הכרזת המלחמה של גרמניה הנאצית נגד ארצות הברית
ב-11 בדצמבר 1941 הכריזה גרמניה הנאצית מלחמה על ארצות הברית ארבעה ימים לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור ושלושה ימים לאחר הכרזת המלחמה של ארצות הברית נגד האימפריה היפנית ונאום הקלון, בתגובה למה שראתה כסדרה של פרובוקציות על ידי ארצות הברית.
ארצות הברית הייתה עד אותה עת מדינה נייטרלית במהלך מלחמת העולם השנייה. ההחלטה להכרזת המלחמה התקבלה על ידי הקנצלר, אדולף היטלר, כמעט ללא התייעצות עם חברי ממשלתו או גנרלים בצבאו.
מאוחר יותר באותו יום, הכריזה ארצות הברית מלחמה נגד הגרמנים (אנ'), ובכך תמה מדיניות ההתבדלות האמריקאית שמנעה הצטרפות אמריקאית למלחמה.
רקע עריכה
אדולף היטלר, מנהיג המפלגה הנאצית בגרמניה, היה אחד הדיקטטורים החזקים של המאה ה-20. היחסים בין גרמניה לארצות הברית הידרדרו מאז תחילת מלחמת העולם השנייה, בעיקר בשל שיתוף פעולה שהלך וגבר עם הזמן בין ארצות הברית לבריטניה (אחת מאויבותיה של גרמניה) שכלל את הסכם משחתות תמורת בסיסים, השאל-החכר, האמנה האטלנטית ועוד (וזאת בזמן שבאופן רשמי, הייתה ארצות הברית מדינה נייטרלית). רצונו של רוזוולט לעזור לבריטים, למרות התנגדותם של גורמים בדלניים בארצות הברית הביאו לכך שארצות הברית מיצתה עד תום את הגבולות המסורתיים של מדיניות הנייטרליות העולמית.
ב-28 בנובמבר 1941 שר החוץ הגרמני, יואכים פון ריבנטרופ אישר לשגריר יפן בגרמניה, הירושי אושימה את דבריו של היטלר לשר החוץ היפני, יוסוקה מצואוקה כי אם יפן תהיה מעורבת במלחמה עם האמריקאים, הגרמנים יכנסו למלחמה לצד יפן. היפנים ביקשו אישור בכתב לכך, היטלר סיפק לכך אישור בצד, יחד עם הסכמתו של בן-הברית הנוסף, הדיקטטור של ממלכת איטליה, בניטו מוסוליני שגם איטליה תצטרף למלחמה לצד יפן.
ב-7 בדצמבר 1941, פתחה האימפריה היפנית במתקפה על פרל הארבור, בסיס אמריקאי אשר נמצא בהוואי ובכך החלה המלחמה בין ארצות הברית ליפן. יפן לא הודיעה לבעלת בריתה, גרמניה הנאצית על כך שבכוונתה לתקוף את פרל הארבור. עוד לפני המתקפה, שגריר יפן בגרמניה הודיע לשר החוץ הגרמני, יואכים פון ריבנטרופ כי היחסים בין ארצות הברית ליפנים בנקודת שבירה ואפשרות של מלחמה בין המדינות קרובה מתמיד.
על פי הסכמים בין היפנים, גרמניה הייתה מחויבת לבוא לעזרת יפן אם מדינה שלישית תתקוף את יפן, אך לא אם יפן תתקוף מדינה שלישית. ריבנטרופ אמר להיטלר כי הכרזת מלחמה נגד ארצות הברית תוסיף עוד מדינה למספר האויבים בהם גרמניה נלחמת אך היטלר דחה את חששותיו וכמעט ללא התייעצות החליט היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית.
דעת הקהל בנוגע למלחמה נגד גרמניה התהפכה לאחר המתקפה על פרל הארבור. סקר של מכון גאלופ מ-10 בדצמבר (אחרי המתקפה אך יום לפני הכרזת מלחמת הגרמנית) מצא כי 90% מהאמריקאים ענו "כן" לשאלה "האם הנשיא רוזוולט צריך לבקש מהקונגרס אישור להכריז מלחמה על גרמניה ועל יפן"[1][2][3].
