המקלל
המקלל הוא דמות מקראית הנזכרת בספר ויקרא, פרק כ"ד, אשר נענש בסקילה כיוון שקילל את השם, בעת נדודי בני ישראל במדבר. המקרא אינו מזכיר את שמו, אך מציין שהוא היה בנם של אישה ישראלית בשם שלומית בת דברי ואיש מצרי, ומכנה אותו בכינויים סתמיים כגון בן האִישה הישראלית או בן הישראלית, ולבסוף המקלל. בתלמוד[1] ובספרות התורנית הוא מכונה המגדף.
 | |
| סקילת בן האישה הישראלית | |
| אם |
שלומית בת דברי  |
|---|---|
| בתנ"ך | ויקרא, כ"ד |
  | |
במדרש פתרון תורה מובא שם חיצוני לדמות - "חפישתוק".[2]
הסיפור המקראי עריכה
סיפור המקלל ממוקם בסוף פרשת אמור, לאחר דיני הדלקת הנרות במקדש ועריכת לחם הפנים. המקרא מספר שבנם של שלומית בת דברי ממטה דן ושל "איש מצרי", התקוטט עם איש ישראלי (שגם אביו מישראל), ובמהלך הריב קילל את שמו של האל. הוא הובא אל משה, והונח במאסר עד שה' יודיע מה לעשות עמו. ה' הורה למשה להוציא את המקלל אל מחוץ למחנה, שהשומעים את הקללה יסמכו את ידיהם על ראשו, ולאחר מכן יסקלו אותו כל העם, ומשה והעם קיימו את הציווי. דברי ה' למשה קובעים שכל מי שמקלל את האל יענש בסקילה, וכוללים גם את דיני חובל באדם או בבהמה.
בפרשנות המסורתית עריכה
ברש"י מובא שאמו של בן הישראלית - שלומית בת דברי ממטה דן - הייתה אשה זונה שנהגה לפטפט עם כל אחד,[3] ויש שאמרו שאותו איש מצרי התחפש כבעלה ועיבר אותה בעת שחשבה שאכן זה בעלה,[4] ובמדרש הובא שאביו המצרי חמד את אימו והטריד את נריה (שהיה בן בנו של דן בן יעקב) בעלה[5] לצאת לעבודת פרך בלילה ומצא ההזדמנות לאנוס את שלומית.
במדרש אחר נכתב שבעלה של שלומית בת דברי היה דתן,[6] שמאוחר יותר השתמש בכך נגד משה (כפי שמופיע בפסוקים שאחרי זה) ואמר לו:[7] ”הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?”; וגרם לבריחת משה למדין, שמא יהרגהו פרעה.[8]
בדברי חז"ל ישנה אנלוגיה בין מאבקו של איש הישראלי עם בן הישראלית, להוציאו מן המחנה; לבין מאבקו של רבי עקיבא[9] עם הנצרות בראשית הופעתה, לבטל את השפעתה על ישראל.[10]
רקע האירוע לפי המדרש עריכה
על פי המדרש, האיש המצרי שראה משה מכה איש עברי היה בעצם אביו של בן הישראלית. המדרש מביא מספר דעות כיצד הרג משה את המצרי.[11]
על פי ההלכה, הנולד לאם ישראלית הוא יהודי, אך ההשתייכות לשבט ולנחלתו היא על פי האב.[12] במדבר חנו בני ישראל לפי השבטים השונים. בן האישה הישראלית ביקש לחנות יחד עם בני שבט דן, אליו השתייכה אמו, אך בני השבט מנעו אותו מכך,[13] שכן אינו ראוי לנחול עמם בארץ. בן הישראלית ערער לבית דינו של משה, ויצא חייב; ועקב כך, החל לקלל את הקב"ה.[14] בחזקוני הובא כי באותו זמן שנהרג אביו הייתה שלומית (האם) מעוברת ממנו.[15]
זמן האירוע עריכה
יש מאחרים את זמן אירוע המגדף עד אחרי מתן תורה[16]. על רקע ריבו למקום חנייה במחנה, יש שהתקשו מדוע לא יצא המגדף לריב על מקום חנייתו קודם לכן, שהרי סיפור הגידוף התרחש כאשר בני ישראל חנו במדבר סיני, לאחר מתן תורה והקמת המשכן.
ויש מקדימים את עת האירוע לאותה תקופה של המקושש שהיה עוד לפני מתן תורה.[17]
כשרותו לבוא בקהל עריכה
יש שהביאו ראיה ממעשה בן הישראלית שמי שאמו יהודיה ואביו גוי נחשב כממזר וכן נכתב בתוספתא: ”גוי ועבד שבאו על בת ישראל והולידו בן, הולד ממזר”.[18] גם בתלמוד הובאה דעה דומה בשם רבי יהודה הנשיא, וכן דעתם של רבי יוחנן, וגם ריש לקיש[19] אבל להלכה מותר לו לבוא בקהל,[20] אלא שלפי חלק מהפוסקים[21] לכהן אסור לישא בת שכזו. השולחן ערוך פוסק שהיא 'פגומה לכהונה'[22] ולמעשה נוהגים להימנע מנישואים כאלו לכתחילה.
