פתיחת התפריט הראשי


המיתוס של סיזיפוסצרפתית: Le Mythe de Sisyphe) היא מסה פילוסופית מאת אלבר קאמי שהתפרסמה לראשונה בשנת 1942. בחיבור זה קאמי מתאר תאוריה אקזיסטנציאליסטית. הספר תורגם לעברית על ידי צבי ארד בשנת 1978 ויצא לאור בישראל בהוצאת עם עובד.

המיתוס של סיזיפוס
Le Mythe de Sisyphe
מאת אלבר קאמי
שפת המקור צרפתית
סוגה פילוסופיה
הוצאה
הוצאה הוצאת גלימאר, Hamish Hamilton עריכת הנתון בוויקינתונים
שנת הוצאה 1942
קישורים חיצוניים
מסת"בISBN 978-4-10-211402-5, 978-2-07-032288-6
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מבנה המסהעריכה

 
סיזיפוס מאת טיציאן 1549

המסה של קאמי מורכבת מארבעה פרקים ואחרית דבר.

פרק 1 - הגיון האבסורד

קאמי פותח את הספר בשאלה: האם הכרה בחוסר המשמעות של החיים צריכה להוביל להתאבדות? נקודת המוצא שלו היא תודעת האבסורד. את האבסורד מגדיר קאמי כעימות הנוצר בין השאיפה האנושית להבין את העולם לבין חוסר המובנות של העולם. מטרתו היא לנסח את המסקנות הנובעות ממצב זה. הוא דן במספר הוגים שניסו לענות של שאלה זו: יאספרס, שסטוב, קירקגור והוסרל. קאמי מזהה מכנה משותף במסקנות כולם: הן מבטלות את אחד הצדדים במשוואת האבסורד. בכך, מחשבת האבסורד של ההוגים שוללת את עצמה. כך למשל, קירקגור קורא לביטול התבונה. עבורו, חוסר המובנות של העולם הוא האלוהות ולכן יש לוותר על השאיפה להבין. הוסרל, לעומתו, מבטל את חוסר המובנות של העולם ומתיימר להסביר אותו לאור תורתו הפנומנולוגית. ביטול אחד הצדדים במשוואת האבסורד מבטל את האבסורד, ומכיוון שהאבסורד הוא נקודת המוצא של הוגים אלו, קאמי מכנה את מהלכיהם "התאבדות פילוסופית". הוא מבקש לשמר את משוואת האבסורד ולברר מהן המסקנות הנובעות ממנה. בסיום הפרק הראשון הוא מסיק שלוש מסקנות, שהן בקצרה: המרד, החירות והתאווה. וביתר פירוט: שימור משוואת האבסורד מושג על ידי התעקשות האדם להחזיק בתבונתו, תוך הכרה במוגבלותה ובאי יכולתה להבין ולהסביר את העולם. קאמי מכנה התעקשות זו "מרד", מסקנתו הראשונה ממצב האבסורד. המסקנה השנייה היא החירות האבסורדית. חירות זו היא הבחירה המודעת בחיים ללא תקווה וללא נחמה, שהמוות הוא הדבר הוודאי היחיד בהם. בחיים נעדרי משמעות כאלה, טוען קאמי, מה שחשוב הוא לחיות כמה שיותר, ולא כמה שיותר טוב. זוהי המסקנה השלישית: את האדם האבסורדי צריכה להניע התאווה לחוש את החיים, את החירות ואת המרד כמה שיותר.[1] לאור מסקנות אלה, ההתאבדות אינה הפתרון לחיים נעדרי המשמעות, משום שגם היא תהווה הסכמה ותבטל את מצב האבסורד. הפתרון הוא ההתעקשות להמשיך לחיות חיים חסרי משמעות, נוכח המוות הבלתי נמנע.

