הכרה במדינה פלסטינית

רשימת ערכים

הכרה דיפלומטית במדינה פלסטינית הייתה מטרתו של הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) מאז הכרזת העצמאות הפלסטינית שייסדה רשמית את המדינה הריבונית דה יורה ב-15 בנובמבר 1988 באלג'יר, אלג'יריה, במושב המועצה הלאומית הפלסטינית. ההכרזה זכתה להכרה מיידית על ידי מגוון מדינות,[1] ועד סוף השנה הוכרה המדינה הפלסטינית על ידי למעלה מ-78 מדינות.[2] נכון ל-31 יולי 2019, 138 מתוך 193 המדינות החברות באומות המאוחדות ושתי מדינות שאינן חברות הכירו בו. פלסטין היא גם מדינה משקיפה-לא חברה בעצרת הכללית של האו"ם מאז קבלת החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם בנובמבר 2012.[3][4]

  מדינת פלסטין
  מדינות המכירות במדינת פלסטין
  מדינות שלא מכירות במדינת פלסטין

כחלק מניסיון לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני המתמשך, הסכמי אוסלו שנחתמו בין ישראל לאש"ף בשנים 1993 ו-1995 הקימו את הרשות הפלסטינית כממשל זמני בשליטה עצמית בשטחי A ו-B ביהודה ושומרון ורצועת עזה.[5] לאחר ההתנתקות הישראלית מעזה ב-2005, ערכה הרשות הפלסטינית בחירות ב-2006, בהן זכה חמאס ברוב המושבים (74 מתוך 132 מושבים). לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה (אנ'), השליטה בשטחי הרשות התפצלה כך שחמאס שולט על עזה עזה ופת"ח שמר על השליטה בשטחי A ו-B ביהודה ושומרון. הסכסוך בין פת"ח וחמאס נמשך גם היום, נכון ל-2022.

מבין מדינות ה-G20, תשע מדינות (ארגנטינה, ברזיל, סין, הודו, אינדונזיה, רוסיה, ערב הסעודית, דרום אפריקה וטורקיה) הכירו בפלסטין כמדינה בעוד שעשר מדינות אחרות (אוסטרליה, קנדה, צרפת, גרמניה, איטליה, יפן, קוריאה הדרומית, מקסיקו, הממלכה המאוחדת וארצות הברית) לא. אף על פי שמדינות אלו תומכות בדרך כלל בסוג כלשהו של פתרון שתי מדינות לסכסוך, הן נוקטות בעמדה שהכרתן במדינה פלסטינית מותנית במשא ומתן ישיר בין ישראל לרשות הפלסטינית.

היסטוריהעריכה

רקעעריכה

ב-22 בנובמבר 1974, החלטה 3236 של העצרת הכללית של האו"ם הכירה בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, עצמאות לאומית וריבונות בארץ ישראל. היא גם הכירה באש"ף כנציג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני, והעניקה לו מעמד של משקיף באו"ם. בנוסף, ההחלטה קראה להחזיר את הפליטים הפלסטינים לבתיהם ולהחזיר להם את רכושם. הכינוי "פלסטין" לאש"ף אומץ על ידי האומות המאוחדות בשנת 1988 בשל הכרזת העצמאות הפלסטינית, אך למדינה שהוכרזה אין עדיין לא היה מעמד רשמי במערכת.

זמן קצר לאחר הכרזת 1988, הוכרה מדינת פלסטין על ידי מדינות מתפתחות רבות באפריקה ובאסיה (בעיקר מדינות ערב ומדינות האסלאם), ועל ידי מדינות קומוניסטיות ובלתי-מזדהות.[6][7] עם זאת, באותו זמן, ארצות הברית השתמשה בחוק סיוע החוץ שלה ובאמצעים אחרים כדי להרתיע מדינות אחרות וארגונים בין-לאומיים מלהרחיב את ההכרה.[8] אף על פי שצעדים אלו הצליחו במקרים רבים,[9] הליגה הערבית והארגון לשיתוף פעולה אסלאמי פרסמו מיד הצהרות של הכרה, תמיכה וסולידריות עם פלסטין, שהתקבלה כמדינה חברה בשני הפורומים.[10][11][12]

בפברואר 1989, הכריז נציג אש"ף במועצת הביטחון של האו"ם כי 94 מדינות הכירו במדינה הפלסטינית החדשה.[13][14] לאחר מכן המדינה ניסתה להשיג חברות כמדינה במספר ארגונים וסוכנויות הקשורים לאומות המאוחדות, אך מאמציה סוכלו על ידי איומי ארצות הברית למנוע מימון מכל ארגון שיכניס את פלסטין כמדינה חברה.[15] לדוגמה, באפריל באותה שנה הגיש אש"ף בקשה לחברות כמדינה בארגון הבריאות העולמי, בקשה שלא הניבה תוצאות לאחר שארצות הברית הודיעה לארגון כי היא תבטל את המימון לארגון אם פלסטין תתקבל אליו. במאי, קבוצה של חברי הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי הגישה בקשה לחברות בשם פלסטין באונסק"ו, עם 91 מדינות שהכירו במדינת פלסטין שחתמו על הבקשה.

ביוני 1989 הגיש אש"ף לממשלת שווייץ מכתבי הצטרפות לאמנות ז'נבה, שנחתמה ב-1949. עם זאת, שווייץ קבעה כי מאחר ששאלת המדינה הפלסטינית לא הוסדרה בתוך הקהילה הבין-לאומית, היא אינה מסוגלת לקבוע אם המכתב מהווה כלי הצטרפות תקף.[16]

בשל [חוסר הוודאות] בתוך הקהילה הבינלאומית באשר לקיומה או אי-קיומה של מדינת פלסטין וכל עוד הנושא לא הוסדר במסגרת מתאימה, ממשלת שווייץ, בתפקידה כמופקדת על אמנות ז'נבה והפרוטוקולים הנוספים שלהן, אינה מסוגלת להחליט האם ניתן לראות בהודעה זו כלי הצטרפות במובן של ההוראות הרלוונטיות של האמנות והפרוטוקולים הנוספים שלהן.

כתוצאה מכך, בנובמבר 1989 העלתה הליגה הערבית החלטה בעצרת הכללית להכיר רשמית באש"ף כממשלה של המדינה הפלסטינית העצמאית. עם זאת, הטיוטה נזנחה כאשר ארצות הברית שוב איימה להפסיק את המימון שלה לאומות המאוחדות אם ההצבעה תתקיים. מדינות ערב הסכימו לא ללחוץ על ההחלטה, אך דרשו מארצות הברית להבטיח שלא לאיים שוב על האו"ם בעיצומים כספיים.[17]

רבות מההצהרות המוקדמות על הכרה במדינת פלסטין ניתנו באופן מעורפל יחסית,[18] ומדינות אחרות לא מכירות בפלסטין רשמית אך אין זה אומר שהן לא רואות אותה כמדינה. מצב זה הביא לבלבול בנוגע למספר המדינות שהכירו רשמית במדינה שהוכרזה ב-1988. מספרים שדווחו בעבר סותרים לרוב,[19] כאשר מספרים גבוהים של 130 ומעלה מדווחים לעיתים קרובות.[20] ביולי 2011 בראיון ל"הארץ", טען ריאד מנסור, שגריר פלסטין באו"ם, כי 122 מדינות הרחיבו עד אז את ההכרה הרשמית.[21] בסוף אותו החודש פרסם אש"ף מאמר מדוע על ממשלות העולם להכיר במדינת פלסטין ומונה את 122 המדינות שכבר עשו זאת.[22] עד סוף ספטמבר אותה שנה, טען מנצור שהמספר הגיע ל-139.[23]

