המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין

המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין היא מועצה ציבורית האחראית על שידורי החברות "הוט" ו"יס", ומקבילה לרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, בנוסף, אחראית המועצה על בחירתו במכרז של הגורם המשדר בערוץ הכנסת, על קביעתם של תנאי הרישיונות ועל הכללים בדבר תוכן השידורים ובדבר הפיקוח השוטף על הערוץ[1]. עד לחודש מרץ 2018, המועצה הייתה אחראית על הערוצים הייעודיים לשעבר: ערוץ 20, ערוץ 24, ערוץ 9 וערוץ הלא TV, שבעקבות חקיקה הועברו לאחריותה של הרשות השנייה[2].

המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין
המועצה לשידורי כבלים ולווין.jpg
מידע כללי
מדינה ישראל
תחום שיפוט חוק התקשורת (בזק ושידורים)
משרד אחראי משרד התקשורת
תאריך הקמה 1987
יו"ר ניר שוויקי
האתר הרשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

היסטוריהעריכה

המועצה הוקמה בשנת 1987, תחילה בשם "המועצה לפיקוח על השידורים בכבלים", במטרה לנהל את המכרזים לזיכיונות להקמת רשתות לשידורי טלוויזיה בכבלים בישראל ב-25 אזורי זיכיון[3]. לצורך הבטחת פריסת הכבלים גם באזורי פריפריה, בהם הכדאיות הכלכלית הייתה נמוכה יותר, חולקו אזורי הזיכיון כך שיכללו עיר או אזור מרכזי, עם יישובים או אזורים בפריפריה. כך לדוגמה, המכרז לערים תל אביב וגבעתיים כלל גם את אזור עמק יזרעאל וקריית מלאכי[3]. תחילה כללה התוכנית חלוקה של כמה זיכיונות באותן ערים[3], אך תוכנית זו בוטלה אחר כך. ראש המועצה הראשון היה אברהם פורז[3]. המכרזים הראשונים פורסמו בדצמבר 1987[4]. באוגוסט 1988 הוכרזו שני הזוכים הראשונים במכרזים: קבוצת "ערוצי זהב" שותפות שכללה את החברות "תדיראן", קבוצת ״ידיעות אחרונות" וקבוצת "עורק" של מוריס קהאן, וקבוצת "מת"ב - מערכת תקשורת בכבלים" שותפות שכללה את החברות "דנקנר השקעות", "מעריב החזקות", קרן ההשקעות "שמרוק" האמריקאית, ואיש העסקים חנניה גיבשטיין[5]. בנובמבר 1988 ניתן הזיכיון לאזור שכלל את תל אביב לחברת "תבל"[6]. בינואר 1989 ניתן הזיכיון שכלל את העיר חיפה לחברת "כייבל-נט"[7]. שני זכיניים נוספים, "עידן" ו"גוונים", קיבלו זכיינות במהלך אותה שנה. במקביל נאלצה המועצה להתמודד עם סגירת תחנות הכבלים הפיראטיות שפעלו אז בישראל והופעלו על ידי גורמי פשע מאורגן[8]. בנוסף הייתה המועצה אמורה להיות אחראית על הקמת ערוץ 2[9]. אך בהמשך הוקמה הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.

במאי 1988 הודיעה המועצה כי תוציא מכרז לשידורי טלוויזיה בלוויין, כפי שנקבע בחוק הכבלים שעבר בכנסת ביולי 1986[10]. ביולי 1989 פורסם מכרז להקמת טלוויזיה בלוויין בישראל[11]. אך מכרז זה בוטל אחר כך, בלחץ חברות הכבלים שכבר הוקמו, שחששו מתחרות. מכרז לשידורי לוויין פורסם שוב ב-1998[12]. שבעקבותיו הוקמה חברת yes הטלוויזיה בלוויין[13].

