המוזיאון היהודי בברלין

מוזיאון בגרמניה

המוזיאון היהודי בברליןגרמנית: Jüdisches Museum Berlin) הוא מוזיאון המצוי במרכז ברלין המציג את ההיסטוריה של יהדות גרמניה מאז ראשית ההתיישבות היהודית בעיר ועד ימינו.

המוזיאון היהודי בברלין
Jüdisches Museum Berlin
Jewish Museum Berlin logo.svg
JuedischesMuseum 2a.jpg
מידע כללי
סוג היסטוריה
כתובת קרויצברג עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניהגרמניה גרמניה
מידע על ההקמה
תקופת הבנייה ? – 2001
תאריך פתיחה רשמי 2001 עריכת הנתון בוויקינתונים
אדריכל דניאל ליבסקינד עריכת הנתון בוויקינתונים
סגנון אדריכלי אדריכלות פוסט-מודרנית עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 52°30′05″N 13°23′44″E / 52.501389°N 13.395556°E / 52.501389; 13.395556
האתר הרשמי
(למפת ברלין רגילה)
Berlin location map.svg
 
המוזיאון היהודי בברלין
המוזיאון היהודי בברלין
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
המוזיאון היהודי בברלין - הבניין בתכנון אדריכל דניאל ליבסקינד משמאל למבנה הישן

היסטוריהעריכה

תקופה ראשונהעריכה

המוזיאון היהודי הראשון בברלין בוסס על אוסף היודאיקה והמטבעות של אלברט וולף מדרזדן אותו תרם לקהילה היהודית ברלין. האוסף פותח למוזיאון על ידי ד"ר קרל שוורץ שהיה מנהלו הראשון של המוזיאון[1]. המוזיאון נפתח ב-24 בינואר 1933 ברחוב אוראניינבורג (Oranienburger Straße), שישה ימים בדיוק לפני עליית הנאצים לשלטון. בין אוצרות המוזיאון היה אוסף מדליות מלכותיות כתובות עברית[2], וציורים של אמנים יהודים מודרניים כגון לסר אורי, מקס ליברמן, שמואל הירשנברג וארנולד צדיקוב. שוורץ ברח מגרמניה, עלה לישראל ומונה על ידי ראש עיירת תל אביב מאיר דיזנגוף למנהל הראשון של מוזיאון תל אביב. את עבודת האוצרות והניהול המשיכו רחל וישניצר-ברנשטיין ופרנץ לנדסברגר.

בשנת 1938 הורה השלטון הנאצי על סגירת המוזיאון כחלק מחוקי נירנברג, היצירות שלו נבזזו, חלקן אבדו[3] וחלקן נמצאות כיום בפולין.

בשנת 1961 התקיים בבית הקהילה היהודית בברלין מוזיאון יהודי שכלל תשמישי קדושה ומידע על תולדות הקהילה[4].

תקופה שנייהעריכה

בשנת 1971 החליטה עיריית ברלין להקים מחדש מוזיאון יהודי, במסגרת פיתוח המוזיאון העירוני של מערב ברלין[5]. בשנת 1975 הוקם "האיגוד להקמת המוזיאון היהודי". המוזיאון עצמו נפתח בשנת 1978 כחלק מאגפי מוזיאון ברלין. בשנת 1999 הפך המוזיאון למוסד עצמאי, ועבר למבנה שתוכנן על ידי דניאל ליבסקינד במרכז ברלין. המוזיאון נפתח רשמית במעונו החדש בשנת 2001.

בשנת 2011, במלאת עשר שנים לפתיחתו, קיבלה מטעמו קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל את פרס הפיוס והסובלנות[6].

מנהל המוזיאון מאז הקמתו המחודשת היה מייסדו, פרופ' מייקל בלומנטל, שכיהן כמזכיר האוצר של ארצות הברית בתקופת כהונתו של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר.

בסוף שנת 2014 מונה פרופ' פטר שפר למנהל המוזיאון[7]. ביוני 2019 התפטר מתפקידו לאחר שציוץ ביקורת, על רקע גינוי שהעביר הפרלמנט הגרמני נגד ארגון ה-BDS[8], התפרסם בחשבון הטוויטר של המוזיאון ועורר סערה תקשורתית[9][10].