עמדת ישראלעריכה

בין תום מלחמת ששת הימים והסכמי אוסלו, אף ממשלה ישראלית לא הציעה מדינה פלסטינית. בתקופת ממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו בין השנים 1996 ו-1999, הוא האשים את שתי הממשלות הקודמות, בראשות רבין ופרס, בקירוב "הסכנה" של מדינה פלסטינית, וקבע כי מטרתו המדיניות העיקרית היא להבטיח שהרשות הפלסטינית לא תתפתח מעבר לאוטונומיה.[24]

בנובמבר 2001, אריאל שרון היה ראש ממשלת ישראל הראשון שהכריז שמדינה פלסטינית היא הפתרון לסכסוך ומטרת ממשלתו. הממשלה בראשות אהוד אולמרט חזרה על אותה מטרה. בעקבות השבעת ממשלת נתניהו השנייה ב-2009, הממשלה טענה שוב כי מדינה פלסטינית מהווה סכנה לישראל,[25] אולם עמדת הממשלה השתנתה בעקבות לחץ של ממשל אובמה, וב-14 ביוני 2009 נשא נתניהו נאום במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן, הידוע בכינוי נאום בר-אילן, שבו תמך ברעיון של מדינה פלסטינית מפורזת ומצומצמת מבחינה טריטוריאלית.[26] עמדה זו ספגה ביקורת בין-לאומית על חוסר המחויבות שלה לגבי השטחים שיוותרו למדינה הפלסטינית בעתיד.

ממשלת ישראל קיבלה באופן כללי את הרעיון שיש להקים מדינה פלסטינית, אך סירבה לקבל את גבולות הקו הירוק. מומחי צבא ישראלים טענו כי גבולות 1967 אינם ניתנים להגנה אסטרטגית.[27] ישראל מתנגדת לתוכנית הפלסטינית לפנות לעצרת הכללית של האו"ם בעניין המדינה וטוענת שהיא אינה מכבדת את הסכם אוסלו, שבו שני הצדדים הסכימו שלא להמשיך במהלכים חד-צדדיים.[28]

אף על פי כן, ישנה עמדה רווחת בקרב אזרחים בישראל[29] כי אין להקים מדינה פלסטינית ויש לחזור לעמדת מדינת ישראל בתקופה שבין תום מלחמת ששת הימים והסכמי אוסלו. חלקים מהנוקטים בעמדה זו אף חושבים שכלל אין לפלסטינים ישות לאומית עצמאית כפי שמשתקף גם בדברים של פוליטיקאים.[30][31]

ציר הזמן של הפלסטינים באומות המאוחדותעריכה

בקשה לחברות באו"םעריכה

אחרי שנתיים של קיפאון במשא ומתן עם ישראל, הרשות הפלסטינית פתחה בקמפיין דיפלומטי להכרה במדינה פלסטינית בגבולות שקדמו למלחמת ששת הימים, ובירתה מזרח ירושלים.[37] המאמצים, שהחלו בסוף 2009, זכו לתשומת לב נרחבת בספטמבר 2011, כאשר הנשיא אבו מאזן הגיש בקשה לאומות המאוחדות לקבל את פלסטין כמדינה חברה. אם בקשה זו הייתה מתקבלת, היא הייתה מהווה הכרה קולקטיבית במדינת פלסטין, שהייתה מאפשרת לממשלתה להגיש תביעות משפטיות נגד מדינות אחרות בבתי משפט בין-לאומיים.[38]

על מנת שמדינה תקבל חברות בעצרת הכללית, בקשתה חייבת לקבל תמיכה של שני שלישים מהמדינות החברות עם המלצה מוקדמת לקבלה ממועצת הביטחון, והיעדר וטו מכל אחת מחמשת החברות הקבועות במועצת הביטחון.[39] בשל הסיכוי להטלת וטו על ידי ארצות הברית, מנהיגים פלסטינים אותתו שהם עשויים לבחור בשדרוג מצומצם יותר למעמד של "מדינה לא חברה", המצריך רק רוב רגיל בעצרת הכללית אך מספק לפלסטינים את ההכרה שרצו.

הקמפיין, שזכה לכינוי "פלסטין 194",[40] נתמך על ידי הליגה הערבית במאי,[41] ואושר רשמית על ידי אש"ף ב-26 ביוני.[42] ההחלטה סומנה על ידי ממשלת ישראל כצעד חד צדדי, בעוד שהממשלה הפלסטינית טענה כי היא חיונית על מנת להתגבר על המבוי הסתום הנוכחי. כמה מדינות - כמו גרמניה וקנדה - גינו אף הן את ההחלטה וקראו לישראל ולרשות הפלסטינית לחזור באופן מיידי למשא ומתן. עם זאת, מדינות רבות אחרות - למשל נורווגיה ורוסיה - גיבו את התוכנית, וכך גם מזכ"ל האומות המאוחדת באן קי-מון, שקבע: "חברי האו"ם זכאים להצביע בעד או נגד ההכרה במדינה הפלסטינית באו"ם".[43]

 
נשיא ברזיל לואיז אינסיו דה סילבה הכיר רשמית במדינת פלסטין בדצמבר 2010.

המאמצים הדיפלומטיים להשיג תמיכה להצעה צברו תאוצה בעקבות רצף של הכרות ממדינות אמריקה הדרומית בתחילת 2011.[44] משלחות רמות-דרג בראשות יאסר עבד רבו, ריאד אל-מאלכי, סאיב עריקאת, נביל שעת וריאד מנסור ביקרו במדינות רבות. שגרירים פלסטינים, בסיוע אלה של מדינות ערביות אחרות, התחילו בגיוס תמיכת הממשלות אליהן נשלחו.[45] במהלך ההצבעה, רוסיה, סין וספרד הבטיחו בפומבי את תמיכתן בהצעה הפלסטינית,[46][47] וכך גם ארגונים בין-ממשלתיים כמו האיחוד האפריקאי,[48] והמדינות הבלתי-מזדהות.[49]

ישראל נקטה צעדים נגד היוזמה,[50] וגרמניה, איטליה, קנדה וארצות הברית הודיעו בפומבי כי יצביעו נגד ההחלטה. דיפלומטים ישראלים ואמריקאים החלו בקמפיין לחץ על מדינות רבות להתנגד או להימנע מההצבעה. עם זאת, בגלל "הרוב האוטומטי" שממנו נהנים הפלסטינים בעצרת הכללית,[51] הצהיר ממשל נתניהו כי הוא אינו מצפה למנוע את קבלת ההחלטה אם תצא לפועל.[52] באוגוסט ציטט "הארץ" את שגריר ישראל באו"ם, רון פרושאור, שקבע שישראל לא תוכל לבלום החלטה בעצרת הכללית עד ספטמבר. "המרב שניתן יהיה להשיג הוא קבוצה של מדינות שיימנעו או שייעדרו מההצבעה", כתב פרושאור. "רק מדינות מעטות יצביעו נגד המהלך הפלסטיני".[53]

במקום זאת, ממשלת ישראל התמקדה בהשגת "רוב מוסרי" של מעצמות דמוקרטיות גדולות, בניסיון להפחית את משקל ההצבעה.[54][55] משקל ניכר ניתן לעמדת האיחוד האירופי,[56] שטרם הוכרזה. הנציגה העליון של האיחוד לענייני חוץ ומדיניות ביטחון, קתרין אשטון, הצהירה כי עמדה זו עשויה להיות תלויה בנוסח ההצעה.[57] בסוף אוגוסט אמר שר הביטחון של ישראל אהוד ברק כי "חשוב מאוד שכל השחקנים יבואו עם טקסט שידגיש את החזרה המהירה למשא ומתן, ללא מאמץ להציב תנאים מוקדמים לצדדים".[58]

