פתיחת התפריט הראשי

הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות

הַלֵּב יוֹדֵע אִם לעֵקֶל[1] אִם לעֲקַלְקַלּוֹת הוא פתגם המובא אצל חז"ל, שמקורו ככל הנראה במאות הראשונות לפני הספירה, ומשמעו במקורו: לגבי מעשה המשתמע לשני פנים, רק לבו של האדם יודע האם מדובר בכוונה לטובה (לעקל=ליישר, להסיר עיקולים ועיקושים), או לרעה (לעקלקלות=לעיקום).[2]

מקור הפתגםעריכה

הפתגם מתועד לראשונה בתוספתא לגבי הלכות שביעית,[3] והוא נשנה במעשה עם האמורא ריש לקיש המופיע בתלמוד הבבלי והירושלמי,,[4] ובמעשה עם רבי יוחנן בן זכאי המופיע במדרש.[5]

התוספתא, בה מתועד המונח לראשונה, עוסקת בענייני שמיטה, ובתקנה - שבה, בסופו של דבר, הדבר מסור ללב ולכוונתו של האדם. ועל כן סיימה התוספתא בפתגם האמור. נראה כי הן המקור עם ריש לקיש (חי במאה ה-3 לספירה) והן המקור עם רבי יוחנן בן זכאי (חי במאה הראשונה לספירה) - שאבו שניהם את הפתגם מהמקור בתוספתא.

במעשה עם ריש לקיש מופיע מהן "משחק מילים" בין המונח "עקלקלות" המופיע במעשה לבין המונח "עקל" המופיע בפתגם, שמשמעו ככל הנראה "עיקום", "עיקול". אולם אין לטעות ולפרש את המונח "לעקל" כנגזר מאותם עקלקלות.

ניתוח לשוני של הפתגם מראה, כי ה"א הידיעה הבאה במילים "הלב יודע" מקורה בלשון חז"ל.[6] תבנית משפט כזו בה משמשים המילים "אם... אם..." כהוראת ברירה - מתועדת לראשונה בספר בן סירא (מאה 3 לפנה"ס), וכך גם מילת היחס "ל" הבאה לפני גרעין שמני ("לעקל" ... "לעקלקלות").[7] כל אלו מלמדים שפתגם זה מקורו בתקופה זו של המאות הראשונות שלפני הספירה.

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ בירושלמי מופיע הנוסח "לעקול". כ"י וטיקן 133 (הוצאת מקור, ירושלים 1970) עמ' 193.
  2. ^ שאול ליברמן תוספתא כפשוטה, זרעים ב, עמ' 517.
  3. ^ "חזרו להיות נותנין זה לזה בטובה, התקינו שיהו מביאין מן המצוי ומן הקרב, והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות." (תוספתא, שביעית ג, ח).
  4. ^ "רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק הוו קאזלי לעבר שנה בעסיא, פגע בהו ריש לקיש, איטפיל בהדייהו, אמר: איזיל איחזי היכי עבדי עובדא. חזייה לההוא גברא דקא כריב דהוה כסח בכרמי, אמר להו: כהן וזמר? אמרו ליה: יכול לומר: לעקל בית הבד אני צריך. אמר להו: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות. (תרגום: [האמוראים] רבי חייא בן זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק הלכו לאסיה כדי להודיע על ההחלטה בארץ ישראל לעבר את השנה [ואותה השנה שנת שמיטה הייתה]. פגש בהם ריש לקיש והתלווה אליהם, כדי לראות וללמוד ממעשיהם. פגשו באדם אחד שהיה זומר את כרמו. תמה ריש לקיש על כך, כיצד הוא עושה כן (והדגיש את היותו כהן, משום שהכהנים היו חשודים על השביעית). ענו לו [רבי חייא ורבי שמעון] שייתכן שהוא זומר לצורך בית הבד. ענה להם [ריש לקיש]: "הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות"." (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ו, עמוד א'); ובמקבילה המופיעה בתלמוד הירושלמי, "ר' יוסה בשם מנחם: ר' עקיבה עבר בשמיטה, חמא חד איזמר כרמא (=ראה אדם הזומר את כרמו). אמר ליה: ולית אסיר? (אמר לו: וכי אין הדבר אסור?) אמר ליה: לעקלין אנא בעי (אמר לו: אני זומר [לא לצורך הטבת הכרם, האסורה, אלא] כדי שיהיו לי זמורות לבית הבד). [אמר לו:] הלב יודע אם לעקול אם לעקולקול." (מסכת שביעית, פרק ד, הלכה ה, (לה,א).)
  5. ^ איכה רבה, מהדורת בובר, א,ה, עמ' 68 (בנדפס: א,לא).
  6. ^ הביטוי "לב יודע" ללא ה"א הידיעה בא כבר בלשון המקרא הקלאסית; "לב יודע מרת נפשו" (משלי יד,י)
  7. ^ "לב אנוש ישנא פניו, אם לטוב ואם לרע" (בן סירא, יג,כה).