המועדון הספרותי
המועדון הספרותי (בערבית: المنتدى الأدبي, אל-מֻנְתַדַא אל-אַדַבִּי) היה ארגון צעירים ערבי-פלסטיני שפעל בפלשתינה (א"י) בתקופת השלטון הצבאי הבריטי ובראשיתו של המנדט הבריטי על ארץ ישראל. הוא הוקם בירושלים בנובמבר 1918,[1] במקביל להקמת "המועדון הערבי" באותה העת. שניהם קמו כמסגרות לפעילות ערבית לאומית אנטי-ציונית.[2] "המועדון הספרותי" נשלט בידי משפחת נשאשיבי ופעל לקידום השפה והתרבות הערבית והערכים המוסלמיים.[3] סיסמתו היתה: "בשם הערבים נחיה – ובשם הערבים נמות".[4]
| שפה רשמית | ערבית |
|---|---|
| מדינה | פלשתינה (א"י) |
| מטה הארגון | ירושלים |
| סניפים | יפו |
| מזכיר כללי | פח'רי נשאשיבי |
| אנשי מפתח | משפחת נשאשיבי |
| תקופת הפעילות | 1918 – 1923 |
| מוטו | "בשם הערבים נחיה ובשם הערבים נמות" |
  | |
כמו "המועדון הערבי", גם "המועדון הספרותי" קם סביב הרעיון הערבי-לאומי של הגדרת פלסטין כ"סוריה הדרומית",[5] ולחם נגד הציונות ובעד סיפוח פלסטין ל"סוריה הגדולה" תחת ממשלה ערבית.[6] חבריו הבולטים של "המועדון הספרותי" היו בעיקר ממשפחת נשאשיבי והמשפחות הקרובות לה[1] (בעוד שאת "המועדון הערבי" הנהיגו בעיקר צעירי משפחת חוסייני).[7] "המועדון הספרותי" הוקם מתוך חוג ללימוד שפת צרפת ותרבותה, ועל כן היה בעיקר תחת השפעה צרפתית ופיתח עוינות לבריטים, וזאת בניגוד ל"מועדון הערבי" שעמד בהשפעה בריטית.[6]
תחילתו של "המועדון הספרותי" בארגון שהוקם בינואר 1918 על ידי חסן צדקי א-דג'אני ויוסף אל-ח'טיב בשם "מבחר השיעורים" (מקתטף אל-דרוס), שייעודו היה הפצת תעמולה צרפתית. אגודה זו קיבלה מימון לשם כך מסוכנים צרפתיים ופעלה תחת מסווה של פעילות תרבותית. אולם השלטונות הבריטיים הבינו את ייעודה, ובעקבות לחץ שהפעילו, שינתה האגודה את מנהיגותה ונבחרה הנהלה חדשה, שהורכבה ברובה מבני משפחת נשאשיבי: הסופר אסעאף, פואד ופח'רי (או פח'ר א-דין), שהיה האיש הבולט בארגון עד אביב 1920. בנובמבר 1918 שונה שם האגודה ל"המועדון הספרותי".[8] מנהיגים נוספים של המועדון היו ג'מיל אל-חוסייני ומחמוד עזיז אל-ח'אלדי.[3]
מרכז האגודה היה ירושלים, אך לדברי מקור מודיעיני ציוני, בשנת 1919 היא הצליחה להקים סניפים במקומות שונים בארץ, הגדולים בהם ביפו, טול כרם ועזה. תקופת השיא של הארגון הייתה בתחילת 1920, אז הוערך מספר חבריו על ידי המודיעין הציוני בלמעלה מ-500, אולם לדעת יהושע פורת זו "הערכה מוגזמת ביותר", שכן בחומר הבריטי נזכר רק סניף יפו.[4] מלבד היותו ארגון צעירים, התארגנו בו מורים, משכילים צעירים וקצינים לשעבר בצבא העות'מאני.[1] מרכזי הפעולה והארגון היו בתי הספר הערביים של ירושלים.[4] פעילויות המועדון התנהלו בטקסיות וחבריו ענדו סמלים. הפעולות כללו פעילויות ספורט, הצגות, קריאת ספרות ערבית, ודיונים בנושאי הלאומיות הערבית.[1]
זהות המטרות הפוליטיות הלאומיות בין "המועדון הספרותי" ל"מועדון הערבי" הביאה לכך שבמרוצת 1919 ותחילת 1920 הם שיתפו פעולה ביניהם בכל האירועים הפוליטיים המרכזיים. בין היתר, הם הפעילו לחץ משותף למען קבלת מצע הקורא לאחדות עם סוריה בוועידה הפלסטינית הראשונה שהתכנסה בינואר 1919 בירושלים, שיתפו פעולה בארגון דוברים למען אחדות עם סוריה בפני ועדת קינג-קריין, וארגנו עצומות, מחאות והפגנות משותפות נגד הציונות.[9]