המאמצים של ישראל ושל ארצות הברית התמקדו גם בלחץ על ההנהגה הפלסטינית לנטוש את תוכניותיה ולחזור למשא ומתן. בארצות הברית, הקונגרס העביר הצעת חוק המגנה את היוזמה וקוראת לממשל אובמה להטיל וטו על כל החלטה שתכיר במדינה פלסטינית שהוכרזה מחוץ להסכם שנערך על ידי שני הצדדים.[59] הצעת חוק דומה התקבלה בסנאט, שגם איים בנסיגה מהסיוע לגדה המערבית.[60][61] בסוף אוגוסט הוגשה הצעת חוק נוספת של הקונגרס המציעה לחסום את מימון ממשלת ארצות הברית לגופים של האו"ם התומכים בחברות פלסטינית באו"ם.[62] כמה בכירים אמריקאים, כולל שגרירת ארצות הברית באו"ם סוזן רייס והקונסול הכללי בירושלים דניאל רובינשטיין, השמיעו איומים דומים.[63][64] באותו חודש דווח כי משרד האוצר הישראלי מעכב את תשלומיו החודשיים לאש"ף.[65] שר החוץ אביגדור ליברמן הזהיר שאם הפלסטינים יפעלו באופן חד צדדי ישראל תראה את הסכמי אוסלו כבטלים וחסרי תוקף, ותנתק את יחסיה עם הרשות הפלסטינית.[66]

 
נשיא רוסיה דמיטרי מדבדב אישר מחדש את תמיכתו במדינת פלסטין בינואר 2011.[67]

ב-11 ביולי 2011 נפגש הקוורטט לענייני המזרח התיכון (ארצות הברית, האו"ם, האיחוד האירופי ורוסיה) כדי לדון בחזרה למשא ומתן, אך הפגישה לא הניבה תוצאה.[68] נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס טען כי הוא ישהה את ההצעה ויחזור למשא ומתן אם הישראלים יסכימו לגבולות 1967 ויפסיקו את הרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית.

הקמפיין של האש"ף נתמך על ידי תנועות אקטיביסטיות אזרחיות. Avaaz פתחה בעצומה מקוונת הקוראת לכל חברי האו"ם לאשר את ההצעה לקבל את פלסטין; על פי הדיווחים, היא השיגה 500,000 חתימות אלקטרוניות בארבעת הימים הראשונים שלה.[69] תנועת קול אחד השיקה קמפיין מקומי בשיתוף עם סוכנויות חדשות מקומיות, במטרה להשיג מעורבות ותמיכה של אזרחים פלסטינים.[70] מעבר לים, הושקו קמפיינים במספר מדינות, שקראו לממשלותיהן להצביע בעד ההחלטה.[71][72] ב-7 בספטמבר ערכה קבוצת פעילים פלסטינים תחת הכותרת "פלסטין: מדינה מס' 194" הפגנה מחוץ למשרד האו"ם ברמאללה.[73] במהלך ההפגנה, הם הגישו למשרד מכתב שהופנה למזכ"ל האו"ם באן קי-מון, וקרא לו "להפעיל את כל המאמצים האפשריים להשגת הדרישות הצודקות של העם הפלסטיני". למחרת, באן אמר לכתבים: "אני תומך במדינה של פלסטינים; מדינה עצמאית וריבונית של פלסטין. זה היה צריך להיעשות מזמן", אך הוא גם קבע כי "הכרה במדינה היא דבר שייקבע על ידי המדינות החברות."[74]

גופים אחרים של האו"ם הביעו בעבר נכונות לראות מדינה פלסטינית. באפריל 2011, המתאם המיוחד מטעם האומות המאוחדות לתהליך השלום במזרח התיכון פרסם דו"ח על התקדמות בניית המדינה של הרשות הפלסטינית, ובו תיאר "היבטים של הממשל שלה כמספיקים למדינה עצמאית".[75] דו"ח זה אישר הערכה דומה שפורסמה בשבוע הקודם על ידי קרן המטבע הבין-לאומית.[76] הבנק העולמי פרסם דו"ח בספטמבר 2010 שמצא את הרשות הפלסטינית "בעמדה טובה להקים מדינה" בכל נקודה בעתיד הקרוב. עם זאת, הדו"ח הדגיש שאם לא תעודד צמיחה במגזר הפרטי בכלכלה הפלסטינית, מדינה פלסטינית תישאר תלויה בתרומות ולא תהיה עצמאית לחלוטין מבחינה כלכלית.[77]

משקיפה שאינה חברהעריכה

 
תוצאות ההצבעה במצב משקיף באו"ם:
  בעד
  נגד
  נמנעו
  נעדרו
  לא חברות באו"ם

במהלך ספטמבר 2012, פלסטין החליטה לשדרג את מעמדה מ"ישות משקיפה" ל"מדינה משקיפה שאינה חברה". ב-27 בנובמבר של אותה שנה, הוכרז כי הערעור הוגש באופן רשמי והוא יובא להצבעה בעצרת הכללית ב-29 בנובמבר, שם שדרוג המעמד צפוי להיתמך על ידי רוב המדינות. בנוסף להענקת מעמד "מדינה משקיפה שאינה חברה" לפלסטין, ההצעה "מביעה את התקווה שמועצת הביטחון תדון בחיוב בבקשה שהוגשה ב-23 בספטמבר 2011 על ידי מדינת פלסטין לקבלה לחברות מלאה באו"ם, תומכת בפתרון שתי המדינות המבוסס על גבולות 1967 ומדגישה את הצורך בחידוש מיידי של המשא ומתן בין שני הצדדים".

ב-29 בנובמבר 2012, 65 שנים לאחר ההצבעה באו"ם בה התקבלה 181 ואושרה תוכנית החלוקה, התקבלה החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם בתוצאה של 138–9 (עם 41 נמנעים), ששדרגה את פלסטין למעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה" באו"ם.[78] המעמד החדש השווה את המעמד של פלסטין לזה של הכס הקדוש. השינוי במעמד תואר על ידי "האינדפנדנט" כ"הכרה דה פקטו במדינת פלסטין הריבונית".[79] המדינות שהצביעו נגד ההחלטה היו ישראל, קנדה, צ'כיה, איי מרשל, מיקרונזיה, נאורו, פלאו, פנמה וארצות הברית.

ההצבעה הייתה ציון דרך של המדינה הפלסטינית המוכרת-חלקית ואזרחיה, ואילו עבור ישראל וארצות הברית היא היוותה מפלה דיפלומטית של ממש. מעמד של מדינה משקיפה באו"ם מאפשר למדינת פלסטין להצטרף לאמנות ולסוכנויות מיוחדות של האו"ם,[80] אמנת חוק הים ובית הדין הפלילי הבין-לאומי. היא מאפשרת לפלסטין לרדוף אחרי זכויות חוקיות על המים הטריטוריאליים והמרחב האווירי שלה כמדינה ריבונית המוכרת על ידי האו"ם, ומאפשרת לעם הפלסטיני את הזכות לתבוע ריבונות על שטחו בבית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג ולטעון טענות של פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה, כולל כיבוש לא חוקי של טריטוריית מדינת פלסטין, נגד ישראל בבית הדין הפלילי הבין-לאומי.[81][82]

האו"ם, לאחר קבלת ההחלטה, התיר לפלסטין לכנות את הנציגות שלה באו"ם כ"משלחת המשקיפה הקבועה של מדינת פלסטין לאומות המאוחדות",[83] שנתפסה בעיני רבים כשיקוף של עמדת האו"ם של הכרה בריבונותה של מדינת פלסטין על פי המשפט הבין-לאומי,[84] ופלסטין החלה לשנות את שמה בהתאם על בולי דואר, מסמכים רשמיים ודרכונים.[85] הרשויות הפלסטיניות גם הנחו את הדיפלומטים שלה לייצג רשמית את "מדינת פלסטין" במקום את "הרשות הפלסטינית". בנוסף, ב-17 בדצמבר 2012 החליט ראש הפרוטוקול של האו"ם כי "הכינוי 'מדינת פלסטין' ישמש את המזכירות בכל המסמכים הרשמיים של האומות המאוחדות, תוך הכרה ב"מדינת פלסטין" בתור השם הרשמי של האומה הפלסטינית.