פרק 2 - האדם האבסורדי

הפרק מציג שלוש דמויות אבסורדיות: דון ז'ואן, השחקן והכובש. קאמי מדגיש כי הדמויות אינן בהכרח מודלים לחיקוי, אולם הן ממחישות את החיים על פי החשיבה האבסורדית. הדמות האבסורדית מודעת למציאות הכבולה בזמן ולוודאות המוות. היא חיה כדי למצות את החיים, כל דמות בדרכה. דון ז'ואן עושה זאת בשדה האהבה ועובר מאשה לאשה, השחקן לובש דמויות שונות וחי חיים מגוונים, והכובש מתמסר למאבק ולתחושת הגדולה של רוח האדם. כולם מודעים לארעיות מעשיהם: דון ז'ואן יודע כי אהבתו היא בת חלוף, השחקן מודע לקוצר חייהן של הדמויות שהוא מגלם והכובש יודע כי הניצחון הנצחי, שהוא הניצחון האמיתי היחיד, הוא מחוץ להישג ידו. כולם משמרים את משוואת האבסורד בחייהם, ופועלים מתוך המרד, החירות והתאווה, מסקנות החשיבה האבסורדית.

פרק 3 - היצירה האבסורדית

בפרק זה קאמי מבקש לברר אם תיתכן יצירת אמנות אבסורדית, תוך התמקדות ברומן. קאמי שואל אם האבסורד יכול להתקיים ברומן, שבו הפיתוי להסביר הוא החזק ביותר מבין האמנויות, ושהתקווה והאשליה נכנסים אליו על נקלה. היצירה האבסורדית צריכה לשמור אמונים לאבסורד, ולהימנע ממתן משמעות, הסבר או תקווה. הוא בוחן את נושא ההתאבדות אצל דוסטויבסקי, ומוצא בקירילוב (דמות מתוך 'שדים') דמות אבסורדית. קירילוב הוא מורד, והוא חופשי. הוא בוחר להתאבד לא מתוך ייאוש המבטל את האבסורד, אלא כדי להיות אלוהים. קאמי מסכם כי נושא ההתאבדות אצל דוסטויבסקי הוא אבסורדי באמת.

בסיום הפרק קאמי מתאר את היצירה האבסורדית: בדומה לכובש, למאהב ולשחקן, האמן האבסורדי משקיע מאמץ יומיומי, אינטליגנציה ותאווה בעיסוק שהוא חסר תועלת לחלוטין. אולם בעולמן של הדמויות האבסורדיות, האדם הוא האדון היחיד. מלבד המוות, הממתין בסוף הדרך, יש רק חירות ואושר.

פרק 4 - המיתוס של סיזיפוס

בפרק האחרון מוצגת דמותו המיתית של סיזיפוס. קאמי משתמש בסיפורו של סיזיפוס, שנידון לחיים של סבל מעגלי ולא נגמר, כמטפורה לחייהם של אנשים העובדים באופן משמים ושגרתי במשרדים ובבתי חרושת. הרגע הטראגי ביותר לתפיסתו של קאמי הוא בזמן ההליכה של סיזיפוס חזרה אל תחתית ההר - כאשר הוא מודע לגורלו חסר התכלית. סיזיפוס הוא הגיבור האבסורדי. אבל מודעות זו, מרגע שמצטרפים אליה המרד, החירות והתאווה האבסורדיים, הופכת גורל זה לניצחון. קאמי מסיים את הפרק במילים: "עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר".[1]

אחרית דבר

באחרית הדבר של הספר, קאמי מנתח את התקווה והאבסורד ביצירותיו של פרנץ קפקא. טענתו העיקרית כלפי קפקא היא, שלמרות שיצירותיו הן בעלות תוכן אבסורדי (כגון המשפט), הרי שנכשל ככותב אבסורדי מכיוון שהתקווה חודרת אל יצירתו (למשל ב'הטירה').

פרשנויות וביקורות על הספרעריכה

 
אלבר קאמי 1957

במסה עוסק קאמי בשאלת משמעות קיומו של האדם. כיוון שכך, לאורך השנים עלו פרשנויות שונות והסברים שונים למשמעות של הספר, והוא ממשיך להעסיק רבים גם כיום.