הכרזה גרמנית עריכה
היטלר הגיע לברלין ביום שלישי, ב-9 בדצמבר ונפגש בצהריים עם שר התעמולה, יוזף גבלס, שם חשף בפניו את כוונתו להכריז מלחמה על ארצות הברית במהלך נאום ברייכסטאג והחליט לדחות את ההכרזה ב-24 שעות כדי לתת לעצמו זמן להתכונן[4]. היטלר נפגש פעם נוספת עם גבלס למחרת ובחר לשאת את הנאום בשעה 15:00 שעון גרמניה (שעה אשר גם הייתה נוחה למאזיני הרדיו הגרמנים וגם הייתה נשמעת בטוקיו בשעה 22:00 ובוושינגטון ב-08:00. ריבנטרופ התקשר לשגריר גרמניה הנאצית באיטליה וביקש מהשגריר ליצור קשר עם מוסוליני ולוודא שהכרזת המלחמה האיטלקית תהיה מתאומת עם זו של הגרמנים. בינתיים, הייתה פעילות דיפלומטית אינטנסיבית כדי להוסיף מספר תיקונים להסכם התלת-צדדי[5].
הבריטים והאמריקאים היו מודעים לכוונה של הגרמנים להכריז מלחמה על האמריקאים באמצעות מודיעין מג'יק. ב-9 בדצמבר מסר רוזוולט את אחד משידורי שיחות ליד האח ששידר אחת לכמה זמן. בשידור, אמר רוזוולט כי העם האמריקאי צריך לזכור ש"גרמניה ואיטליה תמיד, ללא קשר להכרזת מלחמה רשמית רואות את עצמן במלחמה עם ארצות הברית בדיוק כמו שהן רואות את עצמן במלחמה עם בריטניה ורוסיה". ראש ממשלת הממלכה המאוחדת, וינסטון צ'רצ'יל נאם בבוקר ה-11 בדצמבר בבית הנבחרים הבריטי ואמר כי "לא רק האימפריה הבריטית, עכשיו גם ארצות הברית נלחמת על חייה, רוסיה נלחמת על חייה, גם סין נלחמה על חייה, מאחורי ארבעת הקהילות הלוחמות הגדולות האלו מסתתרות הרוח החופשית והתקווה של כל המדינות הכבושות באירופה"[6].
ביום חמישי, 11 בדצמבר 1941, זומן לילנד ברנט מוריס, שהיה הדיפלומט האמריקאי הבכיר ביותר ששהה באותו הזמן בגרמניה לשיחה בלשכתו של החוץ ריבנטרופ שם נתן ריבנטרופ מסמך הצהרתי למוריס[7], בתום הפגישה צרח ריבנטרופ לעבר מוריס כי "נשיאך רצה את המלחמה הזאת, עכשיו הוא קיבל אותה" ויצא מהחדר[8].
אותו מסמך נשלח להנס תומסן שהיה דיפלומט גרמני בארצות הברית, שם הונחה תומסן להגיש את המסמך למזכיר המדינה של ארצות הברית, קורדל הול בשעה 15:30 גרמניה (שהייתה 08:30 וושינגטון). אולם עם הגעתו של תומסן, סירב האל לראות את המשלחת הגרמנית ורק שעה לאחר מכן הם הצליחו להעביר את המסמך לריי את'רטון, שהיה ראש החטיבה לענייני אירופה במזכירות המדינה. בברלין, הייתה תדהמה שמוסוליני החליט להקדים את היטלר ולהכריז מלחמת על ארצות הברית בנאום שנשא מוסוליני מהמרפסת בארמון ונציה. סביב הארמון התכנסו כ-100,000 אנשים לשמוע את נאומו של מוסוליני[9].
בשעה 15:00 פנה היטלר ל-855 צירי הרייכסטאג שנאספו בקרולאופר, שם נשא נאום שארך כ-88 דקות והתחלק לשני חלקים. בחלקו הראשון, מנה היטלר את ההצלחות הגרמניות בשדה הקרב בחזיתות השונות ובחלקו השני תקף את רוזוולט ואת "העולם היהודי-קפיטליסטי האנגלו-סקסי" והסביר כי למסקנה כי "ב-2,000 שנות ההיסטוריה הגרמנית הידועה לנו, האומה שלנו מעולם לא הייתה מאוחדת יותר ממה שהיא היום".
בבית האופרה קרול, בנאום שנמשך 88 דקות ובו מנה את ההצלחות הגרמניות עד כה[10]. חלקו השני של הנאום הוקדש למתקפה על רוזוולט ו"העולם היהודי-קפיטליסטי האנגלו-סכסוני"[11]. באותו יום, שגרירי גרמניה במדינות הציר הנוספות שהחליטו לחתום על ההסכם התלת-צדדי (ממלכת הונגריה, ממלכת רומניה, ממלכת בולגריה, המדינה העצמאית של קרואטיה והרפובליקה הסלובקית הראשונה) קיבלו הוראה להכריז יחד גם גרמניה מלחמה נגד ארצות הברית[12].