ב-26 בספטמבר 2013 ניתנה למחמוד עבאס הזכות לשבת על כיסא הבז' של העצרת הכללית של האו"ם, השמור לראשי מדינות הממתינים לעלות על הדוכן ולנאום בעצרת הכללית.[86]

מדינות המכירות במדינת פלסטיןעריכה

מתוך 193 המדינות החברות באו"ם, 138 (71.5%) הכירו במדינת פלסטין נכון ל-31 ביולי 2019.[87] הרשימה להלן מבוססת על הרשימה שנשמרה על ידי הארגון לשחרור פלסטין במהלך הקמפיין להכרה של האומות המאוחדות בשנת 2011.[22]

17 מדינות, המסומנות בכוכבית (*) למטה, הכירו במפורש במדינת פלסטין בגבולות הקו הירוק (כלומר הגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים), שהיו שטח ערבי לפני מלחמת ששת הימים.

# מדינה תאריך הכרה יחסים דיפלומטיים הערות
1 אלג'יריה  אלג'יריה 15 בנובמבר 1988 כן יחסי אלג'יריה–הרשות הפלסטינית
2 בחריין  בחריין 15 בנובמבר 1988 כן יחסי בחריין–הרשות הפלסטינית
3 עיראק  עיראק 15 בנובמבר 1988 כן יחסי הרשות הפלסטינית–עיראק
4 כווית  כווית 15 בנובמבר 1988 כן יחסי הרשות הפלסטינית–כווית
5 לוב  לוב 15 בנובמבר 1988 כן
6 מלזיה  מלזיה 15 בנובמבר 1988 כן יחסי הרשות הפלסטינית–מלזיה
7 מאוריטניה  מאוריטניה 15 בנובמבר 1988 כן
8 מרוקו  מרוקו 15 בנובמבר 1988 כן
9 סומליה  סומליה 15 בנובמבר 1988 כן
10 תוניסיה  תוניסיה 15 בנובמבר 1988 כן
11 טורקיה  טורקיה 15 בנובמבר 1988 כן יחסי הרשות הפלסטינית–טורקיה
12 תימן  תימן 15 בנובמבר 1988 כן ההכרה ניתנה הן על ידי דרום וצפון תימן.
13 אפגניסטן  אפגניסטן 16 בנובמבר 1988 כן
14 בנגלדש  בנגלדש 16 בנובמבר 1988 כן
15 קובה  קובה 16 בנובמבר 1988 כן
16 אינדונזיה  אינדונזיה 16 בנובמבר 1988 כן
17 ירדן  ירדן 16 בנובמבר 1988 כן יחסי הרשות הפלסטינית–ירדן
18 מדגסקר  מדגסקר 16 בנובמבר 1988 לא
19 מלטה  מלטה 16 בנובמבר 1988 כן
20 ניקרגואה  ניקרגואה 16 בנובמבר 1988 כן
21 פקיסטן  פקיסטן 16 בנובמבר 1988 כן יחסי הרשות הפלסטינית–פקיסטן
22 קטר (מדינה)  קטר 16 בנובמבר 1988 כן יחסי הרשות הפלסטינית–קטר
23 ערב הסעודית  ערב הסעודית 16 בנובמבר 1988 כן יחסי הרשות הפלסטינית–ערב הסעודית
24 איחוד האמירויות הערביות  איחוד האמירויות הערביות 16 בנובמבר 1988 כן יחסי איחוד האמירויות הערביות–הרשות הפלסטינית
25 סרביה  סרביה 16 בנובמבר 1988 כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, שהמשיכה לרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה (מאוחר יותר סרביה ומונטנגרו) ולאחר מכן לסרביה.
26 זמביה  זמביה 16 בנובמבר 1988 כן
27 אלבניה  אלבניה 17 בנובמבר 1988 כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה הסוציאליסטית העממית של אלבניה.
28 ברוניי  ברוניי 17 בנובמבר 1988 כן
29 ג'יבוטי  ג'יבוטי 17 בנובמבר 1988 כן
30 מאוריציוס  מאוריציוס 17 בנובמבר 1988 כן
31 סודאן  סודאן 17 בנובמבר 1988 כן יחסי הרשות הפלסטינית–סודאן
32 קפריסין  קפריסין* 18 בנובמבר 1988 כן יחסי הרשות הפלסטינית–קפריסין
33 צ'כיה  צ'כיה 18 בנובמבר 1988 כן ההכרה ניתנה על ידי צ'כוסלובקיה, ולאחר פירוקה ניתנה על ידי שתי המדינות בנפרד.
34 סלובקיה  סלובקיה 18 בנובמבר 1988 כן
35 מצרים  מצרים 18 בנובמבר 1988 כן יחסי הרשות הפלסטינית–מצרים
36 גמביה  גמביה 18 בנובמבר 1988 כן
37 הודו  הודו 18 בנובמבר 1988 כן יחסי הודו–הרשות הפלסטינית
38 ניגריה  ניגריה 18 בנובמבר 1988 כן
39 סיישל  סיישל 18 בנובמבר 1988 כן
40 סרי לנקה  סרי לנקה 18 בנובמבר 1988 כן
41 בלארוס  בלארוס 19 בנובמבר 1988 כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית.
42 גינאה  גינאה 19 בנובמבר 1988 כן
43 נמיביה  נמיביה 19 בנובמבר 1988 כן
44 רוסיה  רוסיה 19 בנובמבר 1988 כן ההכרה ניתנה על ידי ברית המועצות ואשרה מחדש על ידי הנשיא דמיטרי מדבדב בינואר 2011. ראו יחסי הרשות הפלסטינית–רוסיה
45 אוקראינה  אוקראינה 19 בנובמבר 1988 כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית.
46 וייטנאם  וייטנאם 19 בנובמבר 1988 כן
47 הרפובליקה העממית של סין  הרפובליקה העממית של סין 20 בנובמבר 1988 כן יחסי הרשות הפלסטינית–סין
48 בורקינה פאסו  בורקינה פאסו 21 בנובמבר 1988 כן
49 קומורו  קומורו 21 בנובמבר 1988 כן
50 גינאה ביסאו  גינאה ביסאו 21 בנובמבר 1988 כן
51 מאלי  מאלי 21 בנובמבר 1988 כן
52 קמבודיה  קמבודיה 21 בנובמבר 1988 כן
53 מונגוליה  מונגוליה 22 בנובמבר 1988 כן
54 סנגל  סנגל 22 בנובמבר 1988 כן
55 הונגריה  הונגריה 23 בנובמבר 1988 כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה העממית ההונגרית.
56 כף ורדה  כף ורדה 24 בנובמבר 1988 לא
57 קוריאה הצפונית  קוריאה הצפונית 24 בנובמבר 1988 כן
58 ניז'ר  ניז'ר 24 בנובמבר 1988 כן
59 רומניה  רומניה 24 בנובמבר 1988 כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה העממית הרומנית.
60 טנזניה  טנזניה 24 בנובמבר 1988 כן
61 בולגריה  בולגריה 25 בנובמבר 1988 כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה העממית של בולגריה.
62 המלדיביים  המלדיביים 28 בנובמבר 1988 כן
63 גאנה  גאנה 29 בנובמבר 1988 כן
64 טוגו  טוגו 29 בנובמבר 1988 לא
65 זימבבואה  זימבבואה 29 בנובמבר 1988 כן
66 צ'אד  צ'אד 1 בדצמבר 1988 כן
67 לאוס  לאוס 2 בדצמבר 1988 כן
68 סיירה לאון  סיירה לאון 3 בדצמבר 1988 לא
69 אוגנדה  אוגנדה 3 בדצמבר 1988 כן
70 הרפובליקה של קונגו  הרפובליקה של קונגו 5 בדצמבר 1988 כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה העממית של קונגו.
71 מוזמביק  מוזמביק 6 בדצמבר 1988 כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה העממית של מוזמביק.
72 אנגולה  אנגולה 8 בדצמבר 1988 כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה העממית של אנגולה.
73 סאו טומה ופרינסיפה  סאו טומה ופרינסיפה 10 בדצמבר 1988 לא
74 הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו  הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו 10 בדצמבר 1988 לא ההכרה ניתנה על ידי רפובליקת זאיר.
75 גבון  גבון 12 בדצמבר 1988 כן
76 עומאן  עומאן 13 בדצמבר 1988 כן
77 פולין  פולין 14 בדצמבר 1988 כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה העממית הפולנית. ראו יחסי הרשות הפלסטינית–פולין
78 בוטסואנה  בוטסואנה 19 בדצמבר 1988 כן
79 נפאל  נפאל 19 בדצמבר 1988 לא
80 בורונדי  בורונדי 22 בדצמבר 1988 לא
81 הרפובליקה המרכז-אפריקאית  הרפובליקה המרכז-אפריקאית 23 בדצמבר 1988 לא
82 בהוטן  בהוטן 25 בדצמבר 1988 לא
83 רואנדה  רואנדה 2 בינואר 1989 לא
84 אתיופיה  אתיופיה 4 בפברואר 1989 כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אתיופיה.
85 איראן  איראן 4 בפברואר 1989 כן יחסי איראן–הרשות הפלסטינית
86 בנין  בנין מאי 1989 או לפני כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה העממית של בנין.
87 גינאה המשוונית  גינאה המשוונית מאי 1989 או לפני לא
88 קניה  קניה מאי 1989 או לפני כן
89 ונואטו  ונואטו 21 באוגוסט 1989 כן
90 הפיליפינים  הפיליפינים ספטמבר 1989 כן
91 אסוואטיני  אסוואטיני 1 ביולי 1991 כן
92 קזחסטן  קזחסטן 6 באפריל 1992 כן
93 אזרבייג'ן  אזרבייג'ן 15 באפריל 1992 כן יחסי אזרבייג'ן–הרשות הפלסטינית
94 טורקמניסטן  טורקמניסטן 17 באפריל 1992 כן
95 גאורגיה  גאורגיה 25 באפריל 1992 כן
96 בוסניה והרצגובינה  בוסניה והרצגובינה 27 במאי 1992 כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה.
97 טג'יקיסטן  טג'יקיסטן 6 בספטמבר 1992 כן
98 אוזבקיסטן  אוזבקיסטן 25 בספטמבר 1994 כן
99 פפואה גינאה החדשה  פפואה גינאה החדשה כן
100 דרום אפריקה  דרום אפריקה כן
101 קירגיזסטן  קירגיזסטן כן
102 מלאווי  מלאווי* כן
103 מזרח טימור  מזרח טימור כן
104 פרגוואי  פרגוואי* כן
105 מונטנגרו  מונטנגרו כן
106 קוסטה ריקה  קוסטה ריקה כן
107 לבנון  לבנון כן יחסי הרשות הפלסטינית–לבנון
108 חוף השנהב  חוף השנהב כן
109 ונצואלה  ונצואלה כן יחסי הרשות הפלסטינית–ונצואלה
110 הרפובליקה הדומיניקנית  הרפובליקה הדומיניקנית כן
111 ברזיל  ברזיל* כן
112 ארגנטינה  ארגנטינה* כן
113 בוליביה  בוליביה* כן
114 אקוודור  אקוודור* כן
115 צ'ילה  צ'ילה כן יחסי הרשות הפלסטינית–צ'ילה
116 גיאנה  גיאנה* כן
117 פרו  פרו כן
118 סורינאם  סורינאם* לא
119 אורוגוואי  אורוגוואי כן
120 לסוטו  לסוטו* לא
121 דרום סודאן  דרום סודאן כן
122 סוריה  סוריה* כן יחסי הרשות הפלסטינית–סוריה
123 ליבריה  ליבריה לא
124 אל סלוודור  אל סלוודור כן
125 הונדורס  הונדורס* כן
126 סנט וינסנט והגרנדינים  סנט וינסנט והגרנדינים* כן
127 בליז  בליז* כן
128 דומיניקה  דומיניקה כן
129 אנטיגואה וברבודה  אנטיגואה וברבודה* לא
130 גרנדה (מדינה)  גרנדה כן
131 איסלנד  איסלנד* כן
132 תאילנד  תאילנד* כן
133 גואטמלה  גואטמלה לא
134 האיטי  האיטי כן
135 שוודיה  שוודיה כן
136 סנט לוסיה  סנט לוסיה כן
137 קולומביה  קולומביה כן
138 סנט קיטס ונוויס  סנט קיטס ונוויס כן
לא חברות באו"ם
139 סהרה המערבית  סהרה המערבית 15 בנובמבר 1988[88] לא
140 הוותיקן  הוותיקן 1 בפברואר 2015[89] כן[90]