פרשנותו של סארטרעריכה

המסה עוררה תגובות רבות, וכעבור זמן קצר ז'אן-פול סארטר כתב מאמר בשם פירוש על הזר,[2] המנתח את הספר 'הזר' לאור הדברים שקאמי כתב במסה 'המיתוס של סיזיפוס'. מאמר זה נחשב עד היום לאחד מהיסודות שעליהם נשענים כל העוסקים בהגותו של קאמי. על פי ניתוח זה "הגיבור של היצירה אינו טוב ואינו רע, אינו מוסרי ואינו לא-מוסרי. הקטגוריות האלה אינן תואמות אותו: מינו מיוחד מאוד הוא, זה המין שהסופר מייחד לו את השם אבסורד."[3]

בהמשך כותב סארטר כי "אפשר לומר שהמיתוס של סיזיפוס מכוון לתת לנו את התפיסה, והזר מבקש לעורר בנו את התחושה. סדר הופעתן של שתי היצירות מאשר כמדומה את ההנחה הזאת. הזר, שהופיע תחילה, משליך אותנו, ללא דברי פרשנות, אל ה"אקלים" של האבסורד. ואחר-כך באה המסה ומאירה את הנוף."

ביקורתו של הרברט הוכברגעריכה

הפילוסוף הרברט הוכברג (Herbert Hochberg) הוא אחד ממבקרי 'המיתוס של סיזיפוס'. הוכברג מוצא בטיעון האבסורד של קאמי שתי טעויות: הראשונה היא התפיסה שלפיה הכרה באבסורד מחייבת שימור שלו. הוא מביא דוגמה של יבלת וטוען שהסרת היבלת אין משמעה התכחשות לעובדת קיומה.[4] הטעות השנייה היא גזירת ערכים מעובדות, המהווה לדעת הוכברג קפיצה לוגית. קאמי גוזר מעובדת האבסורד את שימור האבסורד כערך. לגזירה זו אין צידוק, לדעת הוכברג. הוכברג מותח ביקורת גם על מה שהוא מכנה 'האתיקה של האדם האבסורדי'.[4] קאמי גוזר מערך שימור האבסורד שני ערכים נוספים: את ערך החיים וערך החירות. לדעת הוכברג, אתיקה זאת קורסת מאליה, משום שערך החירות לעיתים מנוגד לערך החיים. הוכברג מביא את דוגמת "המתנקש הצודק" מן 'האדם המורד' של קאמי כדי להוכיח קריסה זו של האתיקה. "המתנקש הצודק" הורג למען ערך החירות (מתנקש בעריץ). מכיוון שבמעשה זה הוא לא שמר על ערך החיים, הוא גוזר על עצמו עונש מוות ומתאבד. בכך, לדעת הוכברג, הוא ביצע שלושה מעשים שהאתיקה של קאמי שוללת: רצח, גזר דין מוות והתאבדות.[4]

ביקורתם של דוף ומרשלעריכה

גם חוקרי הפילוסופיה דוף ומרשל (R. A. Duff & S. E. Marshall) מוצאים ב'מיתוס של סיזיפוס' ניסיון לתאר את האבסורד שבמציאות האנושית ולבנות אתיקה על בסיס אבסורד זה. אולם אין הם מסכימים עם הוכברג שערך שימור האבסורד נגזר מעובדת האבסורד. לטענתם, ערך זה נגזר מערכי ההגינות והיושר, המונחים ב'מיתוס של סיזיפוס' כהנחת יסוד.[5] כאן, לטענתם, נמצא הכשל של קאמי, משום שבעולם האבסורדי של 'המיתוס של סיזיפוס', אין ערכים כלל.[5] ההגינות והיושר, כמו גם השאיפה לאושר, הם ערכים מטפיזיים שקאמי מחזיק בהם חרף העולם האבסורדי שהוא מציג. הואיל והעולם האבסורדי של 'המיתוס של סיזיפוס' לא מאפשר ערכים כאלה, קאמי דוחה עולם זה ובונה ב'האדם המורד' עולם אחר, שיאפשר לו לבנות את אתיקת המרד שלו.[5]