כבר עם הקמתה התמודדה המועצה עם לחצים מצד הזכיינים לקבל הקלות בתנאי המכרז. הוויתור הראשון היה אישור להקמת חברה בבעלות משותפת של הזכיינים (ICP), לצורך רכישה משותפת של התכנים המשודרים, כולל הקמת ערוצים להפקת מקור (ערוץ המשפחה, ערוץ הילדים ערוץ הספורט וכו')[14]. כבר במאי 1989 אנשי החברה נסעו לרכשו במשותף תוכן ביריד הטלוויזיה MIPTV בצרפת[15]. הוויתור השני היה אישור של מספר זכיינים להתמזג. המיזוג הראשון היה בין חברת "כייבל-נט" וחברת "מת"ב" ב-1990. ב-1998 אושרה רכישת "גוונים" בידי "תבל"[16], ורכישת "עידן" בידי "ערוצי זהב"[17]. באפריל 2002 אושר מיזוג כל חברות הכבלים ליצירת חברת HOT[18]. וויתור שלישי היה חובת פריסת הכבלים בפריפריה[19]. באוגוסט 2016 החליט מנכ"ל משרד התקשורת, שלמה פילבר, לדחות את חובת פרישת תשתיות ליישובי פריפריה בשלוש שנים[20]. נכון לשנת 2021 חברת HOT לא השלימה את הפריסה בפריפריה (מעל לשלושים שנה אחרי תחילת שידורי הכבלים)[21].

בשנת 1997 קיבלה המועצה אחריות גם על הערוצים הייעודיים, בעקבות דו"ח ועדת יוסי פלד, שהוקמה במטרה לבחון הצעה להרחבת מערך שידורי הטלוויזיה והרדיו לציבור וארגונו מחדש. הדו"ח המליץ לאמץ מדיניות חדשה ליצירת שוק חופשי של תקשורת אלקטרונית, אשר תושתת על העיקרון של "שמיים פתוחים" לכל[22]. הוועדה המליצה על בי השאר על הקמת חמישה או שישה ערוצים ייעודיים – בשפה הערבית, לדוברי רוסית ואמהרית, למורשת ישראל, ערוץ של מוזיקה ישראלית, ערוץ חדשות ומידע, שימומנו כולם מפרסומת מסחרית[23].

בשנת 1998 פרסם משרד התקשורת, באמצעות המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין, את המכרז למיון מוקדם להקמת חמישה ערוצים ייעודיים שמימונם מפרסומות ומטרתם לפנות לפלחי אוכלוסייה מסוימים ולא לכלל האוכלוסייה כמו בערוצי הברודקאסט[24]. ההחלטה כללה הקמה של ערוץ בערבית (הלא TV), ערוץ חדשות, ערוץ ברוסית, ערוץ מוזיקה (ערוץ 24) וערוץ מורשת[25]. אך לאחר פרסום המכרז למיון המוקדם, פרסום מכרז פרטני לערוץ התעכב במשך מספר שנים[26]. בתחילת שנות ה-2000 החלו לפעול שני ערוצים ייעודיים ערוץ 24 וערוץ 9. המכרזים לערוץ חדשות, ערוץ מורשת וערוץ בערבית נכשלו, לאחר שהזוכים במכרזים פרשו עקב חוסר כדאיות כלכלית. הערוץ בערבית ("הלא TV") ההחל לשדר לבסוף ב-2012 וערוץ המורשת ("ערוץ 20").

בדצמבר 2017 התכנסה מועצת הכבלים במטרה לאשר לערוץ 20 לשדר חדשות. בעקבות בקשות חזרות ונישנות של הערוץ להתנער מהמחויבות המקורית שלו ל"שידורי מורשת"[27]. המועצה היה אמורה להעניק לערוץ רישיון זמני לשידורי חדשות למשך שנה בלבד, בהתאם לחוות הדעת של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה[28]. אולם האישור לא התקבל והממשלה החליטה, במסגרת חוק ההסדרים, לקדם הצעת חוק שבמסגרתה ארבעת הערוצים הייעודיים ייהפכו לערוצים מסחריים לכל דבר, ויעברו מאחריותה של המועצה לשידורי כבלים ולוויין לידיה של הרשות השנייה[29]. החוק אושר בפברואר 2018[30].

מבנהעריכה

המועצה לשידורי כבלים ולוויין היא מועצה ציבורית, המתכנסת אחת לשבוע. חבריה מכהנים במועצה ללא שכר, ב"שליחות למען הציבור", ולכל אחד מהם עיסוקים אחרים. האדם היחיד המקבל שכר, שעיסוקו העיקרי הוא בתפקיד זה, הוא היו"ר.

