   "In Toni's Footsteps: The Channel Islands Occupation Remembered", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הכיבוש_הגרמני_באיי_התעלה&oldid=37975421"