מדינות שאינן מכירות במדינת פלסטיןעריכה

מדינה יחסים דיפלומטיים הערות
אוסטריה  אוסטריה כן
אוסטרליה  אוסטרליה כן יחסי אוסטרליה–הרשות הפלסטינית
איטליה  איטליה כן
איי מרשל  איי מרשל לא
איי שלמה  איי שלמה לא
איי בהאמה  איי בהאמה לא
אירלנד  אירלנד כן
אנדורה  אנדורה לא
אסטוניה  אסטוניה כן
אריתריאה  אריתריאה כן
ארמניה  ארמניה לא
ארצות הברית  ארצות הברית כן יחסי ארצות הברית–הרשות הפלסטינית
בלגיה  בלגיה כן
ברבדוס  ברבדוס לא
ג'מייקה  ג'מייקה לא
גרמניה  גרמניה כן יחסי גרמניה–הרשות הפלסטינית
דנמרק  דנמרק כן יחסי דנמרק–הרשות הפלסטינית
הולנד  הולנד כן
הממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת כן יחסי הממלכה המאוחדת–הרשות הפלסטינית
טובאלו  טובאלו לא
טונגה  טונגה לא
טרינידד וטובגו  טרינידד וטובגו לא
יוון  יוון כן יחסי הרשות הפלסטינית–יוון
יפן  יפן כן יחסי הרשות הפלסטינית–יפן
ישראל  ישראל כן יחסי הרשות הפלסטינית–ישראל
לוקסמבורג  לוקסמבורג כן
לטביה  לטביה כן
ליטא  ליטא כן
ליכטנשטיין  ליכטנשטיין לא
מולדובה  מולדובה כן
מונקו  מונקו לא
מיאנמר  מיאנמר לא
מיקרונזיה  מיקרונזיה לא
מקדוניה הצפונית  מקדוניה הצפונית לא
מקסיקו  מקסיקו כן יחסי הרשות הפלסטינית–מקסיקו
נאורו  נאורו לא
נורווגיה  נורווגיה כן
ניו זילנד  ניו זילנד כן
סינגפור  סינגפור לא
סלובניה  סלובניה כן
סמואה  סמואה לא
סן מרינו  סן מרינו לא יחסי הרשות הפלסטינית–סן מרינו
ספרד  ספרד כן יחסי הרשות הפלסטינית–ספרד
פורטוגל  פורטוגל כן
פיג'י  פיג'י לא
פינלנד  פינלנד כן
פלאו  פלאו לא
פנמה  פנמה לא
צרפת  צרפת כן יחסי הרשות הפלסטינית–צרפת
קוריאה הדרומית  קוריאה הדרומית כן
קיריבטי  קיריבטי לא
קמרון  קמרון כן
קנדה  קנדה כן
קרואטיה  קרואטיה כן
שווייץ  שווייץ כן יחסי הרשות הפלסטינית–שווייץ
לא חברות באו"ם
המסדר הריבוני הצבאי של מלטה  המסדר הריבוני הצבאי של מלטה כן