פרשנותו של שגיאעריכה

פרופ' אבי שגיא מתאר את ספרו 'אלבר קאמי והפילוסופיה של האבסורד' כפרי "שנים ארוכות של מחקר קאמי והוראתו".[6] בספרו הוא מגיב לפרשנויות ולביקורות של סארטר, הוכברג ודוף ומרשל. בעניין פרשנותו של סארטר, שגיא כותב כי למרות שהפרשנות של סארטר הגיונית, אין היא מעוגנת כמו שצריך בתוך הכתובים: "קיים פיתוי רב לפרשנות הזאת, שכן שתי היצירות הופיעו בסמיכות זמנים, וקאמי עצמו ראה בהן מעין מקשה אחת. עם זאת, קשה לעגן את הפרשנות הזאת בתוך הסיפור. אמנם המונח אבסורד מופיע בסופו של הסיפור. אולם אופן השימוש של קאמי במונח הזה בסיפור דומה לאופן השימוש של סרטר – האבסורד הוא ביטוי לאקראיות שבקיום... ואולם מכאן לא נובע, שהמערכת המושגית ההולמת את שני הסיפורים זהה."[6] בהמשך מציג שגיא את פירושו החלופי וכותב כי "להערכתי, זו המשמעות העמוקה של הסיפור ולא ההתנסות בתחושת האבסורד. זווית התיאור היא אפוא חברתית מובהקת. מרסו זר לחברה. אין ביצירה זו רמיזה כלשהי למושגי האבסורד המטפיזיים נוסח המיתוס של סיזיפוס".

אשר לביקורתם של הוכברג ודוף ומרשל, שגיא מערער על קריאת 'המיתוס של סיזיפוס' כטקסט אתי, ומבקש לקראו כטקסט "שמשמעותו אונטולוגית-אקזיסטנציאלית".[6] לטענתו, הכרה במצב האבסורד היא עבור קאמי לא חובה מוסרית אותה הוא מבקש להוכיח ולהצדיק, אלא "המימוש של התודעה האנושית".[6] אימוץ האבסורד הוא לא ערך, אלא תהליך של הכרה עצמית.[6]

פרשנותם של אומברלו ולומברדעריכה

סטיבן אומברלו (Steven Umbrello) וג'סיקה לומברד (Jessica Lombard) מציעים את המיתוס של סיזיפוס, בגרסת קאמי, כמיתוס המתאים לתיאור הפוסט-הומניזם. הפוסט-הומניזם הוא זרם המבקש לפרוץ את גבולות ההגדרה האנושית, ולחרוג מן הדיכוטומיות ההומניות המוכרות של גוף/נפש, סופי/אינסופי, מוות/אלמוות, אל/אדם, שמים/ארץ.[7] סיזיפוס של קאמי, המאושר, מהווה לטענתם את המודל של האדם הפוסט-אנושי של הפוסט-הומניזם: אדם שפרץ את גבולות האנושי והפך לישות בלתי מוכרת לבוראיו, האלים. סיזיפוס הפך במרד שלו מאנושי לפוסט-אנושי, לפי תפיסת הפוסט-הומניזם.[7]

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס - מסה על האבסורד, תרגום: צבי ארד, 1978
  2. ^ Jean-Paul Sartre, Explication de l'etranger, 1943
  3. ^ כל הציטוטים של סארטר הם מתוך האפילוג של אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 2009.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 Hochberg, H., Albert Camus and the Ethics of Absurdity, Ethics 75, עמ' 87-102
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Duff, R. A. & Marshall, S. E., Camus and Rebellion: From Solipsism to Morality, Philosophical Investigations 5, עמ' 116-136
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 אבי שגיא, אלבר קאמי והפילוסופיה של האבסורד, 2000
  7. ^ 7.0 7.1 .Umbrello, S. & Lombard, J, Silence of the Idols: Appropriating the Myth of Sisyphus for Posthumanist Discourses, Postmodern Openings 9 (4), 2018, עמ' 98-121