המועצה לשידורי כבלים ולוויין מורכבת משלושה עשר נציגים מלבד היו"ר:

יושב ראשעריכה

בין השנים 1991–1993 כיהן בתפקיד אברהם דורון שהיה מנכ"ל משרד התקשורת. בשנים 1993–1997 כיהנה בתפקיד היו"ר מיכל רפאלי-כדורי, אחריה כיהן עו"ד צבי האוזר לימים מזכיר הממשלה, בשנים 2000–2003 כהנה בתפקיד דורית ענבר[31]. בינואר 2004 מונה ליו"ר המועצה עו"ד יורם מוקדי[32]. מוקדי פרש בסוף 2006[33]. באפריל 2008, חודשיים לאחר עזיבתו של יגאל לוי, סמנכ"ל משרד התקשורת אשר שימש כממלא מקום היו"ר[34], בחרה ועדת איתור של משרד התקשורת את איש התקשורת ניצן חן[35].

באוקטובר 2012 נבחר אריאל משעל לתפקיד על ידי ועדת איתור, אך המינוי הוקפא בגלל הבחירות לכנסת התשע עשרה. משעל עתר לבית המשפט הגבוה לצדק בבקשה להשלים את מינויו[36], ובמקביל התלונן חיים גרון על כך שלא זכה בתפקיד[37]. לאחר הבחירות, החליט השר הנכנס, להרחיב את ועדת האיתור כדי לשקף שינויים במדיניות. בג"ץ התיר לשר לעשות זאת, ובסופו של יום נבחרה לתפקיד ד"ר יפעת בן חי שגב[38].

ביוני 2021 אושר מינויו של ניר שוויקי לתפקיד יו"ר מועצת הכבלים והלוויין, לאחר שהתפקיד לא אויש באופן קבוע במשך יותר משנתיים[39].

הצעות לרפורמהעריכה

באפריל 2005, החליטה שרת התקשורת דליה איציק להקים את מה שכונה "ברית המועצות" (או בשם הרשמי, "הרשות הלאומית לתקשורת") כאיחוד בין המועצה לשידורי הכבלים והלוויין לרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו[40]. ההצעה הובאה לדיון בממשלה בספטמבר 2005[41], אולם האיחוד לא יצא אל הפועל לאור התנגדות משרד המשפטים והתנגדות ראש הממשלה ושר האוצר אהוד אולמרט[42]. בתחילת 2008 שר התקשורת אריאל אטיאס שוב ניסה לקדם את רעיון האיחוד[43]. ב-2013 האיחוד היה אמור לעלות במגרת חוק ההסדרים[44] וב-2016 ביקש איתן כבל לקדם את המהלך לשא יצאה לפועל[45].

בפברואר 2018 ניסתה חברת הכנסת שרן השכל לקדם חוק לפיו תבוטל המועצה, ופעילותה תמוזג אל תוך הרשות השנייה[46].