"אגודת האחווה והטוהר" (ג'מעית אל-אח'אא ואל-עפאף) הייתה אגודה קטנה יותר, שפעלה למעשה כגוף לביצוע החלטות "המועדון הספרותי", אך כעבור זמן הפכה למכשיר בשירות "המועדון הערבי".[10] היא הייתה ענף חשאי שתכנן פעולות אלימות נגד יהודים ונגד ערבים המוכרים להם אדמות, אך נראה שמעולם לא הוציא זאת לפועל.[11]
באביב 1920 התברר שאנשי משפחת אל-נשאשיבי שינו את האוריינטציה שלהם והפכו לתומכי השלטון הבריטי. פח'רי נשאשיבי, מזכיר "המועדון הספרותי", שהחזיק עד אז בעמדה אנטי-בריטית קיצונית, מונה לעוזרו של מושל מחוז ירושלים רונלד סטורס, ולאחר מאורעות תר"פ (אפריל 1920) מינה סטורס את ראע'ב נשאשיבי לראש עיריית ירושלים במקומו של מוסא כאזם אל-חוסייני. ייתכן שהקרע בין הלאומיות הערבית לבין צרפת בנוגע לעצמאותה של סוריה, השפיע על החוג הנשאשיבי לחפש את תמיכת הבריטים.[12] אישור המנדט הבריטי על ארץ ישראל בועידת סן רמו (אפריל 1920) והתמוטטות שלטונו של פייסל בדמשק (יולי 1920), הביאו לידי תחושת משבר בקרב החוגים הלאומיים הפלסטיניים ואכזבה מכישלון רעיון האחדות עם סוריה, שגרמה לפריצתה של מחלוקת פנימית בתוך "המועדון הספרותי", בין ראשי הארגון ממשפחת אל-נשאשיבי לבין קבוצת חברים שהיו מקורבים לחוגי "המועדון הערבי", שהורה לחבריו להצטרף אל "המועדון הספרותי", כדי להשתלט עליו מבפנים. מחלוקת זו, שהייתה קשורה קשר הדוק למחלוקת הגדולה בין משפחת אל-נשאשיבי לבין משפחת אל-חוסייני, הביאה לקרע בין צמרת "המועדון הספרותי" לבין רבים מחבריו, ולשיתוקו של הארגון.[13]
בעקבות מפלת ממשלת פייסל וכיבוש דמשק בידי הצרפתים, נתקיימה בירושלים בשלהי יולי 1920 פגישה משותפת של שלושת הארגונים הפלסטיניים הירושלמיים הראשיים – "האגודה המוסלמית-נוצרית", "המועדון הערבי" ו"המועדון הספרותי", שבה הוחלט שמעתה ואילך יש להפריד את התנועה הלאומית הפלסטינית מהתנועה הערבית הלאומית שבסוריה, והודגש כי על הפלסטינים לרכז את כל מאמציהם בארץ ישראל, מאחר שגם שאיפותיהם של היהודים מרוכזות בה בלבד. התפתחות זו הביאה לכך שהאגודה המוסלמית-נוצרית הפכה לגורם המרכזי בתנועה הלאומית, על חשבון "המועדון הערבי" ו"המועדון הספרותי".[14] בהמשך אותה שנה הלך "המועדון הספרותי" והתפורר עד שבתחילת 1921 כבר לא היה קיים כארגון בעל חשיבות.[15] ראשי הוועד הפועל הערבי, שהיה בשליטת חוגי החוסיינים, לא רצו בהשתתפות הנשאשיבים ותומכיהם בוועידות הקונגרס הערבי-פלסטיני, וכשניסה "המועדון הספרותי" להשתתף בוועידה החמישית שהתקיימה באוגוסט 1922, מנע זאת ממנו הוועד הפועל, ונציג המועדון, ד"ר עזת טנוס, לא נתקבל אליה.[16] "המועדון הספרותי" המשיך להתקיים כגוף קטן ובלתי פעיל של משפחת אל-נשאשיבי ותומכיה עד 1923.[17]
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1976
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 4, עמ' 328.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, עמ' 468.
- ^ 1 2 בני מוריס, קורבנות, עמ' 42.
- ^ 1 2 3 פורת, עמ' 60.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 4, עמ' 327.
- ^ 1 2 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 4, עמ' 330.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 4, עמ' 329.
- ^ פורת, עמ' 59.
- ^ פורת, עמ' 61.
- ^ פורת, עמ' 63.
- ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 42–43.
- ^ פורת, עמ' 82–83.
- ^ פורת, עמ' 81–82.
- ^ פורת, עמ' 86.
- ^ פורת, עמ' 87.
- ^ פורת, עמ' 174.
- ^ פורת, עמ' 83, הערה 7.