תיאור המבנהעריכה

המוזיאון מורכב משני מבנים: המבנה הישן (חלק מה-Kammergericht) והמבנה החדש - בניין ליבסקינד. בין המבנים חיבור תת-קרקעי בלבד.

מבנה המוזיאון תוכנן על ידי ליבסקינד בגישת הדה-קונסטרוקטיביזם, זרם אדריכלי שליבסקינד הוא אחד ממוביליו. המבנה עצמו תוכנן מבלי להתחשב בתצוגות האמורות להיות מוצגות בו, אלא כמוצג בפני עצמו שמטרתו לסמל את ההיסטוריה והתרבות של יהדות גרמניה. מבנה המוזיאון עצמו הוא יצירת אמנות פיסולית שניתן בה דגש על הסמליות יותר מאשר על הפונקציונליות.

צורת המבנה כצורת זיגזג או ברק. המבנה מצופה אבץ וחלונות המבנה מפוזרים בקירות המבנה בצורה רנדומלית. מבנה המוזיאון ומיקום חלונותיו נוצרו על ידי ליבסנקינד בכך שלקח את מפת העיר ברלין וקישר עליה בקווים את האתרים היהודיים בעלי החשיבות בעיר, וכן בתים של יהודים שגורשו מהעיר למחנות ההשמדה בתקופת השואה. הצורה האקראית שנוצרה היוותה את הבסיס לתכנון המבנה ומיקום חלונותיו.

למבנה המוזיאון אין יציאה לרחוב. הכניסה למוזיאון היא דרך מעבר תת-קרקעי מהמבנה הישן של המוזיאון. מעבר תת-קרקעי זה מסמל את הקשר הבלתי מנותק בין ההיסטוריה של גרמניה לבין ההיסטוריה של היהדות - קשר שלדברי המתכננים נותר בלתי מנותק גם כשהיה סמוי מן העין. המעבר התת-קרקעי מוביל לשלושה מסדרונות (הנקראים "שלושה צירים"). אין מסלול עיקרי לעבור במוזיאון, דבר שנעשה במכוון במטרה להביא לרגשות של בלבול ותעייה בקרב המבקרים במוזיאון.