החלטות המועצהעריכה

המועצה השפיעה על שוק הכבלים והלוויין בישראל דרך החלטות שהתקבלו בנושאים שונים: ב-2002, תיקנה המועצה את הכללים הנוגעים לשידור ערוצים זרים בישראל, המשדרים פרסומות ישראליות. המועצה קבעה בהחלטתה, כי איסור שידור הפרסומת הקבוע בחוק התקשורת, והאוסר שידור פרסומות בכבלים ובלוויין (למעט בערוצים ייעודיים ובערוץ 2 ו-10), חל גם על "שידורים המיועדים בעיקרם לישראל" המשודרים בערוצים זרים. ככלל, מנעה המועצה שידור תוכני פרסומת בערוצים זרים המיועדים ללקוחות ישראליים, שאינם נושאים בכל אותן מחויבויות רגולטריות המוטלות על ערוצים ישראליים המבקשים לשדר תוכני פרסומת. המועצה ניסחה מאפיינים הקובעים מה הם "שידורים המיועדים בעיקרם לציבור בישראל או לחלק ממנו", עליהם החילה את האיסור הנ"ל. בין המאפיינים: מחצית מן השידורים הם בעברית ושידורים אשר מיועדים בתכניהם לקהל הישראלי. ב-2009, החליטה המועצה כי החברות הוט ויס יתנו למנויים זכות יציאה מן החוזה למשך 30 ימים, ללא קנס, כל עת שתנאיי החוזה הראשוניים הופרו, כגון הורדת ערוץ מחבילת התוכן. מהלך זה נולד בעקבות הסרת ערוצי טלוויזיה מחבילות התוכן על ידי הוט ויס כמהלך חד צדדי וללא פיצוי נאות למנויים, שנאלצו לקבל את השינוי כמו שהוא.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יזהר טל, דנה עברי-עומר, הרגולציה של שירותי התקשורת האלקטרונית בישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2009
  2. ^ יונתן כיתאין, ‏חוק ערוץ 20: הערוצים הייעודיים יוצאו מפיקוח מועצת הכבלים, באתר גלובס, 1 בינואר 2018
  3. ^ 1 2 3 4 רן גפן, בקרוב אצלו, חדשות, 15 בספטמבר 1987
  4. ^ יצחק אורביט, הוצאו המכרזים הראשונים לתחנות טלוויזיה בכבלים, חדשות, 16 בדצמבר 1987
  5. ^ רונית אנטלר, "ידיעות" ו״מעריב׳ קיבלו זכיון לטלוויזיה בכבלים, חדשות, 1 באוגוסט 1988
  6. ^ רונית אנטלר, נתן זיכיון לשידורי כבלים ל״תבל", חדשות, 9 בנובמבר 1988
  7. ^ יגאל קוצר, חברת כייבל-נט תקים את הטלוויזיה בכבלים בחיפה, חדשות, 24 בינואר 1989
  8. ^ רונית אנטלר, אילנה ברש, בעלי התחנות הפירטיות יחזירו מלחמה, חדשות, 2 באוגוסט 1988
  9. ^ רונית אנטלר, יעקבי "תוך שנה יהיו עשרות ערוצי טלוויזיה בכבלים", חדשות, 31 באוגוסט 1989
  10. ^ רונית אנטלר, המועצה לטלוויזיה בכבלים תוציא סוף סוף, ביוני הקרוב, את המכרז לשידורי לוויין, חדשות, 18 במאי 1988
  11. ^ רונית אנטלר, נפתח מכרז לערוץ הטלוויזיה בלווין, חדשות, 27 ביולי 1989
  12. ^ אפי לנדאו, ‏עזרא הראל - השותף הרביעי בקבוצת בזק לקבלת רישיון לשידורי לוויין, באתר גלובס, 3 באוגוסט 1998
    אפי לנדאו, ‏הלוויין שנפל על חברות הכבלים, באתר גלובס, 4 במרץ 1998
  13. ^ מורן בר-כוכבא, ‏גילת מציעה לציבור מניות בחברת YES על פי שווי של 480 מיליון דולר, באתר גלובס, 14 במאי 2000
  14. ^ נעמי לויצקי, אין מקום לקטנים, חדשות, 1 בדצמבר 1989
  15. ^ יוחאי רפאלי, ואחרי הכבלים: תחנות רדיו פרטיות, חדשות, 28 במאי 1989
  16. ^ אביבה קרול, ‏מועצת הכבלים התנתה רכישת גוונים בידי תבל בהקמת ערוץ כבלים נוסף, באתר גלובס, 26 באפריל 1998
  17. ^ מועצת הכבלים אישרה במגבלות מכירת רשת עידן לערוצי זהב ולפישמן, באתר גלובס, 5 במרץ 1998
  18. ^ ערן גבאי, אושר מיזוג חברות הכבלים; תחילת אספקת שירותי טלפוניה בתוך שנתיים, באתר TheMarker‏, 22 באפריל 2002
  19. ^ אמיתי זיו, משרד התקשורת לוחץ על HOT להשלים את פרישת הרשת שלה בפריפריה, באתר הארץ, 30 בנובמבר 2009
    אפרת אהרוני, ‏תביעה ייצוגית נגד HOT בסך 60 מ' ש': "מקפחת הפריפריה", באתר גלובס, 27 בדצמבר 2010