אמנות רב צדדיותעריכה

מדינת פלסטין היא צד במספר אמנות, המופקדות אצל חמישה גופים: הממלכה המאוחדת, אונסק"ו, האו"ם, הולנד ושווייץ. האשרור של אמנת אונסק"ו הפך את פלסטין לחברה באונסק"ו ב-2012, בעוד ששאר האמנות אושררו על ידי הפלסטינים ב-2014, לאחר שהמשא ומתן עם ישראל הגיע למבוי סתום.

מדינה/ארגון מופקד משרד מופקד מספר אמנות אמנות תאריך הצטרפות
הולנד  הולנד משרד החוץ 1[91] אמנות האג 2 באפריל 2014
רוסיה  רוסיה 1[92] האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני 10 בפברואר 2015
שווייץ  שווייץ המועצה הפדרלית 7[93][94] אמנות ז'נבה 2 באפריל 2014
אונסק"ו  אונסק"ו מנכ"ל 8[95] אמנה בדבר הגנת המורשת התרבותית והטבעית העולמית 8 בדצמבר 2011
האומות המאוחדות  האומות המאוחדות מזכ"ל יותר מ-50[96] אמנת וינה בדבר יחסים דיפלומטיים 9 באפריל 2014
הממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת משרד החוץ וחבר העמים 2[97][98] חוקת אונסק"ו
האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני
23 בנובמבר 2011

בהתנגדות שהוגשה ב-16 במאי 2014, ישראל הודיעה למזכיר הכללי של האו"ם שהיא לא מחשיבה את 'פלסטין' (המירכה היחיד במקור) כעונה להגדרה של מדינה, ורואה את בקשתה להצטרפות לאמנה נגד עינויים כ"חסרת תוקף משפטי והשפעה על יחס ישראל לאמנה".[99] ארצות הברית וקנדה הגישו התנגדויות דומות.[100][101]