באותו הזמן, כתב רוזוולט לקונגרס כי הוא מבקש מהקונגרס להכריז מלחמה על גרמניה ואיטליה. בצהריים עברה ההצעה הן בבית הנבחרים והן בסנאט ללא התנגדות אך עם מספר נמנעים.
לאחר ההכרזה עריכה
הסיבות של היטלר להכרזת מלחמה נגד ארצות הברית היו רבות. למרות שהוא לא היה מחויב על פי ההסכם התלת-צדדי לתמוך ביפן אלא אם היא הותקפה באופן ישיר על ידי צד שלישי, הוא קיבל השראה מהטקטיקה היפנית של התקפת פתח ללא הכרזת מוקדמת. הוא השתמש בעצמו בטקטיקה הזו מספר חודשים לפני כן, ביוני 1941 כאשר החליט לתקוף את ברית המועצות במבצע ברברוסה.
כל ההתייעצויות שקיבל היטלר לפני קבלת ההחלטה, לא כללו אף נציג מורמאכט מלבד הגנרלים וילהלם קייטל, שהיה ראש ה-OKW ואלפרד יודל, שהיה ראש אגף המבצעים של ה-OKW. הגנרל ולטר ורלימונט סיפר כי "זו הייתה החלטה עצמאית לחלוטין שלא ניתנה לגביה עצמה מהורמאכט, סביר להניח שאם הייתה נשאלת, ההנהגה הצבאית הייתה מייעצת שלא להרחיב את המלחמה לאור היקף המשבר בחזית המזרחית". הקולונל ניקולאוס פון בלאו סיפר כי נודע לו על ההחלטה לאחר שחזר מחופשה בת חודש, הוא סיפר כי הוא נדהם מ"חוסר המושג" של היטלר לגבי הפוטנציאל הצבאי של ארצות הברית וראה בכך דוגמה ל"ידע המוגבל" של היטלר לגבי מדינות זרות.
יתרון אחד שהכרזת המלחמה נגד ארצות הברית סיפקה להיטלר היה כהסחת דעתו של הציבור הגרמני, כדי להסיח את דעתם של הגרמנים מהמלחמה הכושלת נגד ברית המועצות, בה הגרמנים סובלים מכישלונות צבאים קשים. היטלר הבטיח לעם הגרמני כי ברית המועצות תובס הרבה לפני תחילת החורף אך בפועל, זה לא קרה. העיתוי של המתקפה היפנית על פרל הארבור סייע להיטלר לכתוב את נאומו המתכונן ברייכסטג בצורה חיובית יותר ולסחוט מהנאום כמה שיותר ערך תעמלותי. למרות זאת, המניע התעומלתי בקושי הספיק להצדיק את הכרזת המלחמה על ארצות הברית, במיוחד בהתחשב שהדבר יצר "ברית לא טבעית" בין ארצות הברית וברית המועצות, ברית שנמשכה עד כניעת גרמניה הנאצית וכניעת האימפריה היפנית ב-1945 והופסקה עם פתיחת המלחמה הקרה.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Hill, Richard F. "Hitler Attacks Pearl Harbor: Why the United States Declared War on Germany" P37
- ^ Norpoth, Helmut. "Unsurpassed: The Popular Appeal of Franklin Roosevelt." P39
- ^ Cantril, Hadley. Public Opinion: 1935-1946, P1173
- ^ Mawdsley 2011, p. 221
- ^ Mawdsley 2011, p. 236
- ^ Mawdsley 2011, p. 247
- ^ Read, Anthony (2004). The Devil's Disciples: Hitler's Inner Circle. W. W. Norton & Company. pp. 783. ISBN 978-0-393-04800-1.
- ^ Keenan, George F. (2020) Memoirs 1925-1950. p.96 (אורכב 06.11.2021 בארכיון Wayback Machine) Plunkett Lake Press.
- ^ Mawdsley 2011, pp. 248-249
- ^ "Hitler’s Speech Declaring War Against the United States". ארכיון מ-11 באוגוסט 2021. נבדק ב-21 באוקטובר 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Mawdsley 2011, pp. 250-253
- ^ Mawdsley 2011, p. 253