לקריאה נוספת עריכה
- זאב ויסמן, עם ומלך במשפט המקראי, פרק חמישי: מקומו של העם בביצוע גזרי דין מוות, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1991, עמ' 175–183.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ח, עמוד ב'
- ^ ראו מדרש פתרון תורה לפרשת אמור, באתר מפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית של האקדמיה ללשון העברית, כולל ניתוח מילוני
- ^ ”ושם אמו שלומית בת דברי” - שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו, לומר שהיא לבדה הייתה זונה.
”שלומית” - דהות פטפטה (שהיתה מפטפטת): "שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון" מפטפטת בדברים, שואלת בשלום הכל.
”בת דברי” - דברנית הייתה, מדברת עם כל אדם
לפיכך קלקלה (רש"י לספר ויקרא כד). - ^ שמות רבה א כח צוטט באור החיים ויקרא כד י
- ^ ולגרסה אחרת, רצח אותו באותו לילה - מדרש תנחומא אמור כד, ויקרא רבה לב ג
- ^ שמות רבה, פרשה א', פסקה כ"ח
- ^ ספר שמות, פרק ב', פסוק י"ג-יד וכמבואר ברש"י שם ד"ה שני
- ^ ספר שמות, פרק ב', פסוק ט"ו
- ^ שהמשנה ומדרשי ההלכה מבוססים על תורתו: ”כולהו סתימתאה אליבא דר' עקיבא” (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ו, עמוד א')
- ^ אורות האמונה (הרב קוק), מינוּת (נצרות), סע' ז': ”שטנה של המינות בהתחלת צמיחתה, רבי עקיבא, הוא שדרש על כל קוץ וקוץ תילים של הלכות, הוא שהכיר את ערך של האומה בכללה... ויצאת נשמתו באחד. הוא איש הישראלי בעומק יסודו הפנימי, למרות מה שהוא בן גרים בחיצוניותו; והוא הכח המגן נגד נקיבת השם של בן האשה הישראלית, אחת היתה ופרסמה הכתוב, אותה הקוראה שלום לכל, ונוטלת המון דבורים, הומיה וסוררת, שלומית בת דברי. וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי, עד אשר פורש המשפט...” (ע"פ דברי חז"ל)
- ^ ”'ויך את המצרי' - במה הרגו? רבי אביתר אמר: הכהו באגרוף. ויש אומרים: מגרפה של טיט נטל והוציא את מוחו. רבנן אמרי: הזכיר עליו את השם והרגו, שנאמר: 'הלהרגני אתה אומר'”
- ^ במדרש הובא לכך מקור מ”איש על דגלו באותות לבית אבותם”; והגמ' ב"ב קט: מסתמכת על פסוק שנאמר אח"כ: ”משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה, דכתיב: למשפחותם לבית אבותם”
- ^ ”וינצו במחנה” - על עסקי המחנה (רש"י שם).
- ^ ויקרא רבה לב ג, תנחומא ויקרא כד
- ^ חזקוני לספר ויקרא כד י. אם כן, היה בן ישראלית איפוא כבן 42 שנה בעת האירוע
- ^ תרגום יונתן ויקרא כד יא, רש״י שם שגידף את השם ששמע בהר סיני ואילו החזקוני מנמק כי רש"י סבור שהיה האירוע בשבת שנייה של שנה ראשונה לעת היציאה ממצרים
- ^ פירוש התורה והמצווה לספרא פרשת אמור ס״ק רלה
- ^ תוספתא (צוקרמאנדל) קידושין ד טז
- ^ "לא ייקח איש את אשת אביו.." רבי מאיר דרש מה אשת אביו מיוחדת שאין לו עליה קידושין.. והוולד ממזר אף כל שאין לה עליו קידושין הוולד ממזר ..רבי ינאי בשם רבי עכו"ם ועבד שבאו על בת ישראל הוולד ממזר רבי יוחנן ורשב"ל תריהון אמרין הוולד ממזר -תלמוד ירושלמי מסכת קידושין ג יב, דף מ עמוד א. | "רבי יוחנן עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר" תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף נ"ט, עמוד א',תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף מ"ו, עמוד א'| "רבנן בעובד כוכבים ועבד מודו.. כי אתא רב דימי א"ר יצחק בר אבדימי משום רבינו עו"כ ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ע', עמוד א'
- ^ משנה תורה להרמב"ם הלכות איסורי ביאה ט יג
- ^ "נישואי כהן לבת מאומצת שנתעורר ספק אם אביה גוי", תשובה מאת הרב נחום אליעזר רבינוביץ', באתר ישיבת ברכת משה
- ^ שולחן ערוך ארבעה טורים אבן העזר סימן ד סעיף יט