פלסטין השתתפה במשא ומתן על אמנת האו"ם בדבר איסור על נשק גרעיני והצביעה בעד אימוצה ב-7 ביולי 2017.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Tessler, Mark (1994). A History of the Israeli–Palestinian conflict (2nd, illustrated ed.). Indiana University Press. p. 722. ISBN 978-0-253-20873-6. "Within two weeks of the PNC meeting, at least fifty-five nations, including states as diverse as the Soviet Union, China, India, Greece, Yugoslavia, Sri Lanka, Malta, and Zambia, had recognised the Palestinian state."
  2. ^ United Nations Educational, Scientific; Cultural Organization, Executive Board (12 במאי 1989). "Hundred and thirty-first Session: Item 9.4 of the provisional agenda, Request for the Admission of the State of Palestine to UNESCO as a Member State" (PDF). United Nations. pp. 18, Annex II. נבדק ב-15 בנובמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה) The list contains 92 entries, including a number of states which no longer exist.
  3. ^ United Nations A/67/L.28 General Assembly (אורכב 01.12.2012 בארכיון Wayback Machine). 26 November 2012.
  4. ^ "Palestinians win implicit U.N. recognition of sovereign state". Reuters. 29 בנובמבר 2012. נבדק ב-29 בנובמבר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  5. ^ "Declaration of Principles on Interim Self-Government Arrangements (Oslo Accords) | UN Peacemaker". peacemaker.un.org. נבדק ב-2021-01-21.
  6. ^ Hillier, Tim (1998). Sourcebook on Public International Law. Routledge. pp. 128, 218. ISBN 978-1-85941-050-9.
  7. ^ "Q&A: Palestinian bid for full membership at the UN". BBC News. 30 בנובמבר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  8. ^ Sabasteanski, Anna (2005). Patterns of Global Terrorism 1985–2005: U.S. Department of State Reports with Supplementary Documents and Statistics. Vol. 1. Berkshire. p. 47. ISBN 0-9743091-3-3.
  9. ^ Boyle, Francis A. (1 בספטמבר 2009). Palestine, Palestinians and International Law. Clarity Press. p. 19. ISBN 978-0-932863-37-9. {{cite book}}: (עזרה) "As I had predicted to the PLO, the creation of [a] Palestinian State was an instantaneous success. Palestine would eventually achieve de jure diplomatic recognition from about 130 states. The only regional hold-out was Europe and this was because of massive political pressure applied by the United States Government."
  10. ^ Shashaa, Esam. "The state of Palestine". Palestine History. אורכב מ-המקור ב-27 בנובמבר 2010. נבדק ב-28 בדצמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ Charter of the League of Arab States (22 March 1945): Annex regarding Palestine; available at University of the Basque Country. Retrieved 21 January 2011. (אורכב 14.03.2012 בארכיון Wayback Machine)
  12. ^ See the following:
  13. ^ United Nations Security Council; United Nations Department of Political and Security Council Affairs (2008). Repertoire of the practice of the Security Council. United Nations Publications. p. 759. ISBN 9789211370300.
  14. ^ Reut Institute (14 באוגוסט 2004). "Act of Recognition of Statehood". Structure of the Political Process. נבדק ב-16 בנובמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ Quigley, John (1990). Palestine and Israel: A Challenge to Justice. Duke University Press. p. 231.
  16. ^ Quigley, John (2009). "The Palestine Declaration to the International Criminal Court: The Statehood Issue" (PDF). Rutgers Law Record. Newark: Rutgers School of Law. 35. אורכב מ-המקור (PDF) ב-13 ביולי 2011. נבדק ב-21 בנובמבר 2010. {{cite journal}}: (עזרה)
  17. ^ Lewis, Paul (6 בדצמבר 1989). "Arabs at U.N. Relax Stand on P.L.O." The New York Times. נבדק ב-21 בנובמבר 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  18. ^ Crawford, James (1999), "Israel (1948–1949) and Palestine (1998–1999): Two Studies in the Creation of States", in Goodwin-Gil, G.S.; Talmon, S. (eds.), The Reality of International Law: Essays in Honour of Ian Brownlie, New York: Fitzroy Dearborn, Oxford University Press, pp. 95–100, 110–115 "...Declaration was quite widely recognized by states, although often in equivocal terms."
  19. ^ Boyle, Francis A. (1990). "Creation of the State of Palestine". European Journal of International Law. 1 (301): 301–306. doi:10.1093/oxfordjournals.ejil.a035773. אורכב מ-המקור ב-9 בדצמבר 2014. {{cite journal}}: (עזרה) "Over 114 states have already recognized the newly proclaimed state of Palestine".
  20. ^ Boyle, Francis A. (30 בספטמבר 2010). "The Impending Collapse of Israel in Palestine". MWC News. אורכב מ-המקור ב-5 ביולי 2011. נבדק ב-18 בנובמבר 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  21. ^ ""ריאד מנסור, האו"ם יקים לפלסטינים מדינה?"". הארץ. נבדק ב-2022-09-30.
  22. ^ 1 2 Negotiations Affairs Department (ביולי 2011). "Recognizing the Palestinian State on the 1967 border & Admission of Palestine as a Full Member of the United Nations" (PDF). Palestinian National Authority. p. 4. אורכב מ-המקור (PDF) ב-17 בינואר 2012. נבדק ב-31 בדצמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ Flower, K; Roth, R; Vaccarello, J; Sweeney, F (26 בספטמבר 2011). "U.N. Security Council to send Palestinian state bid to admissions committee". CNN. נבדק ב-10 באוקטובר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  24. ^ Ziv, Guy (2 בנובמבר 2017). "Fight the Right-wingers Rewriting History: Rabin Wanted a Palestinian State". Haaretz. נבדק ב-7 בספטמבר 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  25. ^ Chen, Joanna (28 באוגוסט 2010). "Can Netanyahu Make Peace With the Palestinians?". The Daily Beast. אורכב מ-המקור ב-22 במרץ 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ^ McCarthy, Rory (14 ביוני 2009). "Netanyahu backs an independent Palestinian state for first time". The Guardian. {{cite news}}: (עזרה)
  27. ^ Pearce, David D. (12 בפברואר 1978). "Mideast Stakes Touch All Parts of the Globe". The Milwaukee Journal. {{cite news}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל, July 2022)
  28. ^ Prusher, Ilene R. (15 בנובמבר 2009). "Israel rejects Palestinian statehood bid via the UN". The Christian Science Monitor. {{cite web}}: (עזרה)
  29. ^ לפיד טען שרוב העם בעד מדינה פלסטינית - אך האם הסקרים תומכים בכך?, באתר מעריב, לפי סקר חדשות 13, 39% מהמשיבים ענו כי הם תומכים ביישום פתרון שתי המדינות, בעוד 43% ענו כי הם מתנגדים לו. 18% השיבו כי אינם יודעים. לפי תוצאות הסקר שנערך בערוץ 12 המגמה הייתה ברורה אף יותר: מחצית מהנשאלים - 49% - השיבו כי הם אינם תומכים בפתרון שתי המדינות שכולל הקמת מדינה פלסטינית. 28% בלבד השיבו כי הם תומכים בעוד 23% ענו "לא יודע"., ‏22/09/2022
  30. ^ סמוטריץ': אין דבר כזה עם פלסטיני, באתר יוטיוב, ‏30.12.15
  31. ^ שלמה קרעי ועמית הלוי, הארכיון לא שוכח, באתר פייסבוק, חברי כנסת ממפלגת הליכוד אומרים: "אין דבר כזה עם פלסטיני", "זו האמת", ‏25/9/21
  32. ^ UNGA, 14 October 1974; Resolution 3210 (XXIX). Invitation to the Palestine Liberation Organization (doc.nr.A/RES/3210 (XXIX)) (אורכב 03.01.2011 בארכיון Wayback Machine)
  33. ^ United Nations General Assembly Resolution 3236
  34. ^ UNGA, 22 November 1974; Resolution 3237 (XXIX). Observer status for the Palestine Liberation Organization (doc.nr. A/RES/3237 (XXIX)) (אורכב 27.12.2012 בארכיון Wayback Machine)
  35. ^ UNGA, 15 December 1988; Resolution 43/177. Question of Palestine (doc.nr. A/RES/43/177) (אורכב 01.11.2011 בארכיון Wayback Machine)
  36. ^ Gharib, Ali (20 בדצמבר 2012). "U.N. Adds New Name: "State of Palestine"". The Daily Beast. אורכב מ-המקור ב-1 בינואר 2013. נבדק ב-10 בינואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  37. ^ Phillips, Leigh (17 בנובמבר 2009). "EU rejects request to recognise independent Palestine". EU Observer. נבדק ב-30 באוגוסט 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  38. ^ Vick, Karl (1 בספטמבר 2011). "The Palestinians' Statehood Dilemma: Full U.N. Membership or Observer Status?". Time. אורכב מ-המקור ב-2 בספטמבר 2011. נבדק ב-1 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  39. ^ Erekat, Saeb. The Eminence of September. Group 194.
  40. ^ Schell, Bernhard (31 ביולי 2011). "UN will count 194 members if Palestine gets in". InDepthNews. נבדק ב-1 באוגוסט 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  41. ^ Sawafta, A. (14 ביולי 2011). "Arabs to seek full Palestinian upgrade at UN". Reuters. נבדק ב-19 ביולי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  42. ^ Staff writers (6 ביולי 2011). "Arab League Requests Palestinian Statehood from U.N." Palestine News Network. נבדק ב-19 ביולי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  43. ^ Ashkar, Alaa; Bannoura, Saed (9 בספטמבר 2011). "UN Secretary-General Supports Full Palestinian Membership". International Middle East Media Center. נבדק ב-9 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  44. ^ עלי ואקד ורונן מדזיני, בישראל מודאגים: גם ארגנטינה מכירה בפלסטין, באתר ynet, ‏6 בדצמבר 2010
  45. ^ Ravid, Barak (4 ביולי 2011). "Palestinians set up diplomatic 'war room' ahead of September vote on statehood". Haaretz. נבדק ב-1 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  46. ^ Sherwood, Harriet (18 בינואר 2011). "Dmitry Medvedev restates Russian support for Palestinian state". The Guardian. נבדק ב-1 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  47. ^ Media agencies (26 באוגוסט 2011). "China announces support for Palestinian UN statehood bid". Haaretz. נבדק ב-31 באוגוסט 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  48. ^ Staff writers (31 בינואר 2011). "African Union declares support for Palestine". Ma'an News Agency. אורכב מ-המקור ב-27 באוקטובר 2011. נבדק ב-9 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  49. ^ "Non-Aligned movement confirms support for Palestinian statehood bid". Al Arabiya. Agence France-Presse. 6 בספטמבר 2011. אורכב מ-המקור ב-1 באוגוסט 2017. נבדק ב-9 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  50. ^ Staff writers (18 ביולי 2011). "Israeli minister says Palestinians losing UN bid". Almasry Alyoum. אורכב מ-המקור ב-10 בדצמבר 2012. נבדק ב-1 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  51. ^ Gruen, G.E. (1982). The Palestinians in perspective: implications for Mideast peace and U.S. policy. Institute of Human Relations Press, American Jewish Committee. p. 16. ISBN 978-0-87495-042-7.