  20. ^ אמיתי זיו, השימוע המזורז שיפטור את HOT מפרישת תשתיות בפריפריה, באתר TheMarker‏, 18 באוגוסט 2016
  21. ^ איתמר מינמר, ‏הוט לא פרסה תשתיות בפריפריה - ותיקנס במיליונים, באתר ‏מאקו‏‏, ‏14 בדצמבר 2021‏
  22. ^ עוזי פלד, שמים פתוחים מדי, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2001
  23. ^ אביבה קרול, ‏הממשלה אישרה את דו"ח פלד לפתיחה הדרגתית של ענף התקשורת המשודרת, באתר גלובס, 11 באוגוסט 1997
  24. ^ ערוץ בשפה האמהרית לא נכלל לבסוף במכרז
  25. ^ אפי לנדאו, ‏משרד התקשורת פרסם מכרז למיון מוקדם להקמת ערוצים יעודיים, באתר גלובס, 1 בדצמבר 1998
  26. ^ אביבה קרול, ‏שובם של הערוצים הייעודיים, באתר גלובס, 31 ביולי 2000
  27. ^ לי-אור אברבך, ‏כך מנסה ערוץ 20 להתנער מהמחויבות ל"שידורי מורשת", באתר גלובס, 20 בינואר 2016
    יונתן כיתאין, ‏בג"ץ ימנע מערוץ 20 לשדר חדשות? הוציא צו ע"ת לבקשת RGE, באתר גלובס, 1 ביוני 2017
  28. ^ נתי טוקר, ערוץ 20 יוכל לשדר חדשות - בתנאים מקלים לעומת הערוצים המסחריים, באתר TheMarker‏, 21 בדצמבר 2017
  29. ^ נתי טוקר, הח"כים התכנסו לדון על חוק ערוץ 20: "סנונית ראשונה לרפורמה בתקשורת", באתר TheMarker‏, 28 בדצמבר 2017
    נתי טוקר, משרד המשפטים על חוק ערוץ 20: "מהלך חפוז ללא דיון ציבורי", באתר TheMarker‏, 4 בינואר 2018
  30. ^ נתי טוקר, אחרי אישור החוק: ערוץ 20 פרש ממועצת העיתונות, באתר TheMarker‏, 20 במרץ 2018
  31. ^ יעל גאוני, דורית ענבר: הגשמתי את החזון שלי, באתר ynet, 30 בדצמבר 2003
  32. ^ זוהר ישראל, רשמית: יורם מוקדי הוא יו"ר מועצת הכבלים והלווין, באתר ynet, 4 בינואר 2004
  33. ^ יעל גאוני, ‏יורם מוקדי, יו"ר המועצה לשידורי כבלים ולוויין, פורש מתפקידו, באתר גלובס, 16 באוקטובר 2006
  34. ^ יעל ולצר, שר התקשורת מינה את יגאל לוי לממלא מקום יו"ר מועצת הכבלים והלוויין החדש, באתר TheMarker‏, 15 בדצמבר 2007
  35. ^ יעל ולצר, הממשלה אישרה פה אחד את מינויו של ניצן חן לתפקיד היו"ר הקבוע של מועצת הכבלים והלוויין, באתר TheMarker‏, 4 במאי 2008
  36. ^ אריאל משעל עתר נגד עצירת הליך מינויו למועצת הכבלים והלוויין, באתר גלובס, 13 בדצמבר 2012
  37. ^ לי-אור אברבך, ‏דרישה: לבטל את מינוי אריאל משעל ליו"ר מועצת הכבלים והלוויין, באתר גלובס, 26 בדצמבר 2012
  38. ^ בג"ץ 8989/12 אריאל משעל נ' נציב שירות המדינה
  39. ^ רפאלה גויכמן, הממשלה אישרה את המינויים של מנכ"לית הרשות השנייה ויו"ר מועצת הכבלים והלוויין, באתר TheMarker‏, 1 ביוני 2021
  40. ^ הדר חורש, בחזרה לברית המועצות, באתר TheMarker‏, 10 באפריל 2005
  41. ^ בועז גריילסמר, ביום ראשון הקרוב הממשלה תדון בעניין איחוד מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו עם מועצת הכבלים והלוויין, באתר TheMarker‏, 28 בספטמבר 2005
  42. ^ בועז גריילסמר, במשרד המשפטים מתנגדים לאיחוד מועצת הכבלים והלוויין ומועצת הרשות השנייה, באתר TheMarker‏, 30 באוקטובר 2005
  43. ^ אמיתי זיו, השר אטיאס: תומך באיחוד מועצת הכבלים והלוויין והרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, באתר TheMarker‏, 19 בפברואר 2008
  44. ^ נתי טוקר, משרד התקשורת לחץ ואיחוד הרגולציה בטלוויזיה הוסר מחוק ההסדרים, באתר TheMarker‏, 24 באפריל 2013
  45. ^ נתי טוקר, אחרי 14 שנה: יוזמה מתחדשת לאחד את הרשות השנייה והמועצה לכבלים ולווין, באתר TheMarker‏, 3 בינואר 2016
  46. ^ נתי טוקר, נתניהו לא רק צעק: הח"כית שנשלחה לחסל את המועצה שהפריעה לרה"מ, באתר TheMarker‏, 8 בספטמבר 2019