  • ציר המוות ומגדל השואה – ציר זה מוביל למגדל השואה - מגדל בטון שאין בו מוצגים. לאורך הקירות של ציר זה מוצגים חפצים שהיו שייכים למשפחות יהודיות שנספו בשואה. לצד כל חפץ מסופר על המשפחה וכיצד החפץ הגיע למוזיאון. במגדל עצמו אין תאורה למעט מחרך אחד הפתוח לרחוב. דרך חרך זה שומעים את קולות הרחוב. המגדל עצמו בלתי ממוזג ועל כן המבנה חם מאוד בקיץ וקר מאוד בחורף, בהתאם לטמפרטורת הסביבה. מגדל זה משמש מחד מקום לזיכרון ולמחשבה, ומאידך מהווה מעין סמל למחבואים בהם נאלצו היהודים להסתתר בתקופת השואה.
  • ציר הגלות וגן הגלות – מסדרון זה מוביל לגן ובו 49 עמודי בטון זקופים - הבנויים על פני משטח הנוטה בזווית של 12 מעלות. חוסר ההתאמה בין זקיפות העמודים ביחס למשטח הנטוי - לבין הכיוון של כח המשיכה - יוצר אצל המשוטט בין העמודים תחושות סחרחורת ובחילה קשות - המדמות את תחושותיהם של היהודים אשר נעקרו מהמקום בו נולדו ואשר בו חיו אבותיהם משך דורות רבים, ונאלצו לחפש לעצמם ארצות אחרות בהן יוכלו לחיות. גן זה מזכיר במידת מה את האנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו בצורתו, אולם בראש 49 העמודים גדלה צימחיה המצלה על הגן (48 עמודים כנגד שנת 1948 בה נוסדה מדינת ישראל, ועמוד אחד נוסף המסמל את העיר ברלין). ציר זה מסמל את בריחת יהודי גרמניה מגרמניה בשל עליית המפלגה הנאצית לשלטון.
  • ציר ההמשכיות – הוא מסדרון החוצה את שני הצירים האחרים - על מנת לסמל את המשכיות קיומה של היהדות וקיומם של היהודים על אף השואה, את המשכיות ונצחיות תרומתם של היהודים לתרבות הגרמנית והעולמית על אף עזיבת גרמניה ועל אף השואה, ואת התחדשות הקיום היהודי בגרמניה לאחר השואה. בקצה ציר זה גרם מדרגות דרכו נכנסים לאגף המוזיאון בו מוצגת תערוכה המציגה את ההיסטוריה של יהודי גרמניה. גרם המדרגות ממשיך עד לגג המבנה - וחסום בסופו - כדי לסמל את הקטיעה בהיסטוריה של יהדות גרמניה.
במבנה המוזיאון יש חללים ריקים הנקראים "חללי זיכרון" - חללים אלה בין אולמות התצוגה נועדו להצביע על החלל שנוצר בהיסטוריה של העם היהודי בשל השואה, כמו גם החלל שנוצר, באירוניה מצמררת - בהיסטוריה של גרמניה ושל העיר ברלין. המבקר נתקל בחללים אלו במהלך הביקור, בחלק מן החלונות בהם הוא מציץ מדי פעם באקראי. אחד החללים אינו ריק לחלוטין, ומוצגת בו יצירתו של הפסל הישראלי מנשה קדישמן: "שלכת", הכוללת כ-10,000 "פרצופים זועקים" עשויים פלדת קורטן. יצירה זו משמיעה קולות חריקה צורמים כאשר הקהל הולך עליה. חלק מהמבקרים נרתעים מלדרוך על פרצופי הפלדה הזועקים, בשל הזעזוע המחריד הנגרם למהלכים.
במסגרת כוונת מעצבי המוזיאון ומתכנניו להדגים באמצעות המבנה את החללים והחוסרים שנוצרו בתרבות היהודית בגרמניה, בתרבות היהודית בכלל ובתרבות הגרמנית - חלק מהתצוגות במוזיאון הן "תצוגת חסרות" - מוצגים שחורים בהם המוצג עצמו מוסתר על ידי ארון תצוגה אטום, ובהיעדר כיתוב מה נמצא בארון התצוגה האטום המבקרים לובשים אוזניות ושומעים בשידור רדיו איזה מוצג היו רואים אלמלא אירעה השואה (כך למשל "מוצגים" בתיבות תצוגה אלה ספרים שנשרפו על ידי הנאצים או מוצגים שהושמדו על ידם).

תמונותעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מ. נרקיס, ד"ר קרל שווארץ, דבר, 16 ביולי 1933
  2. ^ היכן האוצרות של המוזיאון היהודי בברלין?, חרות, 23 בדצמבר 1960
  3. ^ ארמון אפרים ישוחזר וישמש כמוזיאון יהודי, מעריב, 8 באוקטובר 1978
  4. ^ דן זכריה, עם יהודים בפולין, דבר, 19 בספטמבר 1961
  5. ^ ברלין המערבית: מוזיאון יהודי, מעריב, 21 ביוני 1985
  6. ^ אלדד בק, הקנצלרית: מרקל, ישראל והיהודים, עמוד 324
  7. ^   משה גלעד, גם מנהל המוזיאון היהודי בברלין מסתייג מעיצוב המוזיאון, באתר הארץ, 5 בינואר 2015
  8. ^ Bennhold, Katrin (2019-05-17). "German Parliament Deems B.D.S. Movement Anti-Semitic". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2019-08-23.
  9. ^   נעה לנדאו ועופר אדרת, מנהל המוזיאון היהודי בברלין התפטר בשל ציוץ תמיכה בחופש הביטוי של ה-BDS, באתר הארץ, 14 ביוני 2019
  10. ^ Berlin Jewish Museum head quits after controversial tweet, באתר France 24, ‏2019-06-14 (באנגלית)