מלכיתים
המונח מלכיתים משמש לציון מספר כתות נוצריות במזרח התיכון השייכות לנצרות המזרחית וכן לציון מאמיניהן. מקור השם הוא במילה הסורית העתיקה "מלכאיא", שפירושה "מלכותי" (מהשורש מ.ל.ך) ובמובן הרחב יותר, "אימפריאלי", המתייחס לנאמנות לקיסר הביזנטי. במקור שימש המונח ככינוי גנאי בעקבות הפיצול החריף שחל בנצרות המזרחית לאחר ועידת כלקדון בשנת 451. מתנגדי הוועידה השתמשו בו כדי לציין את אלה שתמכו בהחלטות הוועידה ובאימפריה הביזנטית, ולא ברור באיזו תקופה החלו המלכיתים לכנות את עצמם בשם זה.
במקור, בתחילת ימי הביניים, המלכיתים עשו שימוש הן ביוונית והן בארמית במסגרת הפולחן שלהם,[1] ונהגו לפי הנוהג של אנטיוכיה. אמנם בהמשך, במאה ה-10 וה-11, הם אימצו את הנוהג של קונסטנטינופול, ושילבו את השפה הערבית במסגרת חלק מטקסי הדת שלהם.[2][3][4]
למונח "מלכיתים" שתי משמעויות שונות כאשר הוא מתייחס לזרמים בנצרות. המונח "מלכיתים אורתודוקסים" מתייחס לנוצרים היוונים האורתודוקסים של המזרח התיכון, בעוד המונח "מלכיתים קתולים" מתייחס לחסידי הכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית (בערבית: كنيسة الروم الملكيين الكاثوليك).
רקע עריכה
המלכיתים רואים את עצמם כבני הקהילה הנוצרית הראשונה מימי השנים-עשר השליחים.[5] על-פי ההיסטוריוגרפים של הותיקן ושל הפטריארכיה האקומנית של קונסטנטינופול, קהילה ראשונית זו הייתה מורכבת מיוונים, רומאים, סורים ויהודים.[6][7] היסטוריונים חילוניים כדוגמת אדוארד גיבון וארנסט רנן החזיקו בסברות דומות לגבי היווצרות הקהילה המלכיתית.
המלכיתים היו ברובם עירוניים דוברי יוונית שחיו במערב הלבנט ובמצרים, שלא כמו מתנגדי ועידת כלקדון דוברי הסורית והקופטית, שהיו ברובם כפריים. הכנסייה המלכיתית חולקה לשלוש פטריארכיות היסטוריות - אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים, שהיו כפופות לפטריארך של קונסטנטינופול. מתנגדי ועידת כלקדון ייסדו פטריארכיות משלהם באלכסנדריה (הכנסייה הקופטית אורתודוקסית), ובאנטיוכיה (הכנסייה הסורית-אורתודוקסית). הממלכה הנובית מוקורה, בסודאן של ימינו, השתייכה גם היא לכנסייה המלכיתית בשנים 575–1300 בקירוב.
לאחר הכיבוש הערבי במאה ה-7, אירע תהליך של ערביזציה הדרגתית בקרב המלכיתים, שהשפיעה גם על אוכלוסיות מלכיתיות דוברות יוונית.[8][9][10]
החל משנת 1342 פעלו אנשי דת קתולים בדמשק ובאזורים אחרים, והחלו להמיר בחשאי את הכהונה האורתודוקסית לקתוליות. בתקופה זו הפיצול בין הכנסייה המזרחית למערבית לא היה מוגדר, ומרבית המומרים המשיכו לפעול גם בתוך הכנסייה האורתודוקסית. ב-1724 נבחר הבישוף קיריל השישי לכהן כפטריארך של אנטיוכיה, במהלך שנתפס כהשתלטות קתולית על הפטריארכיה. ירמיה השלישי מקונסטנטינופול מינה את הנזיר היווני סילבסטר במקומו של קיריל, אך משנבחר האפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר, הוא הכיר בסמכותו של קיריל וקידם בברכה את תומכיו. מנקודה זו והלאה הייתה הכנסייה המלכיתית מפוצלת בין האורתודוקסים, שהמשיכו להכיר בסמכותו של הפטריארך של קונסטנטינופול, לבין הקתולים, שהכירו בסמכותו של האפיפיור ברומא. כיום, רק הקבוצה הקתולית ממשיכה לכנות עצמה מלכיתית.
קישורים חיצוניים עריכה
- מלכיתים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Brock 2011d, p. 285-286.
- ^ Hohmann 2000, p. 49-56.
- ^ Brock 2011b, p. 248-251.
- ^ Brock 1972, p. 119-130.
- ^ David Little, Tanenbaum Center for Interreligious Understanding (8 בינואר 2007). Peacemakers in action: profiles of religion in conflict resolution (illustrated ed.). Cambridge University Press, 2007. ISBN 9780521853583.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ PR Ackroyd: The Cambridge History of the Bible: Volume 1, From the Beginnings to Jerome, CUP 1963
- ^ Abou Ackl, Rand. "The Construction of the Architectural Background in Melkite Annunciation Icons." Chronos 38 (2018): 147-170
- ^ Griffith 1997, p. 11–31.
- ^ Dick 2004, p. 13-54.
- ^ Brock 2011a, p. 96–97.