  52. ^ Medzini, Ronen (26 במאי 2011). "Palestinian UN bid: Israel's battle for Europe". Ynetnews. Yedioth Internet. נבדק ב-4 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  53. ^ ברק רביד, שגריר ישראל באו"ם: אין סיכוי לגבש התנגדות להכרה במדינה פלסטינית, באתר הארץ, ‏28 באוגוסט 2011
  54. ^ Somfalvi, Attila (17 באוגוסט 2011). "PA to soften UN statehood bid?". Ynetnews. Yedioth Internet. נבדק ב-1 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  55. ^ Keinon, Herb (24 באפריל 2011). "EU split over UN recognition of Palestinian state". The Jerusalem Post. נבדק ב-1 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  56. ^ Susser, Leslie (21 ביוני 2011). "Pressure mounts on Palestinians to abandon U.N. statehood gambit". Jewish Telegraph Agency. אורכב מ-המקור ב-6 באוגוסט 2011. נבדק ב-1 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  57. ^ "Palestinians see progress in EU stance on UN bid". France 24. Agence France-Presse. 28 באוגוסט 2011. אורכב מ-המקור ב-29 באוגוסט 2011. נבדק ב-1 באוגוסט 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  58. ^ Keinon, Herb (28 באוגוסט 2011). "Israel looks to influence text of PA statehood resolution". The Jerusalem Post. אורכב מ-המקור ב-31 באוגוסט 2011. נבדק ב-1 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  59. ^ United States Congress (15 בדצמבר 2010). "תבנית:USBill". 111th Congress. Library of Congress. {{cite web}}: (עזרה); |url= חסר או ריק (עזרה)
  60. ^ United States Senate (28 ביוני 2011). "תבנית:USBill". 112th Congress. Library of Congress. {{cite web}}: (עזרה); |url= חסר או ריק (עזרה)
  61. ^ Mozgovaya, N. (29 ביוני 2011). "U.S. Senate passes resolution threatening to suspend aid to Palestinians". Haaretz. נבדק ב-5 ביולי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  62. ^ Mozgovaya, Natasha (31 באוגוסט 2011). "U.S. bill aims to cut funds to pro-Palestinian UN groups". Haaretz. Associated Press. נבדק ב-1 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  63. ^ Swaine, J. (24 ביוני 2011). "US 'could withdraw funding from UN if Palestine state is recognised'". The Telegraph. ארכיון מ-12 בינואר 2022. נבדק ב-5 ביולי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  64. ^ "U.S.: We will stop aid to Palestinians if UN bid proceeds". Haaretz. 26 באוגוסט 2011. נבדק ב-1 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  65. ^ Lapide, Joshua (31 באוגוסט 2011). "Israel's increasingly bitter war against Palestinian seat in UN". AsiaNews. נבדק ב-1 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  66. ^ מדזיני, רונן (2011-06-17). "ליברמן: הכרזה בספטמבר - סוף להסכמי אוסלו". Ynet. נבדק ב-2022-09-30.
  67. ^ Staff writers (19 בינואר 2011). "Russia recognizes Palestine". United Press International. נבדק ב-3 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  68. ^ Ravid, Barak (12 ביולי 2011). "Officials: Mideast Quartet talks failed due to disagreement over Israel as Jewish state". Haaretz. נבדק ב-1 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  69. ^ "Palestine: the world's next nation". Avaaz.org.
  70. ^ OneVoice Movement (8 בספטמבר 2011). "OneVoice youth activists unveil campaign backing Palestinian UN bid". אורכב מ-המקור ב-26 באוקטובר 2011. נבדק ב-9 בספטמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  71. ^ Concerned Citizens. "UNRECOGNISED". אורכב מ-המקור ב-2 באפריל 2012. נבדק ב-9 בספטמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  72. ^ Sadaka. "Join Ireland's call to support UN membership for Palestine!". אורכב מ-המקור ב-2 באפריל 2012. נבדק ב-9 בספטמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה): "...to be printed in the Irish Times on 17th September 2011".
  73. ^ "The National Campaign". Palestine: State No. 194. אורכב מ-המקור ב-23 בספטמבר 2011. נבדק ב-9 בספטמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  74. ^ Staff writers (9 בספטמבר 2011). "UN Secretary General: Palestinian statehood is 'long overdue'". Haaretz. נבדק ב-9 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  75. ^ Office of the United Nations Special Co-ordinator for the Middle East Peace Process (13 באפריל 2011). "Palestinian State-Building: A Decisive Period" (PDF). United Nations. נבדק ב-25 במאי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  76. ^ Kershner, Isabel (12 באפריל 2011). "U.N. Praises Palestinians' Progress Toward a State". New York Times. נבדק ב-2 ביולי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  77. ^ "Palestinians able to establish a state". Alertnet.org. Reuters. 17 בספטמבר 2010. נבדק ב-5 בדצמבר 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  78. ^ "Palestine: What is in a name (change)?". Al Jazeera. 8 בינואר 2013. נבדק ב-10 בפברואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  79. ^ "Israel defies UN after vote on Palestine with plans for 3,000 new homes in the West Bank". The Independent. 1 בדצמבר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  80. ^ Laub, Karin; Daraghmeh, Mohammed (7 בינואר 2013). "State Of Palestine: Palestinians Change Name, Won't Rush To Issue New Passports". The Huffington Post. אורכב מ-המקור ב-11 באוקטובר 2014. נבדק ב-10 בפברואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  81. ^ "Palestine threatens to sue Israel at ICC". 30 בינואר 2013. אורכב מ-המקור ב-18 באפריל 2013. נבדק ב-10 בפברואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  82. ^ "Palestinians' UN upgrade to nonmember observer state: Struggles ahead over possible powers". Washington Post. 30 בנובמבר 2012. אורכב מ-המקור ב-30 בנובמבר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  83. ^ "Permanent Observer Mission of the State of Palestine to the United Nations". אורכב מ-המקור ב-31 בינואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  84. ^ "A/67/L.28 of 26 November 2012 and A/RES/67/19 of 29 November 2012". Unispal.un.org. אורכב מ-המקור ב-10 בדצמבר 2012. נבדק ב-2 בדצמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  85. ^ "Palestinian Authority officially changes name to 'State of Palestine'". Haaretz. 5 בינואר 2013. נבדק ב-10 בפברואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  86. ^ "UN allow Palestine leader Abbas to use heads-of-state chair". The Sydney Morning Herald. 26 בספטמבר 2013. נבדק ב-4 באוקטובר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  87. ^ "Countries That Recognize Palestine 2021". worldpopulationreview.com. נבדק ב-2021-04-23.
  88. ^ Shelley, Toby (1988). "Spotlight on Morocco". West Africa. London: West Africa Publishing Company Ltd (3712–3723: 5–31 December): 2282. "...the SADR was one of the first countries to recognise the state of Palestine ... on November 15."
  89. ^ "Vatican upgrades recognition of 'Palestinian state' in new treaty". i24news. 13 במאי 2015. אורכב מ-המקור ב-1 באוגוסט 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  90. ^ Agencies in Vatican City (13 במאי 2015). "Vatican to sign State of Palestine accord". The Guardian. Vatican City. {{cite news}}: (עזרה)
  91. ^ "Dutch Treaty Database (Verdrgenbank)". United Nations. נבדק ב-17 במאי 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  92. ^ "Treaty on the Non-Proliferation of Nuclear Weapons". UN. נבדק ב-9 במרץ 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  93. ^ "Notification to the Governments of the States parties to the Geneva Conventions of 12 August 1949 for the Protection of War Victims" (PDF). Federal Department of Foreign Affairs of Switzerland. 10 באפריל 2014. אורכב מ-המקור (PDF) ב-25 בספטמבר 2015. נבדק ב-9 בינואר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  94. ^ "Notification to the Governments of the States parties to the Geneva Conventions of 12 August 1949 for the Protection of War Victims" (PDF). Federal Department of Foreign Affairs of Switzerland. 9 בינואר 2015. אורכב מ-המקור (PDF) ב-9 בינואר 2015. נבדק ב-9 בינואר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  95. ^ "Ratified Conventions, Palestine". UNESCO. נבדק ב-17 במאי 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  96. ^ "UN Treaty Database". United Nations. אורכב מ-המקור ב-16 באפריל 2014. נבדק ב-17 במאי 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  97. ^ "Depositary Status List – United Nations Educational, Scientific and Cultural Organization (UNESCO)". Foreign and Commonwealth Office. באפריל 2013. נבדק ב-7 בינואר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  98. ^ "Treaty on the Non-Proliferation of Nuclear Weapons". Foreign and Commonwealth Office. אורכב מ-המקור (PDF) ב-4 בינואר 2013. נבדק ב-23 ביולי 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  99. ^ "Depositary notifications" (PDF). United Nations. נבדק ב-23 במאי 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  100. ^ "Depositary notifications" (PDF). United Nations. נבדק ב-17 במאי 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  101. ^ "Depositary notifications" (PDF). United Nations. נבדק ב-23 במאי 2014. {{cite web}}